הפרת כללי האתיקה של עובדי מדינה

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הפרת כללי האתיקה של עובדי מדינה: א. הערעור שבפניי הוא על הכרעת הדין של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה בחיפה מיום 19.4.12 בתיק בד"מ 62/10 לפיה הורשע המערער, יליד שנת 1950 (להלן: "המערער"), עובד בית החולים זיו בצפת (להלן: "בית החולים") בעבירות לפי סעיפים 17(1)(2)(3) של חוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג 1963 (להלן: "החוק") בכל הנוגע לאישום מס' 1.5 שבאישום הראשון (למעט ההוראה להגיש אישורי מחלה), וזאת לאחר שנקבע כי המערער הפר את כללי האתיקה של עובדי המדינה, וכן הורשע המערער בעבירות לפי הסעיפים 17(1)(2)(3) של החוק בגין האישום השני, ובנוסף גם בעבירה לפי הסעיפים הנ"ל בגין האישום מס' 1.8 שבאישום הראשון. כמו כן מוגש הערעור על גזר הדין של בית הדין למשמעת מיום 13.5.12 לפיו הוטלו על המערער אמצעי המשמעת הבאים: (1) נזיפה חמורה. (2) פסילה לכל תפקיד ניהולי - פסילה לשלוש שנים מתפקיד ניהולי במשרד הבריאות, מכל תפקיד של ממונה על צוות עובדים במשרד הבריאות. (3) העברה לתפקיד אחר, לא ניהולי, כפי שייקבע על ידי המנהל האדמיניסטרטיבי של בית החולים. ב. אלה הנסיבות הצריכות לעניין: ביום 22.11.10 הגישה המשיבה כתב תובענה כנגד המערער המועסק בבית החולים בתפקיד מנהל שירותי חצר ומנהל מחלקת השינוע. במסגרת תפקידו משמש המערער כממונה על כעשרים עובדים, ובין היתר הוא ממונה על העובד נתנאל המועסק במחלקה כאלונקאי. במחלקה זו הועסק גם מר מאיר דרעי (להלן - "מאיר"), באמצעות חברת כח אדם, בתפקיד חצרן, וזאת החל משנת 2005 עד אשר פוטר בשנת 2008. באישום הראשון נטען שבמהלך השנים 2005 - 2009, בהזדמנויות שונות, ניצל הנאשם את מעמדו ותפקידו, הן בקשר לעובד מאיר והן בקשר לעובד נתנאל, בנסיבות שפורטו בסעיפי האישום הראשון. ג. באישום השני נטען, שכאשר נערך לנתנאל ביום 6.12.09 שימוע טרם פיטוריו מעבודתו בבית החולים, טען נתנאל שהמערער מבקש לפטרו כיוון שהוא (נתנאל) אינו מוכן להמשיך לעבוד בבית המערער בעבודות פרטיות שונות, ובכלל זה, בבניית הפרגולה. למחרת פנה המערער לחמיו לשעבר של נתנאל, מר מיכאל כהן, שעובד כנגר שכיר, ודרש ממנו לחתום על מסמך לפיו מיכאל הוא שבנה את הפרגולה בביתו של המערער, ולא נתנאל. משסירב מיכאל, איים עליו המערער ואמר לו כי במידה ואינו מסכים לחתום יתלונן כנגדו במס הכנסה ובביטוח לאומי. ד. באישום השלישי נטען, שבתקופת העסקתו של מאיר בבית החולים בשנת 2005- 2008 נערכו בחירות פנימיות במפלגת העבודה והמערער, כך נטען, דרש ממאיר להתפקד במפלגת העבודה וליתן קולו למועמד מסויים. נטען בתובענה, שבהתנהגותו, כפי שתוארה בכתב התובענה, פגע המערער במשמעת שירות המדינה, הפר הוראות בתקשי"ר ובכללי האתיקה של עובדי המדינה, והתנהג התנהגות שאינה הולמת עובד מדינה. המערער כפר בעובדות שיוחסו לו בתובענה, ומסכת הראיות נפרשה במלואה בפני בית הדין. ה. יצויין שאב בית הדין (עו"ד אברהם בן קרת) לא שמע את העדויות שהובאו בפני בית הדין, הואיל והוא הצטרף לחברות ההרכב המקורי והחליף את אב בית הדין למשמעת עו"ד י' תלרז, שפרש מתפקידו, למעט ישיבת ההוכחות האחרונה בה העיד עד ההגנה האחרון מר ניסים אוטמזגין. שינוי ההרכב כמתואר לעיל, נעשה לפי סעיף 6(2) לחוק, ובהסכמת הצדדים שניתנה בישיבת 14.2.12, בה הסכימו הצדדים שהדיון יימשך מן הנקודה אליה הגיע ההרכב המקורי. ו. בהכרעת הדין המפורטת והמנומקת סקר בית הדין בהרחבה את הראיות שהובאו בפניו. בכל הנוגע לאישומים שפורטו, הן האישום הראשון והן האישום השלישי, ואשר מקורם בתלונותיו של מאיר, הגיע בית הדין למסקנה לפיה יש לזכות את המערער, בהסבירו שלא ניתן להתעלם מנסיבות העניין ומן הרקע, כפי שאלה תוארו בהכרעת הדין, מה גם שעסקינן בגרסה מול גרסה, וכשהמערער מכחיש נמרצות את הטענות שיוחסו לו. ז. באשר למקרים נשוא האישום הראשון שמקורם בתלונותיו של נתנאל, ולרבות האישום השני, הגיע בית הדין למסקנה לפיה יש להרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו באישום מס' 1.5 של האישום הראשון (למעט ההוראה להגיש אישורי מחלה) וכן גם באישום השני, כמו גם באישום מס' 1.8 של האישום הראשון. ח. הטענה באישום מס' 1.5 של האישום הראשון הייתה שבמהלך 2008, סמוך לחג הסוכות, הורה המערער לנתנאל לבנות פרגולה בביתו, להיעדר מבית החולים לצורך בניית הפרגולה בבית המערער, ולהגיש אישורי מחלה לבית החולים כדי להצדיק את היעדרותו. המערער שילם לנתנאל סך של 4,000 ₪ עבור בניית הפרגולה. ט. טענותיו של נתנאל בשימוע שנערך לו, לפני פיטורין, ביום 6.12.09, הן הבסיס שהביא להגשת התובענה. האמור באישום הראשון ובאישום השני שבכתב התובענה מבוסס על תלונותיו של נתנאל באותו שימוע. י. בית הדין הגיע למסקנה, על יסוד עיון בעדויות ובמסמכים, שאת בניית הפרגולה בביתו של המערער הציע נתנאל למערער. ניסוח התובענה כאילו המערער היה זה שהורה לנתנאל להקים פרגולה בביתו, אינו עולה אף מעדות נתנאל בפני בית הדין. בית הדין קובע שההצעה באה מצד נתנאל, ולא כהוראה של המערער. בשאלה מי בנה את הפרגולה הגיע בית הדין למסקנה, לאחר שניתח בהרחבה את התשתית הראייתית שהונחה בפניו, כי הראיות בתיק מצביעות, ברמת וודאות גבוהה, על כך שנתנאל הוא שבנה את הפרגולה בביתו של המערער, ומיכאל (חמיו של נתנאל) סייע לו בשעות הערב. יא. בית הדין מציין, כי כלל 5.07 לכללי האתיקה של עובדי המדינה קובע ש"לא ידרוש ממונה מעובדים הכפופים לו לבצע עבורו פעילויות שאינן קשורות עם תפקידיו הרשמיים בשירות המדינה, שהן בחזקת ניצול לרעה". בניית הפרגולה ע"י נתנאל בבית המערער אינה קשורה לתפקידו הרשמי של המערער בשירות המדינה ובנייתה היא טובת הנאה שקיבל המערער מנתנאל בניגוד לכלל 11.01 לכללי האתיקה של עובדי המדינה. ממשיך בית הדין ומציין, שההצעה לבניית הפרגולה, שקיבל המערער, לא הייתה באה לעולם אלמלא יחסי ממונה-עובד כפי ששררו בין המערער לנתנאל, הגם שיחסים אלה התפתחו אף מעבר לכך (במבוא להכרעת הדין צויין כי יחסי נתנאל - המערער חרגו הרבה מעבר ליחסי עובד-מעביד, ואין חולק שנתנאל היה בן-בית בביתו של המערער). בית הדין סבר עוד, כי עצם בניית הפרגולה על ידי עובד עבור הממונה עליו נראית בעיני האדם הסביר, האובייקטיבי, כניצול לרעה בניגוד לכלל 1.02 לכללי האתיקה. בית הדין הוסיף וקבע, כי עלה בידי המשיבה לעמוד ברף ההוכחה הנדרש ביחס למפורט בכתב התובענה, דהיינו, שהמערער שילם 4,000 ₪ לנתנאל בגין בניית הפרגולה. בעניין זה עומדת אמנם גרסת נתנאל אל מול גרסת המערער, אך כאשר מיכאל (נגר שכיר במקצועו וחמיו של נתנאל) מכחיש שקיבל כסף מן המערער, והמערער לא הביא תימוכין לטענתו כי שילם למיכאל בגין בניית הפרגולה, העדיף בית הדין את גרסת נתנאל בעניין זה. בשאלה האם הורה המערער לנתנאל ליטול ימי מחלה לצורך בניית הפרגולה, קבע בית הדין כי המשיבה לא עמדה בנטל להוכיח שהמערער הורה לנתנאל ליטול ימי מחלה לצורך בניית הפרגולה. לסיכום פרק זה קבע בית הדין שהמערער ביצע את המיוחס לו בסעיף 1.5 של האישום הראשון (למעט ההוראה לנתנאל לקחת ימי מחלה כאמור לעיל). יב. באישום השני נטען, כי המערער פנה למיכאל ודרש ממנו לחתום לו על מסמך לפיו מיכאל הוא זה שבנה את הפרגולה בבית המערער, ולא נתנאל, וכאשר סירב מיכאל לחתום איים עליו המערער שיתלונן כנגדו במס הכנסה ובביטוח לאומי. בית הדין קובע, כי מכלול הראיות מביא אותו לקבוע כי המערער עשה את שמיוחס לו באישום שני. כותב בית הדין בהכרעת הדין, כי משנתקבלה גרסת נתנאל לפיה שילם לו המערער 4,000 ₪ עבור בניית הפרגולה (שבוצעה על-ידי נתנאל), הרי שהניסיון להחתים את מיכאל על מסמך המורה כי מיכאל הוא זה שביצע את העבודה מהווה, כשלעצמו, התנהגות שאינה הולמת עובד מדינה, וזאת אף אם יתקבלו דבריו של המערער שהוא לא איים על מיכאל כי ידווח עליו למס הכנסה ולביטוח לאומי אם לא יחתום על המסמך שלפיו הוא (מיכאל) בנה את הפרגולה, ולא נתנאל. בית הדין קבע, כי בכך הפר המערער, כלפי מיכאל, את כלל מס' 6.02 של כללי האתיקה של עובדי המדינה: "עובד מדינה ינהג בכבוד, בנימוס ובהגינות כלפי זולתו". יג. בית הדין זיכה את המערער מן הסעיפים מס' 1.6 ומס' 1.7 של האישום הראשון של התובענה, כמו גם מן הסעיפים מס' 1.9 ומס' 1.10 של האישום הראשון. בסעיף מס' 1.8 של האישום הראשון בכתב התובענה המתוקן נטען, שבמהלך שנת 2009 דרש המערער מנתנאל לצבוע את דירת אמו שהייתה מושכרת באותה עת לאדם אחר, ובתמורה שילם המערער לנתנאל סך של כ- 1,000 ₪. בית הדין הרשיע את המערער בפריט זה בהתבסס על גרסתו של נתנאל (שאמר בין היתר שלאחר סיום העבודה הוא יצא בצהרים לקנות צבע). תמיכה לגרסה זו מצא בית הדין בהודעתו של העד בני סיסאי, מוצג ת/23, שם סיפר מר סיסאי כי עזר לנתנאל לצבוע את בית אמו של המערער (דירת שני חדרים) וכי סיסאי עבד שם יום אחד יחד עם נתנאל, וגם קובי בניזרי עזר להם בצביעה. בית הדין העדיף את הודעת סיסאי, ת/23, על פני שתיקתו של סיסאי בפני בית הדין. בית הדין ציין, בין יתר דבריו, שגם בהנחה לטובת המערער שנתנאל עבד עמו במשמרת בוקר, והעבודה בוצעה לאחר שעות העבודה של נתנאל, עדיין מדובר בעבודה פרטית, שהמערער הורה לנתנאל לעשות, והיא תוצאה - ולוּ עקיפה - של יחסי ממונה - עובד. אכן, המשיבה לא הביאה לעדות את קובי בניזרי שעזר בסיוד הדירה, אולם לדעת בית הדין, די בכל האמור לעיל, כדי לקבוע כי המערער ביצע את המיוחס לו בסעיף 1.8 של האישום הראשון, ובכך יש חריגה מכלל 5.07 של כללי האתיקה של עובדי המדינה ("לא ידרוש ממונה מעובדים הכפופים לו לבצע עבורו פעילויות שאינן קשורות עם תפקידיו הרשמיים בשירות המדינה, שהן בחזקת ניצול לרעה"). יד. בית הדין הוסיף וקבע בהכרעת הדין כי נתמלאו יסודות העבירות שיוחסו למערער, כמו גם היסוד הנפשי הנדרש. כאמור, הורשע המערער באישום מס' 1.5 ואישום מס' 1.8 מתוך עשרת האישומים שהיו כלולים במסגרת האישום הראשון שבתובענה, וכן הורשע באישום השני שבכתב התובענה, ואילו מכל שאר האישומים הוא זוכה. טו. בית הדין הוסיף, כי בהרשיעו את המערער הוא מביא בחשבון את היותו מנהל המשק והחצר בבית החולים, כשהעובדים הכפופים לו הם עובדים קשי-יום. מחד גיסא המערער דאג לעובדים הכפופים לו, ומאידך גיסא, לגבי אותם מקרים בהם הורשע המערער, חצה הוא, לפי קביעת בית הדין, את הגבול, ובכך כשל. מוסיף בית הדין, שכל העת עמדו לנגד עיניו היחסים המיוחדים שהיו למערער עם נתנאל, והנסיבות בהן הועלו תלונותיו של נתנאל שהביאו להגשת התובענה. טז. המערער ממאן להשלים עם הרשעתו וערעורו המפורט, המשתרע על קרוב ל-33 עמודים, מונח בפניי. תמצית הטענות שבערעור: 1. אין במקרה זה יתרון לערכאה הדיונית בכל הנוגע לבחינת העדויות, הראיות, ומשקלן, מכיוון שאב בית הדין לא שמע את העדויות שהובאו בפני בית הדין הואיל והוא החליף את אב בית הדין למשמעת, עוה"ד י. תלרז, למעט בדיון ההוכחות האחרון כשהעיד עד ההגנה האחרון נסים אוטמזגין. 2. כתב התובענה המשמעתית מתבסס על עלילה שהעליל נתנאל, עובד מחלקת השינוע, שהיה כפוף למערער ובדה את העלילה נשואת כתב התובענה מתוך מניע אישי, במטרה למנוע את פיטוריו. 3. כתב התובענה מבוסס על תלונותיהם של מאיר ונתנאל שהיו כפופים למערער. מאיר פוטר בהמלצת המערער כשנתיים טרם הגשת התובענה, ואילו נתנאל פוטר בפועל בהמלצת המערער בתחילת דצמבר 2009, והוחזר לעבודה עקב הגשת התלונה נשוא התובענה, ולשניים מניע נקמני לפגוע במערער ובמשרתו. לנתנאל אף נגרם רווח ניכר מן הפגיעה במערער כי בעטיה הוחזר נתנאל לעבודה. 4. בין נתנאל לבין מאיר נקשר קשר שהביא לתלונתו של מאיר. התלונה של מאיר (ת/6), נכתבה על ידי אשתו של נתנאל (ולא על ידי מאיר), דבר המעיד על קשירת הקשר בין נתנאל לבין מאיר. היה על בית הדין להביא עובדה זו בחשבון גם בשקילת עדותו של נתנאל בכל הנוגע לתיאום עדויות פסול, ואף שידול מצד נתנאל שהביא את מאיר להגשת תלונה שקרית נגד המערער, מה גם שנמצא כי בין נתנאל למאיר הייתה לא רק היכרות מוקדמת אלא גם היו יחסי קירבה משפחתית, ואין לראות בהם מתלוננים עצמאיים. למאיר היה כעס רב נגד המערער. בית הדין, כך נטען בערעור, לא נתן משקל ראוי לעובדות אלה. היה על בית הדין לקבוע שקיים לכל הפחות ספק סביר באשמתו של המערער באישומים כולם, הן בעניין מאיר והן בעניין נתנאל. 5. בהכרעת הדין לא בא זכרה של עדות אהרון אלמליח, חברו של מאיר, שזומן לעדות מטעם ההגנה, הגם שהיה בעדותו כדי לשפוך אור על ניסיון סחיטה של מאיר כלפי המערער, וזאת לאחר פניית נתנאל למאיר לשיתוף פעולה, כשהם רקמו את העלילה נגד המערער. היה בעדותו של אהרון כדי להקים ספק סביר באשר לאשמתו של המערער. צויין בערעור, כי לפי תצהירו של אהרון (נ/21) היה מאיר מוכן לחזור בו מעדותו תמורת תשלום. תלונתו של מאיר הוגשה רק עקב לחציו של נתנאל, ובמסגרת הלחצים שהפעיל נתנאל נכתב "תצהיר" בכתב היד של אשת נתנאל ועליו חתם מאיר (ת/6). אהרון, שהינו חבר של מאיר, עמד על נכונות גרסתו וזאת גם כשנחקר ארוכות על ידי התובעת ואולם, עדות אהרון, כמו גם תצהירו נ/21, לא אוזכרו בהכרעת הדין, ושגה בית הדין, כך נטען, כשלא נתן משקל כלשהו לעדותו של אהרון ותצהירו. לטענת המערער, המסקנה מעדות אהרון ותצהירו היא שנכונה טענת המערער לפיה נתנאל העליל על המערער עלילה במהלך שימוע הפיטורין שלו כדי להציל את עצמו מחרב הפיטורין, ולפחות עולה ספק סביר באשר לנכונות הגרסה של נתנאל ושל מאיר, ובוודאי כשראיה זו מצטרפת לשאר הראיות התומכות בגרסת המערער. 6. נטען בערעור, כי בית הדין שגה משלא נתן משקל, ומכל שכן לא נתן משקל ראוי, לכך שזיכוי המערער מכל האישומים נשוא תלונתו של מאיר, כמו גם התנהגותו ותרומתו הישירה של נתנאל בכל הנוגע ליצירת העלילה נשואת תלונתו של מאיר, משליכות באופן ישיר גם על תלונותיו של נתנאל, וזאת נוכח הקשר ההדוק (המשפחתי) בין מאיר לנתנאל, ומעורבותו של נתנאל בהבאת תלונתו של מאיר לנציבות שירות המדינה, והעריכה המשותפת של המסמך נ/6 שהיווה את הבסיס לתלונתו של מאיר. מה עוד שהשניים הסתירו מן הנציבות ומבית הדין את הקרבה (המשפחתית) שביניהם. 7. שגה בית הדין כשלא נתן משקל לעובדות שהוכחו מפי נתנאל עצמו והמחזקות את גרסת המערער, לפיה תלונותיו של נתנאל נועדו למנוע את פיטוריו. לנתנאל היה מניע חזק לאחוז בקרנות המזבח ולבדות עלילה כנגד המערער, עלילה שעליה התבסס כתב התובענה נשוא הדיון. עוד נטען בערעור, שהמערער אימץ את נתנאל לביתו, לאחר שאירע משבר ביחסים בין נתנאל לרעייתו. נתנאל סעד על שולחנו של המערער וקיבל את התמיכה שהיה זקוק לה עקב בעיותיו האישיות. ואולם, למרות זאת בית הדין לא נתן לכך את המשקל הראוי ואף ציין כי במסגרת הכרעת הדין עליו להתעלם מן היחסים המיוחדים שנוצרו בין המערער לבין נתנאל ולדעת המערער, שגה בכך בית הדין. כמו כן שגה בית הדין, משלא התייחס לאמרה של סגן המנהל האדמיניסטרטיבי של בית החולים, שנתנאל הודה בפניו בעת שימוע הפיטורין כי הוא (נתנאל) התקרב למערער כדי למנוע את פיטוריו. עדות זו מחזקת את גרסת המערער שנתנאל עשה שימוש ציני ונפסד במידע שצבר על המערער בזמן שהמערער אסף את נתנאל לביתו, וכל זאת מתוך ניסיונו של נתנאל למנוע את פיטוריו. 8. נטען בערעור, שנתנאל ביצע עבירות משמעת רבות, וביצע עבודות פרטיות בתקופה שהועסק בבית החולים אצל גיסו ואצל אחרים, ולכן המלצת המערער שלא לחדש את החוזה עם נתנאל נעשתה בדין. המערער העדיף את השמירה על המשמעת ונאמנותו למשרתו, ולכן המליץ לפטר את נתנאל נוכח התנהגותו בעבודה, וזאת למרות מערכת היחסים המיוחדת שנוצרה בין השניים. 9. להמחשת הטענה שעדות נתנאל אינה ראויה לאמון, מפנה המערער לאישום מס' 1.9 לפיו דרש המערער מנתנאל להביא לו תבניות ביצים מן המושב ושילם רק על חלקן, וחלק אחר קיבל ללא תמורה. מאישום זה זוכה המערער. במסגרת שמיעת ההוכחות זימנה ההגנה את יניב, בן דודו של נתנאל, שהעיד כי בניגוד לגרסת נתנאל (בן דודו) שילם לו המערער בעצמו את מלוא תמורת הביצים שרכש ממנו. המערער רואה בעדותו זו של יניב תמיכה של ממש לגרסתו לפיה נתנאל השתמש בידע שצבר אודות אורח חייו של המערער, לאחר שהמערער אסף אותו לביתו, וזאת ליצירת עלילה זדונית כדי להציל את משרתו ולפגוע במערער. לדעת המערער, שגה בית הדין משלא העניק לעדותו של יניב את המשקל הראוי כעדות המשליכה על מלוא גרסתו של נתנאל, שכן היה בשקר זה לכל הפחות לעורר ספק סביר באשר לאשמת המערער גם ביחס לאישומים האחרים. 10. המערער גם מפנה לכך שכל עדי התביעה (למעט עובדי בית החולים) הם קרוביו של נתנאל ועושי דברו. שומה היה על בית הדין להביא בחשבון קירבה זו של נתנאל לכל עדי התביעה שתמכו בגרסתו, מה גם שהוכח כי נתנאל לחץ על מאיר להתלונן כנגד המערער. 11. נטען בערעור שגרסת נתנאל, שעליה מסתמכת התובענה, מעלה תמיהות רבות, ופרט לכך נמצאו סתירות רבות בגרסת נתנאל ואף שקרים. נוכח סתירות ושקרים אלה, הרי שהרשעת המערער בסעיפים נשוא ערעור זה נעשתה תוך קבלת חלק אחד מגרסת נתנאל, לעומת יתרת גרסתו בה נמצאו סתירות ושקרים, ואשר נדחתה על ידי בית הדין. על מנת לקבל חלק מן האמרות של נתנאל, ולדחות באופן מוחלט את חלקן האחר, היה על בית הדין להשתמש בכלל של "פלגינן דיבורא", אך בית הדין שגה בכך שלא נימק מדוע החליט לקבל חלק מגרסת נתנאל, ולדחות את חלקה האחר, נוכח הסתירות והשקרים שבה. לטעמו של המערער, אין יסוד סביר להבחנה בין חלקיה השונים של גרסת נתנאל שהיא למעשה בבחינת "מקשה אחת" שנולדה בשימוע הפיטורין שנערך לו. משנדחה חלק מגרסת נתנאל המשמעות היא התמוטטות כל טענותיו של נתנאל. 12. נטען בערעור, שנתנאל קיבל בפועל טובת הנאה מן התביעה, ולכן חל לגבי עדותו האמור בסעיף מס' 54 א' (א) של פקודת הראיות. יש לראות בנתנאל עד מדינה שהרי הוא טען שביצע עבודות פרטיות עבור המערער, ולכן היה עליו להיות מואשם בביצוע עבודות פרטיות ללא אישור. נוכח החזרתו של נתנאל לעבודתו בבית החולים, ונוכח העובדה שהוא לא הועמד לדין בגין העבירות שביצע לפי גרסתו בעבור המערער, הרי הוא קיבל בפועל טובת הנאה מן התביעה ולכן היה מקום לראות בו עד מדינה. נטען עוד בערעור, שהוכח כי נתנאל ביצע עבודות פרטיות עבור כל מי שמוכן היה להעסיקו, וגם בגין עבירות אלה, הוא לא הועמד לדין. למרות כל זאת, הרשיע בית הדין את המערער בעבירות נשוא הערעור ללא סיוע ממשי, ולמרות העדר קביעה בדבר מהימנות עדותו של נתנאל לנוכח העובדה שאב בית הדין לא שמע את עדות נתנאל מכלי ראשון. 13. המערער טוען, שהיה על בית הדין לזכותו מן האמור בסעיף מס' 1.5 של האישום הראשון (בניית הפרגולה), וזאת משהתברר כי לא המערער הורה לנתנאל לבנות את הפרגולה בביתו, אלא נתנאל העיד כי הוא עצמו הציע למערער לבנות פרגולה בביתו. כמו כן דחה בית הדין את טענות נתנאל כאילו המערער הורה לו להיעדר מבית החולים לצורך בניית הפרגולה, וכי המערער הורה לו להגיש אישורי מחלה לבית החולים כדי להצדיק את היעדרותו. בית הדין קיבל את גרסת נתנאל ולפיה קיבל תשלום של 4,000 ₪ וכי הוא, כלומר, נתנאל, בנה את הפרגולה. לטענת המערער, שגה בית הדין משקבע כי נתנאל הוא שבנה את הפרגולה. לטעמו של המערער, לא היה מקום להעניק משקל לעדותו של נתנאל, ובוודאי שלא נוכח ההבדלים המהותיים בין העבירה בה הואשם המערער, לבין העבירה בה הורשע המערער בפועל לאחר בחינת הראיות. שינויים אלה תומכים לדעת המערער בגרסתו, כי נתנאל עשה שימוש בקרבתו אל המערער כדי להעליל עליו לאורך כל הדרך, ומכל מקום, כך טוען המערער, בוודאי שהתעורר בעניין זה ספק סביר. המערער גם מצביע על שינויים בגרסאות של נתנאל ועל חוסר ההיתכנות במציאות של גרסאות אלה, ולטענתו, נתנאל לא בנה את הפרגולה, ובית הדין שגה בקביעתו לפיה בנה נתנאל את הפרגולה בבית המערער. 14. המערער גם דן בערעורו בעדות חמיו של נתנאל, דהיינו, מיכאל (נגר שכיר במקצועו), וטוען כי נתנאל גייס את מקורביו, ובהם גם מיכאל, לביסוס העלילה נגד המערער ומיכאל נכנע לדרישת נתנאל לתמוך בגרסתו נוכח רצונו לגשר בין נתנאל לבין רעייתו (בתו של מיכאל). לטעמו של המערער, גרסתו כי הוא ביקש חשבונית ממיכאל הואיל ומיכאל הוא זה שביצע את העבודה, מתיישבת דווקא עם גרסת המערער שמיכאל הוא שבנה את הפרגולה. מיכאל, כך נטען, בחר שלא להיענות לבקשת המערער להודות שהוא (מיכאל) בנה את הפרגולה, משום שלא רצה להפנות עורף לנתנאל שהיה מצוי בסכסוך עם רעייתו (בתו של מיכאל). המערער מציין גם, שאילו היה מיכאל מאשר את הגרסה כי הוא זה שבנה את הפרגולה, הוא היה חושף את עצמו לסכסוך עם רשויות המס נוכח התשלום שקיבל מיכאל מן המערער (לגרסת המערער) וכן לסכסוך עם מעסיקו הפרטי (של מיכאל) ממנו לווה מיכאל כלים בהם עשה שימוש לבניית הפרגולה. המערער מוסיף וטוען שגרסתו איננה בגדר גרסה כבושה והיא אף נלמדת מגרסת מיכאל עצמו. 15. לטענת המערער, הודעתו של בני סיסאי בפני חוקר הנציבות (ת/23), תומכת בגרסת המערער כי נתנאל הוא שביקש מחברו סיסאי להעיד לטובתו, וזאת נוכח טענותיו של המערער בשימוע שהתקיים בנציבות. סיסאי לא הגיע לבית הדין למסירת עדות מרצונו אלא הובא באמצעות צו הבאה, וכאשר הוצגו לו שאלות על ידי התובעת, אמר לה סיסאי כי הוא שלוש פעמים ביקש ממנה "שתורידי אותי מהסיפור הזה. נתי לא מעניין אותי וזה לא מעניין אותי תורידי אותי מהתיק הזה... אני מצטער על דבריי לא מוכן להעיד". מוסיף המערער ומציין, שהתובעת ביקשה להכריז על סיסאי כעד עויין, דבר התומך בטענת המערער שסיסאי חזר בו מן האמור בהודעתו (ת/23) כבר בשלב החקירה הראשית. מוסיף המערער, כי בחקירה הנגדית על ידי התובעת סיפר סיסאי שנתנאל ביקש ממנו למסור את גרסתו בפני חוקר הנציבות. כשאמרה התובעת, בעמ' 131 לפרוט', לסיסאי כי נתנאל העיד שסיסאי עזר לו בבניית הפרגולה בבית המערער, ושאלה האם נתנאל משקר, השיב סיסאי: "הוא (משמע הכוונה לנתנאל) ביקש שאעזור לו בתיק הזה. אמרתי לו שיוריד אותי גם מהתיק הזה". מכאן טענת המערער, שנתנאל ביקש מסיסאי להעיד בפני החוקר מטעם הנציבות, והחוקר עצמו העיד שגביית עדותו של סיסאי נעשתה בעקבות השימוע שנערך למערער בנציבות. 16. מוסיף וטוען המערער כדלקמן: ת/6 הוא תצהיר חתום על ידי מאיר, אך למעשה נכתב בכתב יד רעייתו של נתנאל. ת/13 הוא מכתב שנשלח לנציבות על ידי מיכאל, אך מי שכתב את ת/13 היה נתנאל ולא מיכאל (חקירתו הנגדית של מיכאל בעמ' 81 לפרוט'). מסמך ת/16 חתום על ידי מנחם בן יהודה, אך בעדותו של מנחם בעמ' 157 ועמ' 159 לפרוט', התברר כי נתנאל החתים את בן יהודה על דף ריק ומאוחר יותר כתב את ת/16 בעצמו. בהמשך לכך טוען המערער כי כשם שנתנאל יצר את ת/6, ת/13 ות/16, וכך גם פנה לחברו סיסאי כדי לייצר ראיות נגד המערער יש מאין. 17. לטעמו של המערער, שגה בית הדין כשקיבל את הודעת סיסאי בנציבות לפי סעיף 10 א' לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, וכן שגה בית הדין משלא העניק משקל ראוי לסתירות הרבות בין הודעתם של סיסאי וטלבי, כפי שנגבתה על ידי החוקר, לבין עדותם בפני בית הדין. בנוסף, שגה בית הדין, כשלא נתן משקל לנסיבות גביית עדותם של טלבי וסיסאי בעקבות השימוע שנערך למערער בנציבות, וקירבתם של טלבי, סיסאי, ומיכאל, לנתנאל. מכל מקום סבור המערער כי שגה בית הדין משהעניק משקל לאמרתו של סיסאי. 18. טוען המערער, שמכלול הראיות, כמו גם ההיגיון הסביר, מצביעים על נכונות טענתו בדבר השפעתו של נתנאל על עדות סיסאי, טרם מסירת העדות בפני החוקר. בית הדין גם לא נימק מדוע שינה סיסאי את גרסתו כפי שנמסרה לחוקר מטעם הנציבות (ת/23). לטענת המערער, סיסאי ביקש מן התובעת "להוריד אותו מן התיק הזה", משהבין סיסאי את המשמעות של מתן עדות שקר, וזו הסיבה שסיסאי חזר בו מגרסתו המקורית. 19. מוסיף המערער, כי אב בית הדין הצטרף למותב לאחר מתן עדות סיסאי ולכן נמנע מלקבוע ממצאי מהימנות בעניין זה. עוד טוען המערער, כי לפי דנ"פ 4390/91 מדינת ישראל נ' חאג' יחיא, פ"ד מז(3) 661 (1993), אמרה המתקבלת לפי סעיף 10 א' לפקודת הראיות דורשת בדיקה מדוקדקת של בית המשפט, וגם כשיש חשש קל שבקלים על בית המשפט להימנע מלהסתמך עליה. המערער מדגיש, כי עדות סיסאי לוותה בחזרה מפורשת מגרסתו כפי שניתנה בפני חוקר הנציבות ("אני מצטער על דבריי", עמ' 129 לפרוט'). סיסאי גם רטן בעדותו על כך שהתובעת זימנה אותו לעדות למרות שהוא ביקש ממנה שלא תעשה כן. לדעת המערער, עולה מעדות סיסאי בפני בית הדין שלכל הפחות אין לסמוך על דברים שאמר בהודעתו (ת/23). אדרבא, יש בעדות סיסאי כדי לחשוף את עלילת נתנאל נגד המערער. 20. המערער מפנה לכך שבהכרעת הדין נכתב בעמ' 23 לגבי התנהגות סיסאי בבית הדין (שעליה מסרו חברות ההרכב ליו"ר ההרכב הנוכחי), כי סיסאי רצה שיעזבו אותו ולא יסבכו אותו בכלום. המערער סבור, בשים לב לטענתו כי "הסתבכותו" של סיסאי היא למעשה מתן אמרה שקרית, הרי שיש ליתן להודעת סיסאי בפני חוקר הנציבות (ת/23) משקל אפסי. 21. עוד מעיר ומוסיף המערער, שמיכאל בעדותו לא אזכר כלל את מעורבות סיסאי בבניית הפרגולה. גם דבר זה תומך במסקנה שסיסאי לא השתתף במלאכת הבניה. כמו כן מפנה המערער לכך שהאדם האחר שנתנאל טען כי סייע לו בבניית הפרגולה (קובי בניזרי), לא נחקר בנציבות ולא זומן לעדות מטעם המדינה. אי הבאת עד רלוונטי יוצרת הנחה שאילו הוא היה מעיד במשפט, היה בעדותו כדי לחזק את גרסת הצד השני - המערער. 22. המערער טוען, כי יש לבטל את החלטת בית הדין בדבר קבלת ההודעה (ת/23) כאמרת חוץ של העד סיסאי לפי סעיף 10 א' לפקודת הראיות. ביחד עם כל שאר הראיות מבקש המערער לקבוע, כי נתנאל לא בנה את הפרגולה, אלא מיכאל, ולכן מבקש הוא לבטל את הרשעתו שבסעיף מס' 1.5 וכן באישום השני שבכתב התובענה. כמו כן טוען המערער, שיש להחיל את האמור בהודעת הערעור שלו בכל הנוגע ל"פלגינן דיבורא" באשר לעדות נתנאל, גם באשר להודעתו של סיסאי בפני חוקר הנציבות. 23. בנוסף מצביע המערער על עדות אשר אלמקייס שהעיד בפני חוקר הנציבות, והודעתו היא נ/22, וכן הוא העיד בפני בית הדין, ומסר כי בניית הפרגולה נעשתה על ידי מיכאל, ולא על ידי נתנאל. כמו כן מצביע המערער על עדותו של עד ההגנה דניאל סבן, שהעיד גם הוא כי מיכאל בנה את הפרגולה. לטענת המערער, שגה בית הדין כשלא נתן משקל לעדויות אלה. 24. באשר למסגרת הנורמטיבית, מצביע המערער על כלל 5.07 לכללי האתיקה שלפיו אסור לממונה לדרוש מעובדים הכפופים לו לבצע עבורו פעילויות שאינן קשורות עם התפקיד הרשמי בשירות המדינה, פעילויות שהינן בחזקת ניצול לרעה. המערער מדגיש שבית הדין קבע, כי המערער לא דרש מנתנאל לבנות את הפרגולה, ולכן היה על בית הדין לזכותו בכל הנוגע לכלל זה. 25. עוד מוסיף המערער, כי נוכח טענתו של נתנאל שהוא קיבל תשלום בגין בניית הפרגולה, תשלום שלא נטען ולא הוכח כי איננו תשלום ראוי, הרי שאין בניית הפרגולה בגדר "ניצול לרעה" כדרישת הסעיף. המערער שילם בעבור בניית הפרגולה סכום כסף שלא נטען ולא הוכח כי הוא נמוך משווי בניית פרגולה ומכאן שהוא לא קיבל "טובת הנאה", ולא היה מקום להרשיע את המערער לפי כלל 11.01 לכללי האתיקה. 26. כמו כן טוען המערער, שהוא לא חרג מן הדרך ההולמת את מעמדו וחובותיו כעובד מדינה, מכאן שגם לא עבר על כלל 1.02 של כללי האתיקה, אדרבא, המערער ריחם על נתנאל ואסף אותו אל ביתו, אך כאשר עמד המערער על כך שאין לחדש את חוזה העסקתו של נתנאל בבית החולים נוכח התנהלותו של נתנאל, ורצונו של המערער לשמור על המשמעת בבית החולים, בדה נתנאל את סיפור העלילה נגדו, וכך יצא חוטא נשכר. 27. באישום השני נטען, כי המערער פנה למיכאל ודרש ממנו לחתום לו על מסמך לפיו מיכאל הוא זה שבנה את הפרגולה בבית המערער (ולא נתנאל) וכאשר סירב מיכאל לחתום על המסמך איים עליו המערער ואמר לו שאם הוא איננו מסכים לחתום - יתלונן עליו המערער במס הכנסה ובביטוח לאומי. בית הדין הרשיע את המערער באישום זה בגין הפרת כלל 6.02 של כללי האתיקה. המערער חוזר ומציין את המניעים של מיכאל שלא להודות בכך שהוא בנה את הפרגולה בבית המערער (לא להסתכסך עם נתנאל ושאיפתו להביא לשלום בית בין בִּתו לבין חתנו), וההשלכות הנובעות מהודאתו בקבלת הכסף, הן כלפי רשויות המס והן כלפי מעסיקו. בית הדין הרשיע את המערער באישום זה למרות שלא נדחתה טענת המערער שהוא לא איים על מיכאל. ההרשעה מתבססת על קביעת בית הדין שנתנאל בנה את הפרגולה, ולכן, בקשתו של המערער, כי מיכאל יחתום על מסמך המאשר שהוא זה שבנה את הפרגולה, היא בבחינת התנהגות שאינה הולמת עובד מדינה. טוען המערער, כי הואיל ולטעמו שגה בית הדין משקבע כי נתנאל בנה את הפרגולה, הרי ממילא גם שגה בית הדין משקבע כי בקשתו של המערער ממיכאל היא בגדר התנהגות שאינה הולמת עובד מדינה. עוד מוסיף המערער, כי נוכח קביעתו של בית הדין שלא הוכחה חריגה של המערער מן החובה לנהוג בכבוד ובנימוס כלפי מיכאל, יש לזכות את המערער גם מאישום זה. 28. כזכור, הורשע המערער בסעיף מס' 1.8 של האישום הראשון אשר בתובענה, דהיינו, שבמהלך 2009 הוא דרש מנתנאל לסייד את דירת אמו שהייתה מושכרת באותה עת לאדם אחר, והמערער שילם לנתנאל 1,000 ₪ בתמורה. נטען בערעור, שלפי חומר הראיות התלווה נתנאל למערער לאחר שעות העבודה, ביום בו ביקש השוכר של דירת אמו של המערער להחזיר את מפתח הדירה. מציין המערער, שאין מחלוקת כי נתנאל קיבל תמורה ראויה עבור מלאכת צביעת הדירה. המחלוקת לעניין אישום זה היא, האם כטענת המערער העסקה הייתה בין השוכר לבין נתנאל, או כפי שנקבע בהכרעת הדין, שהמערער דרש מנתנאל לסייד את הדירה, ונתנאל עשה זאת לאחר שעות העבודה. המערער מדגיש, כי בשימוע שנערך לו בנציבות הוא טען שהעסקה לעניין צביעת הבית הייתה בין השוכר לבין נתנאל, ללא ידיעת המערער, וכי נתנאל התלווה למערער בדרכו הביתה מן העבודה, ועשה הסכם עם השוכר לצביעת הדירה בתמורה לתשלום מן השוכר. נתנאל עצמו אמר לחוקר הנציבות, בגרסתו הראשונית, כי העסקה הייתה בינו לבין השוכר (ת/17, עמ' 9). לטענת המערער, ניצל נתנאל את קרבתו למערער כדי להשיג לעצמו עבודה פרטית כהשלמת הכנסה, ולאחר שהמערער המליץ לפטרו עשה נתנאל שימוש במידע שצבר אודות המערער כדי להעליל על המערער ולהציל את עצמו מפיטורין. מוסיף המערער, שבחקירתו בפני חוקר הנציבות טען נתנאל כי מי שסייד את הדירה היו הוא וסיסאי בלבד (ת/17, עמ' 9). בפני בית הדין טען נתנאל, כי סיסאי וקובי בניזרי (שלא נחקר ולא העיד בבית הדין), סייעו לו במלאכת הצביעה. לטעמו של המערער אין להעדיף את גרסת סיסאי, כפי שמופיעה בהודעתו ת/23, וזאת גם בכל הנוגע לאישום מס' 1.8, וזאת כפי שגם טען המערער לגבי האישום מס' 1.5. 29. עוד טוען המערער, שבעניין זה קיימת גם משמעות ראייתית לאי-העדת קובי בניזרי, שנטען כי היה מעורב גם בעניין סיוד הדירה (כמו גם בעניין הפרגולה). מוסיף המערער, כי לאחר שסיסאי הודיע לתובעת שהוא חוזר בו מהודעתו בפני החוקר, הייתה לתובעת אפשרות מספקת לזמן את בניזרי לעדות, אך היא לא עשתה כן. לכן סבור המערער, כי נוצרת חזקה שאילו היה מעיד בניזרי בפני בית הדין היה בגרסתו כדי לתמוך דווקא בגרסת המערער. 30. מוסיף המערער, שלא היה מקום להרשיעו לפי כלל 5.07 של כללי האתיקה, שהרי נתנאל, גם לגרסתו, קיבל תשלום עבור מלאכת הצביעה, ומכאן שלא היה "ניצול לרעה" מצד המערער. 31. לחלופין טוען המערער, שלכל הפחות לא עמדה המדינה בנטל ההוכחה המוטל עליה, ולא הצליחה להוכיח מעבר לספק סביר שיש לקבל את הגרסה המפלילה את המערער. מכל מקום, כך טוען המערער, הרי למצער ניתן לומר שגרסת המערער "מכרסמת" נתח ניכר מגרסת נתנאל עד כי יש בכך כדי לעורר ספק סביר באשמת המערער, ומתעוררים יותר מסימני שאלה לגבי נכונותו גרסתו של נתנאל. 32. המערער גם מצביע על כך שיש משקל משמעותי לאופי הראיות שהוצגו בפני בית הדין, דהיינו, לא היו ראיות ישירות להוכחת אשמתו הנטענת של המערער, ולא היה תיעוד של המעשים הנטענים על ידי נתנאל, כך שמדובר בראיות נסיבתיות. די שאפשר יהיה להסיק מאותה תשתית ראייתית עובדות שאין בהן כדי לבסס את אשמתו של הנאשם על מנת שיהא בכך כדי להביא לזיכויו (ע.פ. 3974/92 אזולאי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2)565, 569 (1993)). לסיכום הדברים, נטען בערעור שהן משפטית והן עובדתית מתעורר ספק באשר לאמיתות גרסתו של נתנאל ולכן יש לזכות את המערער לכל הפחות מחמת הספק. 33. באשר לגזר הדין מיום 13.5.12, נטען בערעור שבית הדין החמיר עם המערער יתר על המידה ולא נתן משקל ראוי לנזק שנגרם למערער מחמת השעייתו לתקופה של כמעט שנתיים, שהביאה את המערער למצב של פת לחם ממש. המערער סבור, כי מטרות הענישה הושגו בעצם השעייתו, ולכן היה מקום לאמץ את טענת המערער שהעונש המידתי והראוי בעניינו הינו נזיפה, ולכל היותר נזיפה חמורה. 34. נטען בערעור, שהן בהכרעת הדין והן בגזר הדין הקביל בית הדין את המקרה שבפנינו לעש"מ 7858/03 ירדן יופה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.2.2004), אלא שלטעמו של המערער בענייננו, קיימות נסיבות מקלות רבות שאינן מתקיימות בעניין יופה, אשר כיהן בתפקיד בכיר הרבה יותר מזה של המערער בשרות המדינה, ובכל זאת נגזרו עליו אמצעי משמעת קלים בהרבה מאלה שנגזרו על המערער, ומה גם שמר יופה לא הושעה ממשרתו בתקופת ניהול ההליכים המשמעתיים נגדו. 35. המערער מדגיש, כי בית הדין קבע שהוא לא דרש מנתנאל לבצע את בניית הפרגולה, וההצעה לבנייתה נולדה מפיו של נתנאל. המערער גם לא הורה לנתנאל להוציא ימי מחלה כדי להצדיק את היעדרותו. נתנאל גם קיבל תמורה עבור העבודות שהוא טען (לגרסתו) כי ביצע עבור המערער. וכן מוסיף המערער, כי המעשים הנטענים על ידי נתנאל, בוצעו שלא בשעות העבודה. המערער סבור, שגם אין מדובר בניצול עובדים הכפופים לו, שהרי נתנאל לא בחל במאומה כדי להשיג לעצמו עבודות פרטיות. 36. בשים לב לכל המפורט לעיל, ונוכח הנזק הכלכלי הכבד שנגרם למערער עקב ההשעיה (כ-150,000 ₪), סבור המערער כי שגה בית הדין משהטיל על המערער עונש חמור מן הנהוג במקרה דומה שאליו הקביל בית הדין את ענייננו (המקרה של יופה). מכאן העתירה שאמצעי המשמעת שייגזרו על המערער יהיו: עונש של נזיפה, ולכל היותר נזיפה חמורה. עד כאן תמצית טענות המערער. יז. המשיבה הגישה את תשובתה בכתב לטענות שבערעור. עמדתה היא, שהכרעת הדין מנומקת ומבוססת ואין להתערב בה. מוסיפה המשיבה, שבית הדין ביסס את הכרעתו על ממצאי מהימנות ברורים לאחר ששמע את העדים והתרשם מהם, ובאישומים בהם הורשע המערער העדיף את גרסת עדי התביעה על פני גרסת המערער, שבחלקה אף הייתה כבושה, ואין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים ממין זה. אמנם יו"ר ההרכב הצטרף בשלב מאוחר להליך, אך הצדדים הסכימו לכך, וכפועל יוצא, לגישת המשיבה, אין מקום בשלב הערעור לטענה לפיה אין לבית הדין למשמעת, אשר דן בתיק כערכאה דיונית, יתרון על פני ערכאת הערעור בכל הנוגע לבחינת העדויות, הראיות ומשקלן (כשנימוק המערער הוא שיו"ר ההרכב ישב בדין רק בישיבת ההוכחות האחרונה). יח. לגבי נפקות זיכויו של המערער מחלק מן האישומים, טוענת המשיבה כך: לגבי סעיף 1.1 של האישום הראשון סבר בית הדין שמדובר בזוטי דברים. לגבי הזיכוי משאר הסעיפים לא קבע בית הדין שעדי התביעה אינם מהימנים (כולל שני המתלוננים מאיר ונתנאל), וזיכויו של המערער נבע מכך שמדובר בגרסה מול גרסה, ונתגלע קושי לקבוע גרסתו של מי היא הנכונה. לכן, כך סבורה המשיבה, אין לקבל טענה שלפיה האישומים שמהם זוכה המערער נסמכו על בסיס כוזב, שהביא לזיכוי. המשיבה מדגישה, כי בוודאי שלא צויין בהכרעת הדין כי מדובר בשקרים של המתלוננים, ולכן זיכויו של המערער מאותם האישומים בהם זוכה, אין בכך כדי להשליך על האישומים שבהם הורשע המערער. יט. המשיבה מדגישה, כי מעיון בהכרעת הדין עולה שבשום מקום לא קבע בית הדין למשמעת כי עדות המתלונן נתנאל עשתה רושם בלתי מהימן או שהייתה רוויה בסתירות או בשקרים, ולכן גם לא היה צורך לבצע הפרדה מלאכותית בין חלקים מתוך גרסתו השלמה של נתנאל. כ. מוסיפה המשיבה, כי בעמ' 16 להכרעת הדין מציין בית הדין שנוכח נסיבות התיק והיחסים ששררו בין המערער למתלוננים, אשר חצו את מתחם יחסי עובד-מעביד, אין הוא מרשיע על סמך תחושות, אלא על יסוד עובדות שהוכחו מעבר לספק סביר. מכאן, שבית הדין בחן וניתח את הראיות במשנה זהירות. האישומים בהם הורשע המערער נסמכים, לטענת המשיבה, על ראיות חיצוניות שהיה בהן כדי לחזק את גרסת המתלונן וראיות אלה נבחנו בקפידה על ידי בית הדין. כא. המשיבה מציינת, כי יחסיו של המערער עם הכפופים לו (ובכלל זה נתנאל) חרגו מן היחסים המקובלים בין ממונה למעביד. בהתייחס לטענת המערער לפיה ניצל נתנאל את קרבתו למערער כדי לחזק את גרסתו, טוענת המשיבה שאין לגרסה זו תימוכין של ממש. אילו רצה נתנאל לעשות כן, הוא יכול היה לומר שהמערער הורה לו לבנות פרגולה בביתו. דא עקא, נתנאל עצמו ציין שהוא אשר הציע למערער לבנות פרגולה בביתו (עמ' 44 לפרוט'). אמירה זו מקנה נופך אותנטי לדבריו של נתנאל, ובוודאי כשהמערער בעצמו מחזק דברים אלה (עמ' 121 לפרוט'). כב. המערער טען שלא נתנאל היה מעורב בבניית הפרגולה כי אם חמיו של נתנאל, מיכאל כהן, וכן נטען שגרסת נתנאל רוויה בסתירות ולא היה מקום להעדיפה על פני גרסת המערער, ואולם המשיבה טוענת, כי הרשעת המערער בעניין אירוע בניית הפרגולה בדין יסודה. המשיבה מפנה לכך, שבית הדין מציין כי הראיות מצביעות ברמת וודאות גבוהה על כך שנתנאל הוא זה שבנה את הפרגולה, וסייעו לו בבנייה חמיו מיכאל, וחברו בני סיסאי (עמ' 3 בהודעתו של נתנאל ת/17, ועדותו בעמ' 44 לפרוט'). כג. מציינת המשיבה שגרסת נתנאל באשר לבניית הפרגולה, לרבות האנשים שסייעו לו בבנייה, תקופת העבודה, והפער בתאריכים, גרסה זו הייתה עקבית החל מן השימוע ובהמשך במשרד חוקר הנציבות (ת/17), במשרד מבקר המדינה, וכן בעדות בפני בית הדין. עדות נתנאל חוזקה על ידי שני עדים חיצוניים, חמיו מיכאל וחברו בני סיסאי. בנוסף, דו"ח הנוכחות (נ/14) מעלה שנתנאל נעדר מן העבודה בתקופה שלפני חג הסוכות. מוסיפה המשיבה, שאמנם נתנאל לא ידע לנקוב בתאריכים המדוייקים, אך אין מחלוקת שהעבודה נמשכה כשבוע והסתיימה בטרם חל חג הסוכות. לא בכדי קבע בית הדין שהפער בתאריכים, כפי שמסר נתנאל לגבי התקופה שבמהלכה התבצעה העבודה, איננו מהותי (עמ' 25 להכרעת הדין) ואין בכך כדי ללמד על סתירה מהותית הפוגמת בגרסת נתנאל. כד. באשר לגרסתו של מיכאל, מצביעה המשיבה על כך שבית הדין ניתח את גרסתו באופן פרטני והגיע למסקנה כי היא מחזקת את גרסת נתנאל. בנוסף, בית הדין לא מצא תימוכין לטיעון של המערער לפיו מיכאל ביקש לסייע לנתנאל בגין הקרבה המשפחתית, ונוכח חששו שידווח כי הוא מעלים הכנסות ממס הכנסה ומביטוח לאומי. מה גם, כך טוענת המשיבה, שזו גרסה כבושה מצד המערער שלא הופיעה בגרסאותיו הקודמות. כה. עוד טוענת המשיבה, כי עדי ההגנה (דניאל סבן ואשר אלמקייס) לא הצליחו לחזק את גרסת ההגנה ובית הדין קבע כי עדותם, ככל שהיא רלוונטית, אינה סותרת את עדות מיכאל שטען כי פקד את בית המערער לאחר השעה 17:00. כו. מוסיפה המשיבה, שגם אילו הייתה מתקבלת הטענה שמיכאל דבק בגרסתו בגלל יחסי הקרבה בינו לבין נתנאל, הרי יש ליתן את הדעת לגרסת עד התביעה בני סיסאי בהודעתו לחוקר של הנציבות ת/23, כי נתנאל בנה את הפרגולה, ומיכאל סייע בידו, ונתנאל שילם לו (לבני סיסאי) עבור עזרתו בבניית הפרגולה. בתום הודעתו, מסר סיסאי לחוקר שהואיל והוא מעוניין לעבוד בעתיד בבית החולים, הוא מבקש שלא יזכירו אותו בעדות. סיסאי גם מסר לבית הדין שהוא מכיר את נתנאל מכך שעבדו יחד בעבודות שיפוצים, ואת המערער הוא מכיר מבית החולים הואיל ועקב מצבו הרפואי עליו לפקוד לא מעט את בית החולים (עמ' 127 לפרוט'). סיסאי הוכרז כעד עויין ולטעמה של המשיבה, התקיימו כל התנאים לקבילות עדותו לפי סעיף 10 א (א) לפקודת הראיות, וכן דנ"פ 4390/91 מדינת ישראל נ' חאג' יחיא, פ"ד מז(3) 661 (1993). כז. המשיבה דוחה את טענת המערער, שלפיה סיסאי ביקש לחזור בו מהודעתו ת/23, משום שאיננה אמת וניתנה בעקבות לחצים של נתנאל עליו. המשיבה מפנה לדברי בית הדין בהכרעת הדין (עמ' 23), שם בית הדין מציין, כי בהתחשב בהתנהגותו של העד בני סיסאי - עליה מסרו חברות ההרכב ליו"ר הנוכחי של ההרכב, וכעולה מן הפרוט', נראה יותר שהעד סיסאי רצה ש"יעזבו" אותו ולא יסבכו אותו בכלום. בית הדין אף מציין, כי אינו קובע שהתנהגות העד בבית הדין נבעה מחמת פחד ממי מן המעורבים (ת/23). המשיבה סבורה, כי העדפת הודעתו של בני סיסאי (ת/23) על פני עדותו בבית הדין (לפי סעיף 10 א' לפקודת הראיות), בדין יסודה. מכאן, שבית הדין ביסס את הרשעתו של המערער, בנוסף לגרסת נתנאל, גם על שני עדי תביעה נוספים (הכוונה למיכאל כהן ובני סיסאי) וגם על נ/14 (תדפיס הנוכחות של נתנאל לאוקטובר 2008). כח. המשיבה סבורה, כי משקבע בית הדין שהמערער ביצע את המיוחס לו בתובענה לעניין הפרגולה, וכפועל יוצא מכך אף קיבל את גרסת עד התביעה לעניין האישום השני (משמע, דרישת המערער שמיכאל יחתום על מסמך כי הוא זה שבנה את הפרגולה), הרי שמדובר בממצאי מהימנות על כל המשתמע מכך. כט. באשר לסיוד דירת אמו של המערער טוענת המשיבה, שחקירתו הנגדית של המערער בעמ' 147 לפרוט', מהווה חיזוק משמעותי לגרסת נתנאל ולמעשה עדות המערער בעניין זה, מהווה נדבך מרכזי להתנהלותו של המערער ביחס לנתנאל שעה שזה האחרון התלווה למערער בעבר, ואף החזיק במפתח לדירת אמו של המערער. עוד מציינת המשיבה, כי מגרסת המערער עצמו עולה, שהוא היה בעל עניין בסיוד הדירה ולא כפי שהוא מנסה להציג את עצמו כאילו לא ידע דבר בעניין הסיוד. המשיבה סבורה, כי ההרשעה בדין יסודה גם אם לא הובא האדם הנוסף (קובי בניזרי) שסייע לנתנאל ולבני סיסאי לסייד את הדירה. ל. בסיכום דבריה מצביעה המשיבה על כך, שהמערער עובד מדינה מזה 38 שנה, ששימש בתפקיד מנהל מחלקת שינוע וחצר בבית החולים, וכעשרים עובדים היו כפופים לו, עובדים שהינם אנשים קשי יום, הגם שהמערער ידע שאינו יכול להסכים לביצוע עבודות פרטיות על ידי עובדיו בחר המערער לטענת המשיבה, לנצל את מעמדו ואת היחסים המיוחדים שרקם עם עובדיו, והכשיר ביצוע עבודות פרטיות בביתו ובבית קרובי משפחתו. הגם שהמערער טען לאורך כל הדרך, כי לא היו דברים מעולם, הרי בטיעוניו לעונש טען כי העבודות בוצעו לאחר שעות העבודה, וכי העובד קיבל תמורה כספית שלא הייתה פחותה מן המקובל. דבר זה מלמד על האופן שבו ראה המערער את מעשיו. המשיבה עותרת לדחיית הערעור על הכרעת הדין. לא. באשר לאמצעי המשמעת שננקטו כנגד המערער טוענת המשיבה, כי אלה ראויים ומידתיים ואין להתערב בהם. מוסיפה המשיבה, שלמרות שמעשיו של המערער חמורים ומצביעים על ניצול לרעה, בחר בית הדין שלא למצות את הדין עם המערער. המשיבה סבורה, כי במעשיו של המערער הייתה חריגה מכללי האתיקה, בניגוד לטוהר המידות המחייב כל עובד מדינה, קל וחומר שמדובר במנהל שראוי לשמש דוגמא אישית לכפופים לו. אמצעי המשמעת שננקטו מבהירים כי אין מקום למעשים מסוג זה במגזר הציבורי. עד כאן תמצית טיעוניה של המשיבה. לב. בדיון שהתקיים בפניי ביום 27.9.12 שמעתי את תמצית טיעוניהם של ב"כ שני הצדדים שחזרו על עמדותיהם. בין יתר טיעוניו המפורטים עמד הסניגור גם על כך, שאין מקום לעשות שימוש במקרה זה בכלל של "פלגינן דיבורא" הואיל והדברים קשורים ושזורים זה בזה, מה גם שבית הדין לא נימק ולא הסביר מדוע במקרה מסויים הוא מאמין, ובמקרה אחר לא. באשר למיכאל כהן, חמיו של נתנאל, הדגיש הסניגור שמיכאל היה חשוף לאישום בעבירת מס, וכן היה חשוף כלפי מעבידו, ומכאן חוסר רצונו להודות שהוא זה שביצע את עבודת הפרגולה וקיבל את התמורה עבור העבודה. באשר לעד בני סיסאי טען הסניגור שלא היה מקום להעדיף את אמרתו של עד זה בפני חוקר הנציבות (ת/23) והצביע על כך שבעדותו בפני בית הדין אמר עד זה במפורש ש"יורידו אותו מן העניין" ושהוא מצטער על דבריו (עמ' 130 לפרוט') ומדובר במי שאינו כפוף למערער ואינו עובד בבית החולים. לג. עוד טען בפניי הסניגור, שאין להרשיע את המערער בעבירה לפי כלל 5.17 של כללי האתיקה של עובדי המדינה, שהרי לפי קביעת בית הדין המערער לא דרש מן העובדים הכפופים לו לבצע פעילות שאינה במסגרת תפקידם. גם אין לדעת הסניגור, להרשיע את המערער בעבירה לפי כלל 11.01 של כללי האתיקה הואיל ולא הוכח שהמערער קיבל טובת הנאה, דהיינו, שאילו היה המערער מזמין את ביצוע העבודה מאדם אחר, היה משולם לו יותר. באשר להרשעה לפי כלל 1.02 של כללי האתיקה, בדבר חובתו של עובד מדינה לנהוג בדרך ההולמת את מעמדו, טוען הסניגור שאין זה ראוי לצפות מאדם שיתנכר לעובדיו ולא יזמינם לביתו בעת מצוקה ולא יסעד אותם בשעת משבר. באשר לכלל 6.02 של כללי האתיקה, המחייב עובד מדינה לנהוג בנימוס כלפי זולתו, טוען הסניגור שלגרסת המערער מי שביצע את עבודת הפרגולה היה מיכאל, והמערער ידע שגורלו תלוי בכך שמיכאל אכן יאשר שהוא אשר ביצע את עבודת הפרגולה (ולא נתנאל) ולכן, מתוך המצוקה שאליה נקלע המערער, הוא הזהיר את מיכאל שיפנה למס הכנסה, ובנסיבות אלה אין בכך משום חריגה מן הקוד האתי. לד. באשר לסיוד דירת אמו של המערער, טוען הסניגור שבשאלה האם בוצעה העבודה לפי דרישת המערער, קיימות שתי גרסאות נוגדות, וליסוד של דרישה מצד המערער לביצוע הסיוד, אין תמיכה מצד עד חיצוני. מוסיף הסניגור שקיימת הודאה של נתנאל שהשוכר של הדירה הוא ששילם לו עבור הסיוד, וכי ביצוע הסיוד היה לאחר שעות העבודה. בהעדר עדות שיכולה להכריע את הכף באשר לדרישה מצד המערער, ובהעדר הנמקה באשר להעדפת גרסת המתלונן, ראוי היה, כך לטענת הסניגור, לזכות את המערער מן הספק. לה. באשר לגזר הדין הגיש הסניגור את עש"מ 7858/03 ירדן יופה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.2.2004) והדגיש את מעמדו הבכיר יותר של ירדן יופה לעומת מעמדו של המערער, וכן ציין שהנסיבות בעניין יופה היו חמורות יותר, אך למרות זאת במקרה של יופה לא הייתה השעיה ואמצעי המשמעת שננקטו היו נזיפה והפקעת חצי משכורת. עוד הדגיש הסניגור, שלמערער בענייננו לא צמחה כל טובת הנאה, לא בוצעה עבודה לא בכותלי המוסד ולא על חשבון שעות העבודה במוסד, והמערער אף הושעה למשך שנתיים. עד כאן תמצית מטיעוני הסניגור בדיון. לו. ב"כ המשיבה הדגישה בתשובתה בעניין אמצעי המשמעת שננקטו את חשיבות תפקידו הניהולי של המערער והעובדה שהיו כפופים לו 20 עובדים, ומכאן חובתו של המערער לנהוג בהם ביושר ובהגינות וליתן להם דוגמא אישית. באשר להכרעת הדין טענה ב"כ המשיבה, שבית הדין נהג בזהירות רבה, ואף במשנה זהירות ובכל מקום שעמדה גרסה מול גרסה, בחר לזכות את המערער, ואילו האישומים בהם הרשיע בית הדין את הדין, היו אלה שנמצאו להם תימוכין, זולת עדות המתלונן. עוד ציינה ב"כ המשיבה, שהנדבך הבסיסי לאישומים בהם הורשע המערער הינו שהמערער חצה את הגבולות, כפי שהוא מעיד על עצמו, ולא ראה בכך פסול. זו הייתה התנהלותו ביחס לכלל העובדים. מוסיפה ב"כ המשיבה, שהבסיס ליחסים בין המערער לנתנאל היה ניצול לרעה בדמות של עבודות פרטיות עבור המערער. אמנם המערער לא דרש את ביצוע העבודות, אך הוא הסכים לביצוען של אותן עבודות. מרקם היחסים של חציית הגבולות הוא ששימש, לדעת ב"כ המשיבה, את התשתית להרשעתו של המערער, הן בעניין בניית הפרגולה והן בעניין סיוד דירת אמו. לטענתה של ב"כ המשיבה, אמנם המערער לא דרש את ביצוע העבודות אלא שהסכמתו של המערער יש לראות בה בנסיבות אלה משום פעולה אקטיבית, בידיעה שהוא לכאורה אינו דורש, אך הסכמתו הייתה הבסיס לפעולה האסורה. הניצול לרעה בא לידי ביטוי עוד יותר מובהק משום שמדובר היה בעובדים קשי יום. באשר לאמצעי המשמעת טענה ב"כ המשיבה, שאין להקיש מגזר הדין בעניין ירדן יופה לענייננו. בנוסף, חזרה ב"כ המשיבה על עמדתה, לפיה יש לדחות את הערעור הן באשר להכרעת הדין והן באשר לאמצעי המשמעת שננקטו, ולדעתה הם מידתיים. עד כאן תמצית מטיעוניה של ב"כ המשיבה בדיון. לז. בתשובתו עמד ב"כ המערער, בין יתר הדברים, על כך שגם לפי הכרעת הדין אין המדובר בטובת הנאה שהפיק המערער מבניית הפרגולה. עוד ציין, שלגבי האישום שבסעיף 1.8 של האישום הראשון (סיוד דירת האם) לא היו ראיות חיצוניות, וזאת בהתייחס לטענת המשיבה בעניין זה. כמו כן ציין ב"כ המערער, שהמערער זוכה לא רק מקום בו עמדה גרסה מול גרסה אלא גם, למשל, בסעיף 1.9 של האישום הראשון, לגבי תבניות הביצים, בשים לב לעדות בן דודו של נתנאל (יניב), שממנה התברר שהטענה בכתב האישום משוללת בסיס. דבר זה צריך היה להשפיע גם על שקילת הגרסאות באישומים אחרים, שמבוססים על מסכת אחת: ניסיון להציל את נתנאל מפיטורין. עד כאן תמצית מתוך תשובת ב"כ המערער בדיון. לח. לאחר שעיינתי בטיעוניהם של הצדדים ובמסמכים הרלוונטיים, מסקנתי היא שיש לדחות את הערעור על הכרעת הדין. בית הדין בחן את התשתית הראייתית שהונחה בפניו באופן זהיר ומפורט, ולא פטר עצמו באמירות גורפות וכלליות, אלא בדק ובחן לעומק הן את טענותיהם של שני הצדדים, והן את העדויות והמסמכים, והכל מתוך מודעות לכך שהיו"ר הנוכחי של ההרכב (אב בית הדין) לא שמע את הראיות, למעט עד ההגנה האחרון, נסים אוטמזגין (לאחר שהצדדים נתנו הסכמתם, ביום 14.2.12, שהדיון יימשך מן הנקודה אליה הגיע ההרכב המקורי). לט. בית הדין היה ער להשגות שהעלה המערער כנגד אמינותם של שני המתלוננים, מאיר ונתנאל. באשר לאישומים המיוחסים למעשי המערער כלפי מאיר - לא היה בית הדין מוכן לבסס את הרשעתו של המערער על עדותו היחידה של מאיר, ולפיכך זוכה המערער מכל האישומים בעניינו של מאיר (לגבי סעיף 1.1 באישום הראשון אף נקבע כי מדובר בזוטי דברים). מ. באשר לאישומים המיוחסים למעשיו של המערער כלפי נתנאל הרשיע בית הדין את המערער באותם אישומים בהם נמצא חיזוק לגרסת נתנאל. לאחר שחזרתי ועיינתי בהכרעת הדין על נימוקיה, לרבות טיעוניהם של הצדדים בפניי, בכתב ובעל-פה, מסקנתי היא שאין להתערב בהכרעת הדין. מא. בית הדין היה ער, כמובן, לשיתוף הפעולה בין מאיר לבין נתנאל על מנת להביא להרשעתו של המערער, כפי שהדבר בא לידי ביטוי, למשל, במסמך ת/6, שנכתב לאחר פיטוריו של מאיר, ודחיית תביעתו בבית הדין לעבודה כנגד הקבלן שהעסיקו, כשברי שכעסו על המערער רב. את המסמך ת/6 כתבה אשתו של נתנאל, מפיו של מאיר, ובו תלונותיו של מאיר כלפי המערער. מאיר חתם על המסמך ת/6 שהועבר על ידי מאיר, על ידי נתנאל, ועל ידי אשתו של נתנאל, לתובעת שבבית הדין למשמעת (עמ' 8 ועמ' 11 להכרעת הדין). מעבר לכך, גם קיים קשר קרוב (משפחתי) בין מאיר לנתנאל, כעולה מן האמור בעמ' 8 סיפא להכרעת הדין. מב. המערער מלין על כך, שעדותו של עד ההגנה אהרון אלמליח (חברו של מאיר), שתצהירו הוא - נ/21, לא אוזכרה כלל בהכרעת הדין הגם שיש בעדות זו כדי לשפוך אור על ניסיון סחיטה של מאיר כלפי המערער, ניסיון שנולד לאחר פניית נתנאל למאיר לשיתוף פעולה, כמפורט בסעיפים 28-32 להודעת הערעור. נראה לי כי בסופו של דבר אין בדבריו אלה של עד ההגנה אהרון אלמליח כדי להביא לשינוי קביעותיו של בית הדין, וזאת משום שבית הדין היה ממילא מודע וער לקרבה (המשפחתית) שבין מאיר לנתנאל, ועל כך שלכל אחד מן השניים היו טרוניות כנגד המערער, והדבר בא לידי ביטוי ברור בהכרעת הדין. מג. בערעור גם נטען, שהיה על בית הדין ליתן את המשקל הראוי לכך שזיכויו של המערער מכל האישומים נשואי תלונתו של מאיר, והתנהלותו של נתנאל בכל הנוגע לתלונת מאיר (המסמך ת/6), יש בהם כדי להשליך גם על תלונותיו של נתנאל, אלא שבית הדין בדק את הראיות, כאמור כבר לעיל, בזהירות הראויה, ובחן כל אחד מן המקרים לגופו ובפני עצמו, ונמנע מלהרשיע את המערער אלא מקום בו נמצא חיזוק לעדותו של נתנאל. מד. כך בעניין סעיף 1.5 באישום הראשון (הפרגולה), רשאי היה בית הדין למצוא חיזוק לגרסת נתנאל הן בשים לב לעדות חמיו של נתנאל, מיכאל כהן, שהוא נגר שכיר במקצועו, והן בשים לב להודעה שמסר חברו של נתנאל, בני סיסאי, בפני חוקר הנציבות (ת/23), ולהעדיפה על פני עדותו/שתיקתו של סיסאי בפני בית הדין, בהתקיים תנאי סעיף 10 א' לפקודת הראיות. כפי שמציין בית הדין, ברי מעיון בהודעה, ת/23, שבני סיסאי ענה לשאלות שהציג לו חוקר הנציבות באופן רהוט, ובסיום גביית הודעתו ביקש סיסאי מן החוקר שלא להזכירו בעתיד משום שבכוונתו לעבוד בעתיד בבית החולים. בית הדין נתן דעתו לטענת הסניגור, כי בני סיסאי מסר בעדותו בבית הדין שנתנאל ביקש ממנו לשקר בפני חוקר הנציבות. בית הדין היה ער לדבריו של סיסאי בעמ' 131 לפרוט': "הוא ביקש שאעזור לו בתיק הזה, אמרתי לו שיוריד אותי גם מהתיק הזה". ואולם, בהתחשב בהתנהגותו של העד סיסאי בפני בית הדין, עליה מסרו חברות ההרכב ליו"ר ההרכב הנוכחי, וכן כעולה מפרוט' הדיון, נראה היה לבית הדין שסיסאי רצה "שיעזבו" אותו ולא יסבכו אותו. מה. לא למותר להוסיף שבהתאם לעש"מ 7858/03 ירדן יופה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.2.2004) פיסקה 6, אין בית הדין קשור לדיני הראיות (סעיף 11 לחוק שירות המדינה (משמעת) תשכ"ג-1963) ורשאי היה בית הדין לקבל כראיה הודעה שנמסרה במסגרת החקירה בנציבות, ככל שהדבר נראה לו צודק בנסיבות העניין, אם כי בדרך כלל נוהג בית הדין להחמיר עם עצמו לעניין מידת ההוכחה. כך אכן גם פעל בענייננו בית הדין משבחן כראוי האם התקיימו תנאי סעיף 10 א' לפקודת הראיות, והשיב על כך בחיוב, ובדין עשה כן, וקיבל את הודעת סיסאי (ת/23) כראיה קבילה, והעדיפה, כמצויין כבר לעיל, על עדותו/שתיקתו של סיסאי בפני בית הדין. מו. בית הדין גם היה ער לכך שנתנאל אינו מפרט את הימים המדוייקים בהם עבד בבניית הפרגולה, אך מקובלים עליי דברי בית הדין שמבחינה מהותית אין חולק שהעבודה נמשכה בערך שבוע (כעולה מדברי המערער עצמו), והסתיימה ממש לקראת חג הסוכות (עמ' 121-122 לפרוט', ועמ' 20 בהכרעת הדין). מז. בית הדין גם מצא חיזוק לגרסת סיסאי, כפי שנמסרה במוצג ת/23, בעדותו של מיכאל כהן, חמיו של נתנאל, נגר שכיר במקצועו, ולאחר ניתוח העדויות הגיע בית הדין למסקנה, ברמת וודאות גבוהה, כי נתנאל בנה את הפרגולה, ומיכאל סייע לו בשעות הערב, כשבהודעתו (ת/23) מעיד סיסאי שנתנאל שילם לו עבור עזרתו בבניית הפרגולה, וכי מיכאל עזר בעבודה גם הוא. מח. בית הדין נתן את דעתו גם לשני עדי ההגנה, דניאל סבן (שכנו של המערער) ואשר אלמקייס, והגיע למסקנה שאין בעדויות אלה כדי לסתור את גרסת מיכאל כי סייע בבניית הפרגולה לאחר שעות העבודה. מט. בית הדין הגיע למסקנה, ובצדק, שבניית הפרגולה אינה קשורה לתפקידו של נתנאל בשירות המדינה והיא בגדר טובת הנאה שקיבל המערער מנתנאל בניגוד לכלל 11.01 של כללי האתיקה של עובדי המדינה (עמ' 26 להכרעת הדין). אכן, בניגוד לנטען בתובענה לא הורה המערער לנתנאל לבנות פרגולה בביתו, אלא נתנאל הוא שהציע לבנות פרגולה בבית המערער (עמ' 18 להכרעת הדין). בצדק קבע בית הדין כי ההצעה לבניית הפרגולה באה נוכח יחסי ממונה-עובד שבין המערער לנתנאל, ובמיוחד נוכח היחסים הקרובים שהתפתחו ביניהם. עצם בניית פרגולה על ידי עובד עבור הממונה עליו נראית, אובייקטיבית, כניצול לרעה ובכך הפר המערער את הכללים 5.07, 11.01, כמו גם 1.02 של כללי האתיקה (עמ' 26 להכרעת הדין). למסקנה זו אין בידי אלא להסכים. עוד קבע בית הדין, וגם בכך אין להתערב, שהמערער שילם לנתנאל 4,000 ₪ בגין בניית הפרגולה (בית הדין זיכה את המערער מאותו חלק של האישום שייחס למערער מתן הוראה לנתנאל לקחת ימי מחלה לצורך בניית הפרגולה). עצם תשלום התמורה אין בו כדי לאיֵין את העבירה. בין המערער לבין נתנאל התקיימו יחסי ממונה-עובד, כשהמערער היה כזכור מנהל החצר ומחלקת השינוע. לא היה מקום להיענותו של המערער להצעתוֹ של נתנאל לבניית הפרגולה, מעשה שנראה, כפי שקבע בית הדין, אובייקטיבית כניצול לרעה, וכאמור, אין חולק שבניית הפרגולה אינה קשורה לתפקידו של נתנאל בשירות המדינה. נ. בית הדין הוסיף והרשיע את המערער גם באישום השני בו הואשם המערער בכך שפנה למיכאל כהן, חמיו לשעבר של נתנאל, ודרש ממנו לחתום על מסמך לפיו מיכאל הוא זה שבנה את הפרגולה בביתו, ולא נתנאל. יצויין, שבאישום נטען גם שהמערער איים על מיכאל ואמר לו שאם לא יסכים לחתום יתלונן כנגדו במס הכנסה ובביטוח לאומי. בית הדין קבע כי הניסיון להחתים את מיכאל על מסמך ממנו עולה כי מיכאל הוא שביצע את העובדה מהווה, כשלעצמה, התנהגות שאינה הולמת עובד מדינה, וזאת גם אם מתקבלים דבריו של המערער שהוא לא איים על מיכאל כי ידווח עליו למס הכנסה וביטוח לאומי אם לא יחתום על המסמך לפיו הוא (מיכאל) בנה את הפרגולה ולא נתנאל. החומרה היא בכך שהמערער דרש ממיכאל כי יחתום על מסמך המאשר עובדה שאיננה נכונה שהרי את הפרגולה בנה נתנאל. בהתנהגותו זו הפר המערער את כלל 6.02 לכללי האתיקה של עובדי המדינה, ולמסקנה זו אין בידי אלא להצטרף במלואה (עמ' 27 סיפא - 28 רישא להכרעת הדין). נא. בית הדין גם הרשיע את המערער בסעיף מס' 1.8 של האישום הראשון, דהיינו, שהמערער דרש מנתנאל לסייד את דירת אמו שהייתה מושכרת אז לאדם אחר ובתמורה שילם לנתנאל סך של כ-1,000 ₪. חיזוק לגרסת נתנאל מצא בית הדין בדבריו של בני סיסאי בהודעה ת/23: "עזרתי לנתי לצבוע גם את הבית של אימא של עזרא מנשה. זו דירה שני חדרים, אני עבדתי שם יום אחד יחד עם נתי וגם קובי בניזרי עזר לנו בצביעה". אמנם קובי בניזרי, שעזר בסיוד לא הובא למתן עדות, אך בית הדין סבר שדי בראיות שהובאו כדי לקבוע שהמערער ביצע את המיוחס לו בסעיף מס' 1.8 של התובענה. אינני סבור שנפל פגם במסקנתו זו של בית הדין. מששוכנע בית הדין שדי בתשתית הראייתית כפי שהונחה בפניו, כדי לקבוע שהמערער ביצע את המיוחס לו באישום, אין בהימנעות מהבאתו של קובי בניזרי כדי לגרוע מן המסקנה אשר מתבקשת מן הראיות שהובאו. נב. בית הדין הצביע על כך שנתנאל מסר בעדותו כי יצא בצהרים, לקראת סיום העבודה, לקנות צבע לסיוד הדירה (עמ' 45 לפרוט'). המערער מסר בעדותו, עמ' 147 לפרוט', שבשעה ארבע (אחה"צ) בהיותו עדיין בעבודה: "הוא (הכוונה לנתנאל) התקשר אליי ואמר לי המפתח אצלי של הבית, הבית צבוע. שאלתי אותו איך הבית צבוע והוא אמר לי זה לא עניינך. העיקר הבית צבוע אתה מקבל אותו", אם כי המערער חזר וטען שלא ייתכן שנתנאל צבע את הבית הואיל ועבד עם המערער במשמרת בוקר. המערער אישר בחקירה נגדית שנתנאל היה עוד קודם לאותו יום בבית אמו של המערער, כשהמערער ונתנאל הלכו לשם לקחת מפתח מן השוכר (עמ' 148 לפרוט'). בית הדין קבע, שגם בהנחה לטובת המערער שנתנאל עבד עמו במשמרת בוקר, והעבודה בוצעה לאחר שעות העבודה, הרי עדיין מדובר בעבודה פרטית שהמערער הורה לנתנאל לעשות, וזו תוצאה - אף אם עקיפה - של יחסי ממונה - עובד (עמ' 32 להכרעת הדין). על כך ראוי להוסיף את שכתב בית הדין בסוגיה זו גם בגזר הדין, עמ' 9: "כמו כן קבענו כי, לטעמנו, עצם בניית הפרגולה על ידי העובד, עבור הממונה עליו, נראית בעיני האדם הסביר האובייקטיבי ניצול לרעה, במובן כלל 5.07 הנ"ל, כך גם באשר להרשעה בסעיף 1.8 לאישום הראשון - בגין צביעת בית אמו של הנאשם". למסקנה זו אין בידי אלא להצטרף, על נימוקיה. משכך, יש לדחות את הערעור על הכרעת הדין. נג. בערעורו על גזר הדין מלין המערער על כך שבית הדין החמיר עמו יתר על המידה ולא נתן משקל ראוי לנזק שנגרם לו מחמת השעייתו על פני כשנתיים, דבר שהביאו ממש לכדי מצב של פת לחם, ועצם השעייתו של המערער השיגה את מטרת הענישה ולכן היה מקום להסתפק בנזיפה, ולכל היותר בנזיפה חמורה. המערער מוסיף כי הנזק הכלכלי שנגרם לו מחמת ההשעיה מוערך ב-150,000 ₪. עוד נטען בערעור, שבית הדין לא העניק משקל ראוי ליחסים המיוחדים ששררו בין המערער לבין נתנאל. נד. מוסיף המערער, כי בהשוואה לענייננו הרי נסיבות המקרה ב-עש"מ 7858/03 ירדן יופה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.2.2004) חמורות לעומת המקרה שבפנינו, ולמרות זאת אמצעי המשמעת שהושתו על מר יופה קלים הרבה יותר מאלה שהושתו על המערער, מה גם שמר יופה לא הושעה ממשרתו ודינו היה נזיפה והפקעת מחצית משכורת קובעת. נה. מדגיש המערער, שבית הדין קבע שההצעה לבניית הפרגולה נולדה מפי נתנאל, כטענת המערער, ומה גם שבית הדין קבע שהמערער לא הורה לנתנאל להוציא ימי מחלה כדי להצדיק היעדרות מן העבודה. עוד מדגיש המערער, כי במובחן מן המקרה של מר יופה, קיבל נתנאל תמורה מלאה עבור העבודות שטען כי ביצע בעצמו עבור המערער, ובניגוד למקה של יופה הרי נתנאל לא ביצע עבור המערער דבר במהלך שעות העבודה. גם אין למעשה חשש לניצול העובדים הכפופים למערער, שהרי מסקנת בית הדין היא שנתנאל לא בחל במאומה כדי להשיג לעצמו עבודות פרטיות, תמורת תשלום, לכל דורש (התמונה נ/18). נו. עוד מצביע המערער על שנאמר בגזר הדין אודות ההערכה הרבה לה זוכה המערער מן הממונים עליו, ותרומתו הרבה לנזקקים לעזרה. המערער עשה במהלך שנות עבודתו כל שביכולתו כדי לסייע לשירות המדינה, ואף קיבל על עצמו תוספת אחריות של מחלקה שידועה בבעיות הרבות הכרוכות בניהולה, וזאת ללא תוספת שכר וללא שיפור בתנאי העסקתו. נז. בדיון שהתקיים בפניי ביום 27.9.12 מסר ב"כ המערער, כי לאחר גזר הדין, התפקיד שאליו שובץ המערער הוא כובס במכבסת בית החולים, ושכרו הינו מחצית מן השכר ששולם לו בתקופה שהיה מנהל מחלקה (בהעדר החזקת רכב, פרמיות, וכוננויות). נח. שונה עמדת המשיבה הטוענת שאין להתערב באמצעי המשמעת שהשית בית הדין, וערכאת הערעור אינה נוטה להתערב באמצעי המשמעת שהשית בית הדין. המשיבה מדגישה, כי בענייננו, למרות חומרת מעשיו של המערער, המצביעים על ניצול לרעה, נמנע בית הדין מלמצות את הדין עם המערער. בית הדין ציין שהיה על המערער לפעול לפי כללי האתיקה של עובדי המדינה, וחזקה על המערער שהיה מודע להם, כמי שעבד זמן רב במערכת הציבורית, ובתפקידו האחרון היו כפופים לו עשרים עובדים זוטרים, קשי יום, מה שחייב את המערער במשנה זהירות בהתנהלותו, אך המערער בחר לנצל את המצב לטובתו, בעוד שהוא אמור היה להוות דוגמא אישית לעובדים הכפופים לו. המשיבה מציינת כי אמצעי המשמעת נועדו להבהיר כי מעשים מסוג זה אין להם מקום במגזר הציבורי. נט. אציין, כי מן הנתונים שבתיק עולה, כי המערער, יליד 1950, הועסק בבית החולים בתפקיד מנהל שירותי חצר ושינוע, והיה ממונה על כ-20 עובדים. המערער מועסק במסגרת משרד הבריאות מאז שנת 1974, דרגתו כיום היא 18 בדירוג המינהלי, והוא היה מושעה מאוגוסט 2010 ועד גזר הדין (שניתן ביום 13.5.12). ס. בפני בית הדין עתרה המשיבה כי יוטלו על המערער אמצעי המשמעת של נזיפה חמורה, פיטורין לאלתר, ופסילה ממשרד הבריאות. עמדת המשרד בפני בית הדין היתה כי פרט לנזיפה שקיבל המערער בשנת 1997 אין עבר לחובתו, ומדובר בעובד מוערך, והערכותיו חיוביות. למרות החומרה בה רואה המשרד את מעשיו של המערער, אין המשרד עותר לפיטורין אלא לאמצעי משמעת של נזיפה חמורה, הורדה בדרגה למשך שנתיים, הפקעת משכורת, והעברה לתפקיד אחר, לא ניהולי. סא. בית הדין עמד בגזר הדין על כך שעצם פנייתו של ממונה לעובד בבקשה כי יבצע עבודה פרטית עבורו מהווה ניצול לרעה של מעמד הממונה (עש"מ 7858/03 ירדן יופה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.2.2004)). בית הדין גם הפנה לפסיקה, לפיה ככל שמעמדו של העובד בכיר יותר, כך מוגברת הדרישה כי ינהג בטוהר המידות ושהתנהגותו תהיה הולמת (עש"מ 4203/07 בוגייבסקי נ' נציבות שירות המדינה (לא פורסם, 24.6.07), ועש"מ 4123/95 יוסף אור נ' נציבות שירות המדינה, פ"ד מט(5) 184, 195 (1996)). סב. בית הדין דחה את ניסיונו של הסניגור להמעיט מערך מישרתו של המערער וציין, כי המערער היה ממונה על כ-20 עובדים במחלקת חצר ושינוע. העובדים הכפופים למערער היו אנשים קשי יום ודווקא משום כך היה על המערער לפעול לפי כללי האתיקה של עובדי המדינה, גם בתוקף הוותק הרב שצבר המערער בבית החולים. סג. באשר לעבירת המשמעת בה הורשע המערער באישום השני (פנייתו למיכאל, חמיו של נתנאל, על מנת שיחתום למערער, כאילו הוא, מיכאל, בנה את הפרגולה), קבע בית הדין שזו מהווה הפרה של כלל 6.02 של כללי האתיקה, ולפי קביעת בית הדין זו עבירה לא קלה שעלולה לפגוע בתדמית עובדי המדינה. פניה זו למיכאל, כשהמערער יודע שהוא דורש ממיכאל לאשר עובדה שאיננה נכונה, אינה דבר של מה בכך, לפי קביעת בית הדין, גם אם המערער, כפי שבית הדין הניח לטובתו, לא איים על מיכאל בפנייה לרשויות למקרה ולא יחתום על המסמך. סד. כאמור, החליט בית הדין שלא למצות את הדין עם המערער. במסגרת שיקוליו הביא בית הדין בחשבון שהמערער, שהיה מאז 1995 בתפקיד מנהל שירותי חצר וגן, קיבל על עצמו כעבור מספר שנים גם את תפקיד מנהל מחלקת האלונקאים וביצע את תפקידו עד להשעייתו בהתנדבות וללא תוספת שכר, ואף מילא את תפקידו בצורה ראויה לציון, כשהוא מתמודד עם עובדים שהם קשיי יום, ואף, כפי שנכתב, "מוגבלים". סה. סגן המנהל האדמיניסטרטיבי של בית החולים העיד על תכונותיו הטובות של המערער שהיה עוזר לנזקקים מבין עובדי החצר והמטבח, ואף הוגשו מסמכים לעיון בית הדין המצביעים על פועלו החברתי הרב של המערער בעירו, צפת, וכן הוגשו תלושי שכר מהם עולה הפער המשמעותי בין שכרו של המערער טרם ההשעייה ולאחריה. בית הדין גם עמד על הפסיקה, לפיה יש להתחשב בדין המשמעתי גם בנסיבותיו האישיות של הנאשם (עש"מ 6737/02 מדינת ישראל נ' נחום זקן, פ"ד נז(2) 312 (2003), עש"מ 10566/02 מדינת ישראל נ' טוביה גרינבוים (לא פורסם, 23.3.2003), עש"מ 11976/05 חליל רוחי נ' נציבות שירות המדינה (לא פורסם, 11.4.2007), ועוד). סו. בהתייחס להרשעתו של המערער בגין העבודות הפרטיות שביצע נתנאל עבורו (סעיפים 1.5 + 1.8 באישום הראשון) הפנה בית הדין לאמור בעמ' 42 של הכרעת הדין, דהיינו, שמחד גיסא דאג המערער לעובדים הכפופים לו, שהם קשי יום, ומאידך גיסא במקרים בגינם הורשע חצה את הגבול, ובכך כשל. בית הדין גם העמיד לנגד עיניו, בנוגע לעבירות אלה, את היחסים המיוחדים ששררו עם נתנאל, והנסיבות בהן הועלו תלונותיו של נתנאל, שהביאו להגשת כתב התובענה. יחד עם זאת הוסיף בית הדין, שדברים אלה אינם יכולים להתייחס להרשעת המערער באישום השני (פנייתו של המערער למיכאל, חמיו של נתנאל), מה גם שמיכאל לא היה עובד בית החולים, ובעניינו הפר המערער את כלל 6.02 של כללי האתיקה של עובדי המדינה ("עובד המדינה ינהג בכבוד, בנימוס והגינות כלפי זולתו"). סז. בית הדין הביא בחשבון שהמערער היה עובד טוב, מילא את תפקידו כמנהל השינוע והחצר בצורה ראויה, וקיבל הערכות טובות מן הממונים עליו במשך שנים רבות. המערער קיבל על עצמו את מחלקת השינוע בהתנדבות וכך עד השעייתו, היה ממונה על כ-20 עובדים קשי יום ואף סייע להם בענייניהם האישיים. סח. עם זאת, הוסיף בית הדין, שלא ניתן לראות במעשים בהם הורשע המערער משום מעידה חד-פעמית, אלא שני מקרים בהם כשל תוך ניצול עובד הכפוף לו (נתנאל). אמנם המערער לא דרש מנתנאל לבנות לו את הפרגולה, אך בעצם קבלת הצעתו של נתנאל בעניין היה משום ניצול לרעה, וכך גם באשר לסיוד דירת אמו של המערער. בהמשך מוסיף בית הדין: "למרות האמור לעיל, איננו סבורים כי הייתה זאת מבחינת (צ"ל: בבחינת) שיטה אצל הנאשם לנהוג כך בעובדיו. כאמור, נתנו גם דעתנו לנסיבות בהן התגלו המעשים" (עמ' 16 בגזר הדין). סט. בית הדין מציין, שלמרות היחסים המיוחדים בינו לבין נתנאל היה על המערער, כמנהל מחלקה למעלה מעשרים שנה, לנהוג לפי כללי האתיקה של עובדי המדינה, שבוודאי היה ער להם, בהיותו עובד ותיק ומנהל. ע. בשים לב לדברי המערער בפני בית הדין, נאמר בגזר הדין שלא עולה מדברי המערער חרטה של ממש על מעשיו. עא. באשר להרשעתו של המערער באישום השני (פנייתו למיכאל), לא מצא בית הדין נקודה של ממש לקולא. בית הדין מציין כי פניית המערער למיכאל כדי שיחתום על מסמך, כשהמערער יודע שאינו נכון, עלולה במצבים שונים אף לעלות כדי עבירה פלילית. מכל מקום, מדובר במעשה הנוגד את טוהר המידות של כל עובד מדינה, ולא רק של מנהל. עב. בית הדין החליט שלא למצות את הדין עם המערער הואיל והיה זה מעשה חד פעמי שנעשה יום לאחר העלאת האשמותיו של נתנאל בשימוע שנערך לו, ומתוך המצוקה הרבה שהמערער חש בה, ומתוך הכרה שהמערער ביסודו אדם חיובי שהשקיע רבות בעזרה לזולת, וחלשים בפרט, כעולה ממכתבי ההמלצה והעדויות מהנהלת בית החולים. עוד הביא בית הדין בחשבון שהמערער זוכה מ-9 מתוך 12 אישומים שהוגשו כנגדו. עג. נוכח כל האמור לעיל, החליט בית הדין להימנע מפיטוריו של המערער והטיל עליו אמצעי משמעת של נזיפה חמורה, פסילה לשלוש שנים מתפקיד ניהולי במשרד הבריאות, וכל תפקיד של ממונה על צוות עובדים במשרד הבריאות, וכן הורה על העברת המערער לתפקיד אחר, לא ניהולי, כפי שייקבע על ידי המנהל האדמיניסטרטיבי של בית החולים. עד. לאחר שנתתי דעתי לתשתית הראייתית שהונחה בפני בית הדין, ועניינתי בגזר הדין, ובטיעוניהם המפורטים של ב"כ שני הצדדים, בכתב ובעל-פה, סבורני כי יש מקום להתערב באמצעי המשמעת בהם נקט בית הדין. בנסיבות העניין כפי שנקבעו בהכרעת הדין של בית הדין, קביעות עליהן חזר ועמד בית הדין בגזר דינו, אינני סבור שהיה מקום להורות על פסילתו של המערער מתפקיד ניהולי ולהורות על העברתו לתפקיד אחר לא ניהולי. עה. המערער, כפי שנקבע בגזר הדין, וכפי שעלה מן התשתית שהונחה בפני בית הדין, הוכיח את עצמו כעובד טוב, שמילא את תפקידו כמנהל השינוע והחצר בצורה ראויה, וזכה להערכות טובות מן הממונים עליו במשך שנים רבות. כאמור כבר לעיל, היה המערער (המועסק בשירות המדינה משנת 1974) ממונה על 20 עובדים קשי יום, ואף סייע להם בענייניהם האישיים, ואת ניהול מחלקת השינוע הוא נטל על עצמו ללא כל תוספת שכר, וכפי שהגדיר זאת בית הדין: "בהתנדבות". עו. בהתייחס לשני המקרים (סעיפים 1.5 ו-1.8 באישום הראשון) בהם הורשע המערער (עניין הפרגולה, וסיוד דירת אִמו), קבע בית הדין שההצעה לבניית הפרגולה באה מצד נתנאל ולא כדרישה של המערער, אם כי מובן שעצם קבלת ההצעה היה בה משום ניצול לרעה, וכן משום שהיא לא הייתה באה לעולם אלמלא יחסי ממונה-עובד, וכך גם סיוד דירת אמו של המערער (עמ' 16 לגזר הדין). יחד עם זאת קבע בית הדין, שלא הייתה זו שיטה אצל המערער, וכן נתן בית הדין דעתו לנסיבות בהן התגלו המעשים, דהיינו, כשהתקיים שימוע לנתנאל לאחר שהמערער סבר, למרות היחסים הקרובים בין השניים, שאין לחדש את החוזה של נתנאל נוכח התנהלותו בעבודה. עז. בבואי להשוות בין הרשעתו של המערער בשני האישומים הנ"ל (סעיפים 1.5 ו-1.8 באישום הראשון) לעומת עש"מ 7858/03 ירדן יופה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.2.2004), סבורני שהמסקנה היא שהנסיבות בעניין יופה היו חמורות יותר. יופה, כמתואר בפסק-הדין, שעבד שלושים וחמש שנים בשירות המדינה, הועסק באגף המכס והמע"מ במשרד האוצר, בתפקיד ממונה חקירות מכס ומע"מ בתל-אביב והורשע בכך שפנה לעובדים הכפופים לו במשרד בבקשה כי יבצעו עבורו עבודות פרטיות הקשורות ללימודיו באוניברסיטה, בשעות העבודה, ותוך שימוש בציוד המשרד (הדפסת כתבי-יד של עבודה, ניסוח וריכוז שאלות הנוגעות ללימודיו האקדמיים, תרגום מאמר שהיה כתוב באנגלית, וניתוח כלכלי של דו"חות כספיים), כל זאת שלא לצרכי העבודה, אלא לצרכים אקדמיים ושלא במסגרת תפקיד העובדים בשירות המדינה. לעומת זאת בענייננו, קבע בית הדין, בעמ' 18 להכרעת הדין, שאת בניית הפרגולה הציע נתנאל למערער (וכך גם בעמ' 26 להכרעת הדין), אם כי ברור, כפי שאכן נקבע, שהיה זה ניצול לרעה במסגרת יחסי ממונה-עובד, ופעולה החורגת מעבודתו של נתנאל בבית החולים. בעוד שבעניין יופה לא קיבלו העובדים תמורה בגין העבודה שביצעו עבור יופה, שגם נקבע כי הפר את כלל 3.01 לכללי האתיקה בכך שעשה שימוש ברכוש המדינה לצרכים פרטיים, הרי המערער שילם לנתנאל סך של 4,000 ₪ בגין עבודות הפרגולה, ולא נטען כי מדובר בסכום שאינו סביר, ובעניין סיוד דירת אמו של המערער שולמו לנתנאל 1,000 ₪ (גם בעניין זה לא נטען שהסכום אינו סביר), ואף נקבע כי עבודה זו בוצעה לאחר שעות העבודה של נתנאל. עח. למניעת ספק יובהר, כי בדין הרשיע בית הדין את המערער הן בעניין הפרגולה והן בעניין סיוד דירת אמו של המערער, הכל כפי שנקבע כראוי בהכרעת הדין, אלא שנראה כי נסיבות העניין במקרה של יופה עולות בחומרתן על אלה של המערער, בה בשעה שאמצעי המשמעת שהוטלו על יופה, דהיינו, נזיפה והפקעת מחצית משכורת קובעת, קלים במידה רבה מאלה שהוטלו על המערער, מה גם שבעניין יופה נקבע כי העבודות בוצעו על חשבון שעות העבודה. נכון הוא שכל מקרה נדון לעיצומו של עניין ולפי נסיבותיו הקונקרטיות, אך לא ניתן להתעלם מהשוואת נסיבות המקרה שבפנינו למקרה של יופה, והשוואה זו אמורה להוליך להקלה באמצעי המשמעת שננקטו כלפי המערער. עט. ואולם, האישום השני בו הורשע המערער מטה את כפות המאזניים לצד החומרה, דהיינו, ניסיונו של המערער להחתים את מיכאל, חמיו של נתנאל, על מסמך לפיו מיכאל הוא זה שביצע את עבודת בניית הפרגולה. בצדק עמד בית הדין בגזר הדין על החומרה הטמונה במעשה זה, דהיינו, ניסיונו של המערער להחתים את מיכאל על מסמך ביודעו שהאמור במסמך איננו נכון, מעשה הנוגד את טוהר המידות של כל עובד מדינה (ולא רק מנהל), אם כי בית הדין מעיר שהיה זה מעשה חד פעמי, יום לאחר העלאת האשמותיו של נתנאל בשימוע שנערך לו, ומתוך המצוקה שהמערער חש בה. בית הדין גם מכיר בכך שהמערער אדם חיובי ביסודו, שהשקיע רבות בעזרה לזולת ולחלשים בפרט (עמ' 16 לגזר הדין). פ. משכך, אין מקום להשוות את אמצעי המשמעת שהוטלו על יופה לאלה שיש להטיל על המערער, יחד עם זאת, ראוי להביא בחשבון את תרומתו ארוכת השנים (משנת 1974) של המערער לשירות המדינה (עש"מ 1827/02 ספיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.3.2002)), ההערכות החיוביות להן זכה מן הממונים עליו במשך שנים רבות, והאופן משביע הרצון בו מילא את תפקידו כמנהל השינוע והחצר, כשאת ניהול מחלקת השינוע שמועסקים בה עובדים קשי-יום קיבל על עצמו ללא תוספת שכר, ובנוסף גם הוכח שהמערער השקיע רבות בעזרה לזולת, ולחלשים בפרט. פא. נסיבות מיוחדות אלה (כמו גם ההשעייה הארוכה ושאר הנסיבות שצוינו בגזר הדין) מובילות אותי למסקנה כי ראוי להתערב בגזר הדין ולבטל את אמצעי המשמעת של פסילה מתפקיד ניהולי, וכן לבטל את ההוראה בדבר העברה לתפקיד אחר לא ניהולי, ולנקוט במקום זאת באמצעי משמעת שמצויים במִדרג נמוך יותר, לפי סעיף 34 של חוק שירות המדינה (משמעת). פב. לפיכך, וכפי שכבר ציינתי לעיל, יש לדחות את הערעור על הכרעת הדין, ואילו את הערעור על גזר הדין, אני מקבל, ומורה כי אמצעי המשמעת שיוטלו על המערער הם אלה: 1. נזיפה חמורה. 2. הפקעת משכורת קובעת שתנוכה בעשרה תשלומים שווים ורצופים. 3. הורדה בדרגה אחת למשך שנתיים. אתיקהעובדי מדינה