הסכם שותפות להקמת אתר אינטרנט

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הסכם שותפות להקמת אתר אינטרנט: בתיק זה הוגשה תביעה למתן חשבונות ותביעה שכנגד כספית, על יסוד מערכת יחסים עסקית בין הצדדים. רקע התובעת הינה חברה שעיסוקה בתחום המדיה הדיגיטאלית והאינטרנט. הנתבע, הינו איש מחשבים המתמחה בבניית אתרים ברשת, ובעל עסק בשם בולסטאר אינטרנט ומולטימדיה (להלן: "השותפות") ועסק בשם בולסטאר אינטראקטיב בע"מ (להלן: "חברת בולסטאר" / "בולסטאר"). ביום 1/4/05 התקשרו הצדדים ביניהם, בהסכם שותפות בשיעור של 50% לכל אחד (להלן: "ההסכם"), במטרה להקים אתר, שמטרתו לאפשר לגולשים, שירותים, באמצעותם יוכלו להקים לעצמם תתי אתרים לצורכיהם (להלן: "פארק אתרים" ו/או "המיזם"). הנתבע תרם לשותפות את מומחיותו, בבניית תתי אתרים ברשת, בעוד שהתובעת תרמה יכולות שיווק ומימון בתחום האינטרנט. סעיף 4 להסכם קבע את חלוקת הרווחים בין הצדדים, בשיעור של 50% לכל צד. כן נקבע כי הוצאות כל צד (בגין עובדיו, שרתים, שיווק, פרסום ועוד), יחולו על כל צד בנפרד. הצדדים ציפו כי האתר יישא רווחים כתוצאה מרכישת שירותים נוספים, וזאת מעבר לשירות של הקמת תתי האתרים, אשר לכשעצמו יהיה ללא תשלום. מהלך הזמן היה הנתבע אחראי לבדו על כל נושא הגבייה, ואף היה האחראי להעביר לתובעת את חלקה היחסי ברווחים, כמפורט בהסכם. לימים, בעקבות כתב תביעה שהגיש הנתבע בשם בולסטאר, כנגד צד שלישי, במסגרתו פורטו סך ההכנסות החודשיות של פארק אתרים, דרש מנהל התובעת מהנתבע הסברים, מדוע אין התובעת מקבלת את מלוא חלקה בהכנסות מהאתר. בנסיבות אלה הוגשה התביעה לקבלת צו למתן חשבונות ולצו הצהרתי לפיו התובעת זכאית למחצית מהרווחים שהכניס המיזם לאורך כל חייו ועד היום, והוגשה גם התביעה שכנגד שהיא תביעה כספית בעיקרה. על רקע האמור ניתן על ידי כב' השופט ד' מור, ביום 16/3/11, פסק דין חלקי, אשר קיבל את התביעה למתן חשבונות ולמתן צו הצהרתי, ודחה את התביעה שכנגד (להלן: "פסק הדין החלקי"). כך נקבע בפסק הדין החלקי כי התובעת זכאית לקבלת מידע באשר "לכל הכנסות האתר, 'פארק אתרים', מכל יישום ויישום ללא קשר לסוגו ולטיבו וכל עוד הוא תוצר ישיר של אתר זה בכל תקופת חייו של האתר" (סעיף 9 לפסק הדין החלקי). בנוסף לאמור ניתנה ביום 22/3/11, החלטה נוספת הקובעת כי פסק הדין החלקי למתן חשבונות ניתן גם כנגד חברת בולסטאר, ואילו לנתבע שמורות כל טענותיו ביחס לשירותים או תוכן סלולארי שלא שייכים לפארק אתרים. החלטה זו התווספה לפסק הדין החלקי והפכה להיות חלק בלתי נפרד ממנו. (להלן: "ההחלטה המשלימה"). ערעור שהגיש הנתבע על פסק הדין החלקי, לבית המשפט המחוזי בתל אביב (תיק 22500-05-11), נדחה, בהסכמת הצדדים, ביום 15/2/12 (להלן: "הליך הערעור"). בד בבד, ולאחר שהנתבע העביר לתובעת את מלוא המסמכים, כפי שנתבקש על ידה (גם אם לא בנקל), מונה בהסכמת הצדדים מומחה מטעם בית המשפט, בתחום החשבונאי (להלן: "המומחה"), אשר נתן חוות דעת ביחס לשאלות שנותרו במחלוקת בין הצדדים והן: מה סכום ההכנסות שהיה לנתבע ולחברת בולסטאר, החל מדצמבר 2006 ועד היום (כפי שנקבע בפסק הדין החלקי כמפורט לעיל) . טענות הנתבע ביחס לשירותים או תוכן סלולארי שלא שייכים לאתר פארק אתרים". אופציות חלופיות בדרך החישוב. הוצאות שהיו לנתבע בייצור ההכנסות; אופיין של הוצאות אלה וסיווגן, תוך הבחנה בין הוצאות שנועדו לפיתוח האתר והבאת רווחים נוספים, לעומת הוצאות שעניינן צריכה שוטפת, דוגמת משכורות של הנתבע עצמו, תשלומי דמי שכירות וכיוצ"ב; ופירוט באשר להוצאות אשר אותן ניתן לייחס במישרין לפארק אתרים לעומת הוצאות ש"הועמסו" על האתר (במידה וישנן כאלה), ואשר בפועל הוצאו בגין פיתוח יישומים שאינם קשורים בו כלל. המומחה הגיש את חוות דעתו ביום 25/1/12, וביום 10/05/12, לאחר קבלת שאלות הבהרה מטעם הצדדים ועיון במסמכים נוספים שהגיש הנתבע (בעניין הכנסות לשנת 2010), הוסיף ועדכן אותה, תוך שקבע ביחס לתקופה שהחל משנת 2007 ועד שנת 2011, כדלקמן: סך כל ההכנסות של בולסטאר ופארק אתרים יחד הינו: 5,515,237 ₪; סך ההכנסות המיוחסות לפארק אתרים בלבד הינו: 2,819,843 ₪; סך ההוצאות הישירות של פארק אתרים הינו: 1,198,625 ₪. בנסיבות אלה, השאלה שנותרה לדיון בפניי הינה, מהו גובה הסכום לתשלום נוכח פסק הדין החלקי, ומי חב בתשלום זה, בהתאם להחלטה המשלימה. טענות הצדדים בסיכומיהם טוענת התובעת בסיכומיה כי יש לקבל את חוות דעתו (המקורית והמתוקנת) של המומחה, אשר במסגרת חוות הדעת המתוקנת קבע כי ל"פארק אתרים" הכנסות בסך כולל של 2,819,843 ₪ (לא כולל מע"מ), וכי התובעת זכאית למחצית מסך הכנסות אלה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. בעניין זה טוענת התובעת כי חוות דעת המומחה הינה שמרנית, מקלה עם הנתבע ומתחשבת בו. התובעת מוסיפה וטוענת כי התנהלותו של הנתבע לאורך ההליך, הייתה חמורה וחסרת תום לב. כך הפר הנתבע את צו המניעה הזמני שאסר על ביצוע דיס פוזיציה במערכת פארק אתרים, והעביר חלק נכבד מהפעילות בו לחברת בולסטאר, אשר בבעלותו - התנהלות בגינה נתקבלה ההחלטה המשלימה אשר קבעה כי פסק הדין למתן חשבונות יינתן גם כנגד חברת בולסטאר, ולגבי כל ההכנסות מכל סוג שהוא - וכך גם ניסה לאיין את פסק הדין החלקי. הדברים קיבלו ביטוי בהחלטה המשלימה. עוד טוענת התובעת כי הנתבע הסתיר, באופן מכוון, מסמכים ונתונים שהיה עליו להעביר למומחה וכי על יסוד האמור, הובהר בחוות דעתו של המומחה כי הנתבע ובולסטאר, לא סיפקו את מלוא האינפורמציה המתבקשת וכי מהלך עריכת חוות הדעת התגלו ממצאים שיש בהם כדי להטיל ספק בדבר שלמות ואיכות המצג החשבונאי שהוצג על ידי הנתבע ובולסטאר, לרבות חשש להיעדר דיווח נאות ואי שיתוף פעולה מטעמם, וזאת הגם שניתנו להם מספר הזדמנויות לעשות כן. דברים אלה נכונים גם ביחס לדיווח שקיבל המומחה מצדדים שלישיים, שהיו הלקוחות המרכזיים של מערכת פארק אתרים והם - חברת גוגל וחברת שמיר. בנוסף טוענת התובעת כי היא זכאית לסך בשיעור של 50% מכלל ההכנסות של פארק אתרים וכי כמפורט בסעיף 4 להסכם, אין לנכות מסכום זה את ההוצאות שהוציא כל אחד מן הצדדים. בשים לב לאמור טוענת התובעת, כי אין כל נפקות להבחנה בין "רווחים" לבין "הכנסות" של פארק אתרים. בעניין זה ציינה התובעת כי לא הביעה הסכמתה לקיזוז כלשהוא של הוצאות ישירות, במסגרת שקלול הרווחים המגיעים לה מפארק אתרים. לבסוף טוענת התובעת כי מעמדה של חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, עדיף וכי סביר להניח שבית המשפט יאמצה, אלא אם קיימת נסיבה בולטת לעין שלא לעשות כן (התובעת מפנה לדברי כב' השופטת מ' נאור בבר"מ 5171/07 אלי מנשה נ' הוועדה לתכנון ובנייה). מנגד טוען הנתבע כי יש להיצמד לסעדים המבוקשים בכתב התביעה. בעניין זה טוען הנתבע כי התובעת מבקשת תשלום עבור מחצית מהכנסות אתר פארק אתרים, לאורך כל ימי חייו קרי מתחילת שנת 2007 ועד סוף שנת 2011, בעוד שהתביעה שבפניי, הוגשה בשנת 2008, למתן צו הצהרתי, לפיו התובעת זכאית למחצית הרווחים (בניגוד להכנסות), מאתר פארק אתרים, ולא כתביעה כספית. לפיכך טוען הנתבע כי לא ניתן לחייבו בתשלום מחצית ההכנסות, בתקופה שלאחר הגשת כתב התביעה שבפניי. עוד טוען הנתבע כי לא ניתן לחייב את בולסטאר בתשלום חיובים אלה, מכיוון שאיננה צד לתיק. כמו כן טוען הנתבע כי אין להוסיף מע"מ על הסכומים שקבע המומחה, היות שלא הועלתה דרישתה לתוספת מע"מ, בכתב התביעה המקורי. מכל מקום טוען הנתבע כי כתב התביעה המקורי הוגש על סך של 1,000,000 ₪ בגינם שולמה אגרת בית משפט. לפיכך סכום זה הינו הסך המקסימאלי אותו זכאית התובעת לקבל בין כסעד כספי ובין כסעד הצהרתי. בעניין זה טוען הנתבע כי לא ניתן לקבל בקשת התובעת לתיקון כתב התביעה, ולהתיר לה לשלם תוספת לאגרת בית המשפט, בשלב זה של ההליך, קרי בשלב הסיכומים. כן טוען הנתבע כי בחישוב זכויותיה של התובעת ל-50%, יש לנכות מסך ההכנסות של המיזם, את סכום ההוצאות הישירות. בעניין זה מפנה הנתבע להליך הערעור שהתנהל בין הצדדים ואשר נדחה בהסכמתו, במסגרתו הודתה התובעת כי לאחר מתן פסק הדין החלקי, הסכימה להפחית מסכום ההכנסות את סכום ההוצאות הישירות של המיזם. כראייה מפנה הנתבע גם לעיקרי הטיעון שהוגשו לקראת הדיון בערעור מטעם התובעת, וגם לדברי ב"כ הצדדים בדיון, שהתקיים בפני, ביום 6/10/11, על יסודם ניתנו הנחיות למומחה בהחלטתי מיום 10/10/11. אשר למומחה שמונה מטעם בית המשפט טוען הנתבע כי המומחה לא התנהל באובייקטיביות הנדרשת ממנו מכוח מינויו, בעת שהטיח בו האשמות קשות וחמורות אשר פגעו בשמו הטוב, בין היתר בדבר העלמות מידע. האשמות אלה הופרכו, לשיטתו, לאחר חקירת המומחה או שנמצאו כאי התאמות שוליות (בין מאזן הבוחן לבין דיווחי המע"מ), וזאת הגם שלא ניתנה לו האפשרות להביא ראיות הזמה. הנתבע מוסיף וטוען בעניין זה כי המומחה נסמך, בין היתר, על כך שמאזן הבוחן לשנת 2010, לא הוגש, אך לא בדק האם קיים לנתבע אישור לדחיית המועד להגשתו. עוד טען כי המומחה קבע שחלק מההכנסות של פארק אתרים, הועברו באמצעות שותפו לשעבר של הנתבע, ניר, אשר לא נכח באף אחד מהדיונים בבית המשפט ובאף אחת מהפגישות עם המומחה, וכי גם מסקנה זו אומרת דרשני. מכל מקום טוען הנתבע כי בחקירתו הודה המומחה שבסופו של דבר קיבל את כל המסמכים, ולאחר מכן תיקן ואמר כי קיבל את רוב מהמסמכים שביקש. לשיטתו, דרישותיו היו לגיטימיות וסבירות והיענות המומחה לדרישות אלה הייתה מונעת הגשת המסמכים המבוקשים בחסר. עם זאת לגופו של עניין טוען הנתבע כי הוא מסכים לאמור בחוות הדעת של המומחה, ביחס לסכומים המפורטים בהן, אך טוען כי יש לנכות מסכום ההכנסות של המיזם, סכומים שונים שלא נלקחו בחשבון על ידי המומחה, ולהוסיפם לסכום ההוצאות הישירות, כפי שיפורט להלן: הוצאות בסך של 150,000 ₪ לשנה (ובסך הכל הוצאות בסך של 750,000 ₪) (סעיף 1 בעמ' 20 לחוות הדעת), אשר נוכו על ידי המומחה מחשש להעלמת הכנסות, הגם שבחקירתו הודה המומחה כי אין כל ראיה להעלמת הכנסות אלה. הוצאות קבלני משנה שחושבו באופן חלקי בלבד בסך של 79,052 ₪. כמו כן טוען הנתבע כי יש להחסיר מסך ההכנסות של פארק אתרים, הכנסות פטורות מתשלום מע"מ, אשר יסודן בעסקאות של בולסטאר, עם לקוחות הנמצאים מחוץ לגבולות מדינת ישראל, ואשר אין להתייחס אליהן כהכנסות של פארק אתרים, בסך של 554,880 ₪. הנתבע מוסיף וטוען בעניין זה כי החשבוניות הפטורות ממע"מ, המבססות הכנסות אלה, לא נבדקו, וכי אף בקשתו לחייב את המומחה לבדוק את כל החשבוניות הללו, נדחתה. עוד טוען הנתבע כי אין לקבל עמדת המומחה לפיה בהיעדר יכולת אבחון ברור, בחר להניח כי כלל ההכנסות הפטורות ממע"מ המדווחות (ייצוא שירותים), הינו פועל יוצא מפעילותו של האתר פארק אתרים, אליו נחשפו לקוחות פוטנציאליים מחו"ל. ועוד כי לא ניתן לקבל קביעתו לפיה ייחוס הכנסות אלה לפארק אתרים, תהווה משקל נגד מאזן, לייחוס שאר ההכנסות הלא מאובחנות לבולסטאר, בעת שהמומחה לא ציין מהן אותן הכנסות לא מאובחנות. לבסוף טוען הנתבע כי יש להפריד בין התקופה שמתחילת פעילותו של פארק אתרים ועד למועד הגשת התביעה (ינואר 2007 ועד אוגוסט 2008), לבין התקופה שלאחר הגשת כתב התביעה (ספטמבר 2008 ועד דצמבר 2011). בעניין זה טוען הנתבע כי בהסתמך על האמור בחוות דעתו של המומחה, תוך הפחתת הסכומים הנוספים אשר המומחה ציינם, אך בחר להתעלם מהם, הנתבע לא חייב כל סכום שהוא לנתבעת בגין התקופה שעד להגשת התביעה. ביחס לתקופה שלאחר הגשת התביעה טוען הנתבע כי יש להפחית מסך ההכנסות סכומים נוספים, לרבות הוצאות קבלני משנה והכנסות המבוססות על חשבוניות הפטורות מתשלום מע"מ, כמפורט לעיל, וכי לאחר חלוקת הרווחים שנותרו, למחצית, בהתאם למוסכם בין הצדדים, הרי שיש לתת סעד הצהרתי בלבד, על סך של 154,508 ₪ בלבד. בסיכומי תשובה טוענת התובעת כי לא היו בין הצדדים כל הסכמות דיוניות כפי שנטען על ידי הנתבע, וכן כי בשים לב להחלטת כב' השופט ד' מור מיום 22/3/12, הרי שיש לחייב גם את חברת בולסטאר בעצמה, וזאת על רקע הפרת הסעד הזמני על ידי הנתבע, והעברת חלק מפעילויות אתר פארק אתרים, לחברת בולסטאר. עוד טוענת התובעת כי הנתבע מנצל את העובדה שהמותב הדן בתיק התחלף, ומטעה את בית המשפט ביחס לסעדים שנתבעו בכתב התביעה. תביעה למתן חשבונות נידונה בשני שלבים. ראשית נקבעת הזכות לקבלת חשבונות ולאחר מכן נקבע מהו גובה הסכום המגיע לתובעת, כפועל יוצא ממתן חשבונות אלה. בנסיבות אלה ומשום שנושא הגבייה רוכז בידי הנתבע, לא ידעה התובעת מהו גובה סכום התביעה ומכאן גם מהו גובה סכום האגרה אשר עליה לשלם. בנוסף טוענת התובעת כי המומחה מטעם בית המשפט, מונה בהסכמת הצדדים לבצע בדיקה של הכספים המגיעים לתובעת, לאורך כל ימי פעילותו של פארק אתרים, בהתאם לדיון מיום 6/10/11 וההחלטה שניתנה בעקבותיו, וכי אין הנתבע יכול, כיום, לחזור בו מההסכמה, לעניין תקופת החבות. בכל מקרה טוענת התובעת כי מבחינתה אין הבדל בין "רווחים" לבין "הכנסות", ובשים לב לכך, נתנה הסכמתה בבית משפט שלערעור, בדבר היצמדות לאמור בכתב התביעה. כך גם טענה התובעת במסגרת עיקרי הטיעון אשר הוגשו לבית המשפט שלערעור. משכך טוענת התובעת כי לא נתנה הסכמתה לקיזוז הוצאות הנתבע מהכנסות התובעת. לבקשת הנתבע הוגשו סיכומי תשובה גם מטעמו, במסגרתם טען הנתבע כי קביעת הזכאות למתן חשבונות אין משמעותה מתן סעד כספי, כי תביעה למתן חשבונות יכולה לעמוד גם ללא סעד כספי כלל, וכי אין לחייב את חברת בולסטאר בסעד הכספי, על אף הסכמתה לקבלת צו כנגדה למתן חשבונות. בעניין זה טוען הנתבע כי בא כוחו אינו מייצג את חברת בולסטאר, וכי וההסכמה שניתנה במעמד הדיון, לקבלת צו למתן חשבונות כנגד חברת בולסטאר, ניתנה בהסכמה של מנהליה בלבד, ואף הייתה כפופה אך לעניין מתן החשבונות, אך לא לעניין החיוב הכספי. דיון תביעה למתן חשבונות תביעה למתן חשבונות מתנהלת בדרך כלל בשני שלבים: ראשית יש לקבוע כי קיימת עילה לקבלת החשבונות. לאחר מכן, בהנחה והתשובה לשאלה זו חיובית, על הנתבע מוטל הנטל לשכנע כי החשבונות שהועברו הינם נאותים. רק לאחר מכן ניתן לחייב בתשלום החשבונות, אם אכן מגלים אלה יתרת זכות לטובת התובע. (ראו: ע"א 127/95 מועצת הפירות ייצור ושיווק נ' מהדרין בע"מ פ"ד נא' (4) 337; א. גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, תשס"ט), 223). בענייננו, כפי שפורט לעיל, ניתן צו למתן חשבונות, במסגרת פסק הדין החלקי מיום 16/3/11. הצו ניתן הן כנגד הנתבע והן כנגד בולסטאר (בהחלטה המשלימה מיום 22/3/11), על רקע חשד התובעת להברחת נכסים מפארק אתרים לבולסטאר. כמו כן וכפי שהוסכם בין הצדדים בדיון מיום 6/10/11, מונה מומחה מטעם בית המשפט בתחום החשבונאי, אשר הבהיר בחוות דעתו כי אכן קיימת לתובעת יתרת זכות בהתאם לחשבונות אלה וזאת ביחס לתקופה בין השנים 2007 - 2011. ודוק: לא נעלמה מעיניי העובדה כי המומחה נתבקש ליתן חוות דעתו ביחס לתקופה שהחל מדצמבר 2006 ועד שנת 2011. עם זאת הבהיר המומחה בחוות הדעת כי מחמת אופן הניהול החשבונאי של פארק אתרים, לא ניתן לפרוט את סוגיית ההוצאות וההכנסות לכל חודש בנפרד אלא לכל שנה בלבד. אשר על כן הושמט מחוות דעתו חודש דצמבר 2006. הסעד המבוקש אם נחזור לרגע, הרי שכאמור, טוענת התובעת כי היא זכאית לקבל פסק דין ביחס לכל זכויותיה ברווחי המיזם לאורך כל תקופת חייו. מנגד טוען הנתבע כי יש להפריד בין התקופה שלפני הגשת התביעה (אוגוסט 2008) - בגינה נתבקש סעד כספי, לבין התקופה שלאחר הגשת התביעה שבפניי - בגינה נתבקש סעד הצהרתי בלבד. לשיטתו, אין לחייבו בתשלום בגין התקופה שלאחר הגשת כתב התביעה, ובגין תקופה זו יש ליתן סעד הצהרתי בלבד, כמפורט בכתב התביעה. העיקרון הכללי הוא שתובע לא יזכה בסעד שלא נתבע על ידו. בנוסף תובע לא יזכה בסעד גבוה מהסכום בגינו הוגשה התביעה (ראו: א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, תשס"ט), 69). עם זאת בע"א 8569/99 חברת נוף ים כחול נ' פול פיינרו פ"ד נד (2) 625, 633, קבעה כב' השופטת א' פרוקצ'יה כי עיקרון זה אינו מוחלט, וכי במקרים חריגים ניתן לסטות ממנו, בעיקר מקום בו ניתנה לנתבע ההזדמנות לטעון כנגד החיובים הנוספים המוטלים עליו, בזו הלשון: "מושכלות ראשונים הם כי בית-המשפט לא יפסוק לטובת תובע סעד אשר לא נתבקש, ובכלל זה סעד אשר לא נתבקש כלפי בעל-הדין המערער (השווה: ע"א 359/79 אלחנני נ' רפאל [3], בעמ' 715; ע"א 67/84 בכר נ' בכר [4], בעמ' 769; ע"א 5260/90 עין חצבה - אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' מועצה אזורית ערבה תיכונה [5]; זוסמן בספרו הנ"ל [8], בעמ' 162). אכן, יש שבית-המשפט מוסמך לזכות תובע בסעד שהוא לא ביקשו, והוא - אם הסעד נובע באופן ישיר מהסעד שנתבקש (השווה ע"א 67/84 הנ"ל [4], שם). אולם בכל מקרה, לא יוענק סעד כנגד נתבע אשר כלפיו לא נתבקש סעד כזה כלל, וכאשר לא ניתנה לו הזדמנות להשמיע טיעוניו ולהתייחס לאפשרות כי יוטל עליו חיוב כזה או אחר." בענייננו, ניתנו למומחה הוראות חד משמעיות ביחס לבחינת סך ההכנסות וסך ההוצאות הישירות של פארק אתרים. זאת ועוד, כל טענות הנתבע ביחס לתקופה שלפני הגשת כתב התביעה שבפניי, תקפות גם ביחס לתקופה שלאחר הגשתה, ולנתבע ניתנה הזדמנות לטעון כנגד טענות אלה, ביחס לשתי התקופות האמורות. ועוד, הנתבע אינו מתכחש לעניין החיוב, אלא שלטענתו בעניין התשלום בגין התקופה שלאחר הגשת כתב התביעה שבפניי, יש ליתן פסק דין הצהרתי בלבד בדבר החבות, ולא ליתן פסק דין אופרטיבי לתשלום. עיון בכתב התביעה ובסעדים המפורטים בו, מעלה כי מלכתחילה כוונת התובעת הייתה לקבל את מלוא הסכומים המגיעים לה מהמיזם המשותף, בין במועד שלפני הגשת התביעה ובין במועד שלאחריו. הבחנה בין פסק דין כספי לפסק דין הצהרתי, משום שהתובעת לא ידעה במועד הגשת התביעה את גובה הסכומים המגיעים לה, לא יכולה לעמוד לנתבע אשר היה האחראי הבלעדי לניהול פארק אתרים, והיה האחראי על דיווח והעברת הסכומים המגיעים לתובעת כפי שפורט בהסכם. יפים לעניין זה דברי כב' השופט ש' וולנשטיין בע"א 484/86 שמואל הקיני נ' יעקב שרם פ"ד מב (4) 734, 740 לפסק הדין לפיהם: "בצדק טוענים האחים שרם, כי אין להעלות בסיכומים דרישה לסעד שלא נתבקש בתביעה; ואולם במקרה שלפנינו, אף שהעתירה נוסחה בריבוי מלל ובחוסר דיוק, הרי דבר אחד עולה ממנה בבירור: כי הקיני מבקש לקבל את חשבון ההכנסות וההוצאות של ה"שותפות אד הוק" וכתוצאה - את החלק שמגיע לו ברווחי השותפות (אם היו) ובכך להביא אותה לסיומה...". למעלה מן המידה אוסיף כי אמנם תביעה לקבלת צו למתן חשבונות עשויה להיות בעלת קיום עצמאי, כתביעה למתן סעד הצהרתי, במקרה בו לא נתבע במסגרת כתב התביעה סעד כספי, אך אין זה המקרה שבפנינו. התביעה שבפניי הוגשה בין היתר, כתביעה לסעד כספי בסך של 1,000,000 ₪ בגינו שולמה אגרה, בנסיבות בהן התובעת לא ידעה, ולא יכולה הייתה לדעת, מהו גובה הסכום אותו היא תובעת, בשים לב לכך שמדובר בתביעה למתן חשבונות אשר נוהלו על ידי הנתבע. עיון בכתב התביעה מעלה באופן חד משמעי כי כוונת התובעת הייתה לדרוש את מלוא הזכויות המגיעות לה מהמיזם, לאורך כל תקופת חייו. בנוסף, לנתבע ניתנה הזכות להשמיע טיעוניו ביחס לזכויות התובעת מספר פעמים. לדברים אלה יש להוסיף כי כחלק מהסכמת בעלי הדין בדבר מתן הוראות למומחה, ניתנה למומחה הוראה לבחון את סכום ההכנסות וההוצאות הישירות של פארק אתרים למשך כל תקופת חייו. לפיכך פסק דין זה יינתן כפסק דין כספי בגין זכויות התובעת, ככל שאלה קיימות, החל משנת 2007 ועד שנת 2011. ככל שיוכרע כי גובה זכויות התובעת עולה על גובה הסעד הכספי בגינו שולמה אגרת בית משפט, אדון בכך בנפרד. למעלה מן הצורך, יצוין כי כבר נקבע בעניין תביעה למתן חשבונות, שאם במהלך הראיות נתברר כי התובע שגה בהערכת סכום התביעה, בתי המשפט יתייחסו בליברליות רבה לבקשה לתיקון סכום זה (ראו: דברי כב' השופט ש' לוין ברע"א 4827/92 סופרגז חברה ישראלית להפצת גז בע"מ נ' חב' מודיעים סוכנויות בע"מ פ"ד מו (5) 580, 581). רווחים, הכנסות ומה שביניהם קביעת גובה הסכום ממנו נגזרת זכות התובעת לסך של 50% הסעדים אשר פורטו בכתב התביעה, בתביעה שבפניי, התייחסו לעניין זכות התובעת לקבלת 50% מהרווחים של פארק אתרים כאמור בסעיף 4 להסכם השותפות בין הצדדים. סעיף 4 להסכם קובע כדלקמן: חלוקת רווחים מרכישות של שירותים נוספים (חבילות השירותים) ע"י הגולשים, בלבד, יחולקו באופן של 50% לבולסטאר אינטרנט ומולטימדיה, 50% לנורטקון, הכסף יחולק ברגע שיועבר לנורטקון. הוצאות החברות (כגון: עובדים, שרתים, שיווק ופרסום) יהיו כנטל על כל חברה בנפרד (נורטקון ובולסטאר אינטרנט ומולטימדיה) ולא יחושבו בחלוקת הרווחים. על יסוד כתב התביעה כאמור ניתן פסק הדין החלקי שקבע בסעיף 9 באופן מפורש כי קיימת לתובעת זכות לקבל הסעדים המבוקשים על ידה, וביניהם הצהרה על זכותה למחצית מהכנסות של פארק אתרים. על פסק הדין האמור הגיש הנתבע ערעור. בין היתר ערער על קביעת בית המשפט בפסק הדין החלקי כי התובעת זכאית למחצית מההכנסות, ולא למחצית מהרווחים, כפי שטוען הנתבע. במסגרת הדיון שהתנהל בהליך הערעור הבהיר בית המשפט כי לדעתו יש מקום להיצמד לסעדים שנתבעו בכתב התביעה (ראו: פרוטוקול הדיון מיום 15/2/12 עמ' 5 ש' 7). בהמשך הדברים הבהיר ב"כ התובעת, עו"ד גוטפריד, כדלקמן: "אני מסכים לחלוטין. מעבר לכך אנחנו הגשנו תביעה למתן חשבונות בשלב הראשון, והחלק הזה הסתיים. המשך התביעה נקבע לפני כב' השופטת האפט, וכבר מונה רואה חשבון שהתבקש לקבוע הוצאות וגם הכנסות שקשורות באופן ישיר למערכת. גם בית המשפט קמא מדבר על הרווחים. לכן ברור לי שמדובר על הכנסות, כשצריך לנכות את ההוצאות של פארק אתרים כבר ניתנה החלטה ביום 3/10/12 (צ.ל 6/10/11 - כ.ה), כי המומחה מטעם בית המשפט יבדוק הן את נושא ההכנסות והן את נושא ההוצאות הישירות שיש לייחס למערכת פארק אתרים. המומחה כבר הגיש חוות דעת והנתונים לפנינו. אין מחלוקת על כך שמדובר ברווחים לפי סעיף 4 ל חוזה" על יסוד האמור נדחה הערעור בזו הלשון: "המשיבה שבה והבהירה, כי אין בדעתה לדרוש מהמערער סכומים מעבר למה שנתבע בכתב התביעה. בנסיבות אלה, ביקש בא-כוח המערער לחזור בו מהערעור. הערעור נדחה אפוא..." נוכח האמור אני סבורה כי דברי ב"כ התובעת, במסגרת הליך הערעור, הינם כהודיית בעל דין לפיה התובעת זכאית למחצית ההכנסות של פארק אתרים, בניכוי הוצאותיו הישירות. אפנה בעניין זה לתקנה 102 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד - 1984 הקובעת כדלקמן: "בעל דין רשאי למסור הודעה, אם בכתב טענותיו ואם בכתב אחר, כי הוא מודה באמיתות טענותיו של בעל דין אחר, כולן או מקצתן". ואוסיף כי נקבע שהודיה של בעל דין יכול שתיעשה גם בדרך של הצהרה לפרוטוקול בית המשפט לעניין עובדות מסוימות (ראו: ע"א 488/64 שרשי צהלה בע"מ נ' שיכון אנשי צבא בשירות קבע פ"ד יט (1) 692; א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, תשס"ט), 183). הדברים מקבלים משנה תוקף בשים לב לפסק הדין של ערכאת הערעור, במסגרתו נדחה הערעור, בין היתר, על יסוד הצהרה זו, וכן בשים לב לאמור בדיון שנערך בפניי ביום 6/10/11, במסגרתו הוסכם על הצדדים שימונה מומחה מטעם בית המשפט, אשר יבחן את השאלות השנויות במחלוקת וביניהן גם שאלת גובה ההוצאות הישירות שיש לנכות מסך ההכנסות כמפורט לעיל. בנסיבות אלה גם ניתנו ההנחיות למומחה שמונה מטעם בית המשפט, במסגרת החלטתי מיום 10/10/11. לפיכך אני מקבלת בעניין זה את טענת הנתבע לפיה דברי בא כוח התובעת, במסגרת הדיון בהליך הערעור, מהווים הודיית בעל דין בעניין כוונת התובעת בכתב התביעה, לתבוע הכנסות בניכוי הוצאות ישירות. אני קובעת איפוא כי התובעת זכאית למחצית מגובה ההכנסות של פארק אתרים בניכוי ההוצאות הישירות. חוות דעת המומחה - מה נכלל תחת הוצאות והאם יש לקזזם על יסוד מכלול המסמכים שהעביר הנתבע (ולאחר קבלת שאלות הבהרה), קבע המומחה בחוות דעתו (לאחר תיקון) כי סך ההכנסות של פארק אתרים, לתקופה הרלוונטית, הינו 2,819,843 ₪. עוד קבע המומחה כי סך ההוצאות הישירות של פארק אתרים בתקופה הרלוונטית הינו 1,198,625 ש"ח . אציין כי הנתבע אינו מתנגד לקביעה זו אלא שטענותיו מתייחסות לאופן חישוב זכויות התובעת, בהתאם לסכומים אלה, כפי שפורט לעיל. בידוע כי כאשר מתמנה מומחה בתחום החשבונאי בתביעה למתן חשבונות כחוקר ובודק, לא תישאר ההכרעה בתביעה בידי המומחה אלא שעל בית המשפט להכריע בעצמו בשאלות השנויות במחלוקת (ראו: ע"א 444/94 אורות ייצוג אומנים נ' עטרי פ"ד נא (5) 241; א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, תשס"ט), 228). עם זאת ובשים לב להסכמת הנתבע, הרי שהשאלה שנותרה לדיון הינה בעניין החישוב היחסי של סכומים אלה ושקלולם, וכפועל יוצא - חישוב זכויות התובעת ברווחי המיזם. לצורך האמור יש לבחון את האופן בו נערכה חוות הדעת לרבות הנחות היסוד שעמדו בבסיס ממצאיו. ראשית, בחוות דעתו ציין המומחה כי זו נערכה תוך קשיים רבים שהערים הנתבע והתאגידים אשר בבעלותו (חברת בולסטאר והשותפות) בזו הלשון: "כפי שיוסבר ויפורט בהמשך נמצאו לקונות מהותיות בשלמות החומר החשבונאי שנדרש והועבר לרשותי. לקונות אלו ושיתוף פעולה סלקטיבי ומושהה של הנתבעים הינם ממצאים לא פשוטים (חוסר שקיפות) שיש בהם כדי להעמיד בספק את שלמות ההכנסות כפי שדווחו ו/או הועברו לרשותי באמצעות תיקי העוסק המורשה של מר גולדמן השותפות והחברה" (עמ' 6 לחוות הדעת המקורית). ובהמשך הבהיר כי: "...במהלך העבודה על חוות הדעת התגלו ממצאים שיש בהם כדי להטיל ספק בשלמות ותקפות המצג החשבונאי והאיכותי שהוצג לפני על ידי הנתבעים. שיתוף הפעולה של הנתבעים בבירור הסוגיות שנדרשתי לבדוק היה חלקי ומסויג תוך ניסיון לחסום העברת אינפורמציה חשבונאית ישירה ממנהל החשבונות אלי. התנהלות זו של הנתבעים ובא כוחם הקשו כמובן על עבודת חוות הדעת והעריכו [האריכו] באופן מהותי את זמן ביצועה. מצב זה אילץ אותי לבקש הארכת זמן של מספר ימים להגשת חוות הדעת מעבר ל-20.1.12." (עמ' 21 לחוות הדעת המקורית). י שלהדגיש עם זאת שבמסגרת עדותו הבהיר המומחה כי בסופו של יום קיבל לידיו את רוב החומר החשבונאי שביקש מהנתבעים (אם לא את כולו) (ראו: עדות המומחה, עמ' 153 לפרוטקול, ש' 20). יחד עם האמור, נטל השכנוע בדבר אמינות החשבונות שהוגשו, מוטל על כתפי הנתבע (ראו: 1842/90 בר לב נ' רפפורט פ"ד מח' (5) 221). הערמת הקשיים עד להגשת החומר החשבונאי, לרבות הקושי שעמד בפני המומחה, הנובע מהפעלת פארק אתרים באמצעות שלוש מערכות דיווח (עוסק מורשה של הנתבע, תיק השותפות וחברת בולסטאר), ובהעדר הפרדה ברורה, פועלים באופן ישיר לחובת הנתבע. המומחה הבהיר את האמור בחוות דעתו בזו הלשון: "היות ופעילות האתר הישירה נוהלה בשיתוף עם פעילויות נוספות קרובות במהותם ואף שונות (ברמת צריכת המשאבים) באמצעות שלוש מערכות דיווח שפעלו במקביל כנראה ובהעדר הפרדה ברורה בדיווח פעילויות אלו - קיים קושי רב בייחוס ברור וחד משמעי של כלל ההכנסות הישירות מהאתר וייחוס הוצאות ישירות ועקיפות לפלח פעילות זה" (עמ' 6 לחוות הדעת). זאת ועוד חוות הדעת קובעת כי הערכת הרווח התפעולי נמוכה, מחמת שייחוס ההכנסות לפארק אתרים, נערך באופן מינימליסטי, בעוד ייחוס ההוצאות נעשה באופן מקסימלי. וכך אמר: "אני מוצא לנכון להדגיש כי ייחוס ההכנסות שנעשה בחוות הדעת לפעילות פארק אתרים הינו ייחוס מינימליסטי בשל היעדר כנראה העברת אינפורמציה חשבונאית מלאה כפי שמצוין ומפורט בחוות הדעת. חסר זה מתמקד בייחוד בהכנסות מחברת גוגל וחברת שמיר. ייחוס ההוצאות מאידך נעשה באופן מאקסימלי, ולכן הערכת הרווח התפעולי מפעילות הפארק הינו הערכת "רצפה". (עמ' 21). גם הנחת יסוד זו פועלת לטובת הנתבע ויש בה כדי לאזן בין זכויות הצדדים ואופן חישובן. לדברים אלה יש להוסיף כי לאחר מתן פסק הדין החלקי, הגישה התובעת כנגד הנתבע, בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט, מחמת שהפר את צו המניעה הקובע כי הנתבע לא יעביר חלק מהדיווחים והלקוחות שנרשמו על שם פארק אתרים, לחברת בולסטאר אשר בבעלותו. בהחלטה המשלימה קבע בית המשפט כי לא הוכח שהנתבע ניסה להבריח נכסים, ומשכך לא השית על הנתבע תשלום הוצאות. מכל מקום ומבלי לקבוע מסמרות בעניין הברחת נכסים, קבע כב' השופט דן מור, בהחלטה המשלימה מיום 22/3/12 כי צו למתן החשבונות, ניתן גם כנגד חברת בולסטאר. כך או אחרת, עומדת לחובת הנתבע העובדה כי הוא שהיה אחראי על ניהול פארק אתרים והוא שהיה אחראי על דיווח שוטף והעברת התשלום החודשי לתובעת בהתאם להכנסות. זאת ועוד וכפי שהובהר לעיל, גם בעניין זה הפעלת פארק אתרים באמצעות שלוש מערכות דיווח שונות, וככל הנראה (בהתאם לחוות דעת המומחה) במקביל, פועלת לחובתו של הנתבע. המומחה התייחס לנתונים בעלי תקפות גבוהה כלשונו (עמ' 155 ש' 27 ואילך), ולא שקלל נתונים שלא היה בידו להוכיח (כדוגמת חישוב הוצאות והכנסות לחודש דצמבר 2006). בעניין זה מקובלת עלי טענת התובעת אשר קיבלה ביטוי בחוות הדעת, לפיה המומחה נהג עם הנתבע בשיטה "שמרנית", בין היתר ביחס להכנסות לגביהם לא היה בטוח שהן שייכות לפארק אתרים (עמ' 154 ש' 30). כך הם פני הדברים ביחס להכנסות הפטורות ממע"מ, אשר בשל אופיים, סווגו לפעילות פארק אתרים, באיזון לכך שכל ההכנסות מבניית אתרים (להוציא הכנסות פטורות), יוחסו לבולסטאר (עמ' 6, 12 לחוות הדעת); וכך הם פני הדברים ביחס לחישוב החלקי שכלל המומחה בגין הוצאות עבור קבלני משנה. בנסיבות אלה אני מקבלת את חוות דעתו של המומחה ואף מקבלת את מודל החישוב והאיזון שערך בה בין זכויות הצדדים. כמו כן אני מקבלת כי לא ניתן "להעמיס" על המיזם, הוצאות עקיפות, ומקבלת את עמדתו ביחס לחישוב ההוצאות הישירות ואומדנם, כמפורט בחוות הדעת. לפיכך, אני מחייבת את הנתבע לשלם מחצית מסך ההכנסות של פארק אתרים, בניכוי ההוצאות הישירות, כפי שאלה נקבעו בחוות דעתו של המומחה, בהתאם לחישוב הבא: סך 2,819,843 ₪ פחות סך של 1,198,625 ₪, השווה איפוא לסך של 1,621,218 ₪, ובסך הכל סך של 810,609 ₪ שהינו המחצית. יצוין כי אינני מקבלת טענת הנתבע לפיה אין להוסיף מע"מ על סכום זה מאחר והמע"מ לא נתבע בכתב התביעה. מקובלת עלי טענת התובעת כי על יסוד התשלומים שעל הנתבע לשלם לה, תנפיק התובעת חשבונית. כפועל יוצא, תהיה מחויבת גם בתשלום מע"מ, כאמור בסעיף 45 לחוק מס ערך מוסף תשל"ו - 1975. אי פסיקת מע"מ תגרום איפוא לתובעת עוול, ותיצור מצב בו הנתבע מתעשר על חשבונה בניגוד לדין. בעת שקבעתי כי התובעת זכאית למחצית מסכום הרווחים של מהמיזם הרי שהמע"מ מהווה ממילא חלק בלתי נפרד מהתשלום. אפנה כאן לע"א 1772/99 זכריה זלוצין ואח' נ' דיור לעולה בע"מ פ"ד נה (4) 203 בעניין אחר, אך דומני כי הדברים יפים גם לענייננו: "...תשלום מע"מ מהווה חלק בלתי נפרד מעלות התיקונים, ומשנקבע כי זכאים הם הדיירים לפיצויי-כסף כעלות התיקונים, זכאים הם ממילא גם למע"מ המהווה בימינו ובמקומנו חלק בלתי נפרד מעלות התיקונים. הדיירים זכאים להשבת מצבם לקדמתו ורק כך יבואו אל שלהם. אין זה עניינה של דיור לעולה אם יבצעו הדיירים תיקונים אם לאו, וגם אם ימכרו את דירותיהם לצדדים שלישיים ייגרע מערכן של הדירות כדי שווי הליקויים, לרבות מע"מ, שכן כך יידרשו הקונים לשלם למי שיבצע תיקונים." מצב שכזה לא יכול לעמוד. אני מורה איפוא כי לסכום שנפסק, יתווסף מע"מ כחוק. בשים לב לכך שהתביעה שבפניי הוגשה על סך של 1,000,000 ₪, סך העולה על גובה החיוב לתשלום כפי שקבעתי, אין מקום לדון בטענת הנתבע בעניין מגבלת האגרה. חיוב חברת בולסטאר אינטראקטיב בע"מ (בולסטאר) במסגרת ההחלטה המשלימה, שניתנה על ידי כב' השופט ד' מור, ביום 22/3/12, נקבע כי פסק הדין החלקי ניתן, הן כנגד הנתבע והן כנגד חברת בולסטאר אינטראקטיב בע"מ. החלטה זו ניתנה כאמור בהסכמת ב"כ הנתבע. פסק דין זה מהווה השלמה לחלקה השני של התביעה למתן חשבונות, כפי שפורט לעיל, כחיוב כספי לאחר הגשת החשבונות על ידי הנתבע ועל ידי חברת בולסטאר, ולאחר שנקבע כי חשבונות אלה נאותים. תקנה 24 לתקנות סדר דין האזרחי תשמ"ד - 1984 קובעת כי בכל שלב משלבי הדיון רשאי בית המשפט, אף מיוזמתו, לצרף בעל דין שנוכחותו דרושה לצורך הכרעה בשלמות וביעילות בפלוגתאות שנתגלעו בין הצדדים (ראו בעניין זה: ע"א 203/77 חברת זמיר בע"מ נ' החברה לבנין פ"ד לב (1) 59; מ"ח 7929/96 קוזלי נ' מדינת ישראל פ"ד נג (1) 529, 554; א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, תשס"ט), 96). בעניין שבפני ומשום שעסקינן בפסק דין המשלים את פסק הדין החלקי שניתן על ידי כב' השופט ד' מור, במסגרתו צורפה חברת בולסטאר אינטראקטיב בע"מ, למעשה, כנתבעת מן המניין (וראו כאמור שם: ".. פסק הדין למתן חשבונות יהיה אף כנגד החברה בולסטאר אינטראקטיב בע"מ, וזה לגבי כל ההכנסות, מכל סוג שהוא, שהגיעו באמצעות האתר פארק אתרים."), ובשים לב לכל האמור לעיל, (בין היתר באשר לקושי באומדן ההכנסות הישירות מן האתר, נוכח עירוב מערכות הדיווח,שפעלו במקביל), אני קובעת כי פסק דין זה ניתן, הן כנגד הנתבע והן כנגד בולסטאר. סוף דבר הנתבע ובולסטאר ישלמו לתובעת סך של 810,609 ₪ בתוספת מע"מ כחוק, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. כמו כן ישלמו הנתבע ובולסטאר לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 25,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ממועד מתן פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל. חוזהמחשבים ואינטרנטדיני חברותשותפותדיני אינטרנט