מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא התחייבות עובד לא לעבוד בעסק מתחרה: המבקשת היא חברה העוסקת בשיווק, התקנה ותחזוקה של מערכות לכיבוי אש, יצור אביזרים שונים ומתן יעוץ בתחום זה, מרכזה נמצא בבאר-שבע ולה סניפים בתל-אביב ובאשקלון וסניף עצמאי באילת. המשיב, שהוא קרוב משפחה של מנהל המבקשת, נתקבל לעבודה אצל המבקשת בשנת .1980באוקטובר 1982ולאחר שעובד אחר של המבקשת, אף הוא קרוב משפחה של הצדדים, עזב את עבודתו אצל המבקשת ולאחר זמן מה פתח עסק מתחרה, דרש מנהל המבקשת מעובדיו, וביניהם המשיב, לחתום על התחייבות שבה נאמר: "הנני מתחייב בזה, כי אם אעזוב את עבודתי בשרות החברה מכל סיבה שהיא, בין פיטורין ובין התפטרות, לא אנהל ולא איעץ ולא אהיה שותף או חבר לא אעבוד כשכיר ולא אעשה כל שימוש בידע שנרכש על ידי במהלך עבודתי בשרות החברה העלול להתחרות במטרות החברה, במשך שלוש שנים מיום עזיבתי את שרות החברה". לאחר מכן וכדי לחזק התחייבות זו, נדרש המשיב לחתום על הסכם עבודה אשר על אף שנוסח באופן כללי כבא להסדיר את המשך העסקתו של המשיב, הרי עיקר נושאו ומטרתו, כעולה מתוכנו, היה להבטיח ולחזק את התחייבותו של המשיב שבמקרה של הפסקת עבודתו בחברה המבקשת לא יעסוק ולא יהיה מעורב בפעילות מתחרה במשך התקופה האמורה של שלוש שנים. באותו הסכם נאמר כי קודם להעסקתו לא היה המשיב בקיא בענף הנדון של כיבוי אש וכי תוך כדי עבודה רכש ידע וסודות מקצועיים בענף והתחייב שלא להעביר את הידע שרכש לאחרים ובאופן ספציפי נקבע בסעיף 6כי: "במקרה שצד ב' (העובד) יפסיק עבודתו בעסקי צד א' (החברה) מכל סיבה שהיא, הוא מתחייב להימנע באופן מוחלט בעצמו וע"י אחרים מטעמו, לעסוק בעסקים שיש להם קשר לעסקי כבוי אש ופיברגלס כמפורט בהסכם זה...". ובהמשך נאמר שתוקפה של התחייבות זו לשלוש שנים. המשיב התקדם בעבודתו ובתפקידו והגיע לדרגה של מנהל הסניף בבאר-שבע ומנהל הרכישות והמכירות של החברה, אך באמצע 1985, לאחר שנפלו סכסוכים בין הצדדים, פוטר מעבודתו, מנהל המבקשת טען כי המשיב התסיס את העובדים ורצה להרוס את העסק ואילו המשיב טוען כי מנהל המבקשת רצה לפגוע בזכויות העובדים והוא פוטר על רקע פעילותם של העובדים להגן על זכויותיהם. כך או אחרת, אין מחלוקת שהפסקת עבודתו של המשיב לא באה מיוזמתו אלא על פי מכתב פיטורין ששלחה לו המבקשת. לאחר זמן קצר החל המשיב לעבוד במפעל המתחרה שהקים בזמנו קרוב המשפחה של הצדדים שפרש קודם לכן מעבודתו אצל המבקשת. בעקבות זאת הגישה המבקשת תביעה כנגד המשיב, בה ביקשה לאסור עליו להפר התחייבויותיו כפי שפורטו לעיל ולחייבו בתשלום פיצויים על הנזקים שגרם ובמסגרת זו ביקשה צו מניעה זמני שיאסור על המשיב להמשיך בעבודתו בחברה המתחרה, שצורפה גם היא כמשיבה נוספת לבקשה, וזאת עד למתן פסק-דין בתביעה העיקרית. החלטה זו מתייחסת לבקשה האמורה. הסוגיה של הגבלת חופש העיסוק מכוח הסכם נדונה פעמים רבות ובהרחבה בפסיקה. מקורה של הבעיה בהתנגשות בין שני עקרונות יסוד: עקרון חופש ההתעסקות מחד ועקרון קדושת ההסכמים וחובת קיומם מאידך, כשההלכה מבחינה בין שני סוגים עיקריים של הגבלת חופש העיסוק, הסוג הראשון הינו של התחייבות עובד כלפי מעבידו שלא להתחרות בו לאחר הפסקת עבודתו אצל המעביד והסוג השני של מי שמוכר עסק עם המוניטין שלו ומתחייב שלא לעסוק בעסק דומה העלול להתחרות בעסק שמכר. הנטיה היא להקנות דגש יתר לעקרון חופש ההתעסקות בסוג הראשון של המקרים ולהקנות יותר דגש לעקרון קדושת ההסכמים וחובת קיומם בסוג השני וכמובן קיימים גם מקרי ביניים שקשה לסווגם באופן ברור לסוג זה או אחר. (ראה פסק-דינו של סגן הנשיא של בית-משפט המחוזי נצרת בענין ה"פ (נצ') 845/84 תבור נ' עמיעד [6] עמ' 221ושבו נסקר המצב המשפטי באופן בהיר וממצה. וכן פסק-הדין בענין ע"א 399/74 טרומאסבסט נ' זכאי [1] שעליו מבוסס במידה מרוב הפסק-דינו של סגן הנשיא כאמור). גדר המחלוקת במקרה הנוכחי הוא כפול. ראשית, טוען המבקש כי התחייבות שנטל על עצמו להימנע מעיסוק מתחרה לא הופרה ואינה חלה, לפי נוסח ההסכם, על המקרה הנוכחי ושנית, ממשיך וטוען המשיב, כי גם אם התחייבות זו חלה על המקרה הנוכחי יש לפוסלה מכוח העקרון של אי מתן תוקף להגבלה בלתי סבירה של חופש העיסוק בגדר ההלכה כפי שפורטה לעיל. נראה לי, שהמשיב צודק בשתי טענותיו אלה, אשר לנוסח ולהיקף ההתחייבות במקרה הנוכחי, הרי על פניו ההסכם שנערך בין הצדדים ביום 5.8.84הוא מתאריך מאוחר יותר לזה של ההתחייבות מיום 14.10.82וכיוון שעוסק באותו תחום וקובע הוראות באותם ענינים יש להניח שבהיות ההסכם מאוחר יותר הוא בא במקום ההתחייבות וכדי להחליפה ולבטלה. לפי נוסח ההסכם חלות הוראות ההגבלה: "במקרה שצד ב' (העובד) יפסיק עבודתו בעסקי צד א' מכל סיבה שהיא". הדגש הוא על המילים "שצד ב' יפסיק", כלומר היוזמה צריכה להיות מצידו של העובד, או במילים אחרות, המדובר בהתפטרות ביוזמתו של העובד והתוספת של "מכל סיבה שהיא" מתייחסת לגורם להתפטרות זו. אבל לפי הפירוש המילולי של הדברים אין לפרשה כבאה להוסיף גם פטורין. לא נעשה שימוש במילה נטרלית או דו-משמעית כגון: "במקרה של הפסקת עבודה", שיכולה להתייחס גם להתפטרות וגם לפטורין, בין שהדבר נובע מיוזמת המעביד ובין שהדבר נובע מיוזמת העובד, אלא ננקטה לשון של פעולה המתייחסת לעובד ונאמר "צד ב' יפסיק". כלומר, היוזמה צריכה לבוא מצדו והפעולה צריכה להיות שלו ולכן כאמור על פני הדברים ההתחייבות חלה במקרה של התפטרות ולא במקרה של פטורין. יתר על כן, נאמר בהתחייבות שהעובד מתחייב להימנע אומנם באופן מוחלט מלעסוק בעסקים שיש להם קשר לעסקי כיבוי אש, אך לפי הלשון המקובלת לעסוק בעסקים פירושו לנהל עסק באופן עצמאי או בשותפות אך לא מתייחס לעבודה כשכיר. עבודה כשכיר היא עבודה ולא עיסוק בעסקים וזהו השימוש המקובל במונחים אלה. פירושים אלה מקבלים תוקף יתר מתוך השוואה לכתב ההתחייבות הראשון שבו נאמר כי התובע מתחייב "כי אם אעזוב את עבודתי בשרות החברה מכל סיבה שהיא בין פיטורין ובין התפטרות, לא אנהל ולא איעץ ולא אהיה שותף או חבר ולא אעבוד כשכיר..." מכלל ההן ניתן ללמוד את הלאו, בהתחייבות נאמר במפורש שהיא חלה בין במקרה של התפטרות ובין במקרה של פיטורין ואילו בהסכם, שכאמור הוא הקובע, לא נזכר המונח פיטורין, כן נזכרת בהתחייבות גם האפשרות של עבודה כשכיר ואילו בהסכם אפשרות זו לא פורטה, סבורני שהשוואת שני הנוסחים על מה שיש באחד ואין בשני מוכיחה בעליל, כי בגדר ההתחייבות לפי ההסכם לא נכללו במקרה של פיטורין ע"י המעביד ובמקרה של עבודה כשכיר במקום אחר ע"י העובד. יתכן שימצא מי שיקשה ויאמר, שההסכם הוכן גם הוא ע"י המעביד כדי לחזק את ההתחייבות הקודמת של העובד ולכן אין לפרשו בצורה יותר מצמצמת, אך אין הדבר כן. יתכן בהחלט שהמבקשת קיבלה עצה משפטית, לפיה ההתחייבות הראשונה, החד-צדדית והרחבה מאוד, לא תעמוד בבוא העת במבחן הביקורת ולכן הציעה הסכם דו-צדדי ויותר מצומצם. מכל מקום, בשלב זה ובהעדר הסבר מפורט ביחס לסיבה ולמגמה שבשוני שבניסוחים, אין בפני בית-המשפט אלא מה שעיניו רואות, כלומר אין בפניו אלא אותו נוסח של ההסכם אשר לפי משמעותו המילולית ופירושו הרגיל והמקובל היקפו מצומצם יותר מזה של כתב ההתחייבות הקודם, לפי פירוש זה, כאמור, אין ההתחייבות חלה על המקרה הנוכחי שבו אין מחלוקת כי המשיב פוטר ולא התפטר ואין מחלוקת כי הוא עובד בחברה המתחרה כשכיר ולא עוסק בעסקים באופן עצמאי עם שותף או באמצעות חברה. יתירה מזו: דומני, כי גם אם יקבע שהמקרה הנוכחי נכלל בגדר התחייבותו של המשיב, גם אז מן הראוי לקבוע, לפי העקרונות הכלליים, שאין לתת תוקף להתחייבות זאת הכוללת בחובה הגבלת יתר של חופש התעסקותו של המשיב, כפי שכבר צויין, המגמה היא לתת פחות תוקף להתחייבות בקשר להגבלת עיסוק באותו סוג של מקרים המתייחס לעובד שמפסיק לעבוד אצל מעביד והמקרה הנוכחי הוא מקרה קלסי של סוג זה. בפסק-הדין בה"פ (נצ') 854/84 תבור נ' עמיער הנ"ל [6] וכן בפסק-דין המנחה ב-ע"א 566/77 דיקר נ' מוך [2], שבהם ניתן תוקף להתחייבויות פחות או יתר דומות המדובר היה בסוג שונה במקצת של מקרים, כלומר לא ביחסים של עובד ומעביד בלבד אלא ביניים של הקמת עסק משותף, כשהעובד הפורש מילא תפקיד מרכזי ביצירתו וקיבל תמורה כלכלית וכספית נרחבת במסגרת מכלול היחסים בין הצדדים. כיוון שכך התקרבו מקרים אלו לסוג של מכירת עסק או חלק בעסק שבהם נותנים משקל יתר להתחייבות להימנע מתחרות, בעוד שהמקרה הנוכחי אין בו כל סממנים נוספים מעבר ליחסי עובד מעביד, לא היתה הקמת עסק משותף, לא היתה השקעת כספים מיוחדת, לא ניתנה לעובד תמורה מיוחדת עבור ידיעותיו או תרומתו ולכן אין לומר שצריך או מוצדק להגן על המעביד בפני המשך העבודה של העובד באותו תחום במקום עבודה אחר. ההלכה בסיכומו של דבר היא, כי יש לבחון בכל מקרה את סבירותו של התנאי המגביל, הן לגבי הצדדים והן לגבי הציבור כשהמבחנים לכך הם בעיקר בהתיחס לאופי ההגבלה, להיקפה, לזכויות הקנייניות עליהם באה להגן, לתחום ולזמן תחולתה ואם נועדה להגן על סודות מקצועיים או מסחרים אשר נרכשו עקב היחסים המשותפים בין בעל הדין ושיקולים דומים אחרים שיש בהם כדי ללמד אם צד אחד עשוי להפיק הנאה יתרה. מבלי שיהיה זכאי לכך (ראה פסק דין בע"א 399/74 טרומאסבסט נ' זכאי [1] הנ"ל). במקרה הנוכחי, כאמור, לא באה ההתחייבות להגן על זכות קניינית של המעביד שנרכשה כתוצאה מהיחסים בין בעלי הדין וגם לא פורטו כל סודות מקצועיים או מסחרים מיוחדים שנרכשו ע"י המשיב עקב עבודתו. הרושם המתקבל, לפחות בשלב זה, הוא כי הדברים בקשר לגילוי סודות הם כללים ונועדו לבסס ולחזק את טענותיה של המבקשת ואין לכך הצדקה מעשית אמיתית בעובדות המקרה. בהקשר זה ניתן להזכיר את פסק-הדין בע"א 312/74 חב' לכבלים נ' קריסטאנפילו [3], שבו נפסלה התחייבות בהיקף דומה, הגם שתפקידו של העובד כמנהל היצור במפעל גדול היה מרכזי וחשוב יותר ואילו במקרים בהם אושרה ההתחייבות (ע"א 1/73 צפדיה נ' קלדי [4] וע"א 4/74 ברמן נ' משרד להובלת משאות [5]) היה תוקפה מצומצם ומוגבל יותר באופן מהותי. מעבר לכך הנסיבות הספציפיות במקרה הנוכחי מצדיקות את המסקנה שההתחיבות חורגת מגבול הסבירות. אומנם מדובר בתחום תעסוקה מצומצם למדי ובתקופה מוגבלת של שלוש שנים, אך ההתחייבות לא נבעה מהסכם שנעשה מלכתחילה אלא נכפתה על המשיב במהלך עבדותו וללא מתן כל תמורה מיוחדת עבורה. בנסיבות אלה נראה לי, כי ההגבלה חורגת, כאמור, מהסביר. יתכן שלאחר זמן שופרו תנאי עבודתו של המשיב ושכרו עלה אך אין לומר שהדבר נובע בהכרח מהתחייבויות שקיבל על עצמו שכן בהסכם עצמו לא מפורטים כל שיפור תנאים או תוספת שכר כנגד ההתחייבויות הנוספות להגבלת התעסקותו שנטל על עצמו בהסכם ושלא היה חייב בהן קודם. יש מקום לבחון במידה מרובה את מידת הסבירות גם לפי התמורה שניתנה בגינה ובמקרה הנוכחי לא ניתנה כל תמורה פוזיטיבית מעבר לעצם המשך העיסקה, והמניע העיקרי לקבלתה ע"י המשיב היה נגטיבי, כלומר נעוץ בכפיה לאור העובדה שהמבקשת שלחה למשיב מכתב פיטורין ולא היתה מוכנה להמשיך ולהעסיקו אלא אם יחתום על ההסכם. בנסיבות אלה, אין לשיקולים בקשר למאזן הנוחיות משקל מכריע מה גם שאין לומר שמאזן זה נוטה באופן ברור לזכותה של המבקשת. קיצורו של דבר, הן לפי נוסח ההסכם כמות שהוא והן לפי העקרונות הכלליים של מתן תוקף להסכמים בדבר הגבלת חופש העיסוק, נראה לי, כי אין מקום להעתר לבקשה ולכן הנני דוחה את הבקשה ומחייב את המבקשת לשלם למשיב את הוצאות הבקשה לרבות שכ"ט עו"ד כולל מע"מ בסכום כולל של .000, 350שקל כשסכום זה צמוד למדד מיום מתן החלטה זו ועד לתשלום בפועל.עסק מתחרהסעיף הגבלת תחרות / מניעת תחרות