מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא השכרת יחידות דיור הוסטלים לנפגעי נפש: 1. ביום 28.12.04 חתמה הנתבעת (חברה המפעילה מספר מעונות והוסטלים לנפגעי נפש ואנשים בעלי פיגור שכלי), על הסכם להשכרת 6 יחידות דיור מהתובע (ראה נספח א' לתצהיר התובע). משך תקופת השכירות נקבע לשנתיים (מיום 01.01.05 ועד 30.12.06). בנוסף ניתנה לנתבעת תקופת אופציה בת 5 שנים. בעת החתימה על הסכם השכירות היתה הנתבעת בבעלותו של מר אלדר אהרון, אולם בהמשך מכרה מניותיה לנתבע 2. האחרון, כחלק מהסכם השכירות, חתם על שטרי חוב להבטחת קיום התחייבויות הנתבעת כלפי התובע. 2. ביום 01.01.06 נחתם נספח להסכם השכירות, אשר שינה חלק מן ההסכמות שבחוזה הראשון. בין השאר צומצם מספר הדירות המושכרות ל-3 (במקום 6), ותקופת השכירות קוצרה עד ליום 30.06.06 (במקום עד 30.12.06). נקבע שער דולר מינימלי לחישוב דמי השכירות (נספח ב' לתצהיר התובע). ביום 04.06.06 ביקשה הנתבעת להאריך את תקופת השכירות עד ליום 30.09.06, והצדדים חתמו על נספח המורה כאמור (נספח ג' לתצהיר התובע). לגרסת הנתבעים, הצורך בהארכה נוספת נבע מעיכובים בשיפוץ הוסטל חדש שרכשו, אשר עתיד היה לאכלס את הדיירים שביחידות הדיור נשוא התובענה. 3. מדובר בתביעה כספית כאשר התובע טוען כי הנתבעים לא פינו את הדירות במועד, הותירו אחריהם נזקים, ולא שילמו את חובות הארנונה בעבור יחידת דיור אחת. אדון בעילות התביעה של התובע כסדרן. 4. התובע הגיש תצהיר מטעמו (ת/1). כן זימן לעדות בפניי את הגב' אלדן שרי, מנהלת הארנונה בעיריית חדרה; מר רוברט אפרת, נותן הצעת המחיר לתובע; מר רפי אביב, נותן הצעת המחיר בעבור עבודות הגינון; מר דוניו דוד, מהנדס בניין אשר נתן חוו"ד באשר לתיקון הליקויים בדירות; ומר לנקרי דוד, אשר נתן אף הוא הצעת מחיר לשיפוץ הדירות. מטעם הנתבעים הוגש תצהיר מטעם הנתבע (נ/5); מר יוסי הרוש, נותן הצעת המחיר לתיקון הליקויים מטעם הנתבעים (נ/3); והגב' ויקטוריה שוורץ- מאירסון, מנהלת הוסטל בנתבעת, אשר ביצעה את רישום קריאות המונים בדירות (נ/4). כמו כן העיד ונחקר בפניי מר יצחק מיזל, מומחה הנתבעים אשר הגיע לבחון את הדירות. הטענה לאיחור במועד פינוי הדירות - פיצוי יומי 4. לאחר שחתמו הצדדים על הארכת הסכם השכירות עד ליום 30.09.06 כאמור, ביקשו הנתבעים ארכה נוספת, בת חודש בלבד, לחודש 10/06. לגרסת התובע, סירב לבקשת הנתבעים ומשכך לא נחתם נספח נוסף בכתב (עמ' 12 לפר'). ואולם, על אף האמור, העבירו לו הנתבעים שיק על סך 11,646 ₪ בגין שכ"ד לחודש 10/06 כבר ביום 28.09.06. התובע קיבל את ההמחאה והוציא בגינה חשבונית מס, אולם לטענתו מהווה התשלום הנ"ל תשלום חלקי מסכום הפיצוי המוסכם שחייבים הנתבעים לשלם לו בגין האיחור בפינוי הדירות, כאמור בסעיף 12 להסכם השכירות (50$ ליום לכל יחידת דיור), ולא תשלום שכ"ד רגיל. בגין עילה זו דורש התובע כי ישולם לו פיצוי בגין אי פינוי הדירות. כאשר כל יום מעבר לתאריך 30.09.06 מחויב כאמור בסכום של 50$ ליום לכל יח"ד ובסה"כ עד ליום 08.11.06, 5,850$. שער הדולר היציג באמצע התקופה עמד על 4.265 ועל כן העמיד התובע את סכום התביעה נכון ליום הגשת התביעה על 26,698 ₪. מסכום זה יש להפחית כאמור את סכום השיק שנתנו הנתבעים לתובע בעבור שכירות חודש 10/06. בחקירתו הנגדית סיפר התובע כי סירב לבקשת הנתבעים משיקוליו שלו, בעיקר מאחר ורצה לשפץ ולמכור את הדירות (עמ' 11 לפר'). חרף זאת הסכים לקבל את השיק מאחר והנתבע רצה לשלם, והוא לא מצא לנכון לסרב, בייחוד שעה שהנתבע העמיד אותו למול עובדה מוגמרת לפיה אין בכוונתו לפנות את הדירות במועד (עמ' 2 לפר' המוקלט). באותה נשימה הודה התובע כי לא התריע בפני הנתבעים על אי פינוי הנכס בכתב או בעל פה, וגם לא הגיש תלונה על הסגת גבול, שכן לא ידע כמה זמן זה יהיה (עמ' 3 לפר' המוקלט). בסיכומיו טען התובע, כי לא נקט בהליכים משפטיים היות ומדובר בתקופה קצרה מידי. 5. גרסתם הנגדית של הנתבעים לעניין זה, הינה כאמור, כי בשל עיכובים נוספים בהשלמת הבניין שנבנה עבורם, ביקשו במהלך חודש 09/06 ארכה נוספת, לה הסכים התובע; ועל כן שולם לו הסכום האמור ביום 28.09.06 (עמ' 44 ו- 49-50 לפר' וכן נספח ד'-ה' לתצהיר הנתבע). בתמורה לקבלת השיק, נתן התובע לנתבעים חשבונית מס עליה ציין "שכירות 3 קוטג'ים לחודש 10/06". לטענת הנתבע, קיבלו ההארכות הקודמות ביטוי בכתב מאחר ובאחת מהן דובר בשינוי של תנאי ההסכם, ובשניה על הארכתו בפרק זמן לא מבוטל, אך לא כך במקרה דנן בו הוארך החוזה בחודש בלבד (עמ' 44-45 לפר'). כמו כן ציין הנתבע כי הארכה המבוקשת לא הועלתה על הכתב היות והיה טרוד בענייני הבניין החדש, וכן מכיוון שלא חש בלחץ לפינוי הדירות, כל עוד קיבל התובע את שכה"ד (עמ' 44-45 לפר'). מכל האמור מבקשים הנתבעים ללמוד כי התובע לא התנגד או בא בטרוניה לנתבעים על הארכה זו, וכי טענותיו לפיהן הנתבע הודיע לו ברגע האחרון על כוונתו להאריך את ההסכם, וכי לא נקט בהליכים משפטיים לאור פרק הזמן בו שהו הנתבעים בדירה, הינן טענות כבושות אשר הועלו לראשונה רק בחקירתו הנגדית ובסיכומיו. לא רק זו, אלא שלטענת הנתבע, לו היה מביע התובע את התנגדותו, היה מעביר את הדיירים לבניין החדש במצבו הנוכחי, מבלי לסיים את השיפוץ (עמ' 44-45 לפר'). לעניין זה אציין כי מכתבו של התובע מיום 16.11.06 (נספח ד' לתצהיר התובע) מלמד כי כבר אז חלק התובע על הארכה האמורה וציין כי קיבל את שכה"ד בעבור חודש 10/06 על אף שהיה על הנתבעים לשלם בהתאם לסנקציות המנויות בהסכם השכירות בגין האיחור בפינוי הדירה. מכאן, שטענת הנתבע כי נודע לו על התנגדות התובע רק עם קבלת כתב התביעה אינה יכולה לעמוד (ראה עמ' 46 לפר'). 6. חרף זאת, ולמרות שטענת התובע היתה ידועה מאמצע נובמבר, הרי גם אמצע נובמבר היינו לאחר תום הארכה בת החודש שהתבקשה - עד סוף אוקטובר 2006. ולאחר שפונו הדירות. ממכלול הראיות שהוצגו, נראה כי הצדדים אכן הסכימו ביניהם על הארכת תקופת השכירות בחודש נוסף, היינו לאוקטובר 2006; אך נראה, כי לאחר שנוכח התובע כי בפועל פינו הנתבעים את הדירות בכשבוע איחור (לסוגיה זו אדרש מיד), וכי אף הותירו בהן נזקים (אף ששיעורם פוחת בהרבה מאומדניו), החליט להתכחש להסכמתו ולתבוע את הפיצוי המוסכם המגיע מכוח הסכם השכירות בגין כל יום של איחור בפינוי. כאמור, התובע קיבל את תשלום שכה"ד לידיו עוד לפני תחילת 10/06 והוציא חשבונית מס באותו היום. סביר, כי לו היתה לתובע איזושהי התנגדות באותו מועד להמשך השכירות לחודש נוסף היה מסרב לקבל את השיק או לכל הפחות לא מוציא חשבונית מס בכלל או לפחות כפי שהוצאה. אלא שהתובע הוציא חשבונית מס כאמור, ורשם עליה מפורשות כי מדובר בדמי שכירות עבור 10/06, בלא כל כיתוב נוסף, על החשבונית או אף כיתוב חיצוני לה. לפנינו מסמך בכתב שנערך בזמן אמת, שלמשמעותו הנחזית מתכחש כיום התובע בדיעבד. והרי יכול היה לציין על החשבונית - "על חשבון דמי פיצוי מוסכם בגין איחור בפינוי" או כל נוסח אחר (ככל שבכלל היה מקום להוציא חשבונית במצב כזה, שכן כאמור אין מדובר ברווח המופק מהשכרת נכסים אלא בחלק מפיצוי מוסכם על הפרת חוזה, לשיטתו של התובע). גם אם לא אזקוף לחובתו של התובע את עצם הוצאת החשבונית, הרי שדמי שכירות לחודש נוסף - אין פה - לשיטתו של התובע עצמו, הטוען כי לא ניתנה כל הסכמה להארכת השכירות בחודש נוסף. ככל שגרסת התובע היא הנכונה, ניתן היה לצפות הגיונית ולמצער לאיזשהו תיעוד בכתב מצדו בזמן אמת, שילמד על כך שאין בקבלת התשלום משום הכשרה בדיעבד של פינוי מאוחר, ואין בו כדי ללמד על הסכמה לארכה בת חודש נוסף. נזכור כי אין מדובר בתשלום בדיעבד אלא מראש - היינו בסוף ספטמבר 2006 עבור החודש הבא. ניתן היה אפוא לצפות להתרעה כזו מראש ובזמן אמת מצד התובע, על מנת להסיר ספק, ולא רק לאחר שפונה המושכר; שכן התובע לא הותיר בי רושם של מי שאינו עומד על כל תג ותו של זכויותיו - רחוק מאד מכך. אני מקבל אמנם שבגין חודש אחד נוסף של היוותרות במושכר לא ניתן להסיק מסקנות לחובתו של התובע מאי נקיטה בתביעת פינוי כבר במהלך אותו חודש. אך כן ניתן להסיק מסקנה לרעת עמדתו מקבלת דמי השכירות מראש לאותו חודש נוסף, או למצער מקבלתם כנגד חשבונית, בלא כל תיעוד בכתב המסייג ומודיע שמדובר מבחינתו בתשלום "על חשבון" ומכל מקום שאין הסכמה מצדו להארכת השכירות בחודש נוסף והוא עומד על הפיצוי המוסכם לכל יום שמעבר לחודש 9/06 בו לא יפונה הנכס. כאשר על החשבונית נרשם בזמן אמת שמדובר על תשלום בגין שכירות שלושת הקוטג'ים לחודש אוקטובר. גם גרסתו לפיה קיבל את התשלום מהנתבע היות ולא רצה לסרב לו היא לכל הפחות תמוהה, ומשתמעת ממנה הסכמה. כך גם הטיעון כי הנתבע הבהיר לו שאין בכוונתו לפנות את הנכס לאותו חודש. לו אכן כך היה והתובע אכן לא הסכים להארכה, סביר שהיה נוקט בפעולה כלשהי במהלך החודש שחלף, ולו מכתבי התראה, או שיחות טלפון, גם אם לא תביעה לפינוי. דבר לא נעשה וכאשר נשאל התובע על כך השיב תשובות סותרות. מחד, טען כי לא ידע כמה זמן ישארו הנתבעים בנכס, דבר המחזק התהייה ביחס לאי משלוח ולו מכתב התרעה לפני הליך או דרישה בכתב לפינוי; ומאידך טען כי דובר בתקופה קצרה בלבד ולכן לא מיהר לפנותם. אם כן, מסקנתי הנה כי אכן היתה הסכמה מראש בין הצדדים להארכה בת חודש נוסף של השכירות באותם תנאים, גם אם לא הועלתה על הכתב. רק משגילה התובע כי חרף העובדה שבא לקראת הנתבעים בעניין זה, הותירו הם את הנכס עם נזקים, ופינו אותו באיחור קטן של ימים ספורים מעבר לאותה הארכה, ראה להתכחש בדיעבד להסכמה הנ"ל; תוך הפניה לכך שלא נחתם הסכם בכתב, בניגוד להארכות קודמות. חיזוק לכך ניתן למצוא כאמור בעובדה כי טענתו הראשונה של התובע לעניין זה הועלתה רק כשבוע לאחר מסירת החזקה בדירות, וכחודש ומחצה לאחר מתן ההארכה, לאחר שניתנה לו שהות מספקת לבחינת הדירות ועלות תיקון הליקויים. אמנם נוהג - עבר בין צדדים, לעגן בכתובים הארכות מוסכמות של הסכם שכירות, יכול אכן ויעיד שבאין הסכם כתוב - אכן לא ניתנה הארכה. מאידך, אם נזכור כי מדובר בארכה קצרה נוספת של חודש בלבד, ובתשלום דמי השכירות מראש, לאותו חודש, לא ניתן להסיק מסקנה גורפת מהעדרו של מסמך הארכה בכתב לאותה תקופה קצרה. 7. בשולי הדברים, איני משוכנע שטענת הנתבעים שיש לראות בעמדת התובע משום טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב (החשבונית) הנה טענה מדויקת מבחינת סיווגה הראייתי. אך כן מקובל עלי כאמור לגופו של עניין, כי החשבונית (הן לאור עצם הוצאתה והמועד בו הוצאה - היינו מראש, הן לאור הכיתוב הפוזיטיבי שעליה שלא סויג, והן לאור אי משלוח כל מסמך התרעה או סיוג בזמן אמת, ולו "חיצוני" לאותה חשבונית), מציבה אינדיקציה ראייתית של ממש להסכמה בין הצדדים לאותה ארכה בת חודש. ואולם, האמור אינו נכון לגבי כל התקופה הנתבעת, וכוונתי לשבוע שבין ה-01.11.06 ל 8.11.06. לטענת התובע, פינו הנתבעים את הדירות רק ביום 08.11.06 והותירו בהן נזקים, אליהם אדרש בהמשך. אין חולק , אף לשיטת הנתבעים, שהארכה התבקשה וניתנה רק עד סוף אוקטובר 2006. לכן ככל שאכן פונו הדירות רק ב 8.11.06, הרי שעל הנתבעים לשלם לתובע את הפיצוי היומי המוסכם בגין האיחור לתקופה זו. הנתבעים מצדם טענו, כי כבר ביום 31.10.06 ביצעה הגב' ויקטוריה שוורץ- מאירסון, מנהלת הוסטל בנתבעת, קריאות מוני מים וחשמל ביחידות הדיור; והדירות עצמן פונו ביום 01.11.06 עם העברת הדיירים להוסטל החדש (נספח ו'-ז' לתצהיר הנתבע וכן נספח א' לתצהיר שוורץ). לחיזוק טענתם הגישו הנתבעים את הקבלה מטעם חברת ההובלות מיום 02.11.06 המעידה על העברת הציוד באותו היום (נספח ב' לתצהיר שוורץ- מאירסון). לגרסתם, כאשר ניסו ליצור קשר עם התובע על מנת להסדיר את העברת הדירות, גילו כי הוא שוהה באילת. על כן נדחה מועד מסירת החזקה בדירות עד לשובו ביום 08.11.06. באותו יום נפגשו הצדדים בדירות, והתובע ביקש לתקן את תרשומת המונים, נכון לאותו היום, ושני הצדדים חתמו לצד התיקונים (עמ' 40 לפר'). התובע השיב לטענות אלו וטען כי נסע לאילת רק ביום 03.11.06, לאחר שראה את משאית ההובלה מעמיסה ציוד מהדירות רק ביום 02.11.06 (עמ' 3 לפר' המוקלט). חשוב לציין, כי טענה זו של התובע הועלתה לראשונה רק בחקירתו הנגדית, וזאת על אף שגרסת הנתבעים לפיה פינו את הדירות במועד היתה ידועה לו למן מועד הגשת כתב ההגנה. חרף זאת, אין באמור בכדי לפסול טענתו, ולכך אדרש כעת. 8. בנוסף ניסה התובע לתמוך טענותיו בראיות נסיבתיות ובנימוקים שאינם מקובלים עליי. אמנם ראיות נסיבתיות כשרות המה לצורך הוכחה, אך צריכות הן להצביע על העובדה שמבקשים ללמוד מהן בתורת המסקנה ההגיונית, ולא רק מסקנה אפשרית. כך למשל טען התובע, כי קריאות המונה נעשו לראשונה רק ביום 08.11.06. ואולם, על גבי המסמך האמור נרשם במפורש תאריך ביצוע הקריאות כיום 31.10.06 ושוורץ אף העידה כי אכן זהו היה היום בו ביצעה את הפעולות (עמ' 39 לפר'). כמו כן ניסה התובע לקעקע את עדותה של שוורץ ולטעון כי זו לא התייחס לתיקונים שנעשו במסמך, ואולם מאחר ומדובר בתיקונים שביצעו התובע והנתבע ללא נוכחותה של שוורץ, הרי שממילא אין דבר בטענה זו, ומעולם לא היה ביכולתה של שוורץ לצרף את המסמך כפי שהכינה אותו במקור, ללא התיקונים (ראה עמ' 39 לפר'). יודגש, כי התובע אף הודה במכתבו מיום 16.11.06 (נספח ד' לתצהיר התובע) כי קריאות המונה שנרשמו ביום 31.10.06 עודכנו על ידו וע"י הנתבע ביום 08.11.06. 9. חרף הסייגים האמורים, בדעתי כאמור לקבל תביעת התובע בגין הפיצוי היומי לכל שמונת הימים שעד ל 8.11.06. כאמור, הצדדים הסכימו על הארכת ההסכם לתקופה בת חודש ימים בלבד, היינו עד ליום 31.10.06 ולא מעבר לכך. אולם מהמסמכים והעדויות שהוצגו בפניי עולה כי הדירות פונו לכל המוקדם ביום 02.11.06, ולא במועד המוסכם, כאשר יש מחלוקת גם אם פינו ב 2.11.06 או ב 8.11.06. על מועד הפינוי ככזה שאינו מוקדם ל 2.11.06 ניתן ללמוד לא רק מעדות התובע הטוען כי ראה את המשאית, אלא אף מחשבונית ההובלה שצירפו הנתבעים לתצהיריהם המציינת תאריך 02.11.06 מבלי לציין תאריך הובלה אחר, ומכאן ניתן להניח כי זהו אכן היה תאריך ההובלה. מכאן, שלכל הפחות המדובר ביומיים איחור בפינוי הנכס. ברי, כי לו היו עומדים הנתבעים בלוח הזמנים המקורי, ניתן היה לייתר המחלוקת הראייתית ביחס למועד הפינוי. שכן אז היו הנתבעים מספיקים "לתפוס" את התובע ולבצע את העברת החזקה בדירות במועד שנקבע. אולם מאחר והשתהו ולא פינו במועד, לא צלחו לעשות כן טרם נסיעתו המתוכננת לאילת, ואת הנזק הראייתי שנגרם בשל כך (בשאלה האם הוסיפו והשתמשו עד ל 8.11.06) יש להטיל לפתחם. אין להטיל אפוא האיחור הנוסף במסירה לפתחו של התובע, ולא חלה עליו חובה לדחות נסיעה בשל איחור בפינוי מצד הנתבעים, כדי לייתר מחלוקת בשאלה אימתי פונה הנכס. זאת ועוד, לא בכדי לא חלקו הנתבעים על דרישת התובע לערוך קריאת מונה מחודשת ביום 08.11.06 ולראיה כי קריאות אלו אכן היו שונות מאלו שנרשמו מספר ימים בודדים קודם לכן, ללמדך כי אין המדובר בשהות של יום נוסף בלבד, אלא בשימוש נוסף בחשמל ובמים משך כמעט שבוע נוסף. לסיכום: גם אם התעכבה מסירת החזקה בדירות בשל שהות התובע באילת, הרי שעדיין אין להטיל את האשמה לכך לפתחו. שכן ראשית, הנתבעים הם אלו שגרמו לאיחור הראשוני במסירת החזקה, ובהתאם להיעדרותו המתוכננת של התובע עד ליום 08.11.06. שנית, נראה שהנתבעים עשו שימוש בפועל במושכר עד 8.11.06. משכך, עליהם לשאת בעלות הפיצוי המוסכם הקבוע בהסכם המכר בעבור התקופה שמיום 01.11.06 ועד יום 08.11.06, ובסה"כ 400$ כשערו היציג במועד מסירת החזקה בנכס. סה"כ עומד סכום הפיצוי על 1,732 ₪ לכל יח"ד (לפי שער יציג של 4.33), ובעבור 3 היחידות- 5,196 ₪. הליקויים בדירות 10. זמן קצר לאחר מועד הפינוי, שלח התובע מכתב לנתבעים, בו ציין כי הדירות לא הוחזרו במצבן כפי שהיה, שכן אלו נמסרו להם חדשות, צבועות, עם מדשאות ומערכת השקיה (ראה נספח ד' לתצהיר התובע). באותה הודעה ציין התובע כי במסגרת התיקונים הדרושים בדירות, יש להסיר את הגדרות והשערים בחזית המבנים, לסגור מעברים בין קירות, לתקן את המדשאות, לצבוע את הדירות, ולתקן את הדלתות וארונות המטבח. לשם כך, העניק התובע לנתבעים פרק זמן בן 7 ימים לתיקון הליקויים טרם שיזמין שמאי מטעמו, ואף ציין כי בגין התקופה בה יעמדו הדירות לא מאוכלסות בשל השיפוץ, יחוייבו הנתבעים בתשלום הפיצוי המוסכם. 11. לאור האמור נפגשו התובע והנתבע בדירות, והנתבע ביקש להביא קבלן מטעמו על מנת שיתן לו הצעת מחיר לתיקון הליקויים. התובע הותיר בידי הנתבע את המפתחות לדלתות האחוריות של הדירות, אולם בשגגה שכח להוציא את המפתחות מצדן הפנימי של הדלתות (לטענתו מסר לו התובע באותו מעמד צרור מפתחות ללא כל סיווג, ועל כן נאלץ להתאים כל מפתח לכל מנעול). משכך, כאשר הגיע הנתבע עם הקבלן מטעמו, לא יכלו להיכנס לדירות ועל כן ביקש ממנו התובע להגיע לביתו על מנת לקבל את המפתחות לדלתות הראשיות מאשת התובע. מאחר והאחרונה לא שהתה באותה עת בבית, העדיף הנתבע שלא להמתין ועזב את המקום. בתגובה, שלח התובע מכתב נוסף לנתבעים ביום 16.11.06, בו ציין את הליקויים שבדירות (נספח ח' לתצהיר הנתבע). לעניין זה אציין כי תמוה בעיניי כיצד "שכח" התובע להוציא את המפתחות בכל הדירות ומדוע נעשה כן רק לגבי הדלתות האחוריות, אליהן ניתן העתק המפתח לנתבע ולא לגבי הדלתות הקדמיות. הדבר מעלה תמיהות לא מבוטלות באשר לנכונותו האמיתית של התובע ליתן לנתבע אפשרות להכנס לדירות ולתקן את הליקויים בעצמו, ומכל מקום לבדוק אותם בזמן אמת, בטרם יתוקנו. 12. בתגובה למכתבו האחרון של התובע, נפגשו הצדדים בשנית בדירות ביום 17.11.06 בליווי הקבלן מטעם הנתבע - מר הרוש. לאחר סיור בדירות העריך הרוש את עלות ביצוע התיקונים בכ-14,000 ₪, ללא טיפול בגינה (נספח ט' לתצהיר הנתבע). משכך, הציע הנתבע לתובע לחתום על הסכם פשרה בסך 20,000 ₪ ולסיים את הסכסוך (הסכם הפשרה צורך כנספח י' לתצהיר הנתבע). על פי האמור בהסכם, על מנת להחזיר את המצב לקדמותו, למעט נושא הדשא אשר אינו כלול בהסכם, יקבל המשכיר 20,000 ₪+מע"מ, כאשר לטענת הנתבע הסכים לשלם סכום זה על מנת לסיים את הפרשה (עמ' 50 לפר'). בנוסף, ניתנה בהסכם ארכה בת 48 שעות לתובע לחזור בו מהסכמתו (על אף שחתם על הסכם הפשרה באותו מעמד), ובהתאם הוא הודיע על ביטולו ביום 19.11.07 (עמ' 4-5 לפר' המוקלט). סיבת הביטול לגרסת התובע- הצעות מחיר גבוהות יותר לתיקון, שקיבל במהלך הזמן שחלף, אשר הפכו את הסכם הפשרה ללא רלבנטי (ראה נספח ה' לתצהיר התובע), וחוו"ד מהנדס בניין אשר ציינה עלות התיקון כגבוהה משמעותית מזו של הרוש (ראה נספח ז' וכ"ה לתצהיר התובע). בהודעת הביטול הציע התובע סכום פשרה של 25,000 ₪+ מע"מ, בתוספת תשלום שכ"ד בעבור חודש אחד (נספח ו' לתצהיר התובע). במקביל פנה התובע לקבלן גינון וקיבל הצעת מחיר לשיקום הגינה שנהרסה (כאמור הנושא אינו כלול בהסכם הפשרה המקורי) (נספח ח' לתצהיר התובע). מהצעות המחיר שהגיש התובע עולה תמיהה ביחס למועד בו ניתנו. בחקירתו הנגדית העיד התובע כי אינו זוכר מתי קיבל את הצעות המחיר (עמ' 4-5 לפר'), אולם בפועל על גבי חלקן, מצוינים תאריכים המוקדמים למועד בו נפגשו הצדדים בדירות (ראה למשל, הצעת המחיר של לנקרי נספח ה' לתצהיר התובע), דבר המעלה ספקות באשר לנכונותו של התובע לחתום על הסכם הפשרה מלכתחילה, בניגוד לנטען על ידו. נתון זה מקבל משנה תוקף לאור העובדה כי דף אישור שליחת הפקס שצירף התובע להודעתו מיום 19.11.06 כביכול, מציין תאריך 18.11.06 בשעה 00:50. כשנשאל על כך התובע, השיב כי ככל הנראה המדובר בתאריך שגוי היות וה- 18.11.06 הינו יום שבת והוא אינו מחלל שבת (עמ' 5 לפר' המוקלט). מכל מקום אין לנתון זה חשיבות רבה לענייננו, וציינתי אותו לשם שלימות התמונה. 13. אעבור לבחינת הצעות המחיר לגופן (נספח ה' לתצהיר התובע): הצעת מחיר אחת ניתנה מטעם מר לנקרי והיא מציינת את העבודות הבאות: צביעת 3 היחידות, החלפת גומיות בדלתות ודלתות פגומות, תיקוני לייסטים בארונות מטבח, צביעת מעקות, החלפת מפסקים, והחלפת אמבטיה וכלים סניטריים. סה"כ עלות ביצוע העבודה- 49,000 ₪. בחקירתו הנגדית העיד לנקרי כי באם מצוין על גבי הצעת המחיר שהיא ניתנה ביום 15.11.06, הרי שככל הנראה ביקר בדירה קודם לכן מאחר והוא אינו נותן את הצעת המחיר במקום (עמ' 62 לפר'). כמו כן ציין כי לכל היותר יארך השיפוץ כ-4 ימים, כאשר המחיר שנקב בו הינו נמוך מאוד ועל כן לא היה מנהל עליו מו"מ (עמ' 63 לפר'). הצעת מחיר אחרת נתן מר רוברט אפרת, והיא מציינת את העבודות הבאות: תיקוני תריסים, תיקוני חשמל, צביעת הדירות, החלפת מנעולים, עבודות נגרות, והנמכת גבס בדירה אחת. סה"כ עלות התיקון- 23,812 ₪. בחקירתו הנגדית העיד אפרת כי לו היה מנהל עמו התובע מו"מ לגבי המחיר, היה מפחית ממנו סכום ניכר (עמ' 20 לפר'). כמו כן ציין כי משך ביצוע העבודות הינו חודש ימים (עמ' 21 לפר'). כמו כן הגיש התובע את חוו"ד מהנדס הבניין, מר דוניו דוד, שניתנה ביום 26.11.06 (נספח ז'1 לתצהיר התובע). חוות הדעת מציינת, כי יש צורך בצביעת כל הדירות, תיקון דלתות ממ"ד והחלפת אחת מהן, תיקון ציפוי ארונות המטבח, תיקון הכלים הסניטריים בחדרי האמבטיה, תיקון מדרגות שבורות, דלתות פנים ומעקות ברזל, וביצוע מספר תיקוני חשמל וסגירת המעברים בין הדירות. סה"כ עלות התיקון- 45,200 ₪, לא כולל מע"מ. בחקירתו הנגדית טען דוניו כי ביסס את חוות הדעת על הצעות המחיר שהוצגו בפניו ומחירון דקל, וכן ציין כי האמור בה משקף את מצב הדירה כפי שראה אותה בעצמו (עמ' 56 לפר'). באשר למשך ביצוע העבודות ציין דוניו כי מדובר בפרק זמן של כחודש (עמ' 59 לפר'). 14. בנוסף לאמור, ולחיזוק טענותיו, צירף התובע לכתב תביעתו דיסק תמונות המתעדות את מצב הדירות לאחר פינוין (נספח כ"ה לכתב התביעה). מעיון בתמונות עולה כי אכן הדירות לא הוחזרו במצב מושלם, אך ספק בעיניי באם מצבן היה אכן כה נורא כפי שמתאר אותן התובע. כך, ניכר בתמונות כי מספר מועט של שלבי תריסים היו שבורים, ניכרים מספר סימני חורים על הקירות והדלתות שיש צורך לסתום, שברים קלים במספר מרצפות, שבר קטן מאוד באחת ממרצפות המדרגות (ולפיכך- לא מדרגות שבורות, אלא מרצפת אחת בלבד וגם- רק בחלקה הקטן), גומיות דלתות מקולפות, מספר שקעי חשמל שבורים, לייסטים מקולפים בארונות מטבח, קירות מלוכלכים, רטיבות במספר קירות ועובש, מרצפות חסרות בעיקר בפנלים ומספר סדקים בחיפוי הקרמיקה. כמו כן מצולמת שם הגינה, רווית צמחיה פרועה, אולם לא ניכר עליה סימן לדשא או מערכת השקיה כלשהי. מבלי להתייחס בשלב זה לנזקים שגרמו הנתבעים עצמם, נראה כי חלק מהליקויים המהותיים להם טוען התובע, אשר תומחרו בהצעות המחיר בסכומים הגבוהים ביותר, כלל אינם ליקויים שבאחריות הנתבעים, היינו לא ליקויי תחזוקה שבאחריות השוכר ונובעים משימוש לא סביר, אלא ליקויי בנייה. כך למשל, הקירות האכולים בעובש, עליהם ניכרים סימני פיצוצי מים בחיבור עם הרצפה ואחת מדלתות הממ"ד המלאה בעובש. ברי כי אין המדובר בליקוי שגרמו הנתבעים בשימוש לא נאות, אלא בליקוי בניה הנובע מהדירה עצמה, ובהתאם הגורם המתאים לפנות אליו- הינו כנראה הקבלן שבנה את הנכס ולא הדיירים שחיו בדירה ממועד מסירתה. כך גם באשר למרצפות החסרות אשר ניתן להניח כי לא היו אלו הנתבעים אשר פירקו אותן, אלא ככל הנראה המדובר בהרכבה והתקנה כושלת, שלא צלחה את תקופת מגוריהם של הנתבעים. ברי כי לו היה התובע פונה בטרוניה אל הקבלן, היה מעלה טענות אלו ממש. כמו כן, למיטב התרשמותי- נכון הדבר אף באשר לארונות המטבח מהם התקלף חלק מהציפוי. גם כאן המדובר באחריות הקבלן ומרכיב המטבחים אשר סיפקו סחורה לא איכותית ובהתאם, התקלפו הארונות במקום מסוים בלבד ולא ניכרת עליהם פגיעה חיצונית אחרת. אמת, ניכר כי לדירות נגרם נזק מסוים, אך לא התרשמתי כי הוא כה גדול עד שהוא מצדיק את הצעות המחיר שהגיש התובע. המדובר בצורך בסתימת מספר חורים וצביעה, הן בדלתות והן בקירות ואולי תיקון נקודתי או החלפה של מספר אריחי מרצפות, אך אין לייחס להם ליקויים שמקורם באחריות הקבלן וספקי הבנייה השונים, בייחוד שעה שעסקינן בדירות חדשות אשר נמסרו לראשונה לנתבעת. 15. בסופו של יום ציין התובע, כי שילם לקבלן שביצע את העבודה סכום של 72,000 ₪, שכן הוא ביצע גם עבודות נוספות מעבר לאלו שמופיעות בחווה"ד (עמ' 15 לפר'). 16. הצעת המחיר באשר לגינון מטעם מר אביב (נספח ח' לתצהיר התובע) מציינת החלפת 250 מ' דשא, תיקון השקיה והחלפת ממטרות, ריסוס, זיבול ודישון, כאשר סה"כ העלות עומדת על 9,500 ₪. בחקירתו הנגדית העיד אביב כי אינו זוכר אם ביקר בכלל בדירות וכי לא ביצע את העבודה (עמ' 24 לפר'). כמו כן ציין, כי נהוג להפחית את המחיר הראשוני בכ-20%, וכי ישנם קבלנים שהיו מוכנים לעשות את אותה העבודה בפחות (עמ' 25 לפר'). 17. לעניין הצעות המחיר טענו הנתבעים ובצדק, כי לא ניתן לסמוך עליהן לצורך הוכחת התביעה, מאחר והן סותרות אחת את השניה, הן ביחס לליקויים הנטענים, ובעיקר ביחס לעלות התיקון. טיעונים אלו מקובלים עליי. ראשית, מציינת כל אחת מהן ליקויים שונים וממילא אין התאמה ביניהן לבין מכתבו של התובע מיום 16.11.06. כך למשל, בעניין הדלתות הפנימיות: על פי אפרת יש להחליף 2 דלתות, על פי דוניו יש צורך להחליף 10, ואילו לנקרי קובע כי יש להחליף 11 דלתות. באשר לדלת הממ"ד- ע"פ אפרת אין צורך בתיקון, ע"פ לנקרי יש להחליף גומיות ודלת אחת, ודוניו מציע לתקן דלת אחת ולהחליף אחרת. באשר לתיקוני חשמל - לפי אפרת יש לתקן בדירה אחת בלבד, ואילו לנקרי ודוניו טוענים כי יש לתקן את כל 3 הדירות. באשר לתריסים והרשתות - לפי לנקרי ודוניו אין כל נזק, אולם לפי אפרת, יש להשלים שלבים ולהחליף רשתות בשני חלונות. באשר למדרגות השבורות- אפרת ולנקרי אינם מציינים נזק, אולם דוניו מציין כי ישנן מדרגות שבורות. רוצה לומר, מהצלבת חוות הדעת, לא ניתן לדעת מהם הליקויים לאשורה הנמצאים בדירות. שנית טענו הנתבעים כי בין הצעות המחיר קיים פער גדול- של כ 20,000 ₪, היינו כי חלק מהקבלנים אותם הביא התובע סברו שניתן לבצע את התיקון במחיר זול יותר. שלישית, טענו הנתבעים (בצדק כאמור) כי חלק מנותני הצעות המחיר העידו כי מדובר במחיר ראשוני בלבד וכי יש מקום למו"מ; ועל כן לא ניתן להסתמך על הסכומים הנקובים בהם כאינדיקציה לעלות תיקון הליקויים. רביעית, על פי עדותו של אפרת, משקפים הליקויים המופיעים בחוות דעתו את אשר ראה בדירה ללא התערבות התובע, ומכאן שניתן להניח כי שווי הליקויים בדירה לא עלה על 29,000 ₪ וכי חוות הדעת אמינה. מאחר והתובע הגיש את הצעת המחיר מטעמו, הרי שאין הוא יכול להתכחש לה, ועל כן יש בה בכדי להעיב על גרסתו. חמישית טענו הנתבעים, כי לאור טענות התובע ביקשו לשלוח מומחה מטעמם אשר יבחן בשנית את הליקויים בדירה, אולם הנתבע בחר להתחיל בשיפוץ עוד קודם לכן ומשום כך נמנעה מהם האפשרות ליתן חוות דעת נגדית. לסוגיה זו עוד אדרש בהמשך, ולטעמי נגרם אכן לנתבעים נזק ראייתי. לכל האמור ניתן להוסיף את שכבר ציינתי לעיל- כי חלק מהליקויים הינם באחריות הקבלן שבנה את הבתים ומשכך ממילא אין הנתבעים נושאים באחריות אליהם. כמו כן ניתן להוסיף כי התובע אף לא הוכיח את מצב הגינה טרם כניסת הנתבעים לדירות (הדבר מצוין בהסכם השכירות אולם ברי כי אין שם התייחסות למצבה). אמת, כי הסכם הפשרה לא כלל את עלות תיקון הגינה, אולם יתכן כי הדבר הושאר למו"מ בשלב מאוחר יותר. מכל מקום לא ניתן לסמוך על הצעת המחיר של אביב באופן בלעדי, שכן כפי שציין בעצמו, הוא נוהג להפחית מהצעת המחיר הראשונה כ-20%, קיימים קבלנים היכולים לבצע את העבודה בפחות, והוא ממילא לא זוכר האם ביקר בדירות וראה את מצב הגינה טרם מתן הצעת המחיר. יתכן מאוד כי העבודות הנדרשות הוכתבו לאביב ע"י התובע טלפונית, בהתאם לשיפורים שרצה הלה לבצע, אולם אין בכך בכדי להעיד כי הנתבעים הם אלו שצריכים לשאת בנטל התשלום, ודאי לא במלואו. 18. בנוסף לכל האמור, הוצגה בפניי גם הצעת המחיר מטעם הרוש, הקבלן מטעם הנתבעים, השונה לחלוטין מהצעות המחיר שהגיש התובע. הרוש העמיד את עלות ביצוע התיקונים על 14,000 ₪ בלבד, לאור היכרותו רבת השנים עם הנתבע (עמ' 29 לפר'), וציין כי משך ביצוע העבודות הינו שבוע לכל היותר (עמ' 36 לפר'). הצעת המחיר של הרוש כוללת אם כן: תיקון דלפק הסלון והקנטים בארונות המטבח (עמ' 30-31 לפר'), תיקון דלתות הממ"ד (עמ' 31 לפר'), צביעת 3 דלתות פנימיות (עמ' 32 לפר'), החלפת 2 מושבי אסלה, סגירת שני פתחים בגדר (עמ' 33 לפר'), החלפת חלק מהתפסים בתריסים (עמ' 34 לפר'), וצביעת הדירות עד גובה הרטיבות. במקביל ציין כי לו היה נדרש לצבוע את הדירה כולה היה מתייקר המחיר בסעיף זה לכ-5,000 ₪ (עמ' 33-34 לפר'). כמו כן ציין הרוש כי אין לתקן את האריחים שנפלו מאחר ומדובר בהתקנה פגומה (עמ' 34 לפר') ואין בידי אלא להסכים עם קביעה זו, כפי שכבר קבעתי לעיל. 19. הנתבעים הוסיפו וסיפרו, כי לאחר הודעת התובע על ביטול ההסכם, החל להתנהג באופן סחטני ולהעלות את דרישותיו הכספיות ללא הרף. כך, במכתבו מיום 25.11.06 דרש פיצוי בסך 25,000 ₪+ מע"מ ותשלום שכ"ד עבור חודש אחד. בתגובה ביקשו הנתבעים פעם נוספת לבצע את התיקונים בעצמם (נספח י"ב לתצהיר הנתבע), אולם התובע בחר להתנות זאת בתנאים לא רלבנטיים, כגון פתרון סוגיית הגינה (נספח י"ג לתצהיר הנתבע). ביום 27.11.06 פנו הנתבעים לתובע פעם נוספת וביקשו לבצע את התיקונים בעצמם (נספח י"ד לתצהיר הנתבע), אולם הפעם השיב התובע כי השיפוצים כבר החלו והכל מבלי שעדכן אותם בדבר או התריע קודם לכן (נספח ט"ו לתצהיר התובע). במכתב זה כבר דרש התובע פיצוי בסך 26,000 ₪+ מע"מ ותשלום שכ"ד עבור חודש אחד, וכן את עלות תיקון הגינה בסך 8,000 ₪+ מע"מ. לאור האמור, ביקשו הנתבעים לשלוח מומחה מטעמם לדירה, ובהתאם תואם מועד הביקור ליום 06.12.06 (נספח ט"ז לתצהיר הנתבע). ואולם, עם הגעת המומחה, שוחח התובע עם ב"כ הנתבעים והעלה דרישה כי הואיל ובאותו מועד כבר הוחל בביצוע השיפוץ, ירשום המומחה בחווה"ד כי בעת ביקורו תוקנו כבר חלק מהליקויים, על מנת שלא יוכלו הנתבעים לטעון בשלב מאוחר יותר כי זה היה מצב הדירה במועד הפינוי (עמ' 7 לפר' המוקלט). הנתבעים סירבו לאשר עובדות שאינן בידיעתם, ומשכך שב המומחה על עקבותיו, לאחר סיור קצר בדירה אחת, שכן התובע לא נתן לו לבדוק יתר הדירות. לטענת מיזל בחקירתו הנגדית, אף בסיור קצר זה לא ראה עבודות משמעותיות כלשהן המבוצעות בדירה אלא רק ביצוע צבע ושליכט (עמ' 28 לפר'). מאוחר יותר באותו היום שלח ב"כ הנתבעים מכתב ממנו היה ניתן להסיק סוג של הודאה בתחילת ביצוע התיקונים ומשכך הודיע התובע כי המומחה יכול לבוא שוב, אולם הוא לא עשה כן (נספח י"ז לתצהיר הנתבע). לטענת הנתבעים, בחרו שלא לשלוח את המומחה בשנית , היות וגם על ביקורו הקצר שילמו שכ"ט ועל כן לא רצו לסמוך שוב על התובע ולשלם למומחה לריק אם לא יאפשר לאחרון כניסה לדירות מבלי להתנותה בתנאים מוקדמים (נספח י"ח לתצהיר הנתבע). 20. לבסוף, ביום 24.12.06 הודיע התובע לנתבעים כי כל הליקויים תוקנו וכי נותר להסדיר רק את סוגיית הגינה (נספח י"ט לתצהיר הנתבע). ביום 10.01.07 שלח התובע מכתב נוסף בו דרש פיצוי בסך 53,200 ₪ בתוספת מע"מ אשר יכסה גם סוגיה זו (נספחים כ'-כ"א לתצהיר הנתבע). ביום 22.03.07 שלח התובע את מכתבו האחרון לנתבעים, אליו צירף טיוטת כתב תביעה על סך 197,000 ש"ח (נספחים כ"ב- כ"ג לתצהיר הנתבע). לגרסת התובע, אין המדובר בהתנהגות סחטנית אלא בנסיונות חוזרים להגיע להסכם פשרה וממילא הסכומים שהציע היו קטנים משמעותית מהצעות המחיר שקיבל. מאחר והנתבעים סירבו להצעותיו פעם אחר פעם, הרי שתוקפה של כל הצעה פקע, וההצעה שבאה אחריה היתה בהתאם פשרנית פחות. 21. על מנת להבהיר התמונה אציין, כי בגין הליקויים שנתגלו בדירות דורש התובע מספר פיצויים שונים המשלימים זה את זה: ראשית, הוא דורש כי ישולם לו פיצוי בגין הזמן בו נערכו השיפוצים, היינו מיום 09.11.06 ועד 24.12.06, במכפלה של 50$ ליום לכל יח"ד, ובסה"כ 6,900$. כך מאחר ובגין המועד בו נערכו התיקונים לא ניתן היה להתגורר בדירה, ולפיכך מתייחס התובע לתקופה זו כאל תקופה של איחור בפינוי. על פי שער הדולר היציג באמצע התקופה עומד סכום התביעה על 31,288 ₪. שנית דורש התובע כי ישולם לו הפיצוי המוסכם המנוי בסעיף 19 להסכם השכירות בגין הפרת ההסכם- בסך 5,000$ לכל יח"ד. על פי שער הדולר היציג ביום הפרת ההסכם (אותו מונה משום מה התובע מיום 01.10.06) עומד הסכום הנדרש כאן על 68,599 ₪. בנוסף דורש התובע פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לדירות, כפי שהם מופיעים בחווה"ד של דוניו- בסך 55,949 ₪ נכון ליום הגשת התביעה, וכן פיצוי בגין הנזקים שנגרמו ע"פ חוו"ד אביב בסך 11,774 ₪, נכון ליום הגשת התביעה. 22. לא אחזור שוב על הדברים שכבר ציינתי לעיל לעניין אמינות חוות הדעת והצעות המחיר שהגיש התובע, אולם ברי כי לא ניתן לסמוך עליהן ועליהן בלבד לצורך הוכחת התביעה. אף חוות הדעת של דוניו אינה יכולה לבסס את תביעתו של התובע ולו בשל העובדה כי חלק מהליקויים אינם כלל באחריות הנתבעים, מה גם שתמוה מדוע בחר התובע דווקא את הצעת המחיר הגבוהה מבין ה-3 לביסוס תביעתו (תמיהה כמובן לגופה, ולא "תמיהה טקטית"). לכל האמור מתווסף נתון חשוב שאין להתעלם ממנו- כי התובע כלל לא טרח להוכיח את העלויות שנגרמו לו בפועל (גם אם ברור שרק חלקם ניתן לייחס לנתבעים). כפי שכבר ציינתי, אין ספק כי לדירה נגרמו נזקים מסוימים, אולם אף לא אחד מהם הוכח באופן קונקלוסיבי ובוודאי שלא הוכח בפניי שיעורו ועלות תיקונו כנדרש. התובע טרח והגיש 2 הצעות מחיר וחוו"ד שקיבל לעניין תיקון הליקויים, אולם חרף זאת לא מצא לנכון להביא לעדות את מבצע השיפוץ בפועל אשר גבה ממנו את הסכום הנטען של 72,000 ₪ . בחקירתו הנגדית סיפר התובע כי בחור בשם אבו הילאל הוא זה שביצע את השיפוץ לבסוף, אך הוא לא הביא אותו לעדות מאחר ולא ראה בכך משהו נחוץ (עמ' 9 לפר'). ולא זו בלבד אלא שאף את הצעת המחיר, מפרט העבודות או הקבלה שנתן לו אבו הילאל לאחר קבלת התשלום לא הביא התובע ואף לא התחייב להביאן בשלב מאוחר יותר (עמ' 10 לפר'). מכאן שכלל לא ניתן לדעת מה אכן תיקן אבו הילאל, באיזו עלות, ועד כמה התפשרו הצדדים על המחיר במהלך המו"מ. המדובר בעד נחוץ שצריך היה להיות מזומן לדיון, ומשעה שהתובע לא עשה כן, מקרין הדבר לשלילה על גרסתו בענין שעור הסכום בו נשא, ומחזק המסקנה כי לו היה מובא לעדות, היה פוגע בגרסת התובע. כך, בבחינת הימנעות מהצגת ראיה זמינה ורלבנטית (ראה יעקב קדמי על הראיות- הדין בראי הפסיקה (חלק רביעי) 1889 (מהדורה משולבת ומעודכנת 2009). "על פי גישתנו, מוטל על הנפגע, המבקש לקבל פיצויים במסגרת סעיף 10 לחוק התרופות, הנטל ליצור תשתית עובדתית, שתאפשר לבית המשפט להעריך את מידת הנזק מזה ואת שיעור הפיצויים מזה. כשם שמידת הנזק אינה עניין, שנקבע על פי אומדנא דדיינא, כן עניין הפיצוי אינו נקבע על פי אומדנא דדיינא. שאלה אחרת היא, מהי מידת הודאות והדיוק, המתבקשת מהנפגע בהוכחת הנזק והפיצוי. האם עליו להוכיח את הנתונים העובדתיים, מהם ניתן לקבוע את מידת הנזק ואת שיעור הפיצוי במידת ודאות ודיוק מוחלטים, או שמא ניתן להקל עליו בעניין זה? ידועים מקרים, שבהם אין כל אפשרות להעריך את הפיצוי והנזק במידת ודאות מרובה. האם יש בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע? הגישה המקובלת היא, כי מקום שהוכח קיומו של נזק, אין באי האפשרות לחשב אותו בדייקנות כדי לתבוע את תביעת הפיצויים... כל שנדרש הוא כי הנפגע- התובע יוכיח את נזקו ואת הפיצוי המגיע לו במידת ודאות סבירה, כלומר באותה מידת ודאות המתבקשת מנסיבות העניין... על כן, באותם המקרים, בהם- לאור טבעו ואופיו של הנזק- ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע- התובע לעשות כן, ומנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי. לעומת זאת, באותם מקרים אשר בהם- לאור טבעו ואופיו של הנזק- קשה להוכיח בדייקנות ובודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי לו שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר" (ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ לה(2) 800, 808-809)" . במקרה דנן היה באפשרות התובע להביא נתונים אשר יוכיחו את העלויות שהוציא במדויק, ולאחר מכן להתפלמס באיזה חלק שלהם יש לחייב הנתבעים. אולם הוא בחר שלא לעשות כן, ומשכך נותרה הערכת הנזקים שנגרמו לדירה בעטיים של הנתבעים בגדר נעלם לא ידוע, גם לאור ההפרשים המשמעותיים שבין הצעות המחיר שהגיש התובע בינן לבין עצמן ולזו שהגישו הנתבעים. משכך, לא ניתן להעריך את הנזקים שנגרמו לדירה באומדנא, בוודאי לא בסכום אותו דורש התובע. ואולם, מאחר וניכר כי לדירות אכן נגרמו נזקים מסוימים, אני מוכן להכיר בסכום אותו ציין הרוש בחוות דעתו כסכום הנזק הנדרש לתיקון הליקויים. עוד אציין כי בפועל שלל התובע מהנתבעים את האפשרות לתקן את הליקויים בעצמם בעלות מופחתת על ידי הרוש, ובכך הגדיל את עלות התיקון, בניגוד לחובת הקטנת הנזק החלה עליו. לא מוטל עליו לצאת מגדרו כדי להקטין הנזק, רק לפעול בסבירות בענין זה. 23. ואכן לא ברור מדוע סירב התובע לאפשר לנתבעים לתקן את הליקויים בדירות בעצמם. כאמור, הצעתו של הרוש התבססה על היכרותו המוקדמת עם הנתבע, ועל עבודות משותפות שביצעו בעבר, ומשכך מטבע הדברים שהמחיר שציין היה נמוך יותר, מה גם שבהצעת המחיר שלו מלכתחילה לא כלל הרוש את כל ענייני הליקויים שמקורם בליקויי הבניה. חשוב לציין כאן כי על פי הוראת סעיף 19 להסכם השכירות, זכאית הנתבעת לתקן את הליקויים בדירה בעצמה בתוך 15 יום מקבלת התראת התובע בכתב. ואולם, באם נבחן את העובדות שהוצגו בפניי, נראה כי התובע מעולם לא נתן לנתבעים ארכה כאמור. למן הרגע הראשון הקציב התובע לנתבעת 7 ימים בלבד לתיקון הליקויים, לאחריהם נפגשו השניים בדירה, וגם לאחר מכן, לא ניתנה לנתבעים התקופה הנדרשת על מנת לעשות כן. כפי שציינתי, באופן תמוה "שכח" התובע דווקא את מפתחות הדלתות האחוריות, אותן מסר לנתבע, במנעולים, כך שזה לא יכל להכנס, ולאחר מכן התנה את ביצוע התיקונים בתנאים שונים, מהם יכל היה להמנע ולנהל עליהם מו"מ לאחר מכן ובכך להקטין הן את נזקו והן את נזקיהם של הנתבעים. באם נתייחס לתאריך בו שלח התובע לנתבעים את המכתב המפרט במדויק את הליקויים (16.11.06) הרי ש-10 ימים בלבד לאחר מכן כבר החל בביצוע השיפוץ, מבלי ליתן להם הזדמנות אמיתית לתקן בעצמם בעלות נמוכה יותר (כאמור במכתבם מיום 21.11.06- נספח ט' לתצהיר התובע), וממילא מבלי ליתן להם כל הודעה מוקדמת על כוונתו לעשות כן. לכך אוסיף כי נחזה שטיב התיקון הנדרש "לא בשמיים הוא", וקשה להלום שנדרש קבלן מומחה שאמון ומוכר לתובע, כך שגם כאן לא היתה מניעה של ממש לתת להרוש אפשרות לתקן. כל האמור מחזק מסקנתי כי לכל היותר יש לפסוק לתובע את הסכום המנוי בחווה"ד של הרוש בתוספת מע"מ, היינו 16,170 ש"ח. סכום זה בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום הצעת המחיר של הרוש (18.11.06) מניב 21904 ₪. יש הצדקה שלא להכיר בעלות מוגדלת גם מבחינה ראייתית: התובע גרם לנזק ראייתי לנתבעים, משעה שלא התיר למומחה מטעמם להתרשם בעיניו הוא ממצב הליקויים ועלות תיקונם בטרם תיקנם. 24. סעיף 19 להסכם הינו סעיף מהותי אף לפיצוי המוסכם הנתבע בגין הפרת ההסכם. הזכות לקבלת הפיצוי המוסכם קמה על פי סעיף זה רק במידה ונתן התובע לנתבעים ארכה כאמור לתיקון הליקויים בעצמם והנ"ל בחרו שלא לעשות כן, אולם כאמור, אין זה המקרה שלפנינו. מכאן, שממילא יש לדחות התביעה לקבלת הפיצוי בסך 5,000$ לכל יחידת דיור. 25. באם נשוב לעדותו של אבו הילאל, הרי שהיה יכול להיות בה גם כדי להעיד על משך ביצוע העבודות ומועד סיומן, הרלבנטיות לפיצוי הנדרש ע"י התובע לעניין האיחור בפינוי. גם כאן, מאחר וחלק מנותני הצעות המחיר וחוות הדעת ציינו כי משך ביצוע העבודות הינו שבוע לכל היותר, הרי שיש לתמוה מדוע בוחר התובע דוקא בפרק הזמן המקסימלי שצוין לעבודות- היינו חודש ימים. מהליקויים שהוצגו נראה כאמור כי אין המדובר בשיפוץ כה מסיבי הגוזל זמן כה רב. לכל היותר ניתן לקבוע כי ביום 06.12.06, עת ביקר מיזל בדירה, בוצעו בה עדיין עבודות שיפוצים ומשכך טרם היה ניתן להשכירה. אולם באם נזכור כי התובע לא אפשר לנתבעים לבצע את התיקונים בעצמם עוד ממועד המוקדם למועד זה, הרי שלא ניתן להסתמך על תאריך זה כתאריך הקובע לעניין תשלום הפיצוי. בנוסף חשוב לזכור כי במועד זה העיד מיזל שבדירה בוצעו עבודות צבע, היינו כי השיפוץ היה כבר לקראת סיומו, ומשכך לא ברור לי מדוע ארך הדבר עוד כ-20 יום נוספים. גם כאן מקובלת עליי עמדת הנתבעים כי לו היו מכניסים את הרוש לביצוע התיקונים היה זה מסיים את העבודות בתוך כשבוע, אולם המועד הקובע לטעמי לתחילת עבודתו של הרוש הינה לכל המוקדם ה-21.11.06, עת הודיעו הנתבעים לתובע כי הם עומדים על זכותם לתקן את הליקויים בעצמם (כאמור לאחר דחיית הצעת הפשרה ע"י התובע). בהנחה כי התובע היה מקבל את הצעתם כאמור, היה ככל הנראה מתחיל השיפוץ ביום 22.11.06 ואורך כשבוע, ומכאן שלא היה ניתן להשכיר את הדירה לאחר עד ליום 30.11.06. סכום הפיצוי במקרה זה עומד על 1,050$ (21 יום (מאז מועד הפינוי של 8.11.06) כפול 50$ ליום) לכל יח"ד ובסה"כ 3,150$, כשיעור הסכום במועד סיום העבודות, ובסה"כ 13,356 ש"ח. 26. לסיום סוגיה זו - אני דוחה גם את תביעת הפיצוי בגין מערכת ההשקיה. כאמור, אין המדובר בהצעת מחיר שאוכל לסמוך יהבי עליה, וממילא לא ברור בגין מה ניתנה והאם מדובר כלל בנזקים שגרמו הנתבעים לגינה או שמא עסקינן בגינה שמעולם לא היתה. תשלום הארנונה 27. טען התובע כי הנתבעים לא שילמו את חוב הארנונה במלואו עבור אחת הדירות. לטענתו, שילמו הנתבעים את מיסי הארנונה בעבור 2 בתים בלבד, אולם בעבור הבית השלישי, אשר לא היה קיים בספרי העיריה במועד תחילת השכירות, מאחר וטרם קיבל טופס 4, לא שילמו את דמי הארנונה מאחר והנ"ל לא חויב בתשלומים כלל. רק משפנה התובע לעיריה בתום תקופת השכירות על מנת להעביר את הדירות על שמו, גילה את הטעות וחויב בארנונה באופן רטרואקטיבי (נספח כ"ו'1- כ"ו'2 לתצהיר התובע). משכך דורש התובע כי ישולם לו פיצוי בסך 23,316.4 ₪ בגין הסכום ששילם לעיריה לתקופה בה החזיקו הנתבעים בדירה (נספח כ"ז לתצהיר התובע). 28. הנתבעים השיבו לעניין זה כי במהלך כל תקופת השכירות שילמו את כל המיסים החלים על הנכסים ובידיהם כל האישורים הנדרשים לכך (נספח כ"ד לתצהיר הנתבע). לגבי היחידה השלישית טענו, כי מאחר ומדובר בדירה שאכן טרם קיבלה טופס 4 במועד תחילת השכירות, חל עליה סעיף 6ב להסכם השכירות הקובע כי במקרה כזה ישולמו מיסי העיריה ישירות לתובע. התובע לטענתם אכן גבה את התשלום האמור בהתאם לדרישות תשלום שהציג בפניהם, מאחר ולא היה מוכן שהנתבעים "יהנו" כתוצאה מאי חיובם עבור דירה זו, ואף הבטיח להם כי לא יעלה בשלב מאוחר יותר טענות לגבי חוב זה ואף יתן תצהיר לעיריה במידה וידרש לכך (עמ' 41 לפר'). לתמיכה בטענותיהם הציגו הנתבעים אישור בכתב שנתן להם התובע ביום 28.07.06 בעבור סך של 2,685 ₪. בכותרת נרשם שהאישור מתייחס לדירה העורפית לצד מזרח. עוד צוין בו התובע מאשר קבלת סך מעוגל של 2685 ₪ "כך שהסך הזה יכסה את המיסים+מים+ביוב על הדירה שבנדון ועבור חודשים ינואר ועד אוגוסט 2006" (נספח כ"ו לתצהיר הנתבע). עם זאת אין חולק, והנתבע הודה בחקירתו הנגדית, כי התשלום הנ"ל אינו מכסה את שני חודשי השכירות האחרונים, היינו ספטמבר- אוקטובר 2006 (עמ' 41 ו-43 לפר'). 29. השיב התובע כי התשלום הנ"ל ניתן לו כדמי אחסון עבור רהיטי הנתבעים שהוצאו מ-3 הדירות בבית אחיו (כאמור בתחילה שכרו 6 דירות ולאחר מכן 3 בלבד), אולם הנתבעת ניצלה המצב והודיעה לעיריה כי שילמה לתובע את דמי הארנונה. משהתגלה הדבר לתובע, שלח לנתבעים מכתב ביום 28.08.07 בו הודיע כי הוא מוותר על דמי האחסון והשיב את השיק בתוספת הפרשי ריבית והצמדה (נספח כ"ז לתצהיר הנתבע). הנתבעת בחרה להשיב לתובע את השיק ביום 02.10.07 (נספח כ"ח לתצהיר התובע). בחקירתו הנגדית הודה התובע, כי לא נחתם חוזה שכירות לגבי דירת אחיו מאחר ודובר באחסון רהיטים בלבד. הוא ציין כי לא הביא את אחיו לעדות על מנת שיתמוך בגרסתו, מאחר והוא ממילא היה זה שניהל את העניינים (עמ' 10-11 לפר' המוקלט). מדובר בתשובה סבירה, בהיותו בעל הידיעה האישית, וכאן איני רואה באי העדת האח משום הימנעות מזימון עד רלבנטי. כמו כן טען התובע כי סכום דמי האחסון גולם בדמות תשלום דמי הארנונה עבור דירת אחיו שעמדה ריקה, ולראיה הגיש את חשבון הארנונה לתשלום (נספח כ"ה לתצהיר הנתבע) הנוקב בסכום זהה של 2685 ₪ (עמ' 12-13 לפר' המוקלט): מדובר במסמך מ 2.7.06, המתייחס כאמור לדירת האח בכתובת אחרת בחדרה. בהמשך עדותו הודה כי לא היתה סיבה להשיב לנתבעים את השיק מאחר והם אמורים להיות מחויבים בדמי האחסנה בין אם ישלמו את הארנונה ובין אם לאו, אך במקביל גם לא יכול היה לתת הסבר הולם לשאלה מדוע לא נתבקש פטור נכס ריק בגין הזמן בו אוחסן כביכול הציוד בדירת אחיו (עמ' 13-14 לפר'). יכול ויש הסבר (למשל אין זה ודאי שיכול היה אחיו לקבל פטור). אך מכל מקום גרסתו זו של התובע קרסה לגופה בחקירתה הנגדית של הגב' אלדן, אשר טענה כי על פי רישומי העיריה בשנת 2006 לא עמדה הדירה הנ"ל של אחיו ריקה, אלא הושכרה לגב' בשם אסתר מלכה בינואר עד אוגוסט 2006. ולכן לא חויבו התובע או אחיו בארנונה לתקופה זו (עמ' 8 לפר' משורה 23). ממילא אין מה לדבר על אחסנת חפצים לינואר עד אוגוסט (התקופה שנרשמה על ידי התובע באישור) בדירת האח שכלל לא היתה ריקה בחודשים אלה, אלא תפוסה בידי שוכרת. דבר זה אינו מעורר אמון בגרסת התובע, ולטעמי יש להעדיף אפוא גרסת הנתבעים כי אכן שילמו את דמי הארנונה לתובע עצמו בגין אותה דירה שהושכרה להם, בגינה חויב רטרואקטיבית בסופו של דבר. הוא היה אמור בתורו להעביר את הסכומים הנ"ל לעיריה, אך משום מה בחר שלא לדווח לעיריה על השכרת הנכס ולא לעשות כן; ובהתאם מהווה קבלת התשלום בגין 2,685 ₪ אישור בגין תשלום על חשבון חוב הארנונה המים והביוב לתקופה האמורה בו - בדיוק כפי שרשום. ויש לראות בו באותו אישור מעין הודאת בעל דין. ככל שביקש התובע להסתיר את מהותו האמיתית של התשלום מטעמיו, הרי נתפס הוא על הודאתו, ולא על נקלה ישוחרר ממנה. בפרט כאשר לא הוצג הסבר המניח את הדעת שיש בו כדי לבאר הטענה שהתשלום ניתן עבור אחסנת חפצים בדירה שבכלל היתה מושכרת אותה תקופה. אכן חפיפת הסכומים בין חשבון הארנונה בדירת האח לבין הסכום שנזכר על ידי התובע באישור שנתן, ושולם על ידי הנתבעים, אומרת דרשני. אולם נזכור כי כעולה אף מלשון האישור של התובע מ 28.7.06 - הסכום שנדרש ושולם מהווה הערכה (בלשון התובע באישור "תשלום מעוגל" שיכסה תשלומי המסים בדירה לשמונה חודשים). יכול ואת אותה הערכה גזר התובע באומדן גס מדרישת הארנונה בדירת האח - כאשר באותה דרישה לא נזכרים חודשים אלא מדובר על יתרות מס לתשלום, בדירת האח שבמבצע חירם 7 חדרה. לא נמצא הסבר לעובדה כי הקבלה הוצאה עוד במהלך חודש יולי 2006, שעה שהנתבעים עדיין שהו בדירות. באם היתה טענתו של התובע לגבי דמי האחסון נכונה, סביר כי קבלה כאמור היתה יוצאת במועד מאוחר יותר, לאחר פינוי הדירות. גם טענת הנתבעים באשר לחשבון הארנונה שהוגש מסתברת יותר בעיניי, היינו, כי התובע הציג בפני הנתבעים חשבוניות תשלום מדירות אחרות דומות שבבעלותו כאינדיקציה לשיעור הארנונה, והם היו משלמים לו סכום זה (על גבי אותו חשבון ארנונה אף צוין כי הוא שולם ע"י הנתבעים). 31. לכך מצטרפת עדותה של אלדן אשר טענה כי הנכס אכן חויב באופן רטרואקטיבי רק בשנת 2007, עת הגיע התובע לעיריה על מנת להעביר את הנכס על שמו (עמ' 7-8 לפר'), אך ציינה כי החובה לפתיחת חשבון ארנונה לנכס חדש מוטלת על בעלי הנכס (עמ' 9 לפר'). במקרה זה ניתן אך להניח כי מאחר והתובע פתח כבר שני חשבונות ארנונה לדירות האחרות שהושכרו לנתבעים, הרי שבהכרח גם ידע כי לא נפתח חשבון ארנונה לדירה השלישית, ולפיכך היא אינה מחויבת בארנונה, וזו הסיבה העיקרית שבגינה נגבו התשלומים מהנתבעים והוכנס סעיף 6ב להסכם השכירות. ידיעת התובע במקרה זה גם משמיטה את הקרקע מתחת לטענותיו בדבר טעות שהתגלתה באיחור כביכול. 32. טענתו זו של התובע מנוגדת למסמך שהוא עצמו הוציא תחת ידיו: הטענה כי התשלום בסך 2,685 ₪ ניתן לו בעבור דמי אחסון, סותרת את האישור שמסר לנתבעים, שם רשם במפורש שהתשלום הינו בעבור חובות ארנונה, מים וביוב בדירה העורפית לצד מזרח. יותר מסביר להניח לעניין זה כי לו היה מדובר אכן בדמי אחסון, היה הדבר בא לידי ביטוי כלשהו במסמך, אף אם שיעורם של דמי האחסון נקבע לפי גובה הארנונה, ובמקרה זה אין נפקא מינה באם היה נרשם על אותה קבלה כי היא ניתנה בעבור דמי אחסון או בעבור דמי ארנונה שכן מדובר ביחסים שבין התובע לנתבע בלבד. כל הנ"ל כאמור לא נרשם, ומשכך לא יכול כיום התובע לטעון אחרת. כמו כן חשוב לציין כי התובע טען שהנתבעים לא צלחו בהוכחת טענתם לפיה שילמו לו את מיסי הארנונה מאחר ומלבד הקבלה בגין השיק האמור לא הציגו קבלות נוספות המוכיחות כי כך היה נהוג בין הצדדים. ברגיל וכשכל הדברים שווים, הייתי מייחס אכן משמעות לטענה אחרונה זו. אולם הדברים אינם שווים בהינתן גרסתו התמוהה של התובע ביחס לדמי אחסנה כביכול, הנוגדת האמור באישור שהוא עצמו הוציא, ואף אינה מתיישבת עם עדות גב' אלדן שהוא עצמו זימן (ביחס להיותה של דירת האח ריקה או מושכרת בתקופה אליה מתייחס האישור). לפיכך וגם אם לא עלה בידי הנתבעים לאתר ממרחק של זמן התשלומים ששולמו לידיו של התובע במישרין לכל תקופת השכירות בגין אותה דירה ונגעו למים ביוב וארנונה, הרי מקובלת עלי טענתם כי החשבונות בגין מסים עירוניים ממילא היו אמורים להשתלם על ידי הדיירים עצמם (שאף הופיעו כמחזיקים בספרי העיריה לגבי הדירות "המדווחות"). משכך, ממילא לא היה טעם ענייני בגינו תבקש הנתבעת לחמוק מתשלום מיסים עירוניים בהם כלל לא היתה אמורה לשאת מכיסה שלה בסופו של יום . 33. אני מבכר אפוא גרסת הנתבעים ולכן אף דין התביעה בגין חיובי הארנונה ביוב ומים להידחות, בחלקה הארי, למעט בגין שני החודשים האחרונים של ספטמבר ואוקטובר 2006, העוקבים לתקופה הנזכרת באישור שהוציא התובע תחת ידיו (ינואר עד אוגוסט 2006), וכאמור אין חולק שלא שולם דבר בגינם על ידי הנתבעים. אמנם גם אם הדיירים עצמם הם שנשאו בסופו של יום במסים העירוניים, ביחסים בינם לבין הנתבעת, הרי שכלפי התובע אמנם הנתבעת היא בעלת ריבו, כשוכרת על פי ההסכם. אלא שביכרתי גרסת הנתבעים לפיה הסיכום לגבי אותה דירה שלא נרשמה בספרי העיריה במועד, היה שהם מעבירים לתובע תשלומים לפי דרישתו עבור חיובי הארנונה המשוערים, והוא מצדו לא יבוא אליהם בדרישות המשך. ככל הנראה הפר התובע הסכמתו זו בדיעבד, משנתגלתה הטעות על ידי העיריה והוא חויב בסכום רטרואקטיבי שיכול והיה גבוה מכפי ששער, אך אין בכך כדי לגרוע מתוקף ההסכמות שבינו לבין הנתבעת. למעט בכל הנוגע לתשלום דמי הארנונה בעבור החודשים ספטמבר- אוקטובר 2006, בהם שהו עדיין הנתבעים בדירות. לאותם חודשיים יובא על ידי בחשבון סכום קרן של 789 ₪ לחודשיים . סכום זה נלקח מחיוב הארנונה לחודשים 11-12/06 (נספח כ"ז לתצהיר התובע - תדפיס מצב החוב על פי החיוב הרטרואקטיבי). בשולי הדברים - אם נכפיל הסכום בארבע נקבל 3156 ₪ עבור 8 חודש מינואר עד אוגוסט 2006, היינו שהסכום ששלמו הנתבעים (2685 ₪) היווה ככל הנראה אכן הערכה מקורבת לא רעה של התובע. מכל מקום שערוך הסכום של 789 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מאז 10/06 (כסכום שהיה אמור להשתלם לידיו של התובע על פי הסיכומים בינו לבין הנתבעים) מניב 1059 ₪. ניתן לעגל הסכום כלפי מעלה באומדן בגין חיובי מים וביוב וסה"כ אעמיד הסכום כאן על 1400 ₪, ערך דהיום. חיוב אישי של הנתבע 2 34. בנוסף לחיוביה של הנתבעת טען התובע כי כחלק מהסכם השכירות, חתם הנתבע על שטר חוב כערובה לקיום התחייבויות הנתבעת בסכום של 50,000 ₪ בעבור כל יח"ד (נספח כ"ח לתצהיר התובע), ועל כן עליו לשלם את הסכומים שיפסקו לטובתו ביחד ולחוד עם הנתבעת. מאחר וסכום החוב כולו, נכון ליום מתן פסק הדין עומד על 41856 ₪, הרי שיכול התובע לתבוע אותו מהנתבעים ביחד ולחוד, כאמור בשטר החוב. הסך הנ"ל מורכב כזכור מ: פיצוי מוסכם בסך 5196 ₪ עבור איחור בפינוי לשמונה יום. פיצוי מוסכם בסך 13,356 ₪ עבור 21 יום נוספים שבהם לא ניתן היה להשכיר 3 הדירות (באומדן שמרני). 21904 ₪, העלות שהוכרה לתיקון ליקויים. 1400 ₪ בגין מיסים עירוניים, לחודשיים של ספטמבר ואוקטובר 2006. 34. לסיכום: על הנתבעים לשלם לתובע ביחד ולחוד בתוך 30 יום סכום של 41856, על פי הפירוט האמור לעיל. כמו כן ישאו הנתבעים ביחד ולחוד (תוך אותה תקופה) בהוצאות משפט של התובע כדלקמן: א. 7500 ₪ בגין שכ"ט עו"ד ב. 3500 ₪ (באומדן) כהוצאות משפט כלליות (לרבות שכר עדים שנפסק, אך למעט האגרה). ג. החזר שליש האגרה ששלם התובע כשהיא נושאת הפרשי הצמדה וריבית מיום בו שולמה (שליש בלבד, לאור הפער בין הסכום שנפסק לסכום שנתבע). הוסטלשכירותיחידת דיור