הפסקת עבודה בגלל מעצר

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הפסקת עבודה בגלל מעצר: ערעור זה סב על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע (סגנית הנשיא יהודית הופמן ונציגי הציבור גב' אסתר בכר ומר שאול ששון; עב 1068/09), שקיבל חלקית את תביעתו של המערער לזכויות בקשר לעבודתו ולסיום עבודתו. הרקע לערעור, כעולה מפסק דינו של בית הדין האזורי: המערער עבד כפועל ייצור במשיבה - חברה לייצור מוצרי פלסטיקה (להלן - החברה) מחודש נובמבר 2005 עד להתפטרותו ביום 25.2.2008. המערער עבד במשמרות, כפי שנהוג במפעל החברה: משמרת בוקר - משעה 07:00 עד שעה 19:00; משמרת לילה - משעה 19:00 עד שעה 07:00. אין מחלוקת כי על יחסי העבודה שבין הצדדים חל צו ההרחבה בענף הפלסטיקה. ביום 12.11.07 פנה המערער בדרישה בכתב לחברה לשלם לו זכויות שונות, כגון: תשלום הפרשות לקרן פנסיה, הפרשי שכר בגין משמרות לילה, פדיון דמי הבראה, דמי חגים ותוספת ותק (נספח א' לכתב התביעה). החברה השיבה למכתבו של המערער במכתב מיום 23.12.07 ודחתה את דרישותיו, למעט דרישתו לתוספת ותק, וטענה כי שילמה למערער מלוא זכויותיו, וכי המערער נותר חייב לה 12,145 ₪ בגין תשלומי יתר ששילמה לו עבור הפסקות ומחמת טעות, כאשר טעות זו התגלתה בעקבות קבלת מכתבו (נספח ב' לכתב התביעה). המערער היה עריק מצה"ל, וביום 25.2.2008 נעצר על ידי רשויות הצבא, וחויל ביום 26.2.2008. החברה שילמה למערער פיצויי פיטורים, שכן על פי חוות דעת של חשבת השכר מטעמה, ראתה במערער כמי שהתפטר מחמת גיוסו לצה"ל. החברה ניכתה משכרו האחרון של המערער 4,371 ₪ בגין אי מתן הודעה מוקדמת, שכן לדידה הוא התפטר לאלתר. בתביעתו בבית הדין האזורי תבע המערער השבת ניכוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת, פיצוי בגין הפרשות לגמל, פדיון חופשה שנתית, תוספת ותק, דמי חגים והפרשי שכר בעד משמרות לילה. בית הדין האזורי קיבל את התביעה בחלקה וקבע כמפורט להלן: לעניין השכר הקובע לצורך חישוב הזכויות השונות, קבע בית הדין האזורי כי המערער עבד בשכר שעתי. שכרו השעתי האחרון של המערער היה בסך 23.5 ₪, שכרו היומי היה בסך 188 ₪, ושכרו החודשי היה בסך 4,371 ₪. התביעות לפיצוי בגין אי הפרשות לגמל, פדיון חופשה ודמי חגים נתקבלו בחלקן. התביעות להשבת ניכוי הודעה מוקדמת והפרשי שכר בעד משמרת לילה ותוספת ותק נדחו. הערעור בפנינו סב על שני נושאים בלבד: החזר ניכוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת והפרשי שכר בעד משמרות לילה. החזר ניכוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת: המערער טען בבית הדין האזורי כי התפטר מעבודתו בשל הרעה בתנאי עבודתו ובשל גיוסו לשירות בצה"ל, וכי נתן הודעה מוקדמת להתפטרותו. בית הדין האזורי קבע כי המערער לא הוכיח שהוא התפטר מחמת הרעה בתנאי עבודתו, וכי גרסת החברה בעניין זה מהימנה ועדיפה. בהקשר זה ציין כי המערער לא ציין במכתב מיום 12.11.07, ששלח במהלך עבודתו, כי בכוונתו להתפטר אם לא ישולמו לו הזכויות שתבע. לפיכך, לא ניתן לראות במכתב מיום 12.11.2007 הודעה מוקדמת להתפטרות; ביום 25.2.2008 הפסיק המערער להגיע לעבודה בעקבות מעצרו, ונדחתה טענתו כי היה מתפטר באותו יום גם לולא נעצר. באשר להתפטרות עקב הגיוס לצה"ל: על המערער חלה חובת מתן הודעה מוקדמת למעבידו על מנת שיוכל להיערך במקום העבודה; לא הוכחה גרסת המערער לפיה נתן הודעה מוקדמת בת שבוע להתפטרותו; לא הוכח כי המערער לא הוצב בסידור עבודה שבועי בשבוע בו סיים את עבודתו. בהקשר זה בית הדין קיבל את עדותו של מנכ"ל החברה לפיה בשבוע בו נעדר המערער הוא היה משובץ בעבודה, ובשבוע שלאחר מכן, עת ישב בכלא, הוא לא שובץ; בית הדין דחה גם את טענת המערער לפיה החברה ידעה שהוא עריק מצה"ל ועלול להיעצר בכל יום, וקיבל את גרסת מנכ"ל החברה לפיה המערער אמנם הודיע שהוא עריק, אך אמר שהעניין בטיפול עורך דין וצפוי להסתיים בהקדם. לאור כל אלה קבע בית הדין האזורי כי לא הוכח שהמערער נתן הודעה מוקדמת להתפטרותו ולכן נדחתה התביעה להשבת הניכוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת. המערער טען כי שגה בית הדין האזורי כשפסק כי החברה אינה צריכה להשיב למערער את דמי ההודעה המוקדמת שניכתה. בהקשר זה טען כי המערער נתן לחברה הודעה מוקדמת ביום 12.11.07 עת הודיע לחברה על הרעת תנאי עבודתו, היינו הודעה מוקדמת של כחודשיים, ושגה ביה"ד קמא בקובעו כי המערער הודה שנתן למשיבה שבוע הודעה מוקדמת; החברה ידעה שהמערער הוא עריק מצה"ל, ונתנה לכך יד; החברה ידעה שהמערער התפטר, ובכל מקרה ידעה על האפשרות שייעצר ו"על סיכויו להמשיך במפעל, שמשטרה צבאית דולקת אחריו"; הרציונאל במתן הודעה מוקדמת הוא ליתן זמן למעביד להתארגן כדי שלא ייגרם לו נזק. במקרה הנדון החברה מצאה מיד מחליף למערער, שיבצה אותו לאחר התפטרות המערער, ולכן לחברה לא נגרם שום נזק עקב התפטרות המערער; גם אם החברה הייתה זכאית לפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת היה עליה להגיש תביעה נגד המערער, ולא לעשות דין לעצמה ולנכות את הפיצוי מסכום פיצויי הפיטורים ששולם למערער. זאת ועוד. ניכוי הפיצוי הינו בניגוד להוראת סעיף 25(א) לחוק הגנת השכר, תשי"ח - 1958. החברה טענה כי המערער הפסיק להגיע לעבודה בחברה ביום 25.2.2008, ללא שנתן הודעה מראש, וזאת עקב מעצרו בשל היותו עריק מהצבא, כפי שהתברר לחברה בדיעבד; יש לדחות את טענתו של המערער כאילו התכוון להתפטר בדיוק ביום בו נעצר; המערער לא סיים את עבודתו מחמת הרעת תנאי עבודה; גרסת המערער שקרית ונסתרה על ידי הראיות שהובאו בתיק, ובכל מקרה עדות המערער בחקירתו הנגדית כי הודיע מראש למשיבה על מועד התפטרותו היא עדות כבושה ועל בית הדין לא לתת לה משקל ראייתי כלשהו. לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק אנו קובעים כי דין הערעור בעניין השבת ניכוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת להידחות. זאת, מנימוקים שיפורטו להלן. כאמור, בית הדין האזורי קבע, על יסוד התרשמותו מהעדויות ומהראיות בפניו, כי המערער לא הוכיח, ולו בראשית ראייה, כי התכוון להתפטר ב-25.2.08 בשל הרעת תנאי עבודה, וכי נתן הודעה מוקדמת להתפטרותו. בעניין זה, בית הדין האזורי העדיף את גרסת החברה, כי המערער סיים את עבודתו עקב מעצרו באופן מיידי, ללא מתן הודעה מוקדמת. לאחר בחינת חומר הראיות שהיה בפני בית הדין האזורי, אנו סבורים כי מסקנתו מבוססת היטב בראיות ובעדויות שהיו בפניו, והמקרה הנדון אינו מצדיק חריגה מהכלל, לפיו ערכאת הערעור לא תתערב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, המבוססות על התרשמותו הבלתי אמצעית מהעדויות והראיות שבפניו, ולא תתערב בקביעות העובדתיות של בית הדין האזורי בנוגע למהימנות העדים [דב"ע (ארצי) מט/23-0 המוסד לביטוח לאומי - הירשהורן, פד"ע כ 349, 352 (1989)]. בהתייחס לטענת המערער כי לא היה מקום לחייבו במתן פיצוי על אי מתן הודעה מוקדמת, לנוכח העובדה שהחברה מצאה מחליף באופן מיידי ולא נגרם לה נזק: זכותו של העובד ושל המעביד לפיצוי על אי מתן הודעה מוקדמת בהתאם לסעיף 7 לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א - 2001, אינה מותנית בכך שנגרם נזק לעובד או למעביד. מדובר בפיצוי מוסכם, בסכום הקבוע בחוק, וכאמור תשלומו אינו טעון הוכחה שנגרם נזק. כך גם נפסק על ידי בית דין זה, טרם חקיקתו של החוק, כי אין העובד חייב להוכיח את הנזק שנגרם לו עקב אי מתן הודעה מוקדמת, וכי הוא זכאי לפיצוי בעד אי מתן הודעה מוקדמת גם אם החל לעבוד במקום עבודה אחר יום לאחר פיטוריו, והשתכר במקום עבודתו החדש שכר גבוה יותר [ראו: דב"ע (ארצי) מח/22 - 3 טלמיר אלקטרוניקה בע"מ- שמואל יפה, פד"ע כ' 107 (1988)]. עקרון זה, זכאות לפיצוי בעד אי מתן הודעה מוקדמת ללא תלות בכך שנגרם נזק והוכח נזק, חל גם כאשר העובד הפר את החובה ליתן הודעה מוקדמת להתפטרותו. בהתייחס לטענה כי החברה לא הייתה רשאית לנכות את סכום הפיצוי בעד אי מתן הודעה מוקדמת מפיצויי הפיטורים: בהתאם לסעיף 25(ב) לחוק הגנת השכר רשאי המעביד לנכות משכרו האחרון של עובד "כל יתרה של חוב שהעובד חייב לו, לרבות מקדמות". בהתאם לפסיקה, "כוונת המלים 'יתרת חוב ולרבות מקדמות' היא לסכום קצוב ומוכח או בלתי שנוי במחלוקת" [דב"ע (ארצי) נד/101 - 3 יעקב עמנואל - שופר סל בע"מ, פד"ע כח' 241 (1995)]. במקרה הנדון, מדובר בניכוי חוב בסכום קצוב בשיעור ידוע, דהיינו "סכום השווה לשכרו הרגיל [של העובד] בעד התקופה שלגביה לא ניתנה ההודעה המוקדמת", ולא בניכוי סכום לא קצוב בגין נזק ששיעורו לא הוכח, שאותו אכן אסור למעביד לנכות חד צדדית מהשכר או מפיצויי הפיטורים המגיעים לעובד (עניין עמנואל). כללו של דבר: הערעור בעניין השבת ניכוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת להתפטרות נדחה. הפרשי שכר עבודה בעד עבודה במשמרת לילה: כאמור, אין מחלוקת כי על הצדדים חלות הוראות צו ההרחבה בענף הפלסטיקה (להלן - צו ההרחבה). בצו ההרחבה נקבעו הוראות מפורטות לעניין עבודה במשמרות וזכאות לתוספת משמרות, כמפורט להלן: בסעיף 2 לצו ההרחבה מוגדרות המשמרות כך:  משמרת יום - עבודה בתחום השעות 06:00 - 17:00. משמרת שנייה - עבודה בתחום השעות 14:00 - 22:00. משמרת לילה או עבודת לילה - עבודה בתחום השעות 22:00 - 06:00. בסעיף 8 לצו ההרחבה נקבע הגמול בעד עבודה במשמרות ועבודת לילה כמפורט להלן: התוספת לעבודת משמרת שניה - 17.5%, עבודת המשמרת האמורה תימשך לא פחות מ-7.5 שעות עבודה. התוספת לעבודה במשמרת לילה - 40%, עבודת המשמרת האמורה תימשך לא פחות מ-6.5 שעות עבודה. שעות המשמרות בחברה היו שונות משעות המשמרות בהתאם להוראות צו ההרחבה. כאמור, במפעל החברה עבדו בשתי משמרות: משמרת בוקר - משעה 7:00 עד 19:00; משמרת לילה - משעה 19:00 עד שעה 7:00. המערער טען בבית הדין האזורי כי החברה לא שילמה לו את מלוא השכר בעד עבודה במשמרות לילה בהתאם לצו ההרחבה. בית הדין האזורי קבע שהמערער לא הוכיח את זכאותו להפרשי השכר בגין משמרות הלילה. בהקשר זה קבע כי הזכאות לקבלת שכר שעתי בשיעור 140% על פי הוראות ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה היא בגין עבודה במשמרת לילה המתחילה בשעה 22:00 והמסתיימת בשעה 06:00, היינו בגין 8 שעות עבודה. העובדה ששעות המשמרת הנהוגות במפעל אינן תואמות את השעות שפורטו בצו ההרחבה אינה מזכה את המערער בהטבה שלא פורטה בצו ההרחבה; כפועל יוצא מכך, גם אין לחשב את הגמול בגין עבודה בשעות נוספות משעה 03:00 עד 07:00 בבוקר על פי בסיס שכר של 140%. בית הדין האזורי הוסיף וקבע כי אין במסקנתו זו כדי לשלול את המסקנה שהמערער היה זכאי לגמול עבודה בשעות נוספות בגין המשמרות שהתקיימו החל מהשעה 19:00 ועד השעה 07:00, כפי ששולמו לו על ידי החברה. אולם המערער לא השכיל להוכיח כי היה זכאי לתוספת השכר ולשיעורה; כמו כן, החברה הוכיחה שהמערער השתכר שכר שעתי גבוה מעבר לשיעור שכר המינימום בגין כל משמרות העבודה השונות; מאחר שנדחתה התביעה לתשלום הפרשי השכר מתייתר הצורך לדון בטענת החברה בדבר קיזוז שעת ההפסקה. יחד עם זאת, גם לו התקבלה תביעת המערער להפרשי שכר, ספק אם הייתה מתקבלת טענת החברה, מאחר שמדובר בטעות ולא כל טעות מזכה בהשבה, אלא רק טעות שבעובדה להבדיל מטעות משפטית, ואף זו נתונה לשיקול דעת בית הדין. המערער טען בסיכומיו כי יש לחשב את תשלום השכר במשמרת לילה באופן הבא: משעה 19:00 עד שעה 22:00 - לפי צו ההרחבה מדובר במשמרת שנייה, והתוספת לעבודת משמרת שניה היא 17.5%. אולם, מאחר שצו ההרחבה מתנה את מתן התוספת במשמרת השנייה בכך שהעובד עבד 7.5 שעות, העובד אינו זכאי לתוספת משמרות בעד שעות עבודה אלה; משעה 22:00 עד שעה 03:00 - לפי צו ההרחבה מדובר במשמרת לילה, והתוספת בעדה היא 40%. לפיכך, בעד שעות אלה העובד זכאי לשכר בשיעור של 140% משכר שעה רגילה; משעה 03:00 עד שעה 07:00 - מדובר בשעות נוספות מעבר ל-8 שעות עבודה רגילות. לכן, בעד השעתיים הראשונות מגיע גמול בשיעור של 25% על בסיס שכר בשיעור של 140% משכר שעה רגילה, ובעד השעה השלישית ואילך מגיע גמול בשיעור של 50% על בסיס שכר בשיעור של 140% משכר שעה רגילה. בתגובה לטענת החברה כי שילמה בעד עבודה במשמרת לילה "שכר ממוצע של שלוש משמרות", טען המערער כי ניתן היה לקבל טענה זו אילו החברה הייתה משלמת "שכר ממוצע" בעד עבודה בכל המשמרות, לרבות משמרת בוקר. אולם, לא ניתן לקבל מצב בו בעד עבודה במשמרת בוקר משולם שכר מינימום ואילו בעד עבודה במשמרת לילה משולם שכר ממוצע. החברה טענה כי יש לדחות את התביעה להפרשי שכר בגין עבודה במשמרת לילה. הוראות צו ההרחבה בעניין משמרת לילה לא חלות על כל משמרת הלילה הנהוגה במפעל (7:00-19:00), אלא רק על עבודה החל משעה 22:00 עד שעה 6:00; התעריף השעתי ששולם למערער בגין שעת לילה הוא שקלול של תעריף שעת עבודה ממוצעת למשמרות העבודה השונות בהן עבד המערער, והוא גבוה משכר מינימום, כפי שאף קבע בית הדין האזורי. על שכר זה שולם למערער תוספת בגין שעות נוספות; המערער לא טוען אמת באשר למספר שעות העבודה שעבד בלילה; אם ייפסק סכום כלשהו לטובת המערער יש לקזז ממנו את השכר ששולם למערער ביתר, בגין שעת הפסקה בכל משמרת שלא קוזזה במהלך שנות עבודתו, בסך של 12,432 ₪. לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, אנו קובעים כי דין הערעור בעניין הפרשי שכר בעד עבודה במשמרת לילה ובעד עבודה בשעות נוספות במשמרת לילה להתקבל. נקדים ונאמר כי אין בתשלום שכר העולה על שכר המינימום משום צידוק שלא לשלם לעובד תוספת משמרות. תשלום שכר בשיעור העולה על שכר המינימום או בשיעור העולה על תעריף השכר שנקבע בהוראות צו ההרחבה אינו שולל את זכותו של העובד לתוספות ולזכויות מכוח הוראות החוק או צו ההרחבה. [ע"ע (ארצי) 1144/04 אברהם מרחיב - מוקד אמון סביון (1981) בע"מ, מיום 21.12.06; ע"ע (ארצי) 623/06 בוטלז'י - מלון שלום פלאזה אילת בע"מ, מיום 11.2.2010]. זאת ועוד. עיון בתלושי השכר של המערער מעלה כי בחלק מהתקופה גם בעד עבודה במשמרת לילה שולם לו שכר מינימום (למשל בחודש פברואר 2007). כמו כן, עיון בתלושי השכר מעלה כי הטענה ששולם למערער "שכר ממוצע של שלוש משמרות" (להלן - שכר ממוצע) אינה נכונה. כך למשל, בחודש מרץ 2007 שולם למערער שכר בשיעור של 21.28 ₪, בעוד ששכר ממוצע על בסיס שכר המינימום באותה תקופה (19.28 ₪) היה בשיעור של 22.97 ₪. לפיכך, אין צורך להכריע בשאלה אם מעביד רשאי לשלם שכר ממוצע במקום לשלם תוספות משמרות על פי הוראות צו ההרחבה. מכל מקום, אם בכלל ניתן לקבל טענה זו, הרי שעל המעביד לשלם שכר ממוצע הן בעד עבודה במשמרות בוקר והן בעד עבודה במשמרות לילה במשך כל תקופת עבודתו של העובד. אין לקבל טענה זו כאשר המעביד משלם שכר ממוצע רק בעד עבודה במשמרת לילה ובחלק מתקופת העבודה. כאמור, שעות העבודה של המערער במשמרת לילה היו משעה 19:00 עד שעה 7:00. צו ההרחבה קובע תוספות שכר עבור עבודה במשמרת שנייה משעה 14:00 עד שעה 22:00 ועבור עבודה במשמרת לילה משעה 22:00 עד שעה 06:00. אין זה סביר, כי העובדה שהמערער עבד משמרת לילה ארוכה יותר מזו הקבועה בצו ההרחבה, דהיינו 12 שעות במקום 8 שעות, תשלול ממנו את תוספת השכר המגיעה לפי צו ההרחבה למי שעובד במשמרת לילה, כהגדרתה בצו ההרחבה. לפיכך, בעד שעות העבודה במשמרת לילה שלאחר השעה 22:00 המערער זכאי לתוספת משמרות על פי הוראות צו ההרחבה, דהיינו תוספת משמרות בשיעור של 40%. המערער לא תבע תוספת משמרות בעד שעות העבודה משעה 19:00 עד שעה 22:00, כיון שעבד פחות מ- 7.5 שעות במשמרת שנייה. לנוכח העובדה שלא תבע תוספת משמרות בעד שעות אלה, אין צורך להכריע בערעור זה אם היה זכאי לתוספת משמרות בעד שעות אלה ובאיזה שיעור. השכר המגיע בעד עבודה בשעות רגילות במשמרת לילה (19:00 עד 3:00): בעד שעות העבודה הרגילות במשמרת לילה, משעה 22:00 עד השעה 3:00 זכאי המערער לתוספת משמרות בשיעור של 40%. (נציין, כי המערער לא תבע גמול שעות נוספות בעד השעה השמינית, דהיינו שעת העבודה שמשעה 2:00 עד שעה 3:00, על אף שבהתאם להוראות חוק שעות עבודה ומנוחה ב"עבודת לילה", יום עבודה רגיל הוא בן שבע שעות ולא בן שמונה שעות, ולכאורה היה המערער זכאי לגמול שעות נוספות בעד שעת העבודה השמינית במשמרת). לפיכך, המערער זכאי לתוספת בשיעור של 40% משכר שעה רגילה בעד שעות העבודה שמשעה 22:00 עד 3:00. השכר המגיע בעד עבודה בשעות נוספות במשמרת לילה (3:00 עד 7:00): סעיף 16 לחוק שעות עבודה ומנוחה, שעניינו גמול שעות נוספות, קובע כי "הועבד עובד שעות נוספות, ישלם לו המעביד בעד שתי השעות הנוספות הראשונות שבאותו יום שכר עבודה לא פחות מ-¼1 מהשכר הרגיל, ובעד כל שעה נוספת שאחריהן לא פחות מ-½1 מהשכר הרגיל". סעיף 18 לחוק שעות עבודה ומנוחה קובע לעניין סעיף 16, כי "'שכר רגיל' כולל כל התוספות שמעביד משלם לעובדו". בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי בעניין למפל, אשר אושרה על ידי בית המשפט העליון (דב"ע (ארצי) לט/24-3 בתי הזיקוק לנפט בע"מ - זאב למפל, פד"ע י 421 (1979); בג"צ 613/79 בתי זיקוק לנפט נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד לד (2) 317] השכר הרגיל לעניין גמול שעות נוספות הוא השכר המשתלם בעד השעות שקדמו לשעות הנוספות. ככל שמדובר בתשלום גמול שעות נוספות בעד שעות עבודה נוספות במשמרת שנייה או משמרת לילה, ולעובד משולמת תוספת משמרת, יש לכלול בשכר הרגיל בחישוב גמול שעות נוספות גם את תוספת המשמרת. [ראו גם: עע (ארצי) 1089/02 יוסף ברנע - בזק בע"מ, ניתן ביום 13.10.04]. אמנם, מתלושי השכר עולה כי בהתאם לחוק שעות עבודה ומנוחה ובהתאם לצו ההרחבה שולם למערער גמול שעות נוספות בעד שעות העבודה הנוספות במשמרות לילה, אולם הגמול שולם על בסיס שכר העבודה הרגיל ולא על בסיס שכר העבודה בצירוף תוספת בעד עבודה במשמרת לילה. לפיכך, המערער זכאי להפרשי שכר כמפורט להלן. בעד השעה 03:00 עד השעה 05:00 - למערער הגיע גמול בשיעור של 25%, על בסיס שכר בשיעור של 140% משכר שעה רגילה, דהיינו, שכר בשיעור של 175% משכר שעה רגילה. הואיל ושולם למערער גמול בשיעור של 25% משכר שעה רגילה, ההפרש המגיע הוא 50% משכר שעה רגילה. בעד שעה 05:00 עד השעה 07:00 - למערער הגיע גמול בשיעור של 50%, על בסיס שכר בשיעור של 140% משכר שעה רגילה, דהיינו, שכר בשיעור 210% משכר שעה רגילה. הואיל ושולם למערער גמול בשיעור של 50% משכר שעה רגילה, ההפרש המגיע הוא 60% משכר שעה רגילה. נציין, כי בהתאם לפסיקה בעניין למפל השכר הרגיל לעניין גמול שעות נוספות משמעו השכר המשתלם בעד השעות שקדמו לשעות הנוספות. לפיכך, גם בעד שעת העבודה האחרונה, בין השעה 06:00 לבין השעה 07:00, הגמול המגיע בעד עבודה בשעות נוספות מחושב על בסיס שכר של 140%, כפי שחישב המערער, וזאת על אף שמדובר בשעת עבודה הנכללת במשמרת יום על פי צו ההרחבה. המערער ביסס את חישוביו, בין היתר באשר למספר השעות שעבד בלילה, על הנתונים בתלושי השכר שהונפקו על ידי החברה, בהם פורטו שעות עבודתו במשמרת לילה ושעות עבודה נוספות. החברה לא הביאה ראיות כלשהן הסותרות את הנתונים בתלושי השכר. לאחר בדיקת חישובי המערער בסיכומי הטענות מטעמו אל מול תלושי השכר, אנו קובעים כי התחשיב שנערך על ידי המערער מדויק. לפיכך, המערער זכאי להפרשי שכר בעד עבודה במשמרת לילה בסך של 10,561 ₪. זכאות לפיצויי הלנת שכר: אין מקום לחייב את החברה בתשלום פיצויי הלנת שכר. ראשית, התביעה הוגשה ביום 12.1.2009, כך שחלק הארי של התביעה לפיצויי הלנה התיישן התיישנות מהותית, ולמעשה רק בעד החודשים ינואר 2008 ופברואר 2008 עשוי המערער להיות זכאי לפיצויי הלנה. שנית, במקרה הנדון היו חילוקי דעות של ממש בדבר עצם החבות. זאת ועוד. פסיקתו של בית הדין האזורי, אשר דחה את התביעה, היא כשלעצמה מעידה על קיומם של חילוקי דעות של ממש. לנוכח העובדה שבית הדין האזורי דחה את התביעה להפרשי שכר, ברור כי החברה הייתה רשאית להסתמך על פסיקתו. לכן, אין מקום לחייב בפיצויי הלנת שכר, ויש לחייב בתשלום הפרשי הצמדה וריבית כחוק בלבד. באשר לטענת הקיזוז שהועלתה על ידי החברה: החברה טענה כי אם יתקבל הערעור יש לקזז מהסכום שייפסק שכר ששולם למערער ביתר, בגין שעת הפסקה בכל משמרת שלא קוזזה במהלך שנות עבודתו בשל טעות במחלקת השכר של החברה, בסך של 12,432. אין בידינו לקבל טענה זו, מנימוקים אלה: עיון בתצהיר מנהל החברה מעלה כי לא הוצגו נתונים מפורטים לגבי שעות העבודה וההפסקות הנהוגות בחברה, וגם בעדותו בחקירה נגדית, בתשובה לשאלה מי קבע למערער את זמני ההפסקה ומשך ההפסקה השיב "אין לי מושג" (פרוטוקול ע' 9, ש' 9). מעבר לכך, לא ידע המצהיר מטעם החברה להשיב אם החברה שילמה בעד שעת הפסקה לכל העובדים או רק למערער (ע' 9, ש' 6). נציין, כי המערער העיד שלא היו לו שתי הפסקות בנות חצי שעה כל אחת, אלא "הייתה לי הפסקה אחת ומעולם לא יצאתי להפסקה של שעה. היו ימים שלא יצאתי להפסקה בכלל" (פרוטוקול ע' 6, ש' 11-10). לאור האמור, לא הוכחה גרסתה העובדתית של החברה כי נתנה למערער הפסקה בת שעה מדי יום, וכן לא הוכחה גרסתה כי התשלום בעד הפסקה שולם בטעות. נוסיף, כי ככל שמעביד משלם לעובד הטבה מעבר למגיע לו על פי החוק או צו ההרחבה, הטבה זו הופכת לחלק מתנאי עבודתו המוסכמים של העובד, והמעביד אינו רשאי לבטלה לאחר שהעובד מסיים את עבודתו, בתגובה להגשת תביעה על ידי העובד לתשלום זכויות אחרות המגיעות לו [דב"ע (ארצי) נד/48-3 מזרה - ענת ימין, מיום 2.5.94; ע"ע (ארצי) 1260/00 מרקוביץ - אקורד הנדסה בע"מ, מיום 5.8.02].  סוף דבר: הערעור בעניין השבת ניכוי הפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת נדחה. הערעור בעניין הפרשי שכר בעד עבודה במשמרות לילה מתקבל, והמערער זכאי להפרשי שכר בסך של 10,561 ₪. למען הנוחות, סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממחצית תקופת העבודה, דהיינו מיום 1.1.2006 עד למועד התשלום בפועל. בהתחשב בכך שרק חלק מהערעור התקבל, המשיבה תשלם למערער שכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ₪. אם סכום זה לא ישולם בתוך 30 יום מהמועד בו יומצא למשיבה פסק הדין, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום עד למועד התשלום בפועל. הפסקת עבודהמעצר