מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא זכויות גרושה בירושה: המנוח ז"ל, נפטר בפתח-תקווה ביום 3.10.85, ובתיק זה הוגשה בקשה למתן צו ירושה על עזבונו. מבקשת צו הירושה היא הגב' צביה ביהם, אשר מציגה עצמה כ"בת-זוג" של המנוח. בשלבים הראשונים של הדיון כאן, התעוררה השאלה המשפטית באם המבקשת הינה אשתו של המנוח, ויורשת בעזבונו כבת-זוג של "ממש", או שחל עליה דין של זוכה עפ"י מעין צוואה לפי סעיף 55לחוק הירושה, התשכ"ה 1965[7] ובמקרה כזה מוטלת עליה, כמובן, חובת ההוכחה שהיא עונה על הקריטריונים האמורים בסעיף הנ"ל. המבקשת והמנוח נישאו זה לזה כדמו"י ביום .20.8.74נישואיהם ארכו כ- 9שנים, וביום 8.6.83הם התגרשו, אולם זמן קצר לאחר מכן חזרו המבקשת והמנוח לגור ולחיות יחד בדירת המבקשת כבעל ואשה לכל דבר, עובדה שהוצהר עליה הן ע"י המבקשת עצמה וכן ע"י מספר אנשים, ביניהם שכנים באותו בית שבו נמצאת דירת המבקשת ושבה גרו המבקשת והמנוח עד לפטירתו. האם יש להחיל כאן את הדין של "המחזיר גרושתו"? - האם לאור העובדה שהמנוח חזר, לאחר הגירושין, לגור עם המבקשת, נחשבו הם עפ"י הדין נשואים זל"ז? - המבקשת עונה לשאלות אלו בחיוב וטוענת, שלענין זכאותה בעזבון המנוח - ולענין זה לפחות - יש לראותה כאשתו. בא-כוח היועה"מ לממשלה טוען כי אין הדבר כן, כי אין לראות במבקשת שהינה אשתו של המנוח לצורך קביעת חלקה בעזבונו, ולכל היותר תהיה היא זכאית לקבל חלק בעזבון עפ"י סעיף 55לחוק הירושה [7], אם כמובן תצליח להוכיח את המוטל עליה עפ"י הסעיף האמור. ביום י"ז בטבת תשמ"ז (18.1.87) החליט כב' בית הדין הרבני בתלאביב כי - "... מבחינת ההלכה בהיות המבקשת ובעלה שומרי מצוות, יש לראות את חזרתם למגורים בצוותא אחרי הגירושין, כמצב המחייב גט (לפי המבואר בשו"ע אבהע"ז סימן קמ"ט, א'), ובמידה ויתברר כי למנוח אחים, הרי לא ניתן יהיה להתירה לכתחילה ללא חליצה. יחד עם זאת יש להדגיש, כי לפי דין תורה אין המבקשת נחשבת ליורשת של המנוח, וקרובי המנוח ממשפחתו (אם ימצאו קרובים כאלו), הם היורשים אותו". ביום ט' שבט תשמ"ז (8.2.87) הוסיף כב' ביה"ד הרבני הבהרה על החלטתו הנ"ל, בזו הלשון: "לבקשת ב"כ המבקשת מובהר בזה: מצבה של המבקשת בחיי המנוח, לאחר שהתגרשה ממנו וחזרה לחיות עמו, אינו נותן לה מעמד כנשואה וגם לא כגרושה. המבקשת לא היתה זכאית לזכויותיה של אשה נשואה, אולם מאידך לא היתה יכולה להינשא לאחר, ללא קבלת ג"פ נוסף". טוענת המבקשת שלאור הקביעות הנ"ל של ביה"ד הרבני, יש לראותה כבת זוגו של המנוח, הזכאית לרשת בעזבונו עפ"י ובמסגרת סעיף 11לחוק הירושה, תשכ"ה [7]. ענין היותה של אשה יהודיה נשואה לגבר יהודי, ענין של "מחזיר גרושתו" וההשלכות מכך וענין חיובם של אשה וגבר לקבל או לתת גט מחומרא (או גט מספק) לפני שיקבלו רשות להינשא לאחרים, ענינים אלו הינם בסמכותו של ביה"ד הרבני, בתוקף סעיף 1לחוק שיפוט בתי הדין הרבניים (נשואין וגירושין), תשי"ג [8]. גם ענין החליצה, המוזכר בהחלטה הראשונה של ביה"ד, הוא בסמכותו של ביה"ד הרבני, וזאת עפ"י האמור בסעיפים 5ו- 7לחוק הנ"ל. עינינו הרואות שביה"ד, אף כי לא קבע - חד-משמעית - שהמבקשת נחשבה נשואה "של ממש" למנוח, הרי גם לא נחשבה רווקה, ואילו היה המנוח בחיים והמבקשת היתה מעונינת להינשא לאחר, היא לא היתה יכולה לעשות כן, אלא אם כן היתה מקבלת, קודם לכן, גט דחומרא מהמנוח. ובענין זה ראוי לראות הדברים שאמר המחבר המלומד, כב' השופט שרשבסקי, בספרו דיני משפחה [9], בעמ' 341: - "אם... המשיכו המגרש והגרושה לגור יחד באותה דירה או חזרו אח"כ לגור יחד בדירה אחת ויש עדים על כך, והם עצמם יודעים שאחרים יודעים זאת, והם לא נישאו זה לזה מחדש, חוששים... פן חיו חיי אישות כבעל ואשה. לפיכך קיים יסוד לחשש קידושין ביניהם והאשה תהיה ספק מקודשת על יסוד החזקה האומרת ,אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות'. במלים אחרות, בנסיבות הנ"ל מניחים שאם חיו יחד, לא עשו זאת לשם זנות אלא לשם אישות, לשם קידושין ע"י ביאה, ולכן זקוקים הם, אם אחר-כך יפרדו והאיש ירצה לשאת אחרת או האשה תרצה להינשא לאחר, לגט שני שהוא גט מספק". בענין הנדון בפנינו, ניתן בהחלט להניח שברוח הנ"ל נהגו המנוח והמבקשת כאשר חזרו לגור ולחיות יחד, וכך גם נקט ביה"ד הרבני בשתי החלטותיו שאוזכרו למעלה, ובמיוחד לאור העובדה שהמנוח והמבקשת הינם שומרי מצוות, ובתור שכאלה אין להניח שחזרו זה לזה לשם זנות, ח"ו. מכל הנ"ל עולה, שעפ"י הדין העברי, וכך להלכה ולמעשה החליט ביה"ד הרבני, נחשבת המבקשת כמי שהיתה מקודשת מספק למנוח, וכך נשארה עד למותו. ומאחר והמבקשת היתה במעמד של מקודשת מספק (שזקוקה היתה לגט דחומרא בחייו של המנוח, וכיום זקוקה לבירור אם חייבת היא בחליצה במידה ותירצה להישא), מובנת גם החלטתו של ביה"ד הרבני, שעפ"י הדין העברי אין היא זכאית לירושתו, מאחר וחלק בעזבון הינו בבחינת ממון, והלכה היא בדין העברי שאין מוציאים ממון מספק (וראה: שרשבסקי, דיני משפחה, עמ' 342[9]). והנה, בעניננו דנים אנו בדין חילוני של חלוקת ירושה ולא בדין הדתי. ביה"ד הרבני קובע מעמדם האישי של אשה וגבר יהודים, וקביעה זו נעשית עפ"י הדין העברי, אולם תוצאת הקביעה הנ"ל של ביה"ד הרבני יכולה שיהיו לה השלכות שענינן מיוחד הוא דווקא לגבי הדין החילוני. הדין החילוני רואה בפסיקתו של בי"ד רבני, שבה נקבע שאשה וגבר זקוקים לגט דחומרא אם ירצו להינשא לאחרים, משום קביעה שגבר ואשה אלה נחשבים כנשואים, וכך גם יש לרשמם במרשם התושבים. אומר כב' השופט לנדוי בפס"ד רודניצקי: - "...עוד גורס אני שאם יימצא שהגב' גולדמר זקוקה לגט, לפני שתוכל להינשא לאחר, חייב דבר זה להתבטא במרשם האוכלוסין ברישומה כנשואה..." (בג"צ 51/69 רודניצקי נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים ואח' [1] בעמ' 717). ומוסיף כב' השופט לנדוי בפסה"ד הנ"ל (שם, בעמ' 718[1]): - "לפיכך אני מציע שנצהיר בהתאם לבקשת העותר שמחמת הספק אסורים הוא והגב' יעל גולדמר להינשא עם אחר (אחרת), כל עוד לא נותק הקשר ביניהם ע"י גט פיטורין. התוצאה היא שעל פקיד הרישום... לשנות את רישום העותר ואת זוגתו לנשואים". וברוח זו גם נפסק בפס"ד כהן (מלר), כדלקמן: - "הוסיף בית הדין ואמר בסעיף ב' לפסק-דינו, כי ,לאור הצהרות המבקשים - מבלי לקבוע כלל אמיתותן ונכונותן - אסור לכל אחד מהם להינשא לאחר, אסור להם להיות יחד, ועליהם להתגרש'. כמו שקבענו בבג"צ 51/69, ההצהרה האמורה שהבעל אינו רשאי לשאת אשה אחרת, והאשה אינה רשאית להינשא לאחר, דיה כדי לחייב שינוי הרישום במרשם התושבים ולרשום את בני הזוג כנשואים". (בג"צ 330/71 כהן ואח' נ' בית הדין הרבני האזורי ואח' [2] בעמ' 229). ובפס"ד אחר, אומר כב' השופט ברק: - "בענין שלפנינו, ניתן פסק-דין של בית-דין רבני, שקבע, כי הצדדים חייבים בגט פיטורין מחמת ספק או חומרא. זו ראיה אוביקטיבית מספקת לכך, כי הצדדים לכאורה הם ,בני זוג', כמשמעות מונח זה בחוק". (ע"א 640/82 כהן ואח' נ' היוהמ"ש לממשלה [3] בעמ' 691). העולה מכל הנ"ל הוא, שכאשר ביה"ד הרבני קובע שגבר ואשה החיים יחד זקוקים לגט דחומרא (לכשירצו להינשא לאחרים), כי אז רואה הדין החילוני באשה וגבר אלו כבני זוג נשואים. וזהו הדין גם לגבי זכותו של בן-זוג כזה לרשת את משנהו. ולענין זה ראה התקדים שנפסק בפס"ד פלדמן (ע"א 603/65 פלדמן נ' פלדמן ואח' [4]): "במקרה שלפנינו משיבים לנו דיני ישראל לשאלתנו בדבר מעמדה האישי של המערערת: היא מקודשת מספק, הקידושין תופסים והיא זקוקה לגט. לדעתי נוצר בזה קשר בינה לבין המקדש שדי בו כדי להקנות לה בעיני בית המשפט החילוני את מעמדה האישי של אשת המנוח. אומנם קובע המשפט העברי מאותו ספק הוראות משלו לגבי הזכויות הממוניות של כל אשה - שאין אשה יורשת את בעלה, ולגבי זכויות האשה הזאת - שאין לה אף אותן זכויות ממוניות המוכרות עפ"י המשפט העברי, כגון מזונות. אבל הוראות אלה הן מעבר לקו התיחום בין סמכות ביה"ד הרבני לבין סמכות ביהמ"ש החילוני, וביהמ"ש החילוני אין לו לשעות אליהן, כי בעניני חלוקת הירושה בין היורשים אין הוא נוהג לפי הדין הדתי". (ע"א 603/65, שם, בעמ' 472). ובענין פלדמן הנ"ל נערך דיון נוסף (ד"נ 14/66 פלדמן ואח' נ' פלדמן [15]), ובו אושר פסה"ד הנ"ל שניתן בע"א 603/65, וכב' השופט זוסמן אמר בד"נ 14/66 הנ"ל כי - "...יבמה שנישאה לשוק צריכה גט ובלעדיו אינה חופשית להינשא. אפילו הגט אינו אלא חומרה דרבנן, אין בכך כלום. סימן מובהק זה של מעמד הנשואין דיו כדי לזכות את האשה שנתאלמנה בחלקה בעזבון בתור יורשת". לאור האמור לעיל, יש לראות את החיוב בגט לחומרא כאשר הקדושין הם מספק, כאבן בוחן וכגורם מכריע בנוגע לשאלת המעמד האישי; הוה אומר, שכאשר ובאם מחייב בי"ד רבני את בני הזוג בעשיית גט דחומרא למען יוכלו להינשא כ"א לאחר, כי אז יש לראותם, מבחינת החוק החילוני כנשואים. והערה נוספת: - אין כל ענין וחשיבות לאותו קטע בהחלטת ביה"ד הרבני בדבר אי זכאותה של המבקשת לרשת את המנוח. ראשית, כבר הבהרתי למעלה שהחוק החילוני שונה בנושא זה מהחוק הדתי, וכאשר באים אנו לקבוע זכות בירושה, אנו עושים זאת עפ"י אמות המידה של החוק החילוני. שנית סמכותו של ביה"ד הרבני, עפ"י החוק, היא לקבוע בענין של נשואין ובענין של גרושין, דהיינו לקבוע את מעמדה האישי של המבקשת, ואין זה ולא היה זה מסמכותו של ביה"ד הרבני להחליט בדבר זכאותה של המבקשת לרשת את המנוח אם לאו. ולענין זה ראה האמור בע"א 131/54 טויה דניאל (הלוי) נ' חיים ואח' [6] עמ' 984, כלדקמן: - "...נראה שאין לפנות לחוק הדתי ביחס לשאלה אם התובע זכאי לרשת, אלא ביחס לשאלה מהו מעמדו של התובע. משנמצאה התשובה מחליט .... אם התובע זכאי לרשת. החוק הדתי קובע רק את קרבתו או יחסו של התובע למנוח, ואילו זכותו לרשת נקבעת ע"י החוק החל על חלוקת עזבון מירי". ובהקשר לדברים אלה, יש לראות ולהבין את האמור בסעיף 148לחוק הירושה תשכ"ה [7], ובמיוחד את הסיפא של סעיף זה, שבו נאמר: "..."אולם על זכויות ירושה ועל זכויות למזונות מן העזבון לא יחול אלא חוק זה". (ההדגשה שלי - ע' ז'). לאור כל הנ"ל, אני מחליט וקובע, שלענין חלוקת העזבון של המנוח, חיים ביהם ז"ל, יש לראות את המבקשת, צביה ביהם, כאלמנתו, והיא זכאית לרשת את המנוח עפ"י הוראותיו של סעיף 11לחוק הירושה, תשכ"ה.ירושה