מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא התפוצצות גלגל מלגזה: המשיב עבד אצל המבקשת, חברה העוסקת "בשירותי פלדה" כאתת מנוף. הוא הגיש כנגד המבקשת תביעה לפיצויים על נזקים שנגרמו לו, לטענתו ביום 21.5.1983, במהלך עבודתו. על נסיבות קרות התאונה, מצויין בסעיף 4 לכתב התביעה, לאמור: "התאונה הנ"ל אירעה שעה שהתובע התבקש ע"י מנהל העבודה במפעל להחליף גלגל לקוי במלגזה שבמפעל ותוך כדי הטיפול בהחלפת הגלגל, התפוצץ גלגל אחר במלגזה זו, נותק מהציר עליו היה מורכב ופגע בתובע במקומות שונים בגופו". בקשה זו הינה למחיקת תביעת המשיב על הסף "מן הטעם שאין למשיב עילת תביעה בנזיקין נגד המבקשת וזאת לאור עיקרון "ייחוד העילה אשר נקבע בסעיף 8(א) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975". (להלן החוק). השאלה המשפטית המתעוררת בבקשה זו הינה אם התאונה, לה טוען המשיב הינה תאונת דרכים שיש להגיש על פיה תביעה עפ"י החוק. בסעיף 1 של החוק מוגדרת "תאונת דרכים" כ"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי, בין בנסיעת רכבו ובין בעמידתו". אין מחלוקת וב"כ המשיב, עו"ד אילן, מסכים לכך, כי המלגזה שבהחלפת גלגל בה, עסק המשיב שעה שנפגע, הינה "רכב מנועי". המחלוקת הנטושה היא לגבי השאלה אם מעשהו של המשיב, בהחלפת הגלגל, עובר לתאונה, היה בבחינת "שימוש ברכב מנועי", שאם לא תאמר כן - אין הדבר מהווה תאונת דרכים, כמוגדר בחוק. בסיכומים בכתב שהוגשו ע"י עו"ד אילן, ב"כ המשיב בפני טוען הוא כי אין לייחס למשיב, בהחלפת הגלגל במלגזה, שימוש במלגזה, שכן המלגזה לא הופעלה כלל על ידו והחלפת הגלגל בה לא נעשתה על ידו במהלך שימושו במלגזה, וכי ה"שימוש" שנעשה כאן היה "שימוש שנעשה בכח עבודתו של המשיב ולא שימוש שנעשה במלגזה בכלי רכב מנועי". אני מסכים כי המובן הפשוט והרגיל של המילים "שימוש ברכב מנועי", איננו כולל, על פניו, מעשה החלפת גלגל, במקרה דנן. ברם, בתי-המשפט נתנו למילים אלה שבחוק, אם מטעמי מדיניות משפטית כללית, או מטעמים אחרים, פירוש רחב, שעל-פיו וממנו, יש להגיע לדעתי, למסקנה כי פעולת החלפת הגלגל, במקרה הנדון בפני, מהווה "שימוש ברכב מנועי" ולכן מהווה "תאונת דרכים" שבגינה יש להגיש התביעה עפ"י החוק. בע"א 517/79 דרור בן טובים נ' מוסך נוע בע"מ ואח', היה מקרה בו הביא המערער את מכוניתו למוסך לשם סיכה והחלפת שמנים, ולמטרה זאת הסיע אותה מעל בור הסיכה התת קרקעי. כאשר עמד לצאת מן המכונית החליקה כף רגלו על שכבת גריז או שמני סיכה שעל רצפת המוסך, וכתוצאה מכך נפל אל תוך בור הסיכה התת-קרקעי ונפגע" (שם, בעמ' 423 ליד האות ד'). בית-המשפט העליון (ברוב דעות השופטת בן עתו וממלא מקום הנשיא ח' כהן ובהסתייגות השופט לוין, בדעת מיעוט) הגיע למסקנה, כי הנזק שנגרם למערער בהחלקה הנדונה, נגרם עקב "שימוש ברכב מנועי" ולכן מהווה הדבר תאונת דרכים על פי החוק. וכך מציינת כב' השופטת בן עתו (שם, בעמ' 425 ליד האותיות א, ב,): "יש לפרש את יסוד השימוש כמתייחס לפעילות הנוגעת לייעוד הרכב. על פי המבחן הזה יעוד הרכב הוא לנסיעה ממקום פלוני למקום אלמוני וכוונת המחוקק היתה לדאוג לפיצויו של מי שנפגע כתוצאה מן השימוש. ושמא סבורים היינו שכאשר המדובר בשימוש ברכב - רק נסיעה במשמע, ירק היא הופכת תאונה סתם לתאונה דרכים - בא המחוקק ומורה במפורש בהגדרתו: "בין בנסיעת הרכב ובין בעמידתו" מכאן שלא יסוד התנועה הוא דומיננטי אלא ההיזקקות לרכב למטרתו הטבעית. בחוקי "העדר אשם" בארצות הברית נכללת הוראה מפורשת בעניין עלייה או ירידה מן הרכב (גולדשטיין, שם עמ' 62 ה"ש 77), אך אצלנו אין ללמוד את ההיפך מהעדרה של הוראה מפורשת בענין זה, משום ההגדרה הרחבה הכוללת כאמור "עמידה" של הרכב. לדידי מתחיל השימוש ברכב לפחות מרגע שבו פותח אדם את דלת המכונית כדי להכנס לתוכה, והוא נמשך עד לרגע בו יוצא מתוכה, סוגר את הדלת ומנתק מגע פיזי איתה". הסתייגותו של כב' השופט לוין מדעת הרוב נבעה ממסקנתו כי לא היה קשר סיבתי בין הנזקים שנגרמו למערער לבין "השימוש" שעשה המערער ברכב. אני סבור, כי במקרה הנדון בפני, החלפת הגלגל היתה בבחינת "פעילות הנוגעת לייעוד הרכב", או פעילות הנוגעת ל"ההיזקקות לרכב למטרתו הטבעית", כקביעתה של השופטת בן עתו, כמצוטט לעיל, שכן החלפת הגלגל במלגזה נועדה לצורך שימוש במלגזה כרכב. בענייננו. אין ספק שיש קשר סיבתי בין פעולת החלפת הגלגל לבין נזקו של המשיב בתאונה. משום כך, לדעתי, תואמת המסקנה אליה הגעתי, גם את דעתו של כב' השופט לוין. בע"א 326/80 פאטמה סואעד ואח' נ' סועד טאהא ואח', היה מקרה בו "העמיד המשיב 1 טרקטור שבבעלותו בשדה על שפת הנחל. הוא חיבר אל הציר האחורי צינור... שחובר בקצהו האחר אל המשאבה שעמדה ליד שפת הנחל. המשיב 1 הפעיל את מנוע הטרקטור. סיבובי המנוע הביאו לסיבובי הציר... דבר שהפעיל את המשאבה... המערערת 1 נזדמנה למקום... נשמעה צעקה והתברר כי שערותיה של המערערת 1 נתפסו במצמד הקרדני, שלא היה מוגן" (שם, בעמ' 199 ליד האותיות ה', ו'). בית-המשפט העליון קבע כי התאונה שנגרמה למערערת 1, הינה "תאונת דרכים" עפ"י החוק. כב' השופט ברק מציין בפסה"ד, כי אם אכן נוטים לפרש את מילות החוק, עפ"י העיקרון של "סיכון תעבורתי" כי אז אין לראות בתאונה זו, תאונת דרכים. ברם, לדעתו של כב' השופט ברק אין לפרש את החוק עפ"י ה"סיכון תעבורתי" לבדו, אלא גם בהתייחס לסיכונים אחרים שאינם דווקא סיכון תעבורתי. ואלה דברי כב' השופט ברק בקשר לכך (שם, בעמ' 203 ליד האות א'): "אילו ביקש המחוקק שלנו להגביל את היקף האחריות בחוק הפיצויים לסיכון התעבורתי בלבד, לא היה כל קושי כפי שהדוגמאות מראות לומר זאת במפורש. משלא עשה כן, ומשקבע במפורש. כי שימוש ברכב מנועי עשוי להתרחש לא רק כאשר הרכב נמצא בתנועה אלא גם בעמידה, ממילא יש להניח, כי ביקש לכלול במסגרת החוק כל אותם נזקים, המתרחשים עקב שימוש ברכב בעמידה, ואשר במצב הדברים הטבעי אינם יוצרים סיכון תעבורתי". בהמשך הדברים, בנימוקיו לתת פירוש רחב לביטוי הנדון בחוק, מציין כב' השופט ברק (שם, בעמ' 204 ליד האותיות א, ב) לאמור: "לבסוף, מתן פירוש מצמצם לביטוי פלוני שבחוק עשוי, לעיתים, להתחייב מהמדיניות המשפטית הכללית, עליה מבודד דבר החקיקה, המחייב תוצאה זו. נראה לי, כי המדיניות המשפטית, עליה מבוסס חוק הפיצויים, אינה מחייבת מתן פירוש מצמצם שכזה, מדיניות זו היא, בעיקרו של דבר, הטלת הסיכון של פגיעה משימוש בכלי רכב לא על הנפגע האינדיבידואלי ולא על הפוגע האינדיבידואלי אלא על כלל המשתמשים בכלי רכב במדינה. זהו העיקרון של "פיזור הנזק". במסגרת מדיניות זו איני רואה כל יסוד ליתן לביטוי "שימוש" פירוש מצמצם, פירוש אשר תוצאתו עשויה להיות הטלת הסיכון הכספי כולו על הפוגע או על הנפגע. עם זאת ברצוני להדגיש, כי איני סבור, שיש ליתן לחוק הפיצויים פירוש מרחיב דווקא, תוך נסיון להרחיב את תחולתו על מצבים, שאינם נופלים למסגרתו באופן טבעי, פירוש כזה עשוי "לפזר" על כלל המשתמשים בכלי רכב נזק, שאינו נובע משימוש בכלי רכב, אלא הנובע מסיכון שונה לגמרי, אכן, נראה לי, כי עלינו ליתן לחוק הפיצויים פירוש מאוזן, אשר בהקשר שלפנינו משמעותו פירוש, שיש בו כדי ליתן תוקף למשמעות הרגילה והטבעית של החוק". כב' השופטת מ' בן פורת (כתוארה אז), הסכימה לדברי כב' השופט ברק, אך הוסיפה דברים משלה (שם בעמ' 205 ליד האותיות ב, ג) לאמור: "ברור ש"תאונת דרכים" במובן חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן - החוק), תיתכן "בין בנסיעת הרכב ובין בעמידתו" כלל זה מעוגן בהוראה מפורשת בחוק (סעיף 1) והוא גם מחוייב המציאות. אף אם תמצי לומר, שהמטרה לצורכי החוק צריכה להיות שימוש תעבורתי, ברי ששימוש זה מקפל בתוכו בכורח המציאות, גם מצבים של עצירת הרכב, כגון: ליד רמזור או מעבר רכבת, לשם מתן זכות קדימה לרכב אחר, לרגל עומס התנועה או תקלה, המונעים התקדמות, וכיוצא באלה מקרים. כן נקבע לא מכבר, שהשימוש משתרע גם על עלייה לרכב ויציאה ממנו: ע"א 517/79 (2), מפי כב' השופטת בן עתו. ההלכה באנגליה היא ש"נהיגה" נמשכת גם כאשר הנהג יוצא מרכבו למטרה, הקשורה בהמשך הנהיגה כגון לשם מילוי בדלק או החלפת גלגל: (6)1969). לא מן הנמנע (חרף ההבדלים בנושאי הדיון), שמקרים אלה מהווים גם "שימוש ברכב מנועי" במובן החוק". אני סבור, כי הן לדעתו של כב' השופט ברק, בדברים שצוטטו לעיל, והן עפ"י קביעתה של כב' השופטת בן פורת, יש להגיע למסקנה כי ה"מאורע" הנדון בפני הינו בבחינת תאונת דרכים עפ"י החוק. הדבר תואם את מגמת הפירוש הרחב המתחייבת מהמדיניות המשפטית כללית, כגירסת כב' השופט ברק. אין הדבר מהווה פירוש מרחיב, המחיל את החוק על "מצבים שאינם נופלים ממסגרתו באופן טבעי". ה"מאורע" הנדון בפני, מהווה, לדעתי, תאונת דרכים, גם לגירסתה של כב' השופטת בן פורת, אשר לדידה העיקרון של "שימוש תעבורתי" מקפל בתוכו גם מצבים של "עליה לרכב ויציאה ממנו" וגם "כאשר הנהג יוצא מרכבו למטרה, הקשורה בהמשך הנהיגה, כגון, לשם מילוי בדלק או החלפת גלגל". החלפת גלגל - זהו המקרה שבפני. עו"ד אילן, בדברי סיכומו בפני, מבדיל בין נהג שנאלץ במהלך נסיעתו להחליף גלגל, כדי לאפשר לו להמשיך בנסיעתו, לבין "מי שפועל במהלך טיפול במוסך או במפעל ואין לו כל עניין אישי בתקינות כלי הרכב". לכשעצמי, אינני רואה כל מקום להבחין ולהבדיל בין נהג הנפגע בתאונה עקב החלפת גלגל במכוניתו, לבין מקרה שבו אדם אחר עוזר לנהג (או לנהגת) להחליף גלגל במכונית, ולדעתי - אין נפקא מינא אם אותו אדם אחר הוא בעל מקצוע המקבל שכר עבור עבודתו זו. בסעיף 1 של החוק, סעיף ההגדרות מוגדר "נפגע" כ"אדם שנגרם לו נזק גוף בתאונת דרכים". סעיף 2 של החוק מחייב את "המשתמש ברכב מנועי" לפצות את "הנפגע" משמע, יש להבחין ולהבדיל בין המשתמש ברכב מנועי, בדוגמא שלעיל הנהג שנאלץ להחליף גלגל במכוניתו, לבין "הנפגע", שיכול להיות אדם אחר שבא לעזרתו של הנהג בהחלפת הגלגל. מן הראוי להביא דברים נוספים שנאמרו ע"י כב' השופטת מ' בן פורת בע"א 326/80 הנ"ל (שם בעמ' 208 ליד האות ד'): "המבחן הקובע בעיני הוא, אם אירעה התאונה כתוצאה משימוש ברכב בצורה שאינה חורגת מתכליתו וייעודו מטבע ברייתו או (אם שונה בינתיים) לפי מבנהו, כאמור בע"א 517/79 (2) הנ"ל, בעמ' 425: "לא יסוד התנועה הוא דומיננטי אלא ההיזקקות לרכב למטרתו הטבעית", בתנאי שהכוונה היא למטרתו ככלי רכב". אני סבור אכן כי החלפת הגלגל במלגזה נעשתה למען ותוך "היזקקות לרכב למטרתו הטבעית". ע"א 498/80 מדינת ישראל, קידר בע"מ ואח', אף הוא תרם נדבך נוסף להרחבת פירוש המושג "שימוש ברכב" שבחוק. כאן נדון המקרה בו המשיב שעבד כעוזר לטכנאי אצל המשיבה נשלח, עפ"י הוראות מעבידו לפרוק מטען ממשאית. תוך כדי נסיון להרים את אחד הארגזים, שעל המשאית, נפל התובע מארגז המשאית ונחבל. בית-המשפט העליון קבע כי המקרה מהווה תאונת דרכים עפ"י החוק. ואלה דבריו של כב' הנשיא מ' לנדוי (לו הסכימו כב' השופטים ד' לוין ש' לוין, שם בעמ' 495 ליד האותיות ג', ד', ה'): "מטיעונה של גב' ראב בשם המדינה יכול להשתמע, כאילו התאונה, שהיתה יכולה להחשב כתאונת עבודה, כמו התאונה דנן, ושהנפגע בה זכאי לתגמולים לפי חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשכ"ח-1968, יוצאת מגדר תאונת דרכים לפי חוק הפיצויים. אם אומנם זאת היתה כוונת הדברים, אין אני רואה כל יסוד לסברה זו, כי יתכן גם יתכן שתאונה אשר קרתה תהיה גם תאונת דרכים וגם תאונת עבודה לפי נסיבותיה(אם כי כפי שכבר הוזכר, סעיף 8 של חוק הפיצויים מונע הגשת תביעה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] ביחס לתאונה שהינה תאונת דרכים לפי אותו חוק). ואשר לשיקולי המדיניות, שגב' ראב מעלה: שאין זה מן הצדק לחייב במקרי גבול את קהל המשתמשים ברכב, הנושאים בסופו של דבר באחריות כספית לתאונות דרכים לפי חוק הפיצויים, והם חוג אנשים יותר מצומצם ללא הציבור הרחב המזין בתשלומיו את קופת הביטוח הלאומי - התשובה היא, שמצד שני מן הצדק הוא לחייב את החוג המצומצם של המשתמשים ברכב דווקא, המפיקים את התועלת החברתית או המשקית מהיותם בעלי כלי רכב מנועי כך שבסופו של דבר, שיקולי מדיניות כאלה לא יעזרו לנו הרבה במציאת הפתרון באותם מקרי גבול". בהמשך דבריו (שם בעמ' 496ליד האות ז') מגיע כב' הנשיא לנדוי למסקנה "שפריקת המטען מן המשאית היתה בגדר השימוש בה". ובהמשך הדברים (שם בעמ' 498ליד האות ד') בדונו בטענה של "קשר סיבתי" מציין כב' הנשיא לנדוי: "הרי אנו כוללים טעינה ופריקה במושג "השימוש" מפני שיש קשר סיבתי בין הטעינה והפריקה לבין השימוש במשאית לשם הובלת משאות. אלמלא הובל המטען תחילה לתעודתו, לא היה צורך לפרוק אותו מן המשאית; ולהיפך, אלמלא הפעולה הסופית של הפריקה. לא היה טעם להוביל את המטען למקום הפריקה". בדברי כב' הנשיא לנדוי בפס"ד זה, יש, לדעתי, כדי להשיב ולסתור את טענת עו"ד אילן בפני כי פעולתו של המשיב, במקרה הנדון, בהחלפת הגלגל, לא היה בבחינת שימוש ברכב אלא שימוש שנעשה בכח עבודתו של המשיב במפעל. שכן, גם במקרה הנדון בע"א 498/80 הנ"ל השימוש שעשה המשיב בפריקה הציוד מן המשאית היה שימוש שנעשה בכח עבודתו של אותו משיב במפעל. ואם יש קשר סיבתי בין הטעינה והפריקה לבין השימוש במשאית, אין ספק בעיני כי יש קשר סיבתי בין החלפת גלגל במלגזה לבין השימוש במלגזה. אינני רואה כל סיבה, לא סבירה, לא הגיונית ולא אחרת מדוע חבלה שנגרמה לעובד במפעל עקב פריקת ציוד ממשאית מהווה תאונת דרכים עפ"י החוק, ואילו חבלה שנגרמה לעובד במפעל, עקב החלפת גלגל במלגזה, שהוא רכב מנועי, לכל דבר, לא תהווה תאונת דרכים כזו. פירוש רחב של בית-המשפט העליון את המושג "שימוש ברכב" שהחוק, מחייב כמובן, את בתי-המשפט המחוזיים לנהוג על פיו ניתן במספר פסקי-דין: בע"א (חיפה) 89/80 חברה לביטוח אליהו נ' יעקב מירב, היה מקרה בו "המשיב 1 (להלן: הנפגע), נפגע ברגלו שעה שהחל יורד מתוך תא נהג המשאית שבה נהג, לאחר שעצרה לצורך העמסה, הוא פתח דלת התא ותוך כדי ירידתו, בעומדו על המדרגה ליד תא הנהג כשדלתו פתוחה, טרק נהג משאית אחרת (המשיב 2- להלן הפוגע) בכוונה את דלת המשאית על רגלו של הנפגע וגרם לו נזקי גוף" (שם בעמ' 169). בית-משפט המחוזי (בהרכב הנשיא ב' כספי, השופט ש' דורי והשופטת ט' שטרסברג- כהן) הגיע למסקנה כי התאונה היתה "תאונת דרכים" לפי החוק, בציינו, בין היתר כי האירוע אירע תוך כדי שימושו של הנפגע בכלי הרכב בתור שכזה הואיל ופתיחת דלת תוך יציאה מתא הנהג הן פעולות לוואי הנעשות באופן רגיל כחלק משימוש בכלי רכב". בת"א (חי') 1979/79 גונן משה ואח' נ' לאופר דב ואח', נדון המקרה שבו התובע, בעל מוסך, נתבקש ע"י הנתבע לתקן את המנוע של מכוניתו. במהלך תיקון המנוע ע"י התובע, ביקש התובע מן הנתבע, שישב בתא הנהג, להתניע את המנוע, שעה שהתובע עצמו עמד מחוץ לרכב, ליד המנוע, תוך כדי התנעה נוצר ניצוץ אשר גרם להתלקחות, כתוצאה ממנה נכווה התובע בצורה קשה. בית-המשפט המחוזי (השופט א' ד' חרמון) הגיע למסקנה כי הנזק לתובע נגרם ב"תאונת דרכים" עפ"י החוק. למסקנתו זו מגיע כב' השופט חרמון תוך הסתמכות על הלכות שנקבעו בעבר, כולל ע"א 326/80 וע"א 517/79 הנ"ל. המקרה שנדון ב-ת"א 1979/79 הנ"ל, דומה לענייננו, שכן בשני המקרים היתה הפגיעה, תוך נסיון לתקן כלי רכב. ב-ת"א (ת"א) 1089/82 עובדיה זכריה נ' בקל עזרא ואח', היה מקרה בו נחבל התובע שעה שבמהלך רחיצת מכונית בחניון, נתפסה ידו הימנית, בלוחית זיהוי הרכב. כב' השופטת ר' שטרנברג-אליעז קבעה, כי אין ה"מאורע" מהווה "תאונת דרכים" עפ"י החוק, בהבחינה בין מעשה שתכליתו מכוון לתועלת ולהנאה הטבעית המופקת מכלי הרכב, כי אז, אם עקב המעשה תגרם תאונה, תהווה התאונה "תאונת דרכים" עפ"י החוק, לבין מעשה שהוא בגדר "תחזוקה שוטפת" שגם אלמלא בוצעה עדיין ניתן היה לעשות ברכב שימוש למטרתו הטבעית". במילים אחרות, דחיית התביעה ע"י כב' השופטת שטרנברג-אליעז נבעה ממסקנתה כי שטיפת המכונית איננה פעולה הדרושה לצורך שימוש ברכב למטרתו הטבעית. בענייננו, אין ספק כי מעשה החלפת הגלגל היה דרוש לצורך שימוש במלגזה למטרתו הטבעית. סוף דבר: אני סבור כי אכן יש להעתר לבקשה ואני לכן מצווה על מחיקת כתב התביעה שהוגש ע"י המשיב כנגד המבקשת. אני מחייב המשיב לשלם למבקשת הוצאות בסכום כולל של - 000, 2 ש"ח, בצירוף מע"מ ריבית והצמדה כחוק עד לתשלום בפועל. ציוד מכני הנדסי (צמ"ה)מלגזה