הכלל הוא כי זכותו של בר רשות לקבל פיצויים עבור השקעותיו בעת פינויו מהמקרקעין אינה זכות שבדין. הזכות, אם קיימת, מבוססת על הסכמה חוזית בין בעל המקרקעין לבין בר הרשות. כך נקבע עוד מקדמת דנא בע"א 160/62: "אין סמוכין לדעה שבעל-מקרקעין חייב לפצות את ברי-רשותו על ביטול הרשות וסילוקם מעל מקרקעיו. ויש וחבות זו נובעת מהסכם מפורש, או משתמעת מהסכם או הסדר מכללא; אבל בהעדר התחייבות מפורשת או משתמעת כאמור, אין להסיק חבות שכזאת לא מחוקי הגנת הדייר---ולא מכל דין אחר". (ע"א 160/62 לוי נ' ראש העיר תל-אביב-יפו, פ"ד טז 1773, 1780 (1962)). משמעות הדברים היא, כי על מנת להוכיח זכאות לפיצויים, על בר הרשות להצביע על הסכמתו המשתמעת של בעל המקרקעין. גם בעניין חיר, חזר בית המשפט על ההלכה שנקבעה לפיה, זכות בר הרשות לקבל פיצויים הינה אך בגין השקעותיו בנכס והשבחתו. עם זאת נקבע, כי גם במקרה שלא הוכחה השבחתו של הנכס על ידי בר הרשות, יש לבחון האם קיימים שיקולי צדק, שאינם מן הדין, אשר מזכים אותו בפיצויים. במסגרת שיקולי הצדק, אין להתעלם מטובת ההנאה שהיתה לבר הרשות במקרקעין בתקופת החזקתו במקרקעין, בכך שחסך את תשלום דמי השכירות החזקתם במקרקעין במשך שנים ללא תמורה. בשאלת עצם הזכאות בפיצוי כמו גם בשאלת אופן קביעת שיעורו, הבחינו בתי המשפט בין מקרה שבו ניתנה רשות מלכתחילה ובוטלה לאחר מכן, לבין מצב בו הרשות הינה רשות מכללא לאור שתיקת בעל הזכויות. מן הפסיקה עולה, כי פיצוי בגין ביטול הרשות ניתן במקום שבו ניתנה רשות מפורשת ומלכתחילה לבנייה על מקרקעי נותן הרשות, וזאת עבור ההשקעות שהושקעו מתוך הנחה כי אלו ישמשו את נותן הרשות, ותוך התייחסות לערך ההשקעות למועד השומה. (לעניין זה ראה: ע"א 463/79 ג'בראן נ' ג'בראן פ"ד לו(4) 403 (1982); רע"א 2701/95 כנעאן נ' גזאוי פ"ד נג(3) 151 (1999); ע"א 3071/91 ג'ברין נ' ג'ברין, פ"ד מז(3) 361 (1993); ע"א 515/76 לוי נ' ויימן פ"ד לא(2) 127 (1977)). שונים הדברים עת מדובר ברשות חינם מכללא, לעניין זה נקבע: "הרי שבידי המשיבים לפנותו, ואין רשות זו מעניקה לו זכות כלשהי כלפיהם מיניה וביה, לרבות הזכות לפיצויים.... כן קבעה הפסיקה, כי זכות הפינוי העומדת לבעלי קרקע כלפי בני הרשות עם סיום הרישיון אינה שלובה בזכות הפיצויים של בני הרשות, וכי האחרונים זכאים להגיש תביעה נפרדת לפיצויים בשל סיום הרישיון... במקום אחר צוין, כי במקרים, בהם נפסקו פיצויים למי שהיה בר רשות ללא תמורה בנכס מקרקעין, שרישיונו בוטל, נפסקו הפיצויים רק בעבור השקעותיו בנכס..." (רע"א 7924/06 אביטן נ' באום (3.10.06)). עוד יש להפנות לע"א (מחוזי ת"א) 1766/00 אברגיל נ' מנהל מקרקעי ישראל ת"א (26.6.05) שם נדחה ערעור על שלילת פיצוי על השקעות במקרקעין של בר-רשות שבוטלה, לאחר שימוש משך שנים, תוך שבית המשפט קובע: "המערערים השתמשו במקרקעין נשוא התביעה והפיקו הנאה ממנו משך שנים רבות, מבלי לשלם כל תמורה, הם הקימו עסק כלכלי על זה השטח וזכו להפיק רווחים מהחזקתו, אשר על כן אין אנו מוצאים כי זה המקרה בו נדרשת הפעלתם של שיקולי הצדק ופסיקת פיצויים בגין ההשקעה שנעשתה לטובתם של המערערים בלבד, ואין היא משביחה את הנכס עצמו". כך גם בע"א (מחוזי ת"א) 1013/02 מינהל מקרקעי ישראל נ' שלמה (29.3.06) התקבל הערעור ובוטלה התנאת הפינוי בפיצוי שקבע בית משפט השלום תוך שבית המשפט המחוזי מנמק מדוע משיקולי צדק יש לשלול את הפיצוי במספר נימוקים ובכללם, היעדר אינטרס צפייה, אי חוקיות הבניה והעדר הוכחת ההשקעות הנטענות. פיצוייםבר רשות