המשך מעצר אחרי 30 ימים

מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא המשך מעצר אחרי 30 ימים: א. 30 ימים היה העורר נתון במעצר לצרכי חקירה עפ"י החלטות של בית-משפט השלום והחקירה לא נסתיימה. על-כן הגישה המשטרה בקשה למעצר נוסף לתקופה של 15ימים. הבקשה הוגשה ברשות היועץ המשפטי לממשלה ובחתימתו, כמצוות סעיף 17(ג) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש), תשכ"ט- 1969[3] בית-משפט השלום דן בבקשה והתיר את החזקת העורר במעצר "לתקופה של 1ימים נוספים", ולא לתקופה המבוקשת של 15ימים. חלפו 11ימים והגישה המשטרה בקשה למעצר נוסף של 4ימים, בהנחה שבקשה זו מותרת לה ללא צורך ברשות נוספת של היועץ המשפטי לממשלה ובחתימתו, כי בקשת היועץ המשפטי לממשלה למעצר נוסף של 15ימים נשארה בתקפה. הנחה זו של המשטרה הותקפה ע"י הסניגוריה שטענה שכל בקשה למעצר נוסף, אחרי שתמו 30ימי המעצר הראשונים צריכה להיות מוגשת ברשות היועץ המשפטי לממשלה ובחתימתו. שמע בית-משפט השלום את המחלוקת בין ב"כ בעלי-הדין והחליט שהדין הוא כטענת הסניגוריה אך הצדק מחייב שהחקירה לא תיפגע בגלל אותה מחלוקת שבה הכריע לטובת הסניגוריה. לפיכך נמנע בית-המשפט לא לצוות דבר (דהיינו - דחיית הבקשה שתביא לשחרור העורר), אלא החליט להאריך את המעצר ל- 24שעות "ואם תוך תקופה זו תהיה... בקשה חתומה כדין מטעם היועץ המשפטי ... יהיה מקום לדון בה לעיצומה". הסניגוריה עוררת על החלטה זו. בעוד הדיון בערר בעיצומו הוברר לי כי הוגשה בקשה חתומה ע"י היועץ המשפטי לממשלה לבית-משפט השלום לעצור את העורר ל- 10ימים נוספים וכי הבקשה קבועה לדיון בשעה הקרובה. סברתי שהדיון בבית-משפט השלום יסתיים בהחלטה לעצור או לשחרר את העורר ואז לא יהיה טעם לדון בערר כי תקופת המעצר של 24שעות תחלוף תוך כדי החלטה למעצר או לשחרור, לכן הפסקתי את הדיון בערר עד שיסתיים הדיון בבית-משפט השלום. והנה בית-משפט השלום לא סיים את מלאכתו כי נתקל בקושי - כך אומרים לי ב"כ בעלי-הדין - שהוצב לפניו ע"י הסניגוריה שטענה כי אין לבית-משפט השלום סמכות להאריך את תקופת מעצרו של העורר אלא אם הוא נתון במעצר כדין, ואם איננו מוחזק במעצר כדין (כעורר הנמצא אמנם במעצר ל- 24שעות אך עפ"י החלטה של בית-משפט השלום שניתנה לא כדין) אזי הוא כמשוחרר שאי-אפשר לעצרו אלא אחרי דיון בבקשה לעיון חוזר שתוגש לבית-משפט השלום (ואף היא בוודאי תהיה חתומה ע"י היועץ המשפטי לממשלה). על-כן תזרו בעלי-הדין לאולמי כדי להשלים את טיעוניהם בערר בהנחה שההחלטה תקבע גם את חוקיות או אי-חוקיות המעצר ל- 24שעות שהוטל על העורר ע"י בית-משפט השלום. גם הפעם, כשהפסיק בית-משפט השלום את הדיון עד להחלטתי, לא שחרר את העורר אלא ציווה על מעצרו ל- 24שעות נוספות. התביעה המגוננת על הבקשה למעצר נוסף של 4ימים ועל החלטת ביתמשפט השלום למעצר של 24שעות לא ניסתה לעקוף את המחלוקת ולהשיג את מבוקשה ע"י ערר על החלטת בית-משפט השלום למעצר של 11יום בלבד במקום ל- 15ימים שנתבקשו מלכתחילה ברשות היועץ המשפטי לממשלה ובחתימתו. עלכן אני משאיר את העיון בזכות התביעה לערור אחרי שחלפה תקופת המעצר לעת אחרת ומתמקד במחלוקות שנחתמו ע"י המתדיינים. התביעה טענה שאין צורך ברשות היועץ המשפטי לממשלה ובחתימתו לבקשה למעצר נוסף, כאשר ימי המעצר הנוספים נכללים בתקופת המעצר שנתבקשה ע"י היועץ המשפטי מלכתחילה. עוד הוסיפה התביעה וטענה, שלא היה צורך בדיון וממילא בהחלטה למעצר ל- 24שעות כי תקופת המעצר של 11הימים שהעורר היה נתון בה עפ"י החלטת בית-משפט השלום - החלטה שניתנה כדין גם אליבא דסניגוריה - נסתיימה רק אתמול, ולא שלשום, ואתמול כבר היתה בקשה חתומה ע"י היועץ המשפטי לממשלה למעצר נוסף של 10ימים ולא היתה מניעה שבית-משפט השלום ידון בה עד תום. טענה זו של התביעה מבוססת על מנין ימי המעצר החל מהיום שלמחרת ההחלטה על המעצר. עד כאן האירועים והמחלוקות. ב. ההליכים בבית-משפט השלום מתקיימים לפי הוראות הסעיפים 16, 17לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש), תשכ"ט- 1969[3]: "16(א) מי שנעצר ... יובא לפני שופט תוך ארבעים ושמונה שעות לאחר שנעצר. (ב) ... 17(א) ... (ב) בכל מקרה אחר יצווה השופט לאחר שחקר בסיבות המעצר, לשחרר את הנעצר בהתאם לדין השחרור בערובה, או יתיר את החזקתו במעצר עלידי המשטרה, או במשמורת אחרת שתיראה לו, תקופה שלא תעלה על חמישה-עשר יום. (ג) הוחזק אדם במעצר לפי סעיף קטן (ב) רשאי כל שופט להתיר לחזור ולהתיר את ההחזקה במעצר תקופה נוספת שלא תעלה על חמישה-עשר יום, ובלבד שלא יוחזק אדם מעצר תקופה העולה על שלושים יום אלא אם הבקשה למעצר הנוסף הוגשה ברשות היועץ המשפטי לממשלה ובחתימתו". עד היום לא נקבעו סדרי דין לפיהם ינהג בית-המשפט כאשר מובא לפניו עציר כאמור בסעיף 16לפקודה. המנהג המקובל הוא - ואין אני מתכוון לערער עליו - שהמשטרה מגישה לבית-המשפט בקשה כתובה וחתומה ע"י נציגה בה היא מפרטת את תקופת המעצר הדרושה לצרכי החקירה ואת העובדות המבססות את החשד בעציר כמבצע העבירה. אך עינינו, הקוראות את הפקודה, רואות שאין בה זכר לבקשה כזו אלא על השופט מוטלת החובה לחקור בסיבת המעצר ולהחליט אם לשחרר את העציר או להתיר את החזקתו במעצר לתקופה שלא תעלה על חמישה-עשר יום. תקופת המעצר שלא תעלה על חמישה-עשר יום הנזכרת בסעיף 17(ב) של הפקודה איננה תקופת המעצר המירבית שבסמכות בית-המשפט, אלא עפ"י סעיף 17(ג) רשאי בית-המשפט "להתיר לחזור ולהתיר את החזקה במעצר תקופה נוספת שלא תעלה על חמישה-עשר יום". לא נאמר בפקודה שלכל חקירה בסיבות המעצר שתיעשה ע"י בית-המשפט לפני החלטו להתיר את ההחזקה במעצר לתקופה נוספת תקדם בקשה של המשטרה. רק בתום 30ימי מעצר לא ידון ביתמשפט בהארכת תקופת מעצר של עציר אם לא תונח לפניו בקשה ברשות היועץ המשפטי לממשלה ובחתימתו. משהונחה בקשה כזו לפני בית-המשפט קמה לו שוב הסמכות לחקור בסיבות המעצר של העציר ולהתיר את החזקתו במעצר לתקופה נוספת שלא תעלה על חמישה-עשר יום. הפקודה לא הגבילה את ימי המעצר שהיועץ המשפטי לממשלה רשאי לבקש, ובכלל לא הטילה עליו לנקוב במספר ימי המעצר המבוקשים. היועץ המשפטי נוהג לנקוב במספר ימי המעצר הדרושים, לדעתו, לצורך החקירה, כשהוא מגביל את עצמו, או רואה עצמו מוגבל עפ"י הפקודה, ל- 15ימי מעצר בלבד מידי פעם, אפילו אם הוא משוכנע בעת הגשת הבקשה הראשונה שימי מעצר אלו אינם מספיקים לחקירה ותקופת המעצר הראויה היא 30יום או 60יום (ראה סעיף 51לחוק סדר הדין הפלילי על שחרור חשוד ממעצרו אחרי שהיה נתון במעצר 90יום ו"לא הוגש עליו כתב-אישום"). המחוקק ייחד את "הזכות לבקש את הארכת המעצר מעל לשלושים יום, למי שעומד בראש מערכת התביעה הכללית כדי ליצור כלי מרכזי ומוסמך לפיקוח - בתוך אותה זרוע של הרשות המבצעת המופקדת על אכיפת החוק לפחות כל אימת שמלאה סאת שלושים היום... אשר חזקה עליו שיחזור ויבחן את הענין באופן קפדני, עובר לבקשת ההארכה בטרם יטביע חתימתו על הבקשה כאמור בסעיף 17(ג)" (ב"ש 325/79 [1], בעמ' 587). המחוקק לא הטיל על היועץ המשפטי לממשלה לחזור ולבחון את הענין באופן קפדני מידי פעם כשמובא העציר לבית-משפט להארכת מעצרו אחרי שתמו 30ימי המעצר הראשונים, אלא סומך על היועץ המשפטי לממשלה שיידע כיצד לפקח על המשטרה וחקירותיה באותו ענין אשר כבר הובא לעיונו ולבדיקתו, ויקבע את דרכי הפיקוח הנראים בעיניו, בין ע"י ניצול הצורך בחתימתו על בקשה להארכת מעצר ובין אם לאו. ימצא היועץ המשפטי לנכון להגביר את תלות המשטרה בו - יצמצם את ימי המעצר הנקובים על-ידו בבקשתו למעצר נוסף; ימצא היועץ המשפטי לממשלה שתקופת המעצר הנדרשת לחקירה היא ממושכת ואין צורך בבדיקתו החוזרת ונשנית את מהלכי המשטרה, או שקבע דרך אחרת לפקח על מהלכיה - ינקוב בבקשה את תקופת המעצר המירבית הדרושה, לדעתו, לחקירה. אם נאמר שבכל עת שמתבקש מעצר נוסף מעבר ל- 30ימי המעצר הראשונים נזקק בית-המשפט לבקשה נוספת חתומה ע"י היועץ המשפטי לממשלה, גם אם בית-המשפט קצב תקופת מעצר קצרה מזו הראויה לצרכי חקירה לדעתו של היועץ המשפטי - אזי ייווצר מצב לפיו יהיה על היועץ המשפטי לעיין חזור ועיין במצב החקירה המוכר לו מעת הבקשה הראשונה שהגיש - כשסבר כבר אז שתקופת המעצר הראויה ארוכה מזו שבית-המשפט קצב, ואם בית-המשפט ציווה על מעצר נוסף ליום או יומיים בלבד - יחזרו אנשי המשטרה (מרחבי הארץ, מצפת ומאילת) ליועץ המשפטי כדי שהוא יחזור ויבחן את מעשיהם ויפקח עליהם. אינני חושב שעד כדי כך התכוון המחוקק להדק את פיקוח היועץ המשפטי על חוקרי המשטרה ולהצמידו אליהם, גם אם חלפו 30ימי מעצר ראשונים, ואגב כך להקשות על מהלכי החקירה ע"י הבאת חומר החקירה ליועץ המשפטי לממשלה לעיון מידי מספר ימים, לקראת תום ימי המעצר שהוטלו על החשוד - העצר. המחוקק היה נאמן לשיטתו: בתקופת המעצר הראשונה של שלושים הימים בית-המשפט רשאי לצוות על תקופת המעצר הראויה (עד לחמישה-עשר יום מדי פעם אף ללא בקשה כתובה ע"י המשטרה) כך גם בתקופת המעצר השניה אחרי 30ימי המעצר הראשונים - רשאי בית-המשפט לצוות על תקופת המעצר הראויה (עד לחמישה-עשר יום מדי פעם) ובלבד שהונחה לפניו בקשה חתומה ע"י היועץ המשפטי לממשלה. כשם שעפ"י המילה הכתובה, הדווקנית כשיטת הסנגוריה, אין חובה על המשטרה לחזור ולבקש מעצר בבקשה כתובה וחתומה כך גם אין חובה על היועץ המשפטי לממשלה לחזור ולבקש מעצר נוסף בבקשה כתובה, אחרי שהגיש וחתם על בקשתו הראשונה. כשם שמקובל שבית-המשפט לא יצווה על מעצר לתקופה נוספת על זו שבקשה המשטרה, כך לא יצווה ביתהמשפט על תקופת מעצר העולה על זו שביקש היועץ המשפטי לממשלה. אך משנקב היועץ המשפטי לממשלה בבקשתו את תקופת המעצר הדרושה ולא נענה ע"י בית-המשפט אלא במקצת התקופה - אין הוא חייב לחזור ולבקש את המשכה של תקופת המעצר, אלא משיובא העציר לפני בי-המשפט. בתום תקופת המעצר שהוטלה עליו יחזור בית-המשפט ויחקור בסיבת המעצר, ואם ימצא לנכון, יחזור בית-המשפט ויתיר את החזקת העציר במעצר עד להשלמת התקופה הראויה, ובלבד שלא תעלה על זו שנתבקשה ע"י היועץ המשפטי לממשלה. העובדה שחוקרי המשטרה מקיימים את המנהג (מנהג טוב) ללוות בבקשה כתובה את הבאת העציר לשופט, כדי שהשופט יחקור בסיבת המעצר ויצווה על שחרורו או יתיר את המשך החזקתו במעצר, והם עושים כך לא רק בתקופות המעצר של 30הימים הראשונים, אלא גם בתקופות המעצר הנוספות על אותם 30הימים - כשבקשת היועץ המשפטי לממשלה מונחת לפני בית-המשפט מיום הגשתה לראשונה - איננה הופכת, ואינה צריכה להפוך, למנהג המחייב את היועץ-המשפטי לממשלה להגיש בקשות כתובות וחתומות על-ידו מידי פעם כשהעציר מובא לפני השופט, והוא בהחלט יכול להסתפק בבקשה שהוגשה על-ידו, ובית-המשפט יזדקק לאותה בקשה כבקשה מספקת לכל דיון בהארכת מעצר בתחום התקופה הנקובה באותה בקשה. ג. אשר למנין הימים שנפסקו בהחלטת בית-המשפט כימי מעצר. חוק הפרשנות, תשמ"א- 1981[4], חל לגבי כל חיקוק והוראת מינהל, ופקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) בכללם, וזאת למעט סעיף 3[4], (סעיף ההגדרות) שאיננו חל על מילים וביטויים שבחיקוקים שניתנו לפני תחילת חוק הפרשנות. על אלה יוסיפו לחול ההגדרות שבסעיף 1לפקודת הפרשנות [5]. לפי סעיף 10(א) לחוק הפרשנות [4], "מקום שנקבעה תקופה קצובה במספר ימים או שבועות מיום פלוני אותו יום לא יבוא במנין". על-כן יום בו ניתנו החלטה או פסק-הדין איננו בא במנין הימים הקצובים להגשת ערעור על ההחלטה או על פסק-הדין. כאשר רצה המחוקק לקבוע אחרת הוא אמר זאת במפורש. כך בסעיף 43לחוק העונשין, תשל"ז- 1977[7]: "מי שנידון למאסר תיחשב תקופת מאסרו מיום גזר-הדין, אם לא הורה בית-המשפט הוראה אחרת". "יום" לפי חוק הפרשנות הוא "תקופה מחצות ליל עד חצות הליל שלאחריו". כאמור, הגדרת "יום" זו אמנם אינה חלה על פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש), אך ההלכה קבעה כך הגדרת "יום" ראה בג"צ 39/49 המשל נ' ראש המטה הכללי של צה"ל ואח' [2], בעמ' 674: "יום ה- 22מתחיל בחצות ליל ה-...22"). אם מנין הימים מתחיל מיום ההחלטה - מה יהיה הדין כאשר בית-המשפט מצווה על מעצר חשוד ליום אחד?! האם עליו להשתחרר בחצות ליל, או, אם הוא בין כתלי בית הסוהר, יהיה עליו להשתחרר עד צהרי היום (סעיף 64 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש] תשל"ח- 1977[6]), כלומר בו ביום שניתנה ההחלטה, לעיתים כשעה אחרי נתינתה?! לא בכדי הבחין המחוקק בין ימים לבין שעות בפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש), כאשר נקב בתקופת המעצר הראשונה, בה העציר מוחזק עפ"י החלטת קצין משטרה, במנין לפי שעות ( 48שעות), ובתקופת המעצר המותרת ברשות בית-המשפט - המנין הוא לפי ימים. עיון בלשון הפקודה מלמדנו את שיטת המחוקק. (1) המחוקק העניק לקצין המשטרה את הסמכות לעצור את החשוד (סעיף 8) ולא חייב אותו לקבוע את תקופת המעצר, אם תהיה לימים, ל- 48שעות או לשעות ספורות בלבד. כלומר, לכאורה המעצר יימשך ללא תקופה קצובה (2) בתום 48שעות - אם החשוד עדיין במעצר - יובא לפני שופט. לא יובא לפני שופט (ואין טעם המצדיק עיכוב בהבאתו) - ישוחרר. (3) יובא החשוד-העציר לפני שופט - (והוא עדיין במעצר לתקופה בלתי-מוגבלת לכאורה) - רשאי השופט להתיר את החזקתו במעצר לתקופה נוספת עד 15ימים. ודוק: לא נאמר יצווה השופט על מעצרו של החשוד, כלומר נמשך המעצר שתחילתו ע"י קצין המשטרה. תקופת המעצר שהותרה ע"י השופט - איננה יכולה לעלות על 15ימים. מניינה מתחיל מאותו יום שבית-המשפט התיר את המעצר. כי החלטתו איננה לעצור את החשוד לתקופה מסויימת, שאז המנין יתחיל למחרת ההחלטה, אלא היא מתירה המשך מעצרו, המשך מעצר שתחילתו ע"י קצין משטרה והמשכו ברשות השופט, משעה שניתן ההיתר להחזקתו במעצר. כשמסתיימת תקופה אחת של היתר מתחילה תקופה נוספת של ההיתר, אם ניתן, שתחילתה בתום התקופה הקודמת, גם אם ההחלטה להיתר הנוסף ניתנה באחד הימים שחלים בתקופת ההיתר הקודם, אלא אם החליט בית-המשפט אחרת. על-כן ההחלטה לעור את העורר ל- 11ימים נוספים איננה החלטה לעצור, אלא החלטה המתירה את המשך החזקת העורר במעצר למשך 11ימים נוספים שמניינם מתחיל מיום שנפסק ההיתר הקודם להחזקת העורר במעצר. וכך גם דין ההיתרים הקודמים להחזקה במעצר. וזה מנין הימים שהותרו להחזקת העורר במעצר עפ"י החלטת בית-משפט השלום (עפ"י האמור בערר של העורר): (1) ב- 27.10.85העורר נעצר. 48שעות חולפות ב-.29.10.85 (2) ב- 29.10.85הותרה החזקת העורר במעצר ל- 10ימים. תקופה זו הסתיימה ב- 7.11.85בחצות. (3) ב- 7.11.85הותרה החזקת העורר במעצר ל- 8ימים. תקופה זו הסתיימה ב- 14.11.85בחצות (תחילתה מ- 8.11שעה 00.01). (4) ב- 14.1.85הותרה החזקת העורר במעצר ל- 8ימים. תקופה זו הסתיימה ב- 22.11.85בחצות (תחילתה ב- 15.11שעה 00.01). (5) ב- 22.11.85הותרה החזקת העורר במעצר ל- 11יום (אחרי שהוגשה בקשת היועץ המשפטי לממשלה תקופה זו מסתיימת ב- 3.12.85בחצות (תחילתה ב- 11.85בשעה 00.01). על-כן עד היום בחצות מותר להחזיק את העורר, והיה מותר להחזיקו במעצר, ללא החלטה נוספת של בית-משפט השלום, כי ההיתר ניתן בהחלטה מיום 22.11.85, החלטות בית-משפט השלום שהורו על מעצר העורר ל- 24שעות מידי פעם לא היו נחוצות, ואין הן משנות את ההיתר שניתן להחזקת העורר במעצר עד היום בחצות. אם יותר למשטרה להמשיך להחזיקו במעצר או לאו - יוחלט ע"י בית-משפט השלום. ד. סוף דבר: הונחה לפני בית-משפט השלום בקשה כדין של היועץ המשפטי לממשלה להתיר את החזקת העורר במעצר לתקופה של 15יום, ולא היתה מניעה לבית-משפט השלום לדון במתן היתר להחזקת העורר במעצר ל- 4ימים נוספים ל- 11הימים שניתנו מלכתחילה עפ"י אותה בקשה. העורר נמצא במעצר כדין ואין מניעה לבית-משפט השלום לדון בשחרורו או במתן היתר להמשיך להחזיקו במעצר תקופה נוספת עפ"י בקשה של היועץ המשפטי לממשלה: - עפ"י הבקשה הראשונה ניתן להתיר את ההחזקה במעצר עד ליום 7.11.85בחצות (הבקשה החדשה - שעליה נאמר לי - איננה לפני ואינני מתייחס אליה. כמובן שבית-המשפט השלום צריך להתייחס אליה). ה. הערר נדחה.מעצר