השתק פלוגתא כתב אישום

מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא השתק פלוגתא כתב אישום: .1 הנאשמים מס' 4- 1הועמדו לדין בתיק זה על כך כי ביום 10.5.84עשו שימוש ביחידה, (המתוארת בכתב האישום ובתרשים שצורף לו) המצויה בקומה ב', בבנין שברחוב פיארברג 9, תל-אביב, (חלקה 8בגוש 6936) (להלן: "היחידה"), לצרכי משרד, שימוש, שהינו על-פי הנטען, שימוש חורג, אשר לא ניתן בגינו היתר, לפי סעיף 146לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965[15] (להלן: "החוק") ובכך עברו הם עבירה לפי סעיפים 145ו-204(א) לחוק. הנאשמים מס' 1ו-2, הועמדו לדין כמי שהשתמשו בפועל ביחידה כאמור והנאשמים מס' 3ו- 4כבעליה של היחידה בעת שנעשה השימוש כאמור. .2 בפתח הדיון טענו ב"כ הנאשמים שתי טענות עיקריות: (א) כי העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות עבירה (טענה מקדמית לפי סעיף 149(4) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב 1982[16] (להלן: "חסד"פ")). הטעם לכך הוא, כי השאלה האם לפי ההיתר המקורי (כהגדרתו בכתב האישום) הותר השימוש ביחידה למגורים בלבד או שמא מותר בה השימוש, לצרכי משרד, נדונה והוכרעה סופית, בין הצדדים, בת.פ. 191/81, לזכות הנאשמים. הכרעה כזו מהווה, על-פי הדין, השתק פלוגתא והתביעה מנועה מלטעון בתיק זה כלפי ההיתר המקורי בניגוד להחלטה בת.פ. 191/81. קיומו של השתק פלוגתא כאמור מביא למסקנה, כי העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות עבירה. (ב) בית-משפט זה מוסמך, לפי הוראות סעיף 3לחסד"פ [16] ועל-פי הפסיקה, למנוע כפל דיון במקרה דנן מטעמי צדק. .3 לצורך הכרעה בשאלות המתעוררות בתיק זה מן הראוי להביא, בתמצית, את תאור ההליכים הקודמים, נגד הנאשמים בתיק זה: (א) בת"פ 191/81, הועמדו הנאשמים מס' 1- 4לדין, על כך כי ביום 8.12.80עשו שימוש ביחידה לצרכי משרד, שימוש שהינו חורג, אשר בגינו לא הוצא היתר על-פי החוק. פרטי כתב האישום בת"פ 191/81 זהים לחלוטין לפרטי כתב האישום בתיק הנדון, פרט למועד ביצוע העבירה; (ב) הנאשמים מס' 1- 4הודו במרבית פרטי כתב האישום בת"פ 191/81 למעט תאור היחידה, הטענה כי לפי ההיתר המקורי הותר להשתמש ביחידה לצרכי מגורים, וכי השימוש ביחידה לצרכי משרד הינו שימוש חורג; (ג) התביעה, בהסכמת ב"כ הצדדים, הציגה במסגרת ראיותיה שני מסמכים בלבד: ת/ 1היתר הבניה המקורי של הבנין בו מצויה היחידה ו-ת/ 2התכניות המאושרות לפיהן נבנה הבנין, לרבות התכנית המתייחסת ליחידה; (ד) בהיתר ת/ 1נאמר: "רשיון לבנין שלוש קומות: בקומה א' - 6חדרים, מרפסת מזוגגת, 2מטבחים, 2חדרי-אמבטיה ו- 2ב"כ. בקומה ב' - 5חדרים, מרפסת מזוגגת, חדר כניסה, מטבח, חדר אמבטיה, ו- 2ב"כ. בקומה ג' - 4חדרים, 2מרפסות מזוגגות, 2מטבחים, 2חדרי אמבטיה ו- 2ב"כ". בתכנית ת/2, המתייחסת לקומה ב', בה מצויה היחידה, צויינו יעודי החדרים: "חדר מיטות", "חדר אמבטיה", "חדר מטבח". בהיתר ת/ 1לא צויין ייעוד השימוש ביחידותיו שכן היתר זה, אשר הוצא ב-23.10.33, הוצא לפי פקודת בנין ערים מ- 1921אשר לא הכילה מושג של "שימוש חורג", אשר הוכנס רק בפקודת בנין ערים מ-.1936 (ה) בהכרעת הדין מיום 6.7.82בת"פ 191/81 הנ"ל, קבע בית-משפט קמא (כב' השופט המר), כי בהיתר הבניה, בנוסח המפורט לעיל, אינו מעיד על יעוד השימוש ביחידותיו למגורים וכי השימוש ביחידה, על ידי הנאשמים, לצרכי משרד, אינו מהווה שימוש חורג, כב' השופט המר ביסס מסקנתו זו על נימוק שפרט בהכרעת הדין שנתן בת"פ 849/79 מדינת ישראל נ' רוסק, ואשר ההיתר שנדון בו היה דומה להיתר הנדון. איני רואה מקום, בנסיבות המקרה, להביא את הנימוקים בת"פ 849/79, שהביאו את בית-המשפט למסקנה הנ"ל. (ו) על הכרעת הדין בת"פ 191/81 לא הוגש על ידי התביעה ערעור ועל כן הפכה היא לסופית. .4 (א) ברם, על פסק-דינו של בית-משפט קמא בת"פ 849/79 מדינת ישראל נ' רוסק, אשר קבע, כאמור שהיתר, כדוגמת ההיתר שפורט לעיל, אינו מעיד על יעוד השימוש ביחידותיו למגורים בלבד ועל כן מותר השימוש בהן גם לצרכי משרד, הוגש ערעור, על ידי התביעה. בית-המשפט המחוזי קיבל את ערעור התביעה בפסק-דינו מיום 7.2.83(ע"פ 605/82, 741[12]), בקבעו, ברוב דעות, כי היתר כאמור יש לפרשו בהיתר למגורים בלבד. על פסק-דינו האמור של בית-המשפט המחוזי הוגש ערעור לבית-המשפט העליון, ע"פ 146/83 ו- 155/83שמואל רוסק ואח' נ' מדינת ישראל [1] (לא פורסם). שופטי ביתהמשפט העליון, אישרו, פה אחד, את החלטת בית-המשפט המחוזי. (ב) כב' השופטת נתניהו, אשר היא שכתבה את פסק-הדין, וחבריה להרכב הסכימו לו, קבעה בו מספר קביעות הנוגעות לעניננו, היינו: (1) די בכך שהשימוש לא הותר על פי היתר הבניה (אף אם הוא הוצא מכח חוק אחר או קודם הדן בתכנון ובניה) כדי שיהיה אסור אף אם הותר עפ"י תכנית בנין ערים. (ברוח זו אף נפסק בבג"צ 609/75 ישראל נ' ראש עירית ת"א [2] בעמ' 308; ובר"ע 170/83 אורנשטיין ואח' נ' מדינת ישראל [3]). (2) היתר בניה המדבר על אמבטיה, מטבח, מרפסת, מצביע על דירת מגורים; (3) לפי הגדרת סעיף 1לחוק, "שימוש חורג" משמעו, כי כל מה שלא הותר מפורשות הינו אסור; (ג) יוצא, אם כן, כי לו היה עומד היום לדיון פירושו של ההיתר נשוא ת"פ 191/81, היה על בית המשפט לפרשו, לפי החלטת בית המשפט העליון הנזכרת, כהיתר המייעד השימוש ביחידותיו למגורים בלבד וזאת בניגוד להחלטת כב' השופט המר בת"פ 191/81 (בה ישם את מסקנותיו בת"פ 849/49). (ד) אולם, כאמור, על פסק-הדין בת"פ 191/81 לא הוגש ערעור על- ידי התביעה. "יש להניח, כי הטעם לאי הגשת ערעור היה מתוך השקפה כי אם יתקבל הערעור שהוגש על פסק-דינו של כב' השופט המר בת"פ 849/79, בכל הנוגע לפירושו הנכון של היתר שתכנו כתוכן ההיתר שנדון שם, הרי ממילא תוכל התביעה להעמיד לדין את הנאשמים מחדש, בהיות העבירה של שימוש חורג עבירה מתמשכת. אולם, כפי שיובהר להלן, שגתה התביעה בשיקוליה האמורים. .5 כדי להכריע בטענה הראשונה שעוררו ב"כ הנאשמים במקרה דנן, בדבר קיום השתק פלוגתא, מן הראוי להבהיר את יסודות העבירה של "שימוש חורג" כפי שקבעם החוק: (א) סעיף 204(א) לחוק [15] קובע: "המבצע עבודה או משתמש במקרקעין בלא היתר כשביצוע העבודה או השימוש טעונים היתר לפי חוק זה או תקנה על-פיו, דינו...". סעיף 145(א)(ד) לחוק [15] קובע, כי שימוש שנקבע בתקנה כטעון היתר, אין לעשותו ללא היתר. תקנה 1(1) לתקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), התשכ"ז- 1967[17] קובעת, כי "שימוש חורג" טעון היתר. ואילו "שימוש חורג" הוגדר בסעיף 1לחוק [15]: "שימוש חורג" בקרקע או בבנין - השימוש בהם למטרה שלא הותר להשתמש בהם, הן במיוחד והן מהיותם באזור או בשטח מיוחד לפי כל תכנית או תקנה אחרת שלפי חוק זה החלות על הקרקע או הבנין או לפי היתר על פי כל חוק הדן בתכנון ובבניה". יוצא, אם כן, כי לצורך ביסוס האשמה בתיק זה על התביעה להוכיח: (1) כי לפי ההיתר המקורי, לפיו נבנתה היחידה, הותר השימוש ביחידה למגורים בלבד; )( כי במועד הנקוב בכתב האישום נעשה ביחידה שימוש לצרכי משרד, שהינו שימוש חורג; (3) כי השימוש החורג האמור נעשה ביחידה ללא היתר; (4) כי הנאשמים 1ו- 2השתמשו ביחידה שימוש כאמור והנאשמים מס' 3ו- 4היו בעלי היחידה בעת שנעשה השימוש האמור. (ב) לפיכך, אם צודקים הנאשמים כי יסוד העבירה הראשון, כפי שתואר לעיל, הוכרע סופית, בין הצדדים, עוד בת"פ 191/81, כאשר ביתהמשפט קבע כי לפי ההיתר המקורי ניתן להשתמש ביחידה לצרכי משרד והתביעה מנועה מלהעלות מחדש לדיון שאלה זו, אזי התוצאה היא כי אף אם יוכחו שאר יסודות העבירה המתוארים לעיל, המסקנה שתתבקש הינה כי לא הוכחה כל עבירה ויהיה עלי לבטל את האישום שהוגש נגד הנאשמים בתיק זה. .6 המשפט הפלילי קבע כללי הגנה בפני כפל דיון בפלילים וזאת על מנת לקיים את העקרון כי אין להעמיד אדם לדין פלילי, באותו ענין, יותר מאשר פעם אחת. ההגנות האפשריות שנקבעו הובאו בהרחבה ע"י כב' השופט אשר בע"פ 244/73 רבר נ' מדינת ישראל [4] בעמ' 801- 803ותמציתן כדלקמן: (א) טענת "כבר נשפטתי" המתחלקת לשתיים: "כבר הורשעתי" Autrefois convict)ו"כבר זוכיתי" (autrefois acquit) - סעיף 5 לחסד"פ. טענה זו יסודה בקיומו של פסק-דין קודם, מרשיע או מזכה, שניתן בשל אותו ענין המשמש יסוד לאישום הנוסף. (ב) טענת "סיכון כפול" הגנה זו אינה מבוססת על קיומו של פסקדין קודם אלא על העובדה שהנאשם עמד בסכנה של הרשעה במשפטו הראשון, וכדברי כב' השופט זוסמן, בע"פ 72/60 היועמ"ש נ' ג'עוה [5] בעמ' 1097: "...איסור הסיכון הכפול נובע מהליך משפטי אשר עלול היה להסתיים בפסק-דין של הרשעה, גם אם למעשה לא הסתיים לא בהרשעה ולא בזיכוי...". (ג) טענת "מעשה-בית-דין" ולה שני אספקטים: "השתק עילה" ו"השתק פלוגתא", מאחר שטענה זו, באספקט השני שבה, נוגעת לעניננו, אביא את המובאה המלאה בעמ' 3- 802לפסק-דינו של כב' השופט אשר [4] כדלקמן: "בקשר לטענה זו אומר השופט זוסמן בפסק-הדין בע"פ 72/60 [5] הנ"ל, בעמ' 1096: "כאשר הובא נאשם לדין והורשע או זוכה, היה מעשה-בית-דין, וביתמשפט זה כבר פסק מפי השופט לנדוי ב-ע"פ 132/57 [2], כי לגבי תוצאותיו של מעשה-בית-דין אין נפקא מינה בין המשפט הפלילי והמשפט האזרחי... אחת התוצאות הנובעות ממעשה-בית-דין היא, כי פסק-הדין של בית-משפט אזרחי או פלילי מקים מחסום (bar) בפני חידוש הדיון בעילה ששימשה נשוא המשפט הראשון, וגם בדרך זו יכול נאשם להתגונן מפני חידוש משפטו". הדברים הנ"ל מתייחסים לטענת "השתק עילה", ואילו ענין "השתק הפלוגתא" במשפט פלילי נידון בע"פ 52/51 בנר נ' היועמ"ש [6], שם אומר השופט זוסמן (בעמ' 417): "...משעובדה פלונית כבר נדונה בין אותם בעלי-דין והיתה נושא להכרעה משפטית, קשורים בעלי-הדין בתוצאות הדיון, ואינם רשאים לכפור בהן במשפט חדש, אפילו הוגש המשפט השני עילה אחרת". ולמטה מזה הוא מוסיף: "אותו דין כוחו יפה גם במשפט פלילי". לאספקט של "השתק פלוגתה" אתייחס עוד להלן: (ד) טענת "הגנה מן הצדק", אשר, כפי שמציין כב' השופט אשר, טרם נטענה בארץ ועיקרה הוא כי לבית משפט סמכות טבועה לבטל אישום שני, שנראה בנסיבות המקרה כמנוגד לצדק. אף לטענה זו אתייחס עוד להלן. .7 (א) כאמור, בית-המשפט העליון הכיר עוד בע"פ 52/51 [6], בעמ' 417(מפי כב' השופט זוסמן) בתחולת הכלל של השתק פלוגתא במשפט פלילי. וראה לענין זה אף: ע"פ 72/60 [5] בעמ' 1098; ע"פ 581/72 [7] בעמ' 527; ע"פ 244/73 [4] שהובא לעיל ולאחרונה ר"ע 122/82 [8] בעמ' .333 (ב) בהחלת הכלל של "השתק פלוגתא" בהליכים פליליים הקדים, למעשה, בית-המשפט העליון את הפסיקה האנגלית, אשר החילה כלל זה במשפט פלילי אך ורק בפסק-דינו של בית הלורדים: . Connelly v[13]. Director of public prosecutionהלכה זו סוכמה בספרם של the doctrine of res judicata spencer- bower and turnerמהדורת 1969, בעמ' 284- 283[18]: Yet the verdict of acquittal in the earlier proceeding" Matter of logic, a finding the consequence of which is may possibly have had, as its necessary foundation as a That the must be acquitted on the charge in the later For the accused; proceedings. This is not autrefois acquit- is not able to show an aquittal of the same or substant Ially the same crime. All he can show is a finding of Fact, express or implied, in the first verdict, from which- it follows, that if the prosecuter in the second proceed .ings is bound thereby, the result must be an acquittal Such an argument amounts to no less than the application- of the principles of issue estoppel to criminal proceed Ings, and the doctrine regulating their application is . Expressed in the eighth of lord morrris's proposition in"connelly v. Director of public prosecutions וכן מובאת הלכה זו ב-. Vol(.th ed4) halsbury's laws of england [19] 245 . Para 11כדלקמן: -apart from any question of res judicata, or the prim" , ciples of the criminal law relating to double jeopardy Issue estoppel operates between the prosecution and a Possible to define the relevant issues with percision and defendant in criminal proceedings, provided that it is Has transpired in the course of the earlier proceedings certainty by referring to the earlier record and by what ."in relation to those issues על ההלכה בדבר תחולת השתק פלוגתא במשפט פלילי קמו עוררים בבית הלורים ובפסק-הדין director of public prosecutions v. Humphrys[14] הגיעו השופטים לכלל מסקנה כי אין מקום לתחולת כלל זה במשפט פלילי וכי הדברים שנאמרו בפס"ד קונלי [13] הנזכר נאמרו אך ורק אגב אורחה (ראה דעות השופטים בעמ' 526, 529, 5332, 536, 538, G514, 3 516-522,). אחת ההנמקות העיקריות של השופטים לאי החלת הכלל היתה הקושי בהגדרת הפלוגתאות שהוכרעו במשפט פלילי המתנהל עם מושבעים. יצויין עוד, שהן הדין האמריקאי והן הדין האוסטרלי הכירו בתחולת הכלל של השתק פלוגתא במשפט הפלילי ראה למשל:/ vestal, res judicata[20] preclusion בכל מקרה, כאמור, הכיר הדין הישראלי בתחולת הכלל של השתק פלוגתא במשפט פלילי. .8 (א) המסקנה העולה מן המקובץ היא, כי הואיל והפלוגתא בדבר השימוש המותר ביחידה נשוא הדיון, על פי ההיתר המקורי, הוכרעה סופית, בין אותם צדדים, בת"פ 191/81, בו נקבע כי ניתן להשתמש ביחידה לצרכי משרד, הרי התביעה מנועה מלהעלות בתיק זה טענה נוגדת. היינו, קיים השתק פלוגתא בין הצדדים בענין זה. בנסיבות אלה, אף אם תוכיח התביעה את שאר יסודות העבירה, אשר יוחסה לנאשמים בתיק זה, כמפורט בסעיף 5(א) להחלטתי לעיל, המסקנה תהיה כי יש לבטל את האישום נגד הנאשמים בתיק זה. טענת ב"כ התביעה, כי הפלוגתא שהוכרעה בת"פ 191/81 כוחה יפה אך ורק למועד שיוחס לנאשמים כמועד ביצוע העבירה בתיק הנ"ל, ואילו כיום, לאור פסק-דינו של בית המשפט העליון בע"פ 146/83, 155[1] יש לקבוע את פירושו של ההיתר במועד שיחס לנאשמים כמועד ביצוע העבירה בתיק זה, משוללת כל יסוד. שכן, אין הנאשמים טוענים כאן טענת ההגנה "כבר נשפטתי", שהתשובה של ב"כ התביעה הנ"ל היתה מתאימה לה, אלא טענת "השתק פלוגתא" ולענין זה המועד בו נעשה השימוש ע"י הנאשמים בלתי רלבנטי לחלוטין. (ב) עוד ברצוני להוסיף, כי הן אם רואים את ממצאו של בית משפט קמא בת"פ 181/81 לענין יעוד השימוש ביחידה על-פי ההיתר המקורי כממצא עובדתי והן אם רואים בו מסקנה משפטית, בשני המקרים חל כאן השתק פלוגתא. שכן כפי שנפסק: "... אם אין מדובר במימצאים שבעובדה... הרי הלכה פסוקה היא מלפני בית משפט זה שגם מסקנה משפטית יכול שתשמש נושא לטענה של השתק פלוגתא..." (כב' השופט ש' לוין בע"א 158/83 [9] וכן ראה גם ברוח זו ע"א 53/74 [10] בעמ' 376וע"א 375/82 [11] בעמ' 428). המחברים ספנסר באור וטרנר מסכמים בספרם הלכה זו, בעמ' 182[18] כדלקמן: The determinations which will found an issue estoppel" ,may be determinations of pure law, or findings of fact ."or decisions of mixed fact and law .9לאור המסקנה אליה הגעתי לעיל, אין עוד צורך להכריע בטענה השניה, אשר הועלתה ע"י ב"כ הנאשמים, לפיה, על בית משפט זה למנוע במקרה זה, מטעמי צדק, ועל יסוד הוראת סעיף 3לחסד"פ, כפל דיון. קיומה של סמכות כזו הוזכרה אמנם בע"פ 244/73 [4] בעמ' 803, בהתבסס על פס"ד connellyהנ"ל [13]. ובית הלורדים אישר דעה זו גם פסה"ד [14] D.p.p. v. Humphrysשהוזכר לעיל (בעמ' 8- 527ובעמ' 5-533). אך למעשה, טענת הגנה זו, טרם נטענה בארץ (כב' השופט אשר בע"פ 244/73 הנ"ל בעמ' 803) ולא ברור אם היא חלה בדיננו ומכל מקום אין צורך לדון בה במקרה דנן. .10אשר על כן, מהטעמים שפורטו לעיל, אני מקבלת את טענתם המקדמית של הנאשמים ומבטלת את האישום שהוגש נגדם בתיק זה.משפט פליליהשתק פלוגתאהשתק / דיני מניעות