מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא אי גילוי החזר מס / השבת החזר מס בחזרה לרשות המיסים: פתח דבר 1. תביעת המשיבה להשבת כספים ששולמו למערער על ידי רשות המסים בגין החזר מס, כמו גם בגין פיצוי בגין הפרת חובת תום הלב, התקבלה על ידי בית הדין האזורי בבאר שבע (השופטת יעל אנגלברג שהם; תע"א 2227/08). במסגרת הערעור מבקש המערער לבטל את פסק דינו של בית הדין האזורי ולהשיב לידיו את הסכומים אותם שילם למשיבה מכח פסק דינו של בית הדין האזורי. הרקע העובדתי כפי שפורט בפסק דינו של בית הדין האזורי 2. המשיבה, אינטל אלקטרוניקה בע"מ, הינה חברה בבעלות מלאה של חברת אינטל העולמית ועוסקת בייצור מעבדים, שבבים וטכנולוגיות מחשב מתקדמות (להלן: אינטל). במסגרת פעילותה נוהגת אינטל לשלוח את עובדיה למשימות שונות בחו"ל במסגרת של Relocation. במהלך שהותם של עובדי אינטל במשימת Relocation בחו"ל, הם מחויבים בתשלומי מס הכנסה הן לרשות המסים בארץ והן לרשות המסים בחו"ל. על מנת שלא יוטל על העובדים כפל מס, הם זכאים לזיכוי מס בישראל בגין המס ששולם בחו"ל בהתאם לכללי מס הכנסה (בעלי הכנסה מעבודה בחוץ לארץ), תשמ"ב-1982. בהתאם לכללים ולנהלים באינטל, נושאת אינטל, ולא העובד, בחבות המס במדינה שבה הוצב העובד במסגרת ה-Relocation בחו"ל. בנוסף, מנהלת אינטל את עריכת הדוחות מול שלטונות המס בארץ ובחו"ל באמצעות משרד רואי חשבון מטעמה. לצורך השלמת הדו"ח פועל משרד רואי החשבון בשיתוף פעולה עם העובד שיצא למשימת Relocation על מנת לרכז את מלוא נתוני הכנסותיו הרלוונטיים. בסיום התהליך נשלח הדו"ח לאישור העובד ולחתימתו, ולאחר מכן, מוגש הדו"ח לרשות המסים. רשות המסים קובעת את השומה הסופית לעניין אותה שנה. כך, למעשה, משלם העובד את מס ההכנסה בו הוא חייב לרשות המסים בישראל בלבד, בעד הכנסתו בתקופת ה-Relocation. אם נקבע בשומה הסופית כי זיכויי המס אשר נזקפו לטובת העובד בשל המס ששולם לרשויות המסים בחו"ל נזקפו בחסר, זיכוי המס מועבר לחשבונו של העובד. לטענת אינטל, מתחייב כל עובד הנוסע למשימת Relocation להשיב לידיה כל סכום שיתקבל בידיו מרשות המסים כהחזר מס בגין זיכויי המס, כיוון שאינטל היא זו שנשאה בתשלום המס בחו"ל בתקופה זו. 3. המערער הועסק באינטל מחודש יוני 1994 ועד לחודש אפריל 2005, בתפקידים בכירים. בתפקידו האחרון שימש המערער כמנהל מחלקת הבדיקות במפעל אינטל הממוקם בקרית גת. במהלך השנים 1998-1999 שהה המערער במשימת Relocation מטעם אינטל בארצות הברית. המערער חתם על הסכם עבודה הנוגע להצבתו בחו"ל ערב יציאתו למשימת ה- Relocation(להלן - הסכם העבודה). 4. בשנה 2003 קבעה רשות המסים בישראל את שומת המס עבור המערער לשנת 1998, לפיה קיים חוב לרשות המסים בסך 82,465 ש"ח. ביום 15.4.2003 שילמה אינטל אותו חוב, כנדרש. בחודש אוקטובר 2003, עקב טעות של רשות המסים, בוצע החזר מס ללא כל בסיס, בסך 82,758 ש"ח. הסכום הועבר ישירות לחשבונו של המערער. המערער לא הודיע לאינטל על העברת התשלום לחשבונו. בשנת 2006 קבעה רשות המסים את שומת המס של המערער לשנת 1999 וזאת בזכות, בסך 101,653 ש"ח. בתוספת הצמדה וריבית הועמד סכום זה על סך 139,954 ש"ח. מסכום זה קיזזה רשות המסים את הסכום אשר שולם למערער מחמת טעות בשנת 2003, דהיינו, סך 82,758 ש"ח. בתוספת הצמדה וריבית הועמד סכום זה על סך 100,894 ש"ח. משכך, ביום 5.4.2006 הועבר לידי המערער סך 39,066 ש"ח. המערער לא הודיע לאינטל גם על העברת תשלום זו. 5. החל מיום 28.11.2006 פנתה אינטל למערער בדרישות להשבת הכספים, הן באמצעות הדואר האלקטרוני והן באמצעות הדואר. לטענת המערער, לא הגיעו פניות אלה לידיו, למעט המכתב שנשלח אליו מיום 30.12.07. 6. ביום 25.5.2008 הגישה אינטל את תביעתה כנגד המערער בה נטען, כי היא העבירה לרשויות המסים את הסכומים הנדרשים לעניין משימת ה-Relocation של המערער, בהתאם להערכות חשבונאיות. כל עובד הנוסע למשימת Relocation מתחייב להשיב לידיה כל סכום שיוחזר לו על ידי רשויות המס בגין תשלומי אינטל לרשויות המס באותן השנים, וזאת בתוך 30 יום מיום הדרישה. המערער חתם על הסכם הכולל התחייבות כזו, ומשכך, עליו להשיב לידי אינטל את הסכומים שקיבל כהחזרי מס בסך 139,954 ש"ח נכון למועד קבלתם, אשר נכון ליום הגשת התביעה הועמדו על סך 156,410 ש"ח. עוד נטען, כי אי-השבת הכספים לידי אינטל עולה כדי עשיית עושר שלא כדין וכדי הפרת חובת תום הלב וחובת הנאמנות של המערער כלפיה. בגין הפרת חובת תום הלב תבעה אינטל פיצוי כספי בסך 20,000 ש"ח, בנוסף להשבת הכספים. 7. בפני בית הדין האזורי טען המערער, כי תביעתה של אינטל הוגשה בחוסר תום לב, לוקה בשיהוי ניכר ונועדה לכסות על מחדליה ועל טיפול רשלני מצידה שהסב לו נזק. לטענתו, שומות המס המתייחסות לעניינו הוגשו באיחור רב, ומשכך, אם נגרם נזק, מוטלת על אינטל האחריות לשאת בו. עוד נטען, כי על אינטל להוכיח טענתה כי מקור סכומי הכסף שהועברו לחשבונו הוא החזרי מס ששולמו בגינו. לטענתו, מקור הסכומים שניתנו לו כהחזרי מס הוא בעסק פרטי שאותו ניהלה אשתו בזמנים הרלוונטיים לתביעה; הוא לא היה ער לכך שמדובר בהחזרי מס ששולמו ביתר בגינו, כביכול, על ידי אינטל. זאת, מפני שבחשבון הבנק של המערער נתקבלו מעת לעת החזרי מס בסכומים דומים, בחשבון התגלגלו סכומי כסף גבוהים, והסכומים הנתבעים בגין החזר מס לא היו חריגים בשיעורם מסכומי הכסף שנכנסו לחשבון. כמו כן סבר המערער שמדובר בסכומי כסף שהתקבלו בירושה מעזבון אמו המנוחה. לגופם של דברים טען המערער, כי הסכם העבודה עליו חתם ערב יציאתו למשימת ה-Relocation הוא הסכם שתחולתו הוגבלה לפרק הזמן שבמהלכו שהה במשימת ה-Relocation, ועם שובו לארץ פג תוקפו של ההסכם. הסכם העבודה אף אינו כולל התחייבות מצידו להשיב לאינטל סכומים שנתקבלו על ידו בגין החזרי מס הכנסה, השייכים מטבעם לעובד, להבדיל מסכומי כסף השייכים לאינטל. בנוסף נטען, כי בסיום עבודתו של המערער באינטל נערך בין הצדדים גמר חשבון מסכם וסופי, במסגרתו סולקו כל טענות הצדדים. אילו הייתה לאינטל טענה כלשהי בגין סכומי הכסף שהוא, כביכול, חייב לה, היה מקום להעלות טענה זאת לפני עריכת גמר החשבון בין הצדדים, ולקזז אותם סכומי כסף מן הסכומים הניכרים שהגיעו לו בגין שנות עבודתו. לו הייתה אינטל נוהגת כך, לא היה משתמש המערער בסכומי הכסף ולא היה נפגע מדרישת התשלום שהופנתה אליו, בחלוף שנים ממועד סיום עבודתו. המערער טען כי נוכח הסתמכותו על מצגיה של אינטל ושינוי מצבו לרעה כיוצא מכך, ונוכח העובדה כי מדובר בהחזרים שנערכו בעבור שנות מס 1998 ו-1999, עשר שנים לפני מועד הגשת התביעה, אינטל מנועה מלדרוש ממנו את סכומי הכסף, שאינם שייכים לה, וכי בהגשת התביעה הפרה אינטל את חובת תום הלב כלפיו. פסק הדין של בית הדין האזורי 8. בפסק דינו עמד בית הדין האזורי על גרסתה של אינטל, כפי שפורטה לעיל, לעניין הטיפול בחבות המס הנובעת ממשימות Relocation. נקבע, כי גרסה זו לא נסתרה על ידי המערער. המערער לא הציג ראיות שיש בהן לתמוך בטענותיו כי סכומי הכסף שהועברו לחשבונו אינם חריגים בשיעורם, או ראיות לעניין מקור הסכומים. לאור זאת נדחו כל טענותיו באשר לסברתו כי הסכומים הגיעו ממקורות שונים או כי סכומי הכסף "נבלעו" בחשבונו עד כי לא נודע שבאו אל קרבו. משכך ולאור הראיות שהונחו בפני בית הדין האזורי נפסק, כי אין מחלוקת שהכספים הנתבעים מהווים החזרי מס הנובעים מתקופת עבודתו של המערער באינטל במסגרת משימת ה-Relocation. כמו כן נפסק, כי משהודה המערער בעדותו בכך שסכומי ההחזר שייכים לאינטל, אין על כך מחלוקת בין הצדדים. 9. לאור זאת נתן בית הדין דעתו למחלוקת העיקרית בין הצדדים, והיא האם יש לחייב את המערער בהשבת סכומי ההחזר לידי אינטל, והאם השבה זו היא צודקת. ראשית דחה בית הדין את טענת המערער לפיה אין מקור חוקי לדרישה להשבת הסכומים. נקבע, כי בהסכם העבודה בין הצדדים נכללה התחייבות של המערער להשיב לאינטל סכומי כסף שאותם הוא חב לה כתוצאה מהצבתו במשימת ה-Relocation. החזרי מס הנובעים מהצבתו של המערער במשימת ה-Relocation נכללים בגדר התחייבות זו. יתר התנאים עליהם הצביע המערער, כתנאים מצטברים לכאורה להשבה, אינם אלא אפשרויות הניתנות בידי אינטל לגבות את הסכומים מידי המערער. מכל מקום וגם אילו לא היה מקור חוקי להשבת הסכומים, אין חולק כי הסכומים שהגיעו לידי המערער אינם שייכים לו, כי הוא מעולם לא היה זכאי לקבלם וכי הוא עצמו הודה בכך. לאור זאת, די בכך כדי לחייבו בהשבת הסכומים לידי בעליהם. כמו כן נדחתה טענת המערער לפיה תוקף ההסכמים שנחתמו לגבי משימת ה-Relocation פג. מלשון הסכם העבודה עולה כי מדובר בחוב שנובע מתקופת השהות במשימת ה-Relocation, ואין ספק כי חוב כאמור יכול להיווצר גם לאחר תקופת השהות בחו"ל. 10. באשר לטענת המערער כי ההשבה בעניינו אינה צודקת נפסק, כי מן הראיות שהובאו בפני בית הדין האזורי עולה שהמערער ידע היטב כבר בעת קבלת הכספים כי מקורם בהחזרי מס, ונהג שלא בתום לב עת נתקבלו הכספים בחשבונו. גרסתו ככלל בעניין מהות הסכומים ומודעותו להם לא נמצאה מהימנה על ידי בית הדין האזורי. אף לא הוכחה טענתו לפיה הוא הסתמך על הסכומים שהגיעו לידיו ואי לכך שינה את מצבו לרעה. בנסיבות המקרה לא מצא בית הדין האזורי ממש בטענתו של המערער, לפיה התרשלה אינטל בטיפול בהחזרי המס. משום שלא הייתה מחלוקת כי הסכומים ששולמו למערער בשנת 2003 על ידי רשות המסים שולמו בטעות, ומשום שהמערער לא הודיע לאינטל על קבלת הסכומים לידיו, החלטת רשות המסים לעניין זכאות אינטל להחזר נודעה לאינטל עם קביעת השומה הסופית, דהיינו, רק בשנת 2006. נפסק, כי ממועד זה פנתה אינטל למערער בדרישה להשבת הסכומים, אך לא נענתה. משכך התרשם בית הדין שהמערער בחר ביודעין להתעלם מכל פניותיה של אינטל בעניין והעדיף להותיר בידיו את סכומי ההחזר, על אף שידע כי אלו אינם שייכים לו. לאור זאת, הצגת הדברים על ידו כאילו השתהתה אינטל בדרישתה להשבה משנת 1999 ולפחות כ-4 שנים לאחר סיום עבודתו, אינן משקפות את העובדות כהווייתן, ובוודאי שאין בכך כדי להצביע על כך שאינטל זנחה את תביעתה. בנוסף נדחתה טענת המערער לעניין סילוק כל תביעותיהם של הצדדים במסגרת גמר החשבון שנערך לו עם סיום עבודתו בראשית שנת 2005. נפסק, כי אין בגמר החשבון כל ויתור מצד אינטל על תביעה או טענה עתידית כלפי המערער. מאחר שעילת התביעה נולדה רק עם קביעת השומה בשנת 2006, אף מטעם זה לא ניתן לומר כי אינטל ויתרה על הדרישה להשבת הכספים. לעניין טענת המערער לפיה ייגרם לו חסרון כיס עקב השבת הסכומים, נפסק כי טענה זו הינה בבחינת "זעקת הקוזאק הנגזל", ואין למערער אלא להלין על עצמו. כמו כן, אין לפטור את המערער מהשבת סכומי החזר המס, מקום שהוחזקו על ידו שלא כדין. 11. לאור כל האמור נפסק כי אין מקום לפטור את המערער מחובת השבת הכספים שהגיעו לידיו ושמוחזקים על ידו שלא כדין. משכך התקבלה התביעה, והמערער חויב להשיב לידי אינטל 139,954 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 30.4.2006 ועד לתשלומם המלא בפועל. 12. לאור המסקנה אליה הגיע בית הדין האזורי, לפיה טענות המערער אינן אמינות וכי עלתה מהן התנהלות חסרת תום לב, ומשהוברר בפניו כי גם לאחר שידע מהו מקור הסכומים, עמד הוא על טענתו כי אין הוא חייב בהשבתם, קבע בית הדין האזורי שיש מקום לחייב את המערער בפיצוי בגין הפרת חובת תום הלב כלפי אינטל. בית הדין ציין את טענת המערער בסיכומיו, לפיה אילו היה מקבל פנייה להשבת הכספים בזמן אמת, היה מסכים "להגיע להסדר כזה או אחר". אי לכך נפסק, כי "עצם העובדה כי הנתבע לא טוען כי גם בזמן אמת היה משיב את הכספים במלואם, אלא 'מגיע להסדר זה או אחר', גם בה יש כדי להעיד על חוסר תום הלב שבהתנהגותו." על שום כך מצא בית הדין האזורי לנכון לחייב את המערער בתשלום פיצוי בגין הפרת חובת תום הלב בסך 15,000 ש"ח. כמו כן ולאור התנהלות המערער "שהעלה טענות שאין בהן דבר ואך הכבידו וסרבלו את בירורה של התביעה על מנת להתחמק מהשבת הכספים" חייב בית הדין האזורי את המערער בהוצאות משפט ובשכר טרחת עורך דין בסך 25,000 ש"ח. תמצית טענות הצדדים בערעור 13. בעיקרם של דברים חוזר המערער על טענותיו כפי שנטענו בפני בית הדין האזורי. המערער מדגיש, כי לא היה מקום לקבוע קביעות קשות ביחס להתנהלותו ותום ליבו כלפי אינטל, וכי קביעות אלה אינן מבוססות בחומר הראיות שהונח בפני בית הדין האזורי. לטענתו, הוא "מואשם בכך שלא 'התנדב' למהר ולהשיב כספים אשר נדרשו ממנו בשיהוי של שנים, שלגביהם סבר בתום לב כי המשיבה אינה רשאית לגבות ממנו בנסיבות העניין ובמיוחד לאחר שביצעה עימו גמר חשבון." קבלת תביעת אינטל מרוקנת את מסמכי גמר החשבון שנערכים בין עובדים לבין מעבידיהם בסיום תקופת ההעסקה. מטרתו של גמר החשבון היא לסיים את ההתחשבנות בין הצדדים במועד סיום יחסי העבודה. קבלת התביעה פותחת פתח לתביעות כנגד עובדים, שנים רבות לאחר ניתוק יחסי העבודה ולאחר עריכת גמר חשבון סופי. מצב זה נוגד את תכליתו של משפט העבודה המגן, המיועד להגן על העובד מפני המעסיק אשר בידו הכח, ומייצרת אצל העובדים תחושת חוסר בטחון ואי וודאות קשה. לאור זאת, כמו גם מן הטעמים שמנה המערער בפני בית הדין האזורי, השבת סכומי הכסף אינה צודקת ואין מקום להותיר על כנו את החיוב להשיבם. בנוסף נטען כנגד הפלישה שביצעה אינטל לתיקו האישי במס הכנסה במשך השנים. לגישתו, די בהתנהלות דורסנית ולא חוקית זו, המפרה את זכותו לפרטיות, כדי לאיין כל טענת חוסר תום לב מצידו. כמו כן מלין המערער על סכום ההוצאות שנפסק לחובתו. לטענתו, התנהלותו לא חרגה מן המקובל בהליך משפטי, והוא ניהל את הגנתו כמיטב יכולתו בבואו לממש את זכותו לקבל את יומו בפני בית הדין, להגן על רכושו ועל זכויותיו כעובד. מכאן, שלא היה מקום לפסוק הוצאות בסכום עונשי, החורג במידה ניכרת מהסביר ומהמקובל בבתי הדין לעבודה. 14. לטענת אינטל, בדין התקבלה תביעתה על ידי בית הדין האזורי, ויש לאשר את פסק דינו מטעמיו. הערעור מתמקד כל כולו בטענות כנגד קביעותיו העובדתיות של בית דין האזורי בשאלת מהימנות העדים שהופיעו בפניו, וכנגד התרשמותו הבלתי-אמצעית מן העדויות. על כן מבקשת אינטל כי הערעור ידחה. לגופו של עניין נטען כי טענת המערער באשר לפלישה לתיקו האישי במס הכנסה היא טענה חדשה בערעור, ומשכך יש לדחותה על הסף. כמו כן נטען כי אין בסכום ההוצאות שהושת על המערער כדי לכסות את ההוצאות שנגרמו לאינטל כתוצאה מן הצורך לנהל הליך סרק כנגד המערער. משכך מבקשת אינטל לחייב את המערער בהוצאות ממשיות וכן בהוצאות לדוגמה, "שיהיה בהן כדי להוכיחו על התנהלות פסולה, של עובד בכיר אשר קיבל תשלומים גבוהים מן המשיבה, אך לא היה לו די בכך, ובחר הוא לנהוג בהסתר ובחמדנות, על מנת לגרוף לכיסו סכומים גבוהים נוספים, שלא כדין." דיון והכרעה 15. לאחר שנתנו דעתנו לכלל החומר שהובא לפנינו במסגרת הערעור ולטענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. פסק דינו של בית הדין האזורי מבוסס היטב בממצאיו העובדתיים ובמסקנותיו המשפטיות, ולא נמצא טעם משפטי המצדיק את התערבותנו בו. אי לכך הרינו מאשרים את פסק דינו של בית הדין האזורי בהתאם לתקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991. נציין כי הערעור הינו על קביעות עובדתיות של בית הדין האזורי, המבוססות על ראיות ועדויות שנשמעו לפניו. הלכה פסוקה היא, כי מלאכת קביעת העובדות היא מלאכתה של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדים ובחנה את תשתית הראיות לעומקה. ככלל, ערכאת הערעור לא תתערב בנקל בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, לא כל שכן כאשר ממצאים אלו הינם ממצאי מהימנות הנסמכים על התרשמות ישירה מהעדויות. ערכאת הערעור תתערב בעניינים שבעובדה ובמהימנות רק במקרים חריגים, בהם מתגלה על פני הדברים התעלמות מראיה בעלת משקל מכריע או שגיאה היורדת לשורש הדברים בהערכת הראיות ובקביעת העובדות (ראו ע"ע 299/03 חנן גרין - מילאון בע"מ, מיום 25.12.2005, בפסקה 4ח', וההפניות שם; עב"ל 294/05 יוסף דהן - המוסד לביטוח לאומי, מיום 12.11.06, בפסקה 8; ע"ע 424/06 מטבחי שרת בע"מ - ילנה גרוחולסקי, מיום 2.8.2007, בפסקה 4 לדברי השופטת ארד (כתוארה אז) וההפניות שם). על האמור נוסיף אך דברים אחדים. 16. ראשית מצאנו מקום להדגיש את שנפסק לא פעם, כי יחסי העבודה הם כיחסי שיתוף מתמשכים, הדורשים מידה מוגברת של אמון, נאמנות, הגינות ותום לב הן בתקופת קיומם, והן לאחר סיומם, הן מצד המעביד והן מצד העובד. על כך עמדה השופטת (כתוארה דאז) ארד בעניין גירית, באלה המילים: "בית דין זה ובית המשפט העליון בהלכתו הפסוקה, כמו גם מלומדי משפט בכתביהם, עמדו על ייחודו של חוזה העבודה כחוזה יחס מתמשך, על כך שההתייחסות אל חוזה העבודה היא כאל חוזה לשיתוף פעולה המושתת על יחסי אמון ועל חובת הנאמנות החלה על הצדדים לו. חובת הנאמנות, חובת תום הלב, וחובת ההגינות הנובעות מחוזה העבודה, מהוות את התשתית ליחסי העבודה הוגנים. ... הנה כי כן, הגשמת האינטרסים הלגיטימיים של המעסיק ושל עובדו, מותנית בכך שיתקיימו כללי התנהגות בהם "אדם לאדם - אדם" ככל שלא עלה בידם להתעלות למדרגת "אדם לאדם - מלאך". (ע"ע 189/03 גירית בע"מ - מרדכי אביב, מיום 18.12.2003 בפסקה 19) כמו כן נפסק לא אחת, כי חובות הנאמנות ותום הלב החלות על העובד הן חובות עצמאיות שקיומן אינו תלוי בתניה חוזית מפורשת בין הצדדים, וכי כאשר מדובר בעובד בכיר, מוטלות עליו חובות אמון ונאמנות מוגברות כלפי מעסיקו (ראו ע"ע 62/08 דוד לבל - חברת הדקה ה-90 בע"מ מיום 27.12.09 בפסקה 10 וההפניות שם; ע"ע 164/99 פרומר וצ'ק פוינט - רדגארד בע"מ, פד"ע לד 294, 314). 17. בענייננו ובאשר לחוסר תום ליבו של המערער, מצא בית הדין האזורי לנכון לקבוע את הדברים הבאים, אשר מפאת חשיבותם נביאם במלואם, כדלקמן: "מהראיות שהובאו בפנינו עולה, כי הנתבע נהג שלא בתום לב עת נתקבלו הכספים בחשבונו. הנתבע ידע היטב כבר בעת קבלת הכספים כי מקורם בהחזרי מס, ומכל מקום הסכום הגבוה שבו מדובר, היה צריך לעוררו לבדוק את מקורם (הגם שכאמור, אנו סבורים כי הוא היה מודע להם). מעבר לצריך נציין כי רישומי הבנק נוהגים בדרך כלל לציין כי מדובר בכספים שמקורם בשלטונות המס. הנתבע נמנע מלהציג בפנינו את דפי חשבון הבנק לתקופה הרלוונטית וכנראה לא בכדי, אך ממחזור כספי העסק של אשתו שהציג בפנינו הנתבע עולה בבירור כי כספים אלה לא יכולים היו להיות מיוחסים להכנסותיה של אשתו. גם טענות הנתבע כי מדובר בכספי ירושה לא נמצא להם כל בסיס, וגרסתו ככלל בעניין מהות הכספים ומודעותו לה לא היתה מהימנה עלינו." (סעיף 46 לפסק דינו של בית הדין האזורי, ההדגשות שלנו). אי לכך, בהסתמך על כלל הראיות שהובאו לפניו, קבע בית הדין האזורי כי אין מחלוקת שסכומי ההחזר שייכים לאינטל, וכי לאור נסיבות העניין ובכללם התנהלותו של המערער וחוסר תום ליבו, אין מקום לפטור אותו מהשבת סכומי הכסף שהתקבלו לידיו בגין החזרי מס. נכונה טענתו של המערער, כי בית הדין האזורי קבע ממצאים חמורים לגבי חוסר תום ליבו. אולם, לדעתנו, הממצאים שקבע בית הדין האזורי מבוססים היטב בחומר הראיות שהונח בפניו, ותואמים את חומרת התנהלותו של המערער. נעיר, כי על המערער, שהיה עובד בכיר באינטל, מוטלות חובות אמון ונאמנות מוגברות, גם לאחר סיום יחסי העבודה בין הצדדים, ובכך שלא גילה לאינטל את דבר העברות סכומי החזר המס לידיו, לא עלתה התנהלותו זו בקנה אחד עימן. משכך, מקובלת עלינו מסקנתו של בית הדין האזורי, אשר התרשם מכלל העדויות והראיות שהובאו בפניו, ולא מצאנו מקום להתערב בה. 18. באשר לטענות המערער בעניין שיעור ההוצאות שפסק בית הדין האזורי - בנסיבות המיוחדות של מקרה זה לא מצאנו הצדקה לחרוג מן הכלל לפיו כרגיל לא תתערב ערכאת הערעור בפסיקת הערכאה הדיונית לעניין הוצאות משפט. משכך, דינו של הערעור להידחות גם לעניין זה. 19. סוף דבר דין הערעור להידחות. בנסיבות העניין ישא המערער בהוצאות המשיבה בערעור בסך 15,000 ש"ח. סכום זה ישולם למשיבה בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. החזרי מסמיסים