מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא תחולת השתק פלוגתא על מי שלא היה בעל דין בהליך קודם: .1זוהי בקשה לדחייה על הסף של תביעה שהגישה המשיבה כנגד המבקשים, בהסתמך על תקנה 101לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984[7], המסמיך את בית-המשפט לדחות תובענה בשל "מעשה בית דין", "חוסר סמכות" או "כל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה...". בכתב התביעה טוענת המשיבה, כי רכשה מהמבקשים חומר לציפוי ואיטום גגות, (להלן: החומר) וכי המבקשים נתנו כתב אחריות לטיב החומר. לאחר רכישת החומר, ממשיכה המשיבה וטוענת בכתב התביעה (סעיף 9) השתמשה המשיבה, כקבלן לעבודות בניין, בציפוי גגות של מבנים במושב נתיב העשרה, בחומר שרכשה מהמבקשים. עבודות אלה בוצעו ע"י המשיבה לטענתה (סעיף 11לכתב התביעה) מחודש אפריל 1982ועד לחודש פברואר .1983 בסעיף 13לכתב התביעה, טוענת המשיבה: "לאחר כשלושה חודשים מיום תחילת ביצוע העבודה ע"י התובעת (היא המשיבה) במושב נתיב העשרה, בהתאם להתחייבותה לחברת הבנייה, החל חומר האיטום להתפורר, הופיעו בו סדקים ובועות וכן החלה חדירה של מים אל תוך המבנים". המשיבה, בהתאם להתחייבותה כלפי חברת הבנייה, ניסתה לתקן את הנזקים "אך כל נסיונות התיקון לא הועילו וחדירת המים לא פסקה" (סעיף 15לכתב התביעה). המשיבה סומכת בכתב התביעה על חוות הדעת של מומחה, מהנדס מיכאל מרטון, מיום 11.4.83הקובע כי אכן חומר האיטום לא היה באיכות ובטיב כפי שהמבקשים פרסמו. העתק מחוות הדעת צורף לכתב התביעה. המשיבה עותרת, לכן, בכתב התביעה לתשלום פיצויים על נזקים שנגרמו לה ובין היתר דורשת היא כי המבקשים יחזירו לה את כל הסכום ששולם להם ע"י המשיבה עבור רכישת החומר. בכתב ההגנה שהוגש ע"י המבקשים, כפרו המבקשים בכל טענותיה של המשיבה ואף העלו טענה כי יש לדחות את התביעה על הסף עקב מעשה בית דין שקם על-פי פסק-דין שניתן בבית-משפט השלום בתל-אביב ביום 17.7.83, על סמך הסכם פשרה. זו היא הטענה, שעל-פיה הוגשה גם הבקשה הנדונה לדחיית התביעה על הסף. .2אכן, ממסמכים שצורפו לכתב ההגנה עולה, כי המבקשת מס' 1"ניר לט" (להלן: המבקשת) הגישה כנגד המשיבה בבית-משפט השלום בתל-אביב תביעה בת"א 6031/83 וו תבעה את המשיבה לתשלום סכום, שהגיעה לה עקב אספקת החומר. תביעה זו הוגשה כנגד המשיבה בפסק דין מקוצר. המשיבה הגישה, באותו תיק, בקשה למתן רשות להתגונן הנתמכת בתצהיר של מר צביקה רמות, אחד ממנהלי המשיבה, בו טען מר רמות, בקשר לטיב החומר שנרכש, טענות דומות לאלה שהועלו בכתב התביעה בתיק זה. תצהיר זה ניתן ע"י מר רמות ביום 13.4.83ובטענותיו, בדבר איכותו הירודה של החומר, סומך מר רמות, כך מסתבר, על חוות הדעת של מר מרטון, שניתנה ביום 11.4.83, חוות הדעת עליה סומכת המשיבה בכתב התביעה בתיק זה. ביום 7.7.1983, הגיעו הצדדים בת"א 6031/83 הנ"ל בבית-משפט השלום בת"א, להסכם פשרה, שנערך ונחתם על ידם ושעל פיו תשלם המשיבה למבקשת, היא התובעת בת"א 6031/83, סכומים כאמור וכמפורט בהסכם הפשרה. בסעיף 7להסכם הפשרה הזה צויין לאמור: "הצדדים מסכימים בזה כי עם ביצוע פסק-דין זה במלואו, לא תהיינה להם כל תביעות הדדיות מכל סוג שהוא בגין התביעה בתיק האזרחי הנדון ו/או ההתקשרות נשוא התביעה אולם, מובהר בזה כי הנתבעת רשאית להגיש תביעה או כל תובענה אחרת בגין נזקים עתידיים שיגרמו לה כתוצאה מהעסקה נשוא התביעה, וזאת מבלי שהדבר יתפרש כהודאה כלשהי של התובעת בטענות הנתבע". סעיף 8להסכם הפשרה קובע: "מוסכם בזה כי הסכם זה אינו מתייחס ואינו חל על אספקת חומרים שהתובעת טוענת כי סיפקה לפי תעודת משלוח 325וחשבונית מס' 295מיום 28.7.82הצדדים יבררו נושא זה וינסו להגיע לפתרון מוסכם ביניהם, לרבות אפשרות החזרת החומר". בית-משפט השלום בתל-אביב אישר הסכם פשרה זה שהוגש בין הצדדים בת"א 6031/83 ונתן לו תוקף של פסק-דין. .3ב"כ הצדדים הגישו בפני סיכומי טענותיהם לגבי הבקשה הנדונה. עו"ד ברקאי, ב"כ המשיבה, אינו כופר בעובדת הגשת התביעה בביתמשפט השלום בתל-אביב, הגשת הבקשה למתן רשות להתגונן והסכם הפשרה שהושג, ושעל פיו התחייבה המשיבה לשלם עבור החומר, אך מוסיף וטוען, כי אין בהסכם פשרה זה ופסק-הדין שניתן על-פיו, כדי לחסום את הדרך בפני המשיבה מלהגיש את התובענה הנדונה בתיק זה, זאת בהתאם לאמור בסעיף 7להסכם הפשרה, דהיינו כי המשיבה "רשאית להגיש תביעה או כל תובענה אחרת בגין נזקים עתידיים שייגרמו לה כתוצאה מהעסקה" וכן בהתאם לאמור בסעיף 8של הסכם הפשרה, כמצוטט לעיל. לטענות עו"ד ברקאי, בהעדר תשתית עובדתית המביאה למסקנה, כי הסכם הפשרה חל על התביעה הנדונה, אין מקום לקביעה שפסק-הדין שניתן על סמך הסכם הפשרה מהווה מעשה בית-דין לגבי התביעה הנדונה. במילים אחרות אין מקום לקביעה, כי התביעה הנדונה אינה במסגרת "נזקים עתידיים". שאותם רשאית המשיבה לתבוע, גם עפ"י הסכם הפשרה הנ"ל. עו"ד ברקאי מודה, כי אכן חוות הדעת של המומחה מרטון ניתנה לצורכי המשפט בבית-משפט השלום בתל-אביב אך לא נעשה בו כל שימוש באותו משפט. עוד מוסיף עו"ד ברקאי וטוען, כי אין מקום לקביעה של מעשה ביתדין הואיל ומדובר בהסכם פשרה, ולא בקביעות עובדתיות ע"י בית-המשפט לאחר דיון. לדבריו: אין כאן מקום לטענה בדבר השתק עילה המונע מתובע להגיש תביעה בענין שהוכרע בה וגם לא השתק פלוגתא, שכן לא היתה הכרעה במשפט בתל-אביב במחלוקת עובדתית שהיתה חיונית לתוצאה. טענה נוספת של עו"ד ברקאי, כי אין להחיל בנידון את הכלל של "מעשה בית דין" הינה, כי "הצדדים במשפט שהתנהל בבית-משפט השלום בתל-אביב שונים מאלה שבתביעה הנדונה" שכן פרט ובנוסף למבקשת, תבעה המשיבה שתי נתבעות אחרות נוספות. .4אני סבור כי אין ממש בטענות אלה, וכי יש להעתר לבקשה ולדחות את התביעה על הסף בשל מעשה בית-דין או בשל נימוק אחר שעל-פיו יש לדחות התביעה, כפי שאפרט להלן. מן הטענות הדומות שבכתב התביעה ובתצהיר שהוגש בתמיכה לבקשה למתן רשות להתגונן בת"א 6031/83, טענות שנסמכו שתיהן על חוות דעת של המומחה מר מרטון, יש להסיק כי כתב התביעה והבקשה למתן רשות להתגונן דנות באותה מסכת של עובדות ולגבי אותו חומר שהמשיבה רכשה מהמבקשת. אני סבור, כי אין לאפשר למשיבה להסתתר מאחורי המילים "נזקים עתידיים" שבסעיף 7להסכם הפשרה, כדי להתחמק מהתרופה של "מעשה ביתדין" שבידי המבקשים. גם האמור בסעיף 8להסכם הפשרה אין בו, לדעתי, כדי להועיל למשיבה. בסעיף זה של הסכם הפשרה נקבע, כי ההסכם איננו חל על אספקת חומר מיוחד ומסויים, שסופק למשיבה וכי בענין זה יגיעו הצדדים לפתרון "לרבות אפשרות החזרת החומר" ע"י המשיבה למבקשת. בוודאי אין בסעיף זה כדי לאפשר למשיבה להגיש את תביעתה הנדונה ולטעון כי תביעה זו אינה כלולה בהסכם הפשרה הנ"ל. להיפך, סעיף זה נכלל והוסף בהסכם הפשרה כדי לאפשר למבקשת להגיש תביעה אחרת נוספת כנגד המשיבה. לא ברור בעיני כיצד יכולה המשיבה לתבוע בכתב התביעה מן המבקשים להחזיר להם את מלוא הסכום ששילמה המשיבה למבקשת תמורת רכישת החומר, לאחר שבהסכם הפשרה הסכימה היא לשלם עבורו, וכל זאת במסגרת "נזקים עתידיים" שהיא זכאית להגיש בגינם תביעה בעתיד. זאת ועוד, בכתב התביעה טוענת המשיבה כי לאחר שרכשה החומר, ביצעה את העבודות במושב נתיב העשרה בין החודשים אפריל 1982לפברואר 1983וכי כשלושה חודשים "מיום תחילת ביצוע העבודה" התברר כי החומר הינו מטיב גרוע. משמע - לכל היותר בחודש מאי 1983ידעה המשיבה על טיבו הגרוע של החומר. והנה, למרבה הפלא, בחודש יולי 1983, מסכימה המשיבה, בהתאם להסכם הפשרה שעליו חתמה כמצויין לעיל, לשלם למבקשת תמורת החומר ואף להצהיר שהסכום בא לסילוק "כל תביעות הדדיות". .5יתירה מזו. אני סבור כי אין לקבל את טענת המשיבה בדבר היות כתב התביעה הנדון במסגרת "נזקים עתידיים" שהיא רשאית להגיש תביעה בגינה, וזאת בשל חוסר תום לב מצד המשיבה, בטענותיה בכתב התביעה, שכן, בכתב התביעה לא הזכירה המשיבה ולו ברמז קל את עובדת הסכם הפשרה הנ"ל, שניתן לו תוקף של פסק-דין, עובדה שהיא מודה בה היום. אני סבור, כי אי הזכרת פסק-הדין שניתן ע"י בית-משפט השלום בתלאביב מהווה התנהגות של חוסר כנות ותום לב, שיש בו כדי להיות לה לרועץ. לאחרונה מסתמנת נטייה בפסיקת בית-המשפט העליון להחיל את עקרון תום הלב, לאו דווקא במסגרת דיני החוזים. אלא אף בתחומי המשפט האחרים, כולל בעניינים שבסדר דין אזרחי. ב-בר"ע 305/80 רפאל שילה ואח' נ' רדקובסקי ואח' [1] קבע ביתהמשפט העליון, כי אין מקום לקביעה שסירובו של קטין, תובע בתביעת נזיקין, להבדק אצל רופא מטעמם של הנתבעים, מהווה הצדק, עפ"י תקנה 179לתקנות סדר הדין האזרחי [7] למתן החלטה כי לא יזדקקו לחוות הדעת הרפואית שהוגשה מטעמו של הקטין. וזאת, בשים לב לסירובה של הנתבעת כי בדיקתו של הקטין, אצל רופא מטעמה, תיעשה במקום הקרוב למקום מגורי הקטין, כדי למנוע טלטולו של הקטין שלא לצורך. מן הראוי לצטט את דברי כב' השופט ברק, (שם [1], בעמ' 461) לאמור: "סעיף 39לחוק החוזים (חלק כללי) מטיל את החובה ,לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב' לענין חיוב הנובע מחוזה ולענין השימוש בזכות הנובעת מחוזה. מבחינה זו תחולתה של החובה מוגבלת ליחס החוזי בלבד. אך תחולתה של חובה זו הורחבה, והרי היא משתרעת גם לענין 'פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה' (סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי)). לדעתי, הפעלת כח הדרישה הנתון לבעל דין לפי תקנה 171א' לתקנות סדר הדין האזרחי, הינה פעולה משפטית שאינה בבחינת חוזה. דרישה זו היא ,פעולה משפטית', שכן בעצם הפעלתה חל שינוי, במסגרת הדין, במצבו המשפטי של הצד השני. על צד זה להיענות לדרישה, ואם 'אי ההיענות היתה ללא הצדק סביר, לא יזקק בית המשפט להוכחה' (תקנה 179(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי). חובתו זו של בעל הדין להפעיל את כוחותיו המשפטיים-דיוניים ,בדרך מקובלת בתום לב', מטילה עליו את החובה לפעול, כפי שבעל דין הגון וסביר היה פועל במקומו, המבחן לפעולתה זו אינו מבחן סובייקטיבי, ואינו מותנה בגישתו האינדיבידואלית של בעל דין באשר לנכון ולראוי (בג"צ 59/80 (5) ע"א 701/79 (4) הנ"ל). המבחן הראוי הוא זה, הלוקח בחשבון את נסיבותיו המיוחדות של המקרה אך מעביר נסיבות אלה בכור ההיתוך של ההתנהגות ההגונה והסבירה. במסגרת זו יש לדרוש, כי בעלי דין לא יהיו זאבים זה לזה, אם כי אין לדרוש, שיהיו מלאכים זה לזה. יש לעמוד על כך כי יתנהגו זה כלפי זה כבני אדם הגונים וסבירים". בהעלימה את עובדת הסכם הפשרה, בדיון הקודם לא התנהגה המשיבה, לדעתי, "כפי שבעל דין מהוגן וסביר היה פועל" ודברי הביקורת של כב' השופט ברק, כלפי בעל דין כזה, יפים לדעתי ליחסם למשיבה. שימוש בעיקרון תום הלב נעשה ע"י בית-המשפט העליון שוב, בבג"צ 566/81 אליהו עמרני נ' בית הדין הרבני הגדול ואח' [2], שם התעוררה שאלת סמכותו של בית הדין הרבני. כב' השופט אלון קובע בפסק הדין (שם [2], בעמ' 9ליד האות ז) לאמור: "אוסיף ואומר, כי משבא לעולמנו סעיף 39לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973, לא תישמע טענת חוסר סמכות במקרה דנן, גם משום שיש בכך, בנסיבות לפנינו, שימוש בזכות טענת חוסר סמכות שלא בדרך מקובלת ובתום לב. סעיף 39האמור אמנם מטיל את החובה לנהוג בתום לב לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה, אך לאור הוראות סעיף 61(ב) לחוק הנ"ל משמשות ההוראות שבסעיף 39- 'ככל שהדבר מתאים לעניין ובשינויים מחוייבים" - כעקרון התנהגות וכמדיניות משפטית מחייבים לענין פעולות משפטיות וחיובים שבכלל המערכת המשפטית בישראל". במאמר שנכתב ע"י ד"ר דרורה פלפל "סעיף 39לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973והזיקה לדין הגרמני" [8] מציינת המחברת המלומדת, בסומכה על קביעתו של כב' השופט ברק ב-בר"ע 305/80 [1] הנ"ל, (שם [8] בעמ' 62) לאמור: "המשמעות המשפטית אשר ניתן לדעתי לייחס לקביעה זו היא שיש להכיר בהוראת סעיף 39לחוק החוזים כהוראת-על נורמטיבית המצטרפת להוראות חוק אזרחיות- דיוניות הקיימות בדין הישראלי; דהיינו היישום של סעיף 39נעשה לא רק בדיוני חיובים, ולא רק מבחינה מהותית טהורה, אלא גם בהקשר לסדרי דין כשהשימוש באותם סדרי דין עשוי לשנות מצב משפטי של נוגע בדבר. נראה לי שאם תתקבל הפרשנות המוצעת לגישתו של השופט ברק, כדין מחייב וזו אכן המדיניות הרצוייה והפרשנות הנבונה של ס' 39הנ"ל, כי אז אין זה מספיק שבעל דין יצביע על זכות או על דין שמזכים אותו לפעול פעולה מסויימת בזמן הנתון, אלא הוא צריך לעשות שימוש בזכות המוקנית לו או בתרופה המוענקת לו עפ"י דין, בתום לב ובדרך מקובלת. הפעלה 'שרירותית' של הזכות, דהיינו הפעלתה שלא בתום לב ובדרך מקובלת תהיה שימוש לרעה בזכות". לסיכום פרשה זו - בהחלת עיקרון תום הלב ולאור התנהגותה של המשיבה באי- הזכרת פסק-הדין שניתן בבית-משפט השלום בתל-אביב, יש לדעתי, כדי לשלול מהמשיבה הסתמכות על הסייג שבסעיף 7להסכם הפשרה, המקנה לה זכות להגיש תביעה בגין "נזקים עתידיים". זאת, פרט ובנוסף, לנימוקים האחרים שציינתי לעיל בדבר חוסר הסבירות שבטענה זו של המשיבה. ניתן, לדעתי, לומר כי נימוק זה של חוסר תום לב בהליך הדיוני בהצטרפו לנימוקים האחרים שציינתי לעיל, מהוים לכשעצמם נימוק מספיק לדחות התביעה על הסף, עפ"י תקנה 101(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984[7] המסמיך את בית-המשפט לדחות תביעה על הסף עפ"י "כל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה...". .6לשאלה, אם בפסה"ד בת"א 6031/83 הנ"ל יש כדי להוות מעשה ביתדין החוסם את דרכה של המשיבה להגשת התביעה הנדונה על-פי הוראת תקנה 101(א)(1) לתקנות הנ"ל, יש לדעתי להשיב בחיוב. בע"א 303/79 שלמה אבני נ' משה גליקסמן [3], חזרה ונשנתה ההלכה, כי הכלל של מעשה בית-דין כולל בתוכו "השתק עילה" או "השתק פלוגתא". "השתק עילה" מתקיים "מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה ע"י בית-משפט מוסמך" ואילו "השתק פלוגתא" מתקיים מקום בו "במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסויימת שהיתה חיונית לתוצאה הסופית והיא הוכרעה שם בפירוש או מכללא". בדונו בעיקרו של "השתק פלוגתא" מציין כב' השופט בייסקי (שם [3], בעמ' 98ליד האותיות ד, ה): "מה שדרוש, איפוא, לצורך קיומו של העיקרון השני הוא כי עובדה מסויימת הועמדה במחלוקת במשפט הראשון וכי בפסה"ד אותה עובדה נדונה וגם הוכרעה בו... לענין מעשה בית דין המבחן רחב יותר וקובע השיקול שלא מן הדין להטריד את הנתבע בתביעות רבות בשל אותו מעשה". אני סבור, כי בענייננו נתקיים "השתק פלוגתא" המונע מן המשיבה לסתור או להתכחש לפסק-הדין עפ"י הסכם הפשרה שממנו עולה בבירור כי לא המבקשת, או המבקשים, חייבים למשיבה בגין עיסקת אספקת החומר, אלא להיפך - המשיבה היא שהיתה חייבת לשלם תמורת החומר ואף הסכימה לעשות זאת. העובדה, כי פסק-הדין הקודם, זה שניתן ע"י בית-משפט השלום בתלאביב, ניתן עפ"י הסכם פשרה שנערך ונחתם בין הצדדים ולא עפ"י קביעות בית-המשפט לאחר התדיינות, אין בה, לדעתי, כדי למנוע החלת העקרון של מעשה בית-דין. אדרבא, אני סבור, כי הדבר הינו בבחינת קל וחומר; כלומר: אם קביעה בפסק-הדין לאחר התדיינות, מהווה מעשה בית-דין, קביעה של ביתהמשפט, עפ"י רצונם והסכמתם של הצדדים - על אחת כמה וכמה. "פסק דין שבהסכמה ממוזגות בו שתי תכונות, של הסכם ושל פסק דין. לפיכך ניתן פסק הדין לביטול מחמת כל פגם העשוי לבטל הסכם... אולם כל עוד קיים פסק הדין, אין כוחו נופל מכוחו של פסק דין אחר". (ראה ספרו של ד"ר זוסמן: סדרי הדין האזרחי (מהדורה רביעית) סעיף 446, עמ' 422[9]). משמע, אין כוחו של פסק-דין שניתן עפ"י הסכם פשרה נופל מכוחו של פסק-דין אחר, גם לענין מעשה בית-דין. בית-המשפט העליון הכיר בעבר בפסקי-דין שניתנו עפ"י הסכם פשרה, כפסקי-דין המהווים מעשה בית-דין, ככל פסק-דין. בע"א 66/62 נח אקהויז נ' כפר ביל"ו ואח' [4], היה המקרה בו הגיש המערער בקשה לצו מניעה נגד המשיב כפר ביל"ו לבל יפריעו למערער בשימוש שהוא עושה בחלקת קרקע שהיתה ברשותו. זה האחרון, הסכים למתן צו המניעה, ובהסכמה ניתן פסק-דין למתן צו מניעה כנגד כפר ביל"ו. לאחר מכן הגישו כפר ביל"ו ואח' תביעה לסילוק יד נגד המערער. בית-המשפט העליון (מפי כב' השופט לנדוי כתוארו אז) הגיע אומנם למסקנה כי באותו המקרה לא היווה פסק-הדין, שניתן עפ"י ההסכמה כמצויין לעיל, מעשה בית-דין המונע את המשיבים, כפר ביל"ו ואח’, להגיש את התביעה סילוק היד כנגד המערער, אולם מנימוקי בית-המשפט עולה בבירור, כי בדרך כלל יש בפסק-דין כזה כדי להוות מעשה בית-דין אלא שבנסיבות המקרה שם, לא היה מקום לקבוע זאת. בית-משפט העליון קובע (שם [4], בעמ' 15ליד האות ז): "יש והסכמת הנתבע למתן פסק-דין נגדו ניתנת תוך הודאה בעובדות מסויימות או אף שהודאה כזאת בעובדות משתמעת מהסכמתו למתן הפסק נגדו". בקשר לכך, אף סומך בית-המשפט העליון על פסק דין, שניתן באנגליה in re(1985) mexican company& south american: "שם הסכימה הנתבעת בדיון הראשון למתן פסק-דין נגדה בתביעה, שהיתה בוססת על חוזה והיא נמצאה מנועה מלכפור בתוקף אותו חוזה בתביעה נוספת שהוגשה נגדה... לתשלום המגיע לפי החוזה". במקרה הנדון בע"א 66/62 [4] הנ"ל, הגיע בית-המשפט העליון למסקנה, שצו המניעה שניתן בהסכמה לטובת המערער, איננו מונע הגשת תביעה לסילוק ידו של המערער מאותה חלקה, באשר אין לראות בהסכמה למתן צו המניעה הכרה בזכותו של המערער לבעלות באותה חלקה (ראה שם [4] בעמ' 16). בענייננו, שונה הדבר, שהרי ברור מהסכם הפשרה שעל-פיו ניתן פסקהדין בבית-משפט השלום בתל-אביב, כי המשיבה הכירה באיכותו הטובה של החומר שקיבלה מהמבקשת לאחר שהסכימה לשלם עבורו. בע"א 25/64 שמואל קנדין נ' עירית ת"א ואח' [5], נדון המקרה בו הפקיעה עירית תל-אביב חלק מאדמותיו של המערער, המערער הגיש תביעה לפיצויים עקב ההפקעה ובתביעה זו ניתן פסק-דין בהסכמת הצדדים. בהסכם זה, שעל-פיו ניתן פסק-דין, צויין, שעם קבלת הפיצויים ע"י המערער אין ולא תהיינה לו דרישות וטענות ביחס לקרקע האמורה. המשיבה, עירית תלאביב העבירה, לאחר מכן, חלק מהאדמות שהפקיעה, לרשות הפיתוח. המערער הגיש תביעה לזכות קדימה, עפ"י סעיף 30לפקודת בניין ערים. טענת עירית תל-אביב לדחיית תביעתו זו של המערער על הסף, בשל מעשה בית-דין, עקב פסק-הדין הקודם שניתן עפ"י הסכמה, נתקבלה ע"י בית-המשפט העליון. כב' השופט מני (לו הסכימו כב' הנשיא אולשן והשופט לנדוי, כתוארו אז) בהתייחסו לטענות המערער מציין בפסק-הדין (שם [5], בעמ' 186ליד האות ו): "אני בדעה, כי המערער מנוע מלעוררן כל עוד פסק הדין שניתן בהמרצה 144/84הינו שריר וקיים, פסק-דין - בהסכמה תוקפו כתוקף כל פסק-דין אחר שניתן ע"י בית-המשפט שלא בהסכמה (ע"א 264/62 (1)(5) 1929): לכן לגבי הקביעה כי המשיבה הראשונה רשאית לעשות בקרקע המופקעת כטוב בעיניה ולמכרה לכל מטרה שהיא, מהווה פסק הדין הנ"ל מעשה בית דין החוסם את הדרך לתביעתו האמורה של המערער, וכל עוד שפסק הדין לא בוטל, אין שומעים למערער ולהשגותיו". הנה כי כן, יש בפסק-דין שניתן עפ"י הסכמה כדי להוות מעשה ביתדין, עפ"י הכלל "השתק פלוגתא". .7אין כל ממש בטענתו האחרת הנוספת של עו"ד ברקאי, כי בעוד שהתביעה בבית-המשפט השלום בתל-אביב היתה בין המבקשת למשיבה בלבד, הנה בתביעה הנודנה הצדדים הינם המשיבה כנגד שלושת המבקשים. ראשית גם עפ"י כתב התביעה, שתי המבקשות האחרות הינן שותפות בשותפות - המבקשת. הלכה היא, כי מעשה בית דין משתיק לא רק את הצד אלא גם מי שבא מטעמו וכל ה"קרוב לענין". יתירה מזו. בכתבי הטענות ובהסכם הפשרה במשפט שהתקיים בבית-משפט השלום בתל-אביב, טענה המשיבה ואף הסכימה, כי רכשה את החומר מהמבקשת לבדה, והיא מנועה, לכן, לטעון כי רכשה חומר מן המבקשת ושני המבקשים האחרים הנוספים, אותם צירפה לכתב התביעה, מטעמים השמורים עימה. בע"א 8/83 גורדון ואח' נ' כפר מונש ואח' [6], נקבע, כי מעשה בית-דין פועל גם לטובת חברי הוועד של הכפר, מקום שבהליך הקודם היה רק הכפר עצמו בעל- דין. מכאן, שמעשה בית-דין עפ"י פסק-הדין בהסכמה במקרה הנדון בפנינו, פועל גם לטובת השותפים - המבקשים 2ו-.3 לאחר שב"כ הצדדים הגישו בפני את סיכומי טענותיהם בכתב, ביקשה המשיבה להוסיף ולהגיש השלמה לכתב הסיכומים. לכך התנגד עו"ד ברקאי. לא היה צורך בתוספת לסיכומים שהוגשה ע"י המשיבה, כפי שלא היה מקום להתנגדותו של עו"ד ברקאי לכך. סוף דבר: אני נעתר לבקשה ודוחה התביעה שהוגשה ע"י המשיבה כנגד המבקשים, על הסף. אני מחייב המשיבה לשלם למבקשים הוצאות בסכום כולל של 000, 3ש"ח בצירוף מע"מ צמוד למדד המחירים לצרכן עד לתשלום בפועל.השתק פלוגתאהשתק / דיני מניעות