הלכה פסוקה היא כי שאלת קיומה של נכות נפשית היא שאלה שבמומחיות רפואית (ע"א 7617/07 יחזקאל יומה נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (12.10.2008) (להלן: "עניין יומה")). בניגוד לתחומי רפואה אחרים, המתבססים על בדיקות מעבדה מדויקות ואובייקטיביות, התחום הנפשי אינו מדע מדויק ולעיתים נדרשות בדיקות נוספות ומבחני עזר דיאגנוסטיים כדי לבסס מסקנות כאלו או אחרות. מכאן, שאלת קיומה של נכות נפשית ושאלת ההתחזות הכרוכה בה, הינן שאלות רפואיות ולעניין זה יש חשיבות למשקלה של חוות הדעת הרפואית ועדות המומחה (ע"א 851/05 ברנר נ' אביטל (8.7.2007) (להלן: "עניין ברנר")). אכן נכון, ההשלכות התפקודיות הגלומות בנכות נפשית עשויות להיות פחות גלויות לעין מאשר בנכות פיזיולוגית ומכאן, כי החשש להתחזות במקרים אלו והקושי בגילויים ברור ומובן. דרך ההתמודדות עם קושי מובנה זה, היא שימוש בכלים מקצועיים, קרי: עדות המומחה הרפואי על מכלול המסמכים שהוצגו לו וכל שעל התובע לשכנע הוא, כי סובל מנכות נפשית בהתאם למאזן ההסתברויות (רע"א 10560/07 מנצורי נ' לוי (24.1.2008)). מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הכרה בנכות נפשית: 1. תביעה כספית לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף, שנגרמו לתובע 1, בתאונת דרכים, בהתאם לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "החוק"). על העובדות, הטענות וההליכים: 2. התובע 1, פלוני (להלן: "התובע"), נפגע בתאונת דרכים ביום 11.3.2008 בהיותו הולך רגל, כבן 16 שנים ובעת שחצה כביש רחב. רכב בו נהג הנתבע 3, המבוטח כדין אצל הנתבעת 4, פגע ברכב אחר בו נהג נתבע 1, המבוטח כדין אצל נתבעת 2, וזה פגע בתובע (להלן: "התאונה"). 3. כתוצאה מהתאונה הובהל התובע לבית החולים וולפסון ואושפז במחלקה לטיפול נמרץ ילדים, שם אובחן כסובל משבר סופרא טרוכנטרי בירך שמאל, שבר של האצטבולום משמאל, שבר סופראקונדילרי משמאל וכן פגיעת מעיכה קשה של כף רגל ימין עם Degloving ושברים בטיביאה ובאצטבולום. לתובע בוצעו קיבועי שברים בירך שמאל וכן בוצעה הטרייה ותפירה חלקית של הנזקים בכף רגל ימין. ביום 13.3.2008 הועבר התובע למחלקה האורטופדית לילדים בבית החולים אסף הרופא לצורך טיפול בתא לחץ בניסיון להציל את כף רגלו הימנית מכריתה. לאחר מספר ימים בהם טופלה רגלו הימנית, בתא לחץ, כ-7 פעמים, חלה החמרה קלינית ורנטגנית והוחלט לבצע כריתה. ביום 18.3.2008 עבר התובע כריתה חלקית של כף רגל ימין שלאחריה הועבר ליחידה לטיפול נמרץ ילדים, להמשך השגחה, ומשם למחלקת פלסטיקה לצורך המשך טיפול שיקומי בכף הרגל. ביום 22.4.2008 הועבר התובע למחלקת שיקום ילדים במרכז הרפואי שיבא לצורך טיפול שיקומי אינטנסיבי. לאחר שקיבל טיפול שיקומי שכלל טיפול סיעודי, פיזיותרפיה, כושר, ריפוי בעיסוק ולמידה וליווי רגשי, שוחרר ביום 18.7.2008 להמשך טיפול שיקומי, 3 פעמים בשבוע, במסגרת אשפוז יום. סה"כ אושפז התובע כ- 140 ימים. 4. התובע הגיש את תביעתו לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו לו בשל התאונה. בהיותו קטין הוגשה התביעה על ידי אמו, התובעת 2, אשר על פי הנטען טיפלה בו באופן צמוד והיטיבה את נזקיו, יחד עם אחותו. התביעה הוגשה כנגד הנתבעים, בשל היות התאונה "תאונה מעורבת" כקבוע בסעיף 3(ב) לחוק. הנתבעים אינם חולקים על עצם קרות התאונה ועל קיומו של כיסוי ביטוחי. זאת ועוד, אף שבתחילה חלקו הנתבעים 3-4 על חבותם לפיצוי התובע בגין נזקיו מהתאונה, בדיון מיום 14.9.2012, הודו באחריותם המשותפת עם הנתבעים 1 ו-2 (רע"א 7501/11 יוני אברמוב נ' מיטל בכר (6.3.2012)). משכך, המחלוקת שנותרה בין הצדדים הנה בשאלת גובה הנזק בלבד. 5. בית המשפט מינה את פרופ' ליברגל כמומחה בתחום האורטופדי (להלן: "המומחה האורטופדי"). בחוות דעתו מיום 11.1.2010 מצא המומחה כי בבדיקה שערך התהלך התובע בעזרת קביים עם תותבת PTB לקטיעה בגובה כף רגל, ולא העביר משקל מלא על רגל ימין. כן, מצא הגבלה בתנועות פרקי ירכיים, טווח מלא ויציבות שמורה בברכיים, עם רגישות מדיאלית מימין. בשוק הימני מצא מצב לאחר קטיעה בגובה מרכז כף הרגל. הגדם באקו וינוס עם עיוות של העקב. פצע לחץ פלנטרי ורגישות ניכרת בעקב עם רושם של נוירומה. בגפיים העליונות נמצאה ירידה בתחושה אולינרית עם חולשה קלה ללא שיתוקים. המומחה סבר כי מדובר בנער שנפגע בצורה קשה ביותר בעיקר בפלג גופו התחתון. התובע סבל מחבלות של פגיעות מרובות, כאשר הקשה בהן הייתה מעיכה של קדמת כף הרגל הימנית, שאר הפגיעות טופלו והחלימו עם מגבלות קלות. בנסיבות אלו, העריך כי לפגיעה מורכבת כזו קיימות השלכות נפשיות ברורות והמליץ על מינוי מומחה בתחום הנפשי. 6. בנוגע לנכותו השלדית, קבע המומחה כי לתובע נכות בשיעור של 5% בגין כאבי גב תחתון עם עדות לשבר דחיסה של D12 ובהתאם לקבוע בסעיף 37(8)א לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המל"ל"); 10% בגין הגבלה בתפקודי מפרק ירך שמאל על רקע שברים באצטרובולום ובצוואר הירך שהותירו מגבלה תפקודית קלה והפרעה בכושר הפעולה והתנועות בהתאם לסעיף 35(1)ב לתקנות המל"ל; 5% בגין הפרעה אולינרית תחושתית קלה ביד הימנית בהתאם לקבוע בסעיף 5(א) II לתקנות המל"ל; 55% בגין קטיעה במרכז כף הרגל הימנית בהתאם לסעיף 47(7)(א) לתקנות המל"ל (בהנחה שהגדם שנותר אינו תפקודי ואינו מאפשר נשיאת משקל). עוד הוסיף כי יש לשקול ביצוע קטיעה פורמאלית מתחת לברך, שכן זו תאפשר התאמת תותבת תפקודית העשויה לשפר מאוד את איכות החיים של התובע. בתשובה לשאלת הבהרה מטעם הנתבעים 1 ו-2 השיב, לאחר עיון בחומר הרפואי, כי נכותו של התובע, בעניין קטיעת רגלו, מתאימה יותר לסעיף 47(7)(ב) לתקנות המל"ל (בשיעור של 50%) ולא כפי שקבע בחוות דעתו. 7. נוכח המלצת המומחה האורטופדי, מונה מומחה נוסף בתחום הפסיכיאטרי, ד"ר אהרונסון (להלן: "המומחה הנפשי"). בחוות דעתו מיום 1.6.2010 מצא המומחה, כעולה מהמסמכים הרפואיים שהונחו בפניו, כי התובע סובל מתסמינים פוסט טראומאטיים של חרדה ודיכאון, שבגינם הופנה לטיפול נפשי וקבלת טיפול תרופתי. בבדיקה, מצא המומחה כי מתוכן דברי התובע עולים תיאורים של חרדה, התנהגות הימנעותית, הפרעות שינה עם חלומות פוסט טראומאטיים עם ביעותים, תמונות וזיכרונות חודרניים של התאונה בערנות, עוררות יתר, סף תסכול מונמך עם התפרצויות כעס בלתי נשלטות וחווית ייאוש, חוסר תקווה לעתיד ופגיעה קשה בתדמיתו העצמית והאישית. המומחה הדגיש, כי לא נמצאה עדות לקיומה של נכות קודמת כלשהי בתחום הנפשי טרם התאונה. המומחה העריך, כי לאחר התאונה פיתח התובע תסמינים מובהקים, קשים ומתמשכים של הפרעת עקה בתר חבלתית מלווה הפרעה-דיכאונית. המומחה הוסיף, כי התובע קיבל טיפול תרופתי נפשי ללא הטבה משמעותית במצבו הגם שלא קיבל טיפול נפשי דינמי או קוגנטיבי התנהגותי. בהמשך סבר, כי הפרעות אלו משפיעים בצורה קבועה על תפקודו החברתי ועל כושר העבודה, ובנסיבות אלה העריך את נכותו הנפשית, הזמנית, בשיעור של 50% בהתאם לקבוע בתקנה 34(ה) לתקנות המל"ל (וראו תיקון לתקנה 34, תק' (מס 2) תשע"ב 2012, ק"ת מס' 7095 עמוד 839). כמו כן, המליץ על מתן טיפול תרופתי ונפשי ועל בדיקה נוספת בתום שנתיים. המומחה הוסיף, כי את הטיפול ניתן לקבל במרכזים לטיפול בטראומה נפשית. 8. בטרם חלף המועד שקצב המומחה לבדיקה נוספת, הוגשה בקשת התובע להקדים את מועד בדיקתו להערכה עדכנית של מצבו הנפשי ולאחר שלטענתו, מהחומר הרפואי שצורף לבקשה, עולה כי לא חל שיפור במצבו, אף שפנה לקבלת טיפול נפשי במרכז לבריאות הנפש, כפי שהמליץ המומחה ובשל החמרה נטענת במצבו הכלכלי. 9. נוכח האמור, התבקש המומחה לחוות דעתו האם יש מקום להקדמת מועד הבדיקה החוזרת. המומחה מסר בהודעתו לבית המשפט מיום 18.10.11, כי אין סיכוי רב שעד לתום התקופה שנותרה יחול שינויים משמעותיים במצבו הנפשי של התובע, זאת על רקע חומרת מצבו, חרף קבלת הטיפול התרופתי. 10. ביום 6.11.2011 ניתנה חוות דעתו המשלימה של המומחה הנפשי. בחוות דעתו ציין כי התובע סיים את לימודיו בתיכון מקצועי, ללא תעודת בגרות מלאה, תוך חיסורים רבים מבית הספר בשל מצבו הגופני והנפשי, אף שלמד חלקית שנה נוספת (י"ג). המומחה סבר, כי מצבו הנפשי של התובע לא הוטב משמעותית ממועד בדיקתו הראשונה. עוד נמצא כי התובע מגיב לרעשים בעוררות יתר וחרדה, מתוח בעת נסיעה, סובל מהפרעות שינה קבועות ורוב הימים נמצא בביתו לבד, בוהה. בהמשך, כי התובע עסוק תמידית במחשבותיו על מצבו, על הפגיעה הקשה בתדמיתו הנפשית והגופנית, באובדן רגלו, אובדן עתידו ויכולותיו, מיואש, מדוכא מרגיש חסר ערך עצמי וללא תקווה ומוטיבציה לשינוי. המומחה הוסיף, כי מהמסמכים הרפואיים עולה שהתובע היה בטיפול נפשי והתרשמות המטפלים הייתה כי התובע סובל מתסמונת פוסט טראומתית על כל מרכיבה לרבות דיכאון ואף מהדיווחים עלה, כי מידי פעם היו לתובע מחשבות אובדניות אך ללא תכניות מיוחדות. התובע טופל בתרופות שונות נוגדות דיכאון וחרדה ואולם לא נצפו שינוים משמעותיים לטובה בתקופת הטיפול וכי מספר פעמים הומלץ על אשפוז על מנת לאפשר טיפול יותר אינטנסיבי למצבו. כמו כן הומלץ על טיפול פסיכולוגי. בסיכום חוות דעתו סבר המומחה תוך שהפנה לחוות דעתו הראשונה, כי הגם שקיבל התובע טיפול תרופתי רחב והיה במעקב, לא חל שינוי במצבו התפקודי הנפשי ואף זה הוחמר. המומחה הטעים, כי כל התסמינים של תסמונת ה-PTSD קיימים בעוצמה ובצורה חריפה, והתמשכותם מלמדת על היותם כרוניים כשהם מלווים בדיכאון קשה וקבוע. בנסיבות אלה העריך, כי הפרעות אלו שהתפתחו לאחר ועקב התאונה הנם קשים, מובהקים ומגבילים באופן ניכר את תפקודו החברתי וכושרו לעבוד (לימודים). לפיכך, סבר כי לתובע נכות של 60% בהתאם לקבוע בסעיף 34(ה)- (ו) לתקנות המל"ל. יחד עם זאת, אף שחלפו מספר שנים ממועד התאונה, מצא להעריך את נכותו כזמנית, מפאת גילו הצעיר, ולנוכח הסיכוי שטיפול פסיכיאטרי-פסיכולוגי יכול למזער את נכותו במידת מה. לסברתו, סיכוי כזה תלוי בעבודה טיפולית עקבית וארוכת טווח. לפיכך, המליץ לדחות את קביעת נכותו הפסיכיאטרית, הצמיתה למשך 4 שנים נוספות תוך שהוסיף, כי רצוי שהתובע יקבל טיפול בתחילה במסגרת אשפוזית ובהמשך במסגרת מרפאתית המתמקצעת בטיפול נפשי לאחר טראומה. 11. בתשובותיו לשאלות הבהרה מטעם התובע השיב המומחה, כי לא ניתן להעריך את שיעור הנכות הקבועה שתיוותר לתובע לאחר קבלת הטיפול עליו המליץ, ואולם הוסיף, כי חרף החמרתם של התסמינים הנפשיים, ניתן לראות בגילו הצעיר של התובע ונתוני הבסיס, פוטנציאל לשיפור ככל שיקבל את הטיפול המיטבי. בנסיבות אלה, הדגיש, כי סביר ביותר להניח שתישאר לתובע נכות משמעותית לצמיתות, אותה העריך בשיעור של לפחות 40%. בתשובות לשאלות הבהרה מטעם הנתבעים 3 ו-4 השיב, כי לא נמצאו אצל התובע סימנים המלמדים או מרמזים על קיומו של פיגור שכלי מולד ולא ידוע מעברו של התובע על קיומם של גורמים המעידים על קיומה של מחלת נפש על רקע של משתנים אחרים. 12. חרף המלצת המומחה ביקש התובע לקבוע את המשך הדיון לשמיעת ראיות, זאת נוכח מצבו הכלכלי הקשה והשיקום שלו נדרש, בשל מצבו הרפואי הנטען. בנסיבות אלה ועל פי בקשתו נקבע המשך הדיון להגשת עדויות ראשיות בתצהירים. 13. מטעם התובע הוגשו תצהירים של התובע, אמו ואחותו. בתצהירו, חזר התובע על טענותיו וציין כי עבר סבל נוראי ושיקום ארוך ומתיש. כן, הוחלפו לו 4 תותבות (פרוטזות) והותאמה לו תותבת מיוחדת, כאשר נאמר לו כי נוכח מיקום הגדם והקושי בהתאמת תותבת, ייתכן ובעתיד יצטרך לעבור עוד מספר ניתוחים או לעבור קטיעה נוספת על מנת שזו תשב במקומה. עוד הוסיף והצהיר, כי הגדם אינו מחלים ומפריש כמויות גדולות של מוגלה ונוצרים באזור זיהומים ופצעים מוגלתיים שמקשים על הנעת אצבעות כף יד ימין וגורמי לסבל בגב התחתון, באגן ובירך שמאל. בשל השימוש בקביים, החל לסבול מכאבים בשרירי הידיים ולפיכך הומלץ לו להימנע משימוש בהם. בנוסף, מאז התאונה חלה הידרדרות בראייתו. בשל מגבלותיו האורתופדיות וחוסר היציבות בהליכתו, נזקק באופן קבוע לסיועה של אמו, אשר עוזרת לו, בין היתר, להתרחץ משום שאינו יכול להתכופף. 14. אשר למצבו הנפשי הדגיש כי אינו מבין מדוע עליו להתענות עוד 4 שנים עד שתקבע נכותו הסופית, מקום בו אין ספק שהנכות שנותר עמה תלווה אותו לכל חייו, שכן כתוצאה מהתאונה הוא שרוי בדיכאון תמידי, עלה במשקל באופן דרסטי, איבד את בטחונו העצמי ורוב הזמן מסתגר בביתו. בשל אלו, חש שחייו נהרסו לחלוטין ואיבד את הרצון לחיות. 15. יוער, כי במהלך הדיון ובטרם נחקרו המומחים, עתר התובע למינוי מומחה שיקומי, זאת בשל מצבו החמור של הגדם והצורך בהחלפת תותבת. התובע טען לעניין התאמת הדיור נוכח הפגימה האורתופדית ולטיפולים הנפשיים שיזקק להם. בהחלטתי מיום 19.4.2012 דחיתי את בקשתו למינוי מומחה שיקומי מהטעם, כי פגיעתו איננה רב מערכתית המקימה צורך, ברגיל, למינוי מומחה שיקומי ומשלא שוכנעתי נוכח טיבה של הפגימה ומהותה, כעולה מחוות דעתו של המומחה האורתופדי (והנפשי), כי הונחה תשתית של ממש המקימה לו עילה מספקת והצדקה למינוי טרם שמיעת הראיות (ראו והשוו: ע"א 5231/10 פלונית נ' סהר חברה לביטוח בע"מ (2.8.2012)) ואף לא בהמשך, כעולה מחקירת המומחים והעדר הצורך בקביעת צרכים שיקומיים (רע"א 4102/12 גד צברי נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול) (2.9.2012)), כמפורט להלן. מכאן, יש לדחות את טענותיו לעניין זה, בסיכומיו. כמו כן, הוספתי, כי על אף בקשת התובעים לקבוע את הדיון לשמיעת ראיות, לא מצאתי מקום לעשות כן, בעיקר נוכח חוות דעתו של המומחה בתחום הנפשי והטיפולים עליהם המליץ, טרם קביעת נכותו הצמיתה של התובע. בעניין זה, נדרש התובע ליתן הודעת עדכון בדבר הטיפולים הנפשיים עליהם המליץ המומחה. חרף האמור, חזרו התובעים על בקשתם לקבוע את המשך הדיון להוכחות. 16. התובעים נחקרו על תצהיריהם. כמו כן נחקרו המומחים. המומחה האורטופדי חזר על עמדתו ולא שינה ממסקנותיו בחוות דעתו. המומחה הנפשי העריך את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור של 60%. 17. מטעם הנתבעים הוגש תקליטור לפיו תועדו תנועותיו של התובע מחוץ לביתו (להלן: "התקליטור"). כמו כן הוגשה חוות דעת אקטוארית, לעניין ניכויי תגמולי המל"ל. בהקשר זה יוער, כי בסיום הדיון, ביקשו התובעים להגיש חוות דעת אקטוארית מטעמם ואולם, כל שהוגשה היא חוות דעת מומחה לעניין תחשיבי עלויות החזקת כלי רכב שונים לנכים. בשל התנגדות הנתבעים להגשת חוות הדעת, קבעתי, כי משלא מונה מומחה שיקומי וממילא לא נקבעו לתובע צרכים שיקומיים, בתחום הניידות, לא היה מקום, גם מטעם זה, להגיש חוות דעת מומחה לעניין חישוב העלויות (לאחר שנשמעו הראיות) ומשכך הוריתי, כי חוות הדעת לא תשמש ראייה בתובענה. בנסיבות אלה, לאחר שהתובע מסר על החלטת הוועדה הרפואית המחוזית במשרד הבריאות, לפיה נדחתה בקשתו לגמלת ניידות, הוגשו סיכומי הצדדים, והתיק הובא לפני למתן פסק דין כדלקמן. הנכות הרפואית: 18. בסיכומיהם טענו התובעים כי יש לקבל את קביעת המומחה האורטופדי לפיה נותרה לתובע נכות משוקללת של כ-64%. עוד נטען, כי יש לקבל את קביעתו של המומחה הנפשי לפיה נותרה לתובע נכות נפשית בשיעור של 60% "ובמשוקלל עם הנכות האורטופדית - 101.5% נכות רפואית" (שם, עמוד 16). מנגד, אף שהנתבעים הסכימו, כי לתובע נותרה נכות אורטופדית בשיעור של 65% (הגם שהוסיפו כי מצבו עשוי להשתפר בעתיד, ככל שיבצע קטיעה), חלקו על קביעת המומחה הנפשי בדבר קיומה של נכות נפשית וטענו להתחזות ולהפרת חובתו של התובע לפעול להקטנת הנזק. 19. כאמור, בחוות דעתו מצא המומחה האורטופדי כי לתובע נותרה נכות בשיעור של 55% בגין קטיעה; 10% נכות בגין הגבלה בתפקודי מפרק ירך שמאל; 5% נכות בגין כאבי גב תחתון ו-5% נכות בגין הפרעה תחושתית קלה ביד הימנית. בחקירתו, לא שינה המומחה מסברתו לגבי שיעור הנכות ואף הדגיש, כי העריך את מצבו של התובע כשקול לקטיעה (עמוד 40, שורה 18-1). המומחה הטעים, כי העריך את מצבו של התובע כמי שנקטעה רגלו מתחת לברך ולפיכך קבע כי: "נתתי את המקסימום האפשרי" (עמוד 42, שורה 12), המשקף שיעור נכות של 55%, נוסף על יתר הפגימות שמצא. המומחה הטעים, כי קביעה זו ניתנה לתובע לאחר שמצא "שמצבו דומה בעיני למי שנקטעה רגלו מתחת לברך" (שם, שורה 16) והתאים את המלצתו "לרוח התקנות" (שם, שורה 29). בנסיבות אלה, בהעדר טעם לסתור (בשים לב לעמדת הנתבעים 4-3 בסיכומיהם), הנני קובע, כי נכותו המשוקללת האורטופדית של התובע הינה בשיעור של כ-65% ומכאן, לנכותו הנפשית. 20. אכן נכון, הלכה פסוקה היא כי הקביעה בדבר מצבו הרפואי של תובע מסורה בידי בית המשפט (ע"א 1156/92 דורינה סגל נ' נחום סגל (7.3.1995)). יחד עם זאת, אין צורך להכביר במילים בדבר החשיבות שמייחס בית המשפט לקביעות מומחה שמונה מטעמו, אשר ככלל יקבלן "...אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת" (ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי (31.12.1988); ע"א 252/90 אבידן נ' ה"פניקס הישראלי" חברה לביטוח בע"מ (24.5.1993); ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 948 (2002); רע"א 4651/08 סלים חלבי חברה לעבודות עפר וסלילת כבישים נ' בנק לאומי לישראל בע"מ סניף דלית אל כרמל (19.8.2009)). בענייננו, לא נמצא טעם לסטות מחוות דעתו וסברתו של המומחה הנפשי, כפי שהתבררה בחקירתו. המומחה השיב לכל השאלות שנשאל בעניין נכותו של התובע, תשובותיו נמצאו סבירות, הגיוניות ועולות בקנה אחד עם המסמכים הרפואיים ויתר הראיות שהובאו. 21. אמת, בחקירתו, העיד המומחה על התלבטותו בעניין קביעת שיעור נכות הצמיתה לתובע והוסיף, כי אף שקיים סיכוי להטבה במצבו עם קבלת טיפול רפואי מתאים, "...ברור לי לגמרי שאחרי כל כך הרבה שנים שהמצב לפי מה שמתואר לי לפחות ונעשה כרוני... הוא בן 19, זה בגבול הזה, אבל זה דורש הרבה אופטימיות כדי להגיד זמני" (עמוד 57, שורה 25-22). בתשובה לשאלת בית המשפט, חזר על עמדתו כפי שהובאה בתשובותיו לשאלות הבהרה של התובע והעריך את שיעור נכותו של התובע "בגובה של 40%, לפחות 40%" (שם, שורה 28). בהמשך, השיב שאף שמצא לקבוע את נכותו הזמנית הנפשית של התובע בשיעור של 60%, העריך כי בטיפול מוצלח ועקבי סביר להניח שתיוותר לו נכות צמיתה בשיעור של 40%. יחד עם זאת, הטעים כי "...אם לא יהיה טיפול עקבי לאורך זמן אני כן מעריך את נכותו הקבועה כפי שראיתי אותו לפני שנה... אם הוא לא ילך לטיפול של אשפוז, אז הסיכוי שנכותו לא תשנה ותישאר 60%" (עמוד 58, שורה 16-6). עוד הדגיש, כי סירובו של התובע לקבל טיפול איננה צריכה להיזקף לחובתו, שכן זה נובע ממצבו הנפשי וחוויותיו הטראומתיות (שם, שורה 26). בסיום חקירתו חזר על עמדתו שלפיה עם קבלת טיפול מוצלח יש סיכוי למזער את הנכות לשיעור של 40% אף שהוסיף שהסיכוי לכך קטן ולא בסבירות גבוהה. בנסיבות אלה, בתשובה לשאלת בית המשפט, העריך "...מתוך הנחה שזה לא השתנה, אני רואה את נכותו ב-60%. אם זה השתנה במשך השנה האחרונה, לא יודע. הסיכוי שזה ישתנה בלי טיפול, מאד מאד מאד קטן ולא סביר" (עמוד 68, שורה 22-21). אם כן, מעדותו של המומחה עולה כי נכותו המסתברת הנפשית, לצמיתות, של התובע הינה בשיעור של 60% וגם כאן לא נמצאה עילה לסטות הימנה. 22. טוענים הנתבעים בסיכומיהם, כי התובע "מעמיד פנים" ועושה "הצגות" ומכל מקום, יש לזקוף את סירובו לקבל טיפול במצבו הנפשי הנטען, לעניין קביעת שיעור נכותו הנפשית לצמיתות, לחובתו. 23. הלכה פסוקה היא כי שאלת קיומה של נכות נפשית היא שאלה שבמומחיות רפואית (ע"א 7617/07 יחזקאל יומה נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (12.10.2008) (להלן: "עניין יומה")). בניגוד לתחומי רפואה אחרים, המתבססים על בדיקות מעבדה מדויקות ואובייקטיביות, התחום הנפשי אינו מדע מדויק ולעיתים נדרשות בדיקות נוספות ומבחני עזר דיאגנוסטיים כדי לבסס מסקנות כאלו או אחרות. מכאן, שאלת קיומה של נכות נפשית ושאלת ההתחזות הכרוכה בה, הינן שאלות רפואיות ולעניין זה יש חשיבות למשקלה של חוות הדעת הרפואית ועדות המומחה (ע"א 851/05 ברנר נ' אביטל (8.7.2007) (להלן: "עניין ברנר")). אכן נכון, ההשלכות התפקודיות הגלומות בנכות נפשית עשויות להיות פחות גלויות לעין מאשר בנכות פיזיולוגית ומכאן, כי החשש להתחזות במקרים אלו והקושי בגילויים ברור ומובן. דרך ההתמודדות עם קושי מובנה זה, היא שימוש בכלים מקצועיים, קרי: עדות המומחה הרפואי על מכלול המסמכים שהוצגו לו וכל שעל התובע לשכנע הוא, כי סובל מנכות נפשית בהתאם למאזן ההסתברויות (רע"א 10560/07 מנצורי נ' לוי (24.1.2008)). 24. בענייננו נחה דעתי, כי יש לקבל את סברת המומחה הנפשי נוכח עדותו המסתברת לפיה התובע אינו מתחזה וסירובו לקבל טיפול נפשי רציני הינו סביר ומטעם מוצדק. בחקירתו ציין המומחה, כי אכן מודע לקושי ביכולת לאבחן חולה "מתחזה" לבין חולה "אמיתי" ויחד עם זאת, סכימת כל הפרמטרים הקליניים שמצא, הותירו עליו את הרושם כי התובע אינו מתחזה (עמוד 59, שורה 15-12; עמוד 66, שורה 17-16). אשר לטענה, כי התובע אינו מקבל את הטיפול הנפשי הדרוש כדי להקטין את הנזק הנפשי שנותר לו עקב התאונה, הבהיר המומחה, כי "...ההימנעות, חוסר מוטיבציה, קושי ללכת לטיפול והקשיים שיש להשתמש בטיפול בצורה אופטימאלית, יכול בהחלט לנבוע מהמצב שהתובע נמצא בו" (עמוד 57, שורה 17-16), לסברתו, הקושי של התובע לקבל טיפול נפשי, להתמיד בטיפול זה ואפילו התנגדותו לקבלת טיפול קשורים ..."למצבו, לייאושו ולחרדות שלו" (עמוד 58, שורה 13-12). מכאן, אף שלכאורה סירובו של התובע לקבל טיפול נפשי אינו מוצדק, לכאורה, אין זה כך, שכן הוא "...מונע מתוך מצבו הנפשי וחוויותיו הטראומטיות" (עמוד 58, שורה 26). אכן, המומחה התרשם שהתובע לא שיתף פעולה בטיפול, באופן בו לא היה מסוגל להיפתח ולדבר באופן חופשי ושוטף, רוב הזמן (עמוד 64, שורה 22-21). אולם, המומחה לא הסיק מהתנהגותו כי התובע מתחזה, שכן "... מבן אדם מתחזה הייתי מצפה בדיוק ההפך. הייתי מצפה לזרם של תיאורים ודרמטיות והיה מבקש עוד טיפולים" (שם, שורה 23-22). כך בעניין הטיפול הנפשי וכך לעניין הטיפול התרופתי. המומחה דחה את טענת הנתבעים לפיה סירוב קבלת התרופות נובע באופן מודע מהעדר שיתוף פעולה של התובע. לדבריו, התובע מסוגל להחליט על מעשיו, אך לא מרצונו החופשי "...זה לא עניין שהוא לא מודע, אבל אני חושב שיש פה מחסומים מאוד גדולים אצלו כטיפול פסיכולוגי, פסיכיאטרי והמחסומים האלה הם חלק מהתמונה הפתולוגית שלו" (עמוד 67 שורה 26-24). להערכתו המקצועית, בשים לב לשתי הבדיקות שערך לתובע וכפי שפורט בתשובה מיום 27.3.2012, לשאלות ההבהרה ששלחו ב"כ הנתבעים 4-3 "...התמונה הקלינית לאורך זמן היא של הפרעה פוסט טראומטית קשה עם חרדה ודיכאון ופגיעה גופנית מהותית הכוללת גם שינוי בתפיסה העצמית הגופנית". בהמשך ציין כי בשתי הבדיקות שערך, נמצאו תסמינים המתאימים זה לזה ומהווים פסיפס של הפרעה פוסט טראומטית קשה אשר חזרו בצורה עקבית לאורך הבדיקות הפסיכיאטריות במשך השנים. אם כן, המומחה דחה את הטענה להתחזות וסבר, כי סירובו של התובע לקבל טיפול נפשי מוצדק ונובע ממצבו הרפואי. 25. מכל המקובץ עולה, כי יש לדחות את טענות הנתבעים בסיכומיהם לפיה יש לזקוף את סירובו של התובע לקבל את הטיפול הרפואי עליו המליץ המומחה הנפשי, לחובתו. אכן נכון, על הניזוק מוטל הנטל להקטין את הנזק ולנקוט בכל אותם אמצעים שאדם סביר היה נוקט בנסיבות העניין ובכלל זה יש למנות קבלת טיפול רפואי שיש בו כדי להטיב את מצבו (ע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל חברת לביטוח בע"מ, פ"ד מה(4), 45 (1991) (להלן: "עניין גולדפרב")). אולם במה דברים אמורים בנסיבות שסירובו של הניזוק לקבלת הטיפול הרפואי אינו סביר. או אז, תהיה לסירובו השפעה על גובה הפיצויים (ע"א 379/89 דונלפלד נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (18.1.1993); ע"א 427/88 תד"ל אחזקה ושירותים בע"מ נ' קהילה, פ"ד מ"ד(4) 430 (1990)). בענייננו, סירובו של התובע לקבלת טיפול נמצא מוצדק. בחקירתו, השיב המומחה כי מצבו הנפשי של התובע הוא שגורם לו להימנע מלקבל טיפול. בנסיבות אלה, סירובו הינו סביר ונובע ממצבו הרפואי שלו אחראים הנתבעים ומכאן, כי אין לזקוף את התנהגותו, לחובתו ונדמה כי הדברים ברורים. 26. כללם של דברים, לאחר שבחנתי את חוות דעת המומחים והתרשמתי מעדויותיהם, הנני מאמץ את סברתם בעניין שיעור נכותו הרפואית של התובע, הן בתחום האורטופדי והן בתחום הנפשי. יחד עם זאת, מקובלים עלי טענות הנתבעים בסיכומיהם, לפיהם אין לזקוף לחובתם את עובדת השמנת היתר של התובע, משלא הוכח במידה הדרושה, כי זו נגרמה בשל התאונה, כעולה מחקירת המומחים והמסמכים הרפואיים ומשלא נטען בסיכומי התובעים לנכות רפואית, בגינה. 27. לפיכך הנני קובע, כי נכותו הרפואית המשוקללת של התובע, בחישוב קביעת אחוזי הנכות המצטברים (בהתאם לקבוע בתקנה 3 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (קביעת אחוזי נכות רפואית, מינוי ועדות לעררים והוראות שונות), תשמ"ד-1984) הינה (שלא כפי שטענו התובעים בסיכומיהם), בשיעור של 86%. על הנכות הרפואית, התפקודית ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות: 28. בסיכומיו טוען התובע כי פגיעתו התפקודית הינה בשיעור של 100% לצמיתות. מיום התאונה חייו השתנו לחלוטין ומנער חברותי ומקובל הלומד בתיכון מקצועי בהקבצה גבוהה הפך לשבר כלי. פגימותיו הפיזיות השפיעו על כלל דפוסי ההתנהגות והשיקום שלו. הוא לוקה בהשמנת יתר עקב התאונה, דבר אשר גורם להכבדה בהליכה ובמידה ויקבל את המלצת המומחה האורטופדי וישתכנע לבצע קטיעה מתחת לברך, צפוי לו שיקום ארוך. 29. עוד טוען התובע כי פגיעתו הנפשית חריפה לא פחות, שכן מאז התאונה איבד את בטחונו העצמי וחי בתחושה של חוסר אמונה ושליטה על גורלו. הוא מנותק מבחינה חברתית, לא חזר ללימודיו הסדירים והפך לאדם סגור ומתוסכל. כמו כן, פיתח תסמינים פוסט טראומתיים ודיכאוניים הבאים לידי ביטוי בפחד וחרדה ממכוניות, אנשים ורופאים. הוא סובל מהפרעות שינה וחווה סיוטים בהם משחזר שוב את רגע קרות התאונה. הוא מתקשה לצאת מהבית. כל רצונו הוא לשוב ולהיות נורמאלי אך למעשה שרוי באבל מתמשך על אבדן רגלו. בשל מצבו הנפשי העדין, קיבל טיפול נפשי התנהגותי-קוגנטיבי אשר לווה בקבלת תרופות אנטי-דיכאוניות. אולם לא נצפו שינויים משמעותיים עקב השימוש בתרופות. את הטיפול הפסיק שכן לא האמין כי מצבו ניתן לשיפור. 30. מנגד טוענים הנתבעים בסיכומיהם כי יש להעמיד את נכותו התפקודית כמו גם את הגריעה מכושר השתכרותו של התובע בשיעור של 35%, בלבד. 31. הלכה פסוקה היא כי על מנת לחשב את הפיצוי לו זכאי תובע, יש לקבוע את הגריעה מכושר השתכרותו, המבטאת את ההפחתה שחלה בכושרו להשתכר עקב התאונה. ברגיל, על בית המשפט לקבוע את כושרו האקטואלי של הנפגע להשתכר במומו ולהפחיתו מכושרו הפוטנציאלי להשתכר אלמלא מומו (ע"א 4946/06 צל נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (31.1.2008)). גריעה זו תחושב על פי הנתונים שיוצגו בפני בית המשפט. אולם, במקרים בהם עתידו המקצועי של התובע, בנכותו אינו ברור ואין בנמצא נתונים שיהיה בהם לסייע בקביעת הגריעה מכושר ההשתכרות עקב התאונה, כמו במקרה של קטין או צעיר בתחילת דרכו המקצועית, כבענייננו, שטרם רכש "היסטוריה תעסוקתית" ולבית המשפט חסרים נתונים פרטניים בעניין פוטנציאל השתכרותו (ע"א 4772/02 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' צ'יבוטרו פסקה 9 (25.11.2009); ע"א 10064/02, מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא, פ"ד ס'(3) 13, 28 (2005) (להלן: "עניין אבו חנא")), יכול שיעור הנכות הרפואית אף לשמש מודד למידת הפגיעה בכושר ההשתכרות. במקרים אלה, נזקק בית המשפט לחזקה שכושר זה נפגע בשיעור אחוזי הנכות הרפואית (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 729, 798 (1995) (להלן: "עניין גירוגיסיאן"); ע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן עבד אל רחים נ' מוסבאח עבד אל קאדר (7.9.2010)). 32. יוטעם, כי המקרים בהם נוהג בית המשפט להשתמש בנכות הרפואית כמודד, כאמור, הינם מקרים שבהם הנכות הרפואית משקפת גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד של הנפגע. אך לא תמיד הנכות התפקודית זהה לנכות הרפואית. מכאן, מקום בו קיים קושי לקבוע את הפגיעה בכושר ההשתכרות ניתן להסתמך על הנכות התפקודית המבטאת "...את מידת הפגיעה בכושר התפקודי אשר לא בהכרח זהה לשיעור הנכות הרפואית ... ובמקרים רבים היא משמשת מודד לקביעתם" (עניין גירוגיסיאן, עמוד 800-799; רע"א 8532/11 שוש כהן נ' עידו קרקובסקי (25.3.2012); אליעזר ריבלין תאונת הדרכים תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 915-913 (מהדורה רביעית, 2012) (להלן: "ריבלין")). לפיכך "... כדי לקבוע את שיעור הנכות התפקודית לעניין קביעת שיעור נזקיו של הנפגע לפי חוק הפיצויים, שומע השופט הדן במשפט ראיות לעניין תפקודו של הנפגע, כישוריו וסגולותיו, רמת השכלתו, תחומי עיסוקו ועוד כיוצא באלה היבטים, שאינם בתחום מגבלותיו הרפואיות של הנפגע דווקא. על פי המכלול ועל פי מגוון המרכיבים יקבע השופט, בסופו של דבר, את שיעורה של הנכות התפקודית של אותו נפגע. אכן, הנכות הרפואית, כפי שנקבעה על ידי המומחים הרפואיים היא רכיב חשוב מאוד בקביעת הנכות התפקודית אך אין היא ייחודית, והשוני בין דרגות הנכות למיניהן, יכול, כאמור, שיהיה רב" (ע"א 516/86 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' אזולאי פ"ד מ(4) 690, 703, 705 (1986); עניין יומה, פסקה 17). ודוק, גם אם משמשת הנכות הרפואית מרכיב חשוב בקביעת הנכות התפקודית, אין משמעות הדבר, כי בכל מקרה על הנכות התפקודית להיות זהה לנכות הרפואית, בין היתר בעניינם של קטינים, מקום "... שעל-פי ההיגיון וניסיון החיים נשללת חפיפה אשר כזאת, בהתחשב, בין היתר, במהות הפגיעה ובנתוניו של הקטין, וקביעת ההפרש (אם כלפי מעלה ואם כלפי מטה) תהיה אז בגדר שומתו של בית המשפט" (ע"א 61/89 מדינת ישראל נ' שלום אייגר, פ"ד מה(1) 580, 592 (1990)). אם כן, הנכות התפקודית משקפת למעשה את שיעור הפגיעה ביכולת התפקוד של הניזוק כתוצאה מהנכות הרפואית שנקבעה לו, כאשר במקרים המתאימים, ניתן לקבוע כי שיעור הנכות התפקודית שונה מן הרפואית, זאת אם בית המשפט השתכנע שקיים פעם בין שיעור הנכות הרפואית לבין השפעתה הצפויה על יכולתו התפקודית. 33. זאת ועוד, אף כי הנכות התפקודית רלוונטית לכל תחומי החיים של הניזוק, שכן זו באה להצביע על מידת ההגבלה בדרך כלל שיש בנכות הרפואית שנגרמה לתובע (עניין גירוגיסיאן, עמוד 800), גם אותה אין לזהות בהכרח עם הפגיעה בכושר השתכרותו או בהשתכרותו בפועל של הנפגע, שכן הפגיעה בכושר ההשתכרות אינה בהכרח זהה לנכות התפקודית (ע"א 3222/10 ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני פסקה 22 (28.6.2012); ריבלין, עמוד 636-634). יחד עם זאת, בהיעדר מדדים נוספים, קביעת שיעור הנכות התפקודית יכול שתשמש כלי עזר לקביעת הגריעה מכושר ההשתכרות (ע"א 1299/92 עזבון במנוחה עליזה מור ז"ל נ' רום, פ"ד נ(1), 697, 703 (1996)). מכאן, בהעדר אינדיקציות סותרות, קביעת שיעור הנכות התפקודית היא הדרך הנכונה לקביעת מידת הפגיעה בכושר ההשתכרות (בע"א 9873/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פפו פסקה 7 (22.3.2009)). 34. מכל המקובץ עולה, כי מקום בו הוכח ביחס לקטין שיעור נכות תפקודית שונה משיעור נכות רפואית - ממנה הוא סובל - אין לאמץ באופן אוטומטי את שיעור הנכות הרפואית לצורך חישוב הפסדי השתכרות. כך במקרה כאשר בית המשפט משתכנע כי גילו של הקטין משפיע על כושר הסתגלותו לתפקד במומו, בין בטוב ובין לרע (ע"א 5826/90 סטילוגולו נ' שמש (21.7.1994) (להלן: "עניין שמש"); ע"א 5148/05 קוגלמס נ' לוי (20.2.2008)), שכן בגדר שיקולי בית המשפט יש להביא בחשבון את יכולת ההסתגלות של איש צעיר, למגבלתו והאפשרות לבחור לעצמו עיסוק התואם מגבלה זו, בלי להיות כפות אל עיסוק קודם שאליו הורגל. במצב כזה אין הקטין נדרש ל"הסבה מקצועית", כשם שעלול להיזקק לה מבוגר בעל ניסיון תעסוקתי, שהפגיעה איננה מאפשרת לו לחזור לעיסוקו הקודם (דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף קציר 573 (מהדורה חמישית, 2003) (להלן: "קציר")). 35. בענייננו, עובר לתאונה התובע טרם השתלב בשוק העבודה ומטבע הדברים, לא ניתן היה לקבל נתונים בדבר שיעור הפגיעה בכושר השתכרותו, כגון רמת שכרו לפני התאונה אל מול שכרו לאחריה. בנסיבות אלה, שיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות ייקבע על יסוד שיעור נכותו התפקודית, זאת, משלא נסתרה החזקה הקיימת בעניינם של קטינים, אשר עתידם המקצועי אינו ידוע, ששיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות שווה לשיעור הנכות התפקודית של הניזוק (ע"א 6601/07 סאבר אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (23.8.2010)). 36. כפי שקבעתי, נכותו הרפואית המשוקללת של התובע הינה בשיעור של 86%. נכות זו מורכבת מנכות אורטופדית משוקללת בשיעור של 65% ומנכות נפשית בשיעור של 60%. אם כן, השאלה הדורשת ליבון והכרעה היא האם יש מקום לקבוע שיעור נכות תפקודית שונה מזה של הנכות הרפואית. בחוות דעתו, קבע המומחה האורטופדי כי "...לגבי הפציעה בכף הרגל הימנית, אמנם פיזית יש קטיעה במרכז כף הרגל אולם אין כל ספק כי הגדם הדיסטלי אינו תפקודי ואינו מאפשר נשיאת משקל, הוא חסר תחושת הגנה ובודאי תפקוד ולמעשה משתמש בתותבת כמו לקטיעה גבוהה". מנגד, במהלך הדיון הוצגו למומחה סרטוני וידאו המתעדים את תנועתו של התובע כפי שזו צולמה ביום 8.12.2010. בשני הסרטונים הראשונים נראה התובע מתהלך ברחובות העיר ללא כל עזרת קב או תמיכת מכשיר הליכה אף שניתן להבחין במגבלה מסוימת בהליכתו. בסרטון השלישי נראה התובע ממתין למעלית וכאשר זו אינה מגיעה, נצפה עולה במדרגות, ללא עזרה וקושי מיוחד. לאחר צפייה, ציין המומחה כי "...בסרט הזה נראה שהתובע הולך יפה מאוד" (עמוד 47, שורה 14) והוסיף שמבחינה תפקודית מצבו של התובע טוב יותר עם תותבת (פרוטזה). בהמשך, לאחר שהוקרן לפניו סרטון נוסף, השיב כי "...נכון למועד הצילום הוא מראה תפקוד טוב, טוב מאד, גם בהליכת מדרגות" (שם, שורה 21). תוך שהדגיש "...אמרתי קודם, שהדרגה התפקודית, גם עם פרוטזה, יכולה להיות יותר גבוהה" (עמוד 47, שורה 16). לסיכום העיד כי "...על פניו נראה שכאן נראה בדרגה יותר טובה מאשר אצלי בחדר" (עמוד 48, שורה 7). 37. מנגד, מעדות התובע עולה כי סדר יומו כרוך בשינה משעות הבוקר עד הצהריים ורוב הזמן שוכב במיטה, נמצא מול המחשב או קורא עיתון (עמוד 29, שורה 25-7; עמוד 34, שורה 15-13), לא בא לו לצאת מהבית (עמוד 33, שורה 30) ובלשונו: "לא עושה שום דבר..." (עמוד 29, שורה 10). לטענתו, התובעת עוזרת לו להתקלח ולטפל בגדם (עמוד 30, שורה 23-18) ואחותו מסיעה אותו לכל הטיפולים הדרושים (עמוד 30, שורה 31-30; עמוד 31, שורה 2). גרסתו נתמכת בעדויות התובעת ואחותו והרושם הכללי העולה מהם כי התובע אכן מוגבל בתפקודיו היום יומיים והשגרתיים, בביתו ומחוצה לו. יחד עם זאת, כעולה מעדותו "...לא תמיד יודעים שאני יוצא מהבית אני מנסה לצאת מתי שאני יכול, איכשהו, אני מנסה לעשות משהו" (עמוד 27, שורה 25-24) ובהמשך ציין כי "מנסה לעשות הכל לבד, אני לא רוצה להטריח את המשפחה שלי" (עמוד 27 שורה 27; עמוד 34 שורה 10). כמו כן, יוצא לבלות מדי פעם עם חבריו (עמוד 28 שורה 6-1) ואף ניגש לבחינות הבגרות (עמוד 28 שורה 28-7). 38. אם כן, מהראיות עולה, כי התובע אינו מתחזה ומצבו הפיזי והנפשי מגבילים אותו במידה רבה בחיי היום יום. יחד עם זאת, ניתן היה להתרשם ממידה מסוימת של הגזמה בהיקף מגבלותיו, בין היתר, נוכח הסרטונים שהוצגו לתובע בדיון, המלמדים, כי אלה אינן כה משמעותיות כפי שתוארו בעדותו ובעדויות בני משפחתו. זאת ועוד, בחקירתו, שנדרש לעניין יכולותיו, השיב תשובות לאקוניות, מהוססות וחסרות. כך למשל, כאשר נשאל מהן תכניותיו לעתיד, ענה: "כלום. לשבת בבית כן" (עמוד 36, שורה 14-10; עמוד 28). מעדותו, ניכר היה, כי מבקש להימנע ממתן תשובות מפורטות, לעיתים, עשה עצמו כמי שלא מבין את אשר נשאל ולעיתים התחמק ממתן תשובה מלאה ובעניין זה, מקובלים עלי, במידה מסוימת, טענות הנתבעים בסיכומיהם. ודוק, לא נעלמה ממני האפשרות, כי ניתן להסביר את התנהגותו(בחלקה), במהלך חקירתו, במצבו הנפשי. אולם, הגם שכך, התרשמתי מהפרזה בתגובותיו הרגשיות ומגרסתו, עלתה העצמה של האירועים אותם הוא חווה והשפעתם על אורח חייו. אכן, התובע סיים את לימודיו חרף הקשיים שעמדו לפניו ונמצא, כי מבקש לקיים ככל האפשר חיים עצמאיים (עמוד 27, שורות 20-28, עמוד 28). דומה, כי התובע מנהל במידת האפשר שגרה יום יומית, על אף תלותו בעזרת הזולת ומגבלותיו התפקודיות. הנה כי כן, הרושם הכללי מהראיות שהובאו לפניי מעלה, כי אף שלתובע נכות תפקודית ממשית, זו אינה מגיעה לכדי שיעור של 100%, כנטען. 39. אמת, נכותו הרפואית של התובע משמעותית ואין ספק בדבר מגבלותיו. בשל נכותו ייסגרו בפניו חלק מהמקצועות והעיסוקים שהיו יכולים להיות פתוחים אלמלא מומו. אם כן, אינני מתעלם ממצבו הקשה של התובע וממגבלותיו, כמו גם מאפשרויות התעסוקה המצומצמות ושלנוכח נכותו נפגע כושר השתכרותו. אולם , כפי שנקבע כעניין שבעקרון "...שככל הניתן אין להעמיד אדם בחזקת מי שיכול לעבוד כל עיקר, אלא שהנסיבות ברורות וחדות... אין לראות את המערער דנא כשבר כלי חלילה; רואה אני כחיוני וכעניין ממדרגה ראשונה שבית המשפט ימנע ככלל מהטבעת חותם של אי כשירות גמורה לעבודה על אדם, פרט - כאמור - למקרים שבהם אין כל מנוס" (ע"א 5231/10, לעיל). 40. כללם של דברים, על רקע קביעותיי לעיל ומכלול הנתונים והראיות שהוגשו, תוך התחשבות במרכיב ההגזמה בתיאוריו של התובע וההפרזה לעניין מגבלותיו (עניין יומה, פסקה 20), ובשים לב לאפשרות בעתיד לשיפור מה במצבו הפיזי, ובהנחה, כי התובע, במומו, ינתב את חייו לבחירת מקצוע, חרף נכותו הרפואית הגבוהה ולא יימצא באי כושר מוחלט, הנני קובע, כי נכותו התפקודית הינה בשיעור של 70% ובאותו שיעור את הגריעה מכושר השתכרותו (ראו והשוו ע"א 9703/10 חאג' יחיא סאמר נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (12.6.2011); תא (י-ם) 7399/05 דור באומקולר נ' שלמה פז (22.7.2009); ת"א (י-ם) 8397/06 מוחמד עבדאל רחמן נ' אריה חב' לביטוח בע"מ (11.11.2010)). מכאן לעניין גובה הנזק. כאב וסבל: 41. נכותו הרפואית של התובע הינה בשיעור של 86%. לטענת התובע, אושפז בבית החולים וולפסון מיום 11.3.2008 ועד יום 13.3.2008 (3 ימים), בנוסף אושפז בבית החולים אסף הרופא מיום 13.3.2008 ועד יום 22.4.2008 (40 ימים) ולאחר מכן הועבר לבית החולים תל השומר שם אושפז מיום 22.4.2008 ועד יום 18.7.2008 (87 ימים). כן, שהה באשפוז יום למשך 19 ימים (שגם אותם יש לכלול במניין ימי האשפוז (ע"א 8452/02 פלוני נ' כהן נטלי (15.2.2005); 9079/04 אלון לילך נ' חגי לאופר (15.4.2007); ריבלין, עמוד 900)). עיון בחישוב שיעור הפיצוי שצורף לסיכומי התובעים (כמו גם של הנתבעים), מעלה כי הצדדים הניחו, כנתון, 140 ימי אשפוז בלבד. משלא נמצאו ראיות לביסוס מלוא התקופה הנטענת בדבר אשפוז היום של התובע, לא מצאתי מקום להוסיף על אשר הובא בחישוב הצדדים בסיכומיהם ולפיכך, הנני קובע את הפיצוי המגיע על בסיס 140 ימים בלבד. מכאן, ועל פי הקבוע בתקנה 2(א) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בגין נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976, הנני פוסק לתובע פיצוי בגין נזק שאינו ממוני בסך של 188,000 ₪, במעוגל. הפסד השתכרות: 42. כיום, התובע בן 20. במועד התאונה היה התובע כבן 16. כפי שטען בסיכומיו, נוכח מועד לידתו וגיוסו לצה"ל, אלמלא התאונה, בחודש מאי 2010, מועד שחרורו הצפוי משירות חובה הינו בחודש מאי 2013, שבסמוך לאחריו אמור להשתלב בשוק העבודה. לטענתו, ממועד הגיוס לצה"ל, אלמלא התאונה ועד גיל פרישה (67), יש לפסוק לו פיצוי בגין הפסד השתכרות, על בסיס השכר הממוצע במשק ושיעור נכותו התפקודית, הנטענת (100%). את שיעור הגריעה מכושר השתכרותו (הזהה לשיעור נכותו התפקודית) קבעתי לעיל (70%). מכאן, יש להידרש לבסיס השכר הרלוונטי לקביעת הפיצוי. בטרם נידרש לבסיס השכר בתקופה החלה ממועד השחרור מצה"ל, אלמלא התאונה ועד לגיל פרישה, יש לקבוע את ההפסד שנגרם לו בתקופת השירות הצבאי, שכן ניתן להניח כי אלמלא התאונה, היה מתגייס ומשרת בצבא, כמקובל, ולא היה משתכר למחייתו. לפיכך, יש לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסד כיסוי ההוצאות על ידי הצבא (מזון, דיור וביגוד). נקבע כי שיעור זה הוא אובייקטיבי ואחיד ועומד על 70% מהשכר הממוצע במשק, ברוטו (ע"א 357/80 נעים נ' ברדה ואח' פ"ד לו(3) 762 (1982); ע"א 1972/03 שרון נ' רקובה (11.10.2005); עניין שמש). יחד עם זאת, כפי שקבענו לעיל, נותרה לתובע יכולת להשתכר בשיעור של 30%. מכאן, יש לזקוף לחובת התובע את השתכרותו הפוטנציאלית כאמור ולקזז כנגד ההפסד הנובע מאי כיסוי מחסורו של החייל על ידי הצבא, את ההכנסה שעשויה הייתה להגיע לידיו בשל האפשרות להשתכר בתקופה זו. 43. סכום הפיצוי יחושב כמכפלת השכר הממוצע במשק ברוטו, המוכפלים כולם ב- 70%, הוא השיעור מן השכר הממוצע במשק המבטא את ערך תמיכתו של הצבא. מסכום זה, יש לנכות את שיעור השכר (נטו) שבאפשרות הנפגע להרוויח בתקופה בה אמור היה לשרת בצבא אלמלא התאונה. שיעור זה מבטא את כושר השתכרותו של הנפגע (בהתחשב בנכות התפקודית שקבעתי), קרי: 30%. שיעור הפיצוי בתקופת השירות הצבאי (עד למועד השחרור הצפוי, אלמלא התאונה), בצירוף ריבית כחוק (מאמצע התקופה), מגיע, בקירוב, כדי סך של 215,000 ₪. מכאן לעניין בסיס השכר בתקופה העבודה. 44. בעניין זה טוענים הנתבעים בסיכומיהם, כי מסלול לימודיו של התובע, במגמת מכונאות רכב, מצביע על יכולתו המובנת הנמוכה לעבוד ולהשתכר ולפיכך טענו לבסיס שכר של 7,000 ₪ (נטו), בלבד. 45. אכן נכון, במקום בו אין נתונים על פיהם ניתן לקבוע את בסיס ההשתכרות של הניזוק, עשוי גובה השכר הממוצע במשק, לשמש נתון מתאים אשר על פיו ייקבע בסיס השכר. נקודת המוצא לבסיס השכר ביחס לקטינים היא שיעור השכר הממוצע במשק (עניין אבו חנא). חזקה זו, כי קטין שנפגע בטרם הגיעו לגיל הבגרות ובטרם נתגבש עתידו התעסוקתי היה משתכר, אלמלא מעשה הנזיקין, כשיעור השכר הממוצע במשק ניתנת לסתירה בנסיבות מסוימות. כך למשל, כאשר יש מוצגות ראיות חד משמעיות כי נפגע-קטין, שטרם החל את דרכו המקצועית, עשוי היה בשל נתוניו "המיוחדים והאישיים" להשתכר, יותר (או פחות) מן השכר הממוצע במשק, יובא בחשבון בסיס שכר גבוה (או נמוך) מן השכר הממוצע (ריבלין, בעמוד 914). חריגה מהנחת המוצא מותרת רק במקרים שבהם הוכחו נתונים עובדתיים חריגים המתייחסים לנפגע עצמו (עניין אבו חנא, עמוד 32, 61-63)). כך, כאשר הובאו נתונים המלמדים "...כי הנפגע, חרף היותו קטין, רכש לו, בפועל, 'היסטוריה תעסוקתית', לאמור פיתח כישורים מיוחדים שאינם מאפיינים, ברגיל, ילד או ילדה בישראל, או שעסק בפועל בעיסוק שעתיד להמשך גם בחייו הבוגרים" (ע"א 9980/06 עיזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' עיריית ירושלים, פסקה 7 לפסק דינו של המשנה לנשיאה ריבלין (26.1.2009); ע"א 8619/10 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' הנו ג'אבר (7.11.2012)), יש מקום לסטות מחזקת השכר הממוצע במשק. הנה כי כן, הלכה פסוקה היא, כי הפסד השתכרות בעתיד של קטינים יחושב ככלל, למעט מקרים חריגים ביותר, על פי השכר הממוצע במשק. זאת ועוד, אין להגביל את החזקה בדבר השתכרות בגובה השכר הממוצע במשק לקטינים בלבד, והגיונה עשוי להיות יפה גם ביחס לאדם צעיר שטרם ביצע בחירות עצמאיות של ממש (רע"א 7490/11 חטיב פחרי נ' מוחמד חאג' (28.12.2011); ע"א 7157/07 אי. איי. גי. ביטוח זהב בע"מ נ' עזבון המנוח מ.א ז"ל (17.3.2008)). 46. בענייננו, לא הוצגו לפניי ראיות של ממש ואינדיקציות המצדיקות סטייה מהחזקה האמורה. אינני מקבל את טענת הנתבעים, כי יש במסלול לימודיו כדי ללמד בהכרח, בהיעדר נתונים נוספים על שיעור השתכרותו, בעתיד, באופן הנמוך מממוצע השכר במשק, שכן כל עוד סיפור חייו התעסוקתי של התובע טרם החל להיכתב "...הרי שמכלול האפשרויות התעסוקתיות, שאותו משקף השכר הממוצע במשק, עודנו פתוח לפניו, לטוב או לרע" (עניין פפו, פסקה 5). בנסיבות שלפנינו, לא הונחה תשתית מספקת לטענה, כי התובע בחר באופן מובהק ומוחשי בכיוון תעסוקתי מסוים. משכך, אני קובע, כי בסיס השכר לצורך חישוב אובדן כושר ההשתכרות של התובע יעמוד על השכר הממוצע במשק, שבמועד מתן פסק הדין הינו בסך של 8,732 ₪ (כאמור בפרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, לפי החלופה הכוללת גם את שכרם של עובדים זרים ושל עובדי שטחים (ראו: ע"א 267/12 סרגי דוידנקו נ' הפול - המאגר הישראלי לביטוח בע"מ (2.7.2012)) סכום זה בניכוי מס, לפי הטבלאות הרלוונטיות לרווק המשתכר בהתאמה, שכר בגובה השכר הממוצע במשק (עניין ברנר) בהתחשב במסגרות המס החלות ונקודות הזיכוי, עומד על סך של 8,201 ₪. בהקשר זה יוער, כי לא מצאתי מקום לקבל את טענות הנתבעים, לעניין קיצור תוחלת חייו של התובע, משלא הונחה תשתית ראייתית של ממש לביסוס טענתם ומשאין באמירות כלליות של המומחים בחקירתם, כדי לשנות. 47. מכאן, חישוב הפסד השתכרות מגיל 21 (מאי 2013) ועד לתום תוחלת חיי העבודה של התובע (גיל 67), לפי השכר הממוצע נטו (8,201 ₪) ושיעור גריעה מכושר השתכרותו (70%) מעמיד את הפיצוי בגין הפסד השתכרות לעתיד, על סכום של 1,700,640 ₪ (לפי מקדם היוון של 299.195 ומקדם היוון כפול של 0.99). הפסדי פנסיה: 48. בסיכומיהם טוענים התובעים כי התובע זכאי לפיצוי בגין הפרשות לטובת קרן פנסיה מגיל 21 ועד גיל 67 ופיצוי בגין הפסדי פנסיה מגיל 67 ועד גיל 80. מאידך, טוענים הנתבעים, כי מדובר בכפל פיצוי. עוד נטען, כי לא הובאו ראיות בדבר שיעור ההפרשות לקרן פנסיה. 49. אכן, יש לדחות את בקשת התובעים לקבלת הפרשות לקרן פנסיה בנוסף לפיצוי בגין הפסדי פנסיה, שכן התשלום לקרן פנסיה בא להבטיח פנסיה לעובד במועד פרישתו. לפיכך "...אין העובד זכאי גם לפיצוי בגין הפסד ההטבה של תשלום המעביד לקרן פנסיה וגם לפיצוי בגין הפסד פנסיה. התשלום הראשון - התשלום לקרן פנסיה - בא להבטיח את קבלת התשלום השני - הפנסיה. על-כן פיצוי גם על אובדן התשלום לקרן פנסיה וגם על אובדן פנסיה יהווה כפל פיצוי. העובד-הנפגע זכאי לפיצוי בגין אובדן אחד משני אלה בלבד" (ע"א 2235/96 כלל, חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח עבד שואמרה, פ"ד נד(3) 615, 620-619 (2000)). במסגרת צו הרחבה (נוסח משולב) לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים תשי"ז-1957 (להלן: "הצו"), שהוחל על כלל השכירים במשק מיום 1.1.08, מכוחו הורחבו הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי (מסגרת לביטוח פנסיוני מקיף) והוחלו חובות ביטוח פנסיוני על שכר מבוטח, חויבו גם מעבידים להפריש משכר זה, בשיעורים ובתקופות שפורטו בסעיף 6 לצו. הנה כי כן, התובע זכאי לפיצוי בגובה הפרשות השכר הקבועות בצו להן היה זכאי אלמלא התאונה, ממעסיקו. בנסיבות אלה, מקום בו מוטלת כיום חובה שבדין על המעביד, יש להעדיף חלופה זו, כעניין שבמדיניות שיפוטית, על פני החלופה האחרת ולפסוק את הפיצוי על פיה. 50. כאמור, אלמלא התאונה היה נהנה התובע מהפרשות משכרו ברוטו לטובת ביטוח פנסיוני אשר מעבידו מחויב להפריש על פי חוק ובשיעור הקבוע. עקב התאונה, נגרע כושר השתכרותו בשיעור של 70% (שבגינו זכאי לפיצוי באותו שיעור בגין הפסדי שכר לעתיד). יחד עם זאת, בשל הפסד השתכרותו כאמור, זכאי התובע לפיצוי נוסף (הנגזר מגובה ההפסד) בשיעור ההפרשות להם היה זכאי ממעבידו לקופת קרן הפנסיה. יש לחשב הפרשות אלו בשים לב לתקופות שנקבעו בצו, כרכיב נוסף של הפסד ההשתכרות וכעולה מהטבלה בסעיף 6ד לצו (לעניין שיעורי ההפרשות בתקופות המפורטות שם). בענייננו, שלא כפי שציינו התובעים בסיכומיהם (סעיף 5), שיעור הפרשות המעביד הינו בשיעור של 12% מיום 1.1.2014. בשים לב למועד כניסתו של התובע למעגל העבודה ועד גיל פרישה (46 שנה), יש לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסדי פנסיה על סך של 217,300 ₪, בקירוב (מועד חישוב הזכאות חל ביום בו התובע יהיה בן 21 לפי מקדם היוון מחזורי של 299.195 ומקדם היוון חד פעמי של 0.99 ובאופן יחסי לגריעה מכושר ההשתכרות). עזרת צד ג' בעבר ובעתיד: 51. התובע שהה באשפוז בבתי החולים השונים מיום 11.3.2008 ועד ליום 18.7.2008, דהיינו, במשך כארבעה חודשים. בתצהיריהם ובסיכומיהם, טוענים התובעים כי עזרת בני המשפחה (התובעת ואחותו), במהלך תקופת האשפוז ובהמשך, בביתו, הייתה בהיקף נרחב. לטענת התובעת, שהתה לצד מיטת התובע כ-24 שעות ביממה כאשר היא נאלצת לסעוד ולעודד אותו. לפיכך, נאלצה ללון בבית המלון הסמוך לבית החולים, נעדרה מעבודתה ואף פוטרה משום שהחסירה ימי עבודה רבים. מכאן, תובעת את הפסד השתכרותה בפועל ולמשך שנתיים (הוא זמן הטיפול בתובע) וטוענת, כי אלמלא התאונה והטיפול בתובע, התכוונה לחפש עבודה במשרה מלאה. לכן יש לפצותה גם על הפסד השתכרותה לו הייתה עובדת במשרה מלאה, כל זאת מכוח החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד-1964 (להלן: "חוק הטבת נזקי גוף"). לצד התובעת, טוענת אחות התובע, כי הייתה לצד מיטת אחיה, בתקופת אשפוזו, במהלך רוב היום כאשר הולכת וחוזרת מספר פעמים ביום. עוד נטען כי דאגה להכין ולהביא לתובעים מזון, משום שלא אכלו את המזון שהוגש בבית החולים. בשל העזרה הרבה שהגישה לתובע, ניצלה את חופשות המחלה וימי החופשה השנתית ואף הפסידה ימי עבודה רבים. בנוסף, נאלצה להוציא כסף רב על מוניות, דלק ותשלומים עבור חניות לרכב ואף תמכה בתובעים כלכלית משום שהתובעת לא שבה לעבוד לאחר התאונה. להערכתה יש לחשב את שווי ההטבה באופן בו טיפלה בתובע במשך שעתיים ביום ובמשך שנתיים, בהם, בין היתר, הייתה צריכה לשלם למטפלת שתשגיח על בנותיה הקטנות. מנגד טוענים הנתבעים, כי לא הונחה תשתית של ממש לביסוס טענות התובעים להשגחה ולעזרה בתקופה הרלוונטית והעריכו את שוויה בסך של 10,000 ₪, בלבד. 52. הלכה היא כי עזרה משפחתית לנפגע היא בת פיצוי (ע"א 93/73 שושני נ' קראוז, פ"ד כח(1) 277, 280 (1973); ע"א 142/89 גמליאל נ' אושיות חברה לביטוח בע"מ (31.12.1989); ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (9.2.1998); קציר, עמוד 939-938) במצבים בהם הניזוק שוהה במוסד המספק את צרכיו הסיעודיים, יש מקום לפסוק סכומים נוספים עבור טיפולים או עזרת צד ג' שנועדו לשמר או לשפר את מצבו של הניזוק, מעבר לצרכים שהמוסד מספק (ע"א 2341/04 מנורה חברה לביטוח נ' גלבוע בפסקה 11 לפסק דינו של השופט( כתוארו אז), גרוניס (24.11.2005)). גם ההוצאות הכרוכות בביקורים רציפים ועקיבים של בני משפחתו הקרובה של התובע במוסד הן פועל יוצא של התאונה, ויש להכיר בהוצאות אלה בגבולות הסביר (ע"א 3807/05 שוקרון נ' מגדל בפסקה 4 לפסק דינו של המשנה לנשיאה ריבלין (5.9.2007)). ודוק, זכאותו של התובע לפיצוי צומחת בנסיבות בהן פעולות הסיוע להן זכה חרגו מעבר לנורמות המקובלות ביחסים שבין הקרובים לניזוק והעולים לכדי "..מאמץ יוצא דופן וחריג" (ע"א 121/85 ליאור נ' פרי (8.4.1998); ע"א 1164/02 קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' בן חיון (4.8.2005); קציר, 861-860). בענייננו, כעולה מהתשתית הראייתית שהונחה לפניי, נחה דעתי כי העזרה שהושטה לתובע על ידי התובעת ואחותו, חרגה מעבר לעזרה שנהוג שתינתן על-ידי אדם לקרובו בחוליו. כך, כעולה מתצהיר התובעת, בתקופה שלאחר התאונה שהתה ליד מיטת התובע ונאלצה לסעוד ולעודד אותו (שם, עמוד 1 פסקה 6). כך גם עולה מתצהירה של האחות לפיו בתקופת האשפוז והשיקום נמצאה עם התובע (שם, עמוד 2 פסקה 7; תצהיר התובעת עמוד 1 פסקה 6) ואף דאגה להביא לתובעים אוכל לבית החולים (שם, עמוד 2 פסקה 10). בנוסף, ניהלה את כל הבירורים הרפואיים והסבירה לתובעת על ההליך הטיפולי, זאת משום שהתובעת אינה שולטת בשפה העברית (שם, פסקה 9; תצהיר התובע עמוד 7; תצהיר התובעת עמוד 3 פסקה 13). לאחר תום תקופת האשפוז, כיוון שברשותה רכב, היא זו שהסיעה אותו אל טיפולים הרפואיים ומדידות התותבת (עדותה מיום 10.6.2012 עמוד 22 שורה 20-19; עמוד 23 שורה 24-21; תצהיר התובע, עמוד 7 פסקה 28; תצהיר האחות, עמוד 2 פסקאות 12-11). שוכנעתי, כי העזרה והליווי של התובעת ואחות התובע, הינם מעבר לאלה הניתנים לנפגע על-ידי בני משפחתו באופן רגיל ולפיכך, התובע זכאי לפיצוי בגינם. 53. ודוק, לא מצאתי מקום לפסוק לתובעת פיצויים נפרדים מהפיצוי לתובע, הן בשל חוסר הבהירות בדבר גובה ההטבה שנתנה לתובע, שהפיצוי בגינה הינו בבחינת "נזק מיוחד" שיש להוכיחו בנתונים מדויקים (ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פ"ד לה (2) 800, 810-808 (1981)) והן בשל מיהות התובעים והיחסים המיוחדים ביניהם, של אם ובן ומששוכנעתי, כי בנסיבות העניין, נוכח תביעתם המשותפת ודרישתם לפיצוי גם בגין ההטבה של אחות התובע (אף שזו לא צורפה כתובעת נוספת), ראוי לפסוק לתובע פיצוי בגין עזרה בסכום הכולל את מלוא ההטבה של קרובי משפחתו. ככל שיידרש, יעביר לתובעת (ולאחותו), את חלקן בעזרה בשיעור ההטבה שקיבל מכל אחת מהן (ראו והשוו: ע"א 163/99 עזבון המנוח דיאב מזאוי נ' דורי חברה לעבודות הנדסיות בע"מ פ"ד נד(5) 854, 857 (2000), הנזכר בסיכומי התובעים). 54. יוטעם, כי חוק הטבת נזקי גוף נועד לעודד מיטיבים להיטיב נזקי גוף של ניזוקים. כעולה מהחוק (סעיף 2), מוענקת למיטיב הזכות להיפרע את דמי ההטבה מן המזיק. במקביל לכך, מופחת סכום הפיצויים שהניזוק זכאי לקבלו מן המזיק בשיעור ההטבה. כפועל יוצא, המזיק משלם פיצוי על מלוא הנזק שגרם, אך הניזוק אינו מקבל פיצוי כפול (רע"א 4628/10 אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (31.1.2011)). לפיכך נקבע, כי המיטיב אינו זכאי לפיצוי בגין אובדן הכנסה, אלא שאובדן הכנסתו מהווה מדד בלבד להיקף הסיוע לו נזקק הניזוק, בגדר הפיצוי אשר יינתן למיטיב (ע"א 3907/02 עיזבון המנוחה וייס ז"ל נ' סלע חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(2) 721 (2003)). מכאן, אין מקום לפסוק פיצוי בגין העזרה בשיעור הפסד השתכרות של התובעת, אם הייתה, אלא בשווי ההטבה לתובע, כאשר השתכרותה, עשויה לשמש ראייה נסיבתית לצורך הוכחתה. ודוק, אין מדובר בפיצוי הנפסק לתובעת בגין הפסד השתכרות שנגרם לה, שכן התובעת אינה הנפגעת בתאונה ואין היא זכאית לפיצוי בנפרד מן הפיצוי לו זכאי התובע. יש לפצות את התובע בראש נזק זה, בהתאם לצרכיו בטיפול ובסיעוד, ואובדן הכנסתה של התובעת מהווה, לכל היותר, מדד לצורך קביעה זו. בתצהירה, טוענת התובעת כי בשל הטיפול המורכב וחודשי השיקום הרבים שנדרשו לתובע, נעדרה מעבודתה ועל כן פוטרה. עוד מוסיפה כי נוכח הטיפול בתובע, אינה יכולה לשוב למעגל העבודה באופן מלא ועובדת כיום כארבע שעות יומיות ומרוויחה כ - 2,500 ₪ (עמוד 2, פסקה 8; עדות מיום 15.7.2012 עמוד 50, שורה 26-25; עמוד 51, שורה 13-12). בסיכומיה, טוענת, כי לפני התאונה השתכרה כ- 2,500 ₪ ולא עבדה במשך שנתיים. לתצהירה צורפו שני תלושי משכורת מחודשים ינואר 2008 ומרץ 2008 מהם עולה כי השתכרה 1,200 ₪ בחודש. כאשר נשאלה מה היה היקף עבודתה עובר לתאונה, ענתה כי עבדה יותר מחצי משרה: "...עבדתי במשרד 8 שעות וגם הייתי מקבלת מזונות" (עמוד 52, שורה 3). שנשאלה לגבי תלושי השכר, מהם עולה כי עבדה לכל היותר בהיקף של חצי משרה, ענתה "...אני לא זוכרת" (שם, שורה 5) ושהתבקשה לדייק אמרה כי "...אני מבקשת לומר שחוץ מהעבודה במשרד אני עשיתי עבודות ניקיון במקומות פרטיים...אני עבדתי בניקיונות במקומות פרטיים" (שם, שורה 10-6). הנה כי כן, התובעת לא השכילה להציג ראיות משכנעות לתמיכה בטענה שהיקף עבודתה עלה על חצי משרה. 55. זאת ועוד, התובעת לא הציגה נתונים ממשים ולא הניחה תשתית ראייתית, אף שמדובר בנזק מיוחד, לתמיכה בטענתה, כי שהותה לצד התובע, נדרשה במידה כזו שהצדיקה היעדרות מעבודתה והשקעת מירב זמנה ומרצה לטיפול בתובע, מקום בו לא ניתן להתעלם כליל מהחובות המוטלות על קרוב, המסייע בשל עצם הקרבה המשפחתית בינו לבין הנפגע. עוד יש להניח, כי בתקופה בו התובע היה מאושפז, מרבית צרכי הסיעוד הנחוצים סופקו, במסגרת האשפוז ועל ידי הצוות הרפואי. ומכאן, שלא היה צורך בעזרה וסיעוד, בהיקף כפי שנטען בסיכומי התובעים, אף שאין לכחד כי התובע נזקק לעזרה משמעותית לאחר התאונה, הן בתקופת אשפוזו ובהמשך, בביתו. 56. בנסיבות אלה, הנני סבור, כי יש מקום לפסוק פיצוי על דרך האומדנה, זאת נוכח הקושי הנוגע להערכה מדויקת של הנזק וכימותו (דנ"א 4693/05 בית חולים כרמל - חיפה נ' מלול פסקה 16 (29.8.2010)). לפיכך, לאחר שבחנתי את מכלול הראיות שהובאו, בשים לב לתקופה שחלפה ממועד התאונה ועד למועד מתן פסק הדין, הנני פוסק לתובע בגין עזרת הזולת בעבר, פיצוי גלובאלי בסך של 100,000 ₪, כולל ריבית. בקביעת הסכום הבאתי בחשבון את המאמץ המוגבר שנדרש מן האם ואחות התובע בתקופה הראשונה, במהלך אשפוזו ואת היקף העזרה שניתנה לתובע, בביתו. 57. אשר לעתיד, כעולה מהראיות מגבלותיו התפקודיות של התובע, נוכח נכותו הרפואית המשמעותית, בתחום הנפשי והאורטופדי, אינן פשוטות כלל ועיקר. התובע מתגורר בבית אמו ונזקק לעזרה בתפקודיו היום יומיים. יש להניח כי במשך השנים כאשר התובע יתבגר ויקים בית משלו, יזדקק לעזרה רבה יותר, במשק הבית והן בהיבט התפקודי הכללי מחמת גילו. אכן נכון, קשה להעריך מתי יעזוב את בית אמו, אף שלא נראה כי יעשה כן במועד קרוב. אולם, בהיות הפיצוי בגין עזרת הזולת צופה פני עתיד, ומיועד לכיסוי הוצאותיו הצפויות. לנוכח גילו הצעיר ושיעור נכותו התפקודית הגבוהה, טיבן של הפגימות ומהותן, יש לפסוק את הסכום שיאזן בין צרכיו המשתנים של התובע, במהלך חייו. לאחר שבחנתי את השיקולים הרלוונטיים, התרשמתי מהראיות שהובאו לפניי, הנני פוסק לתובע סך של 750,150 ₪ המבוסס על עזרה של 14 שעות שבועיות בעלות של 40 ₪ לשעה ובסך הכול כ-2,250 ₪, בקירוב, לחודש (ראו והשוו ע"א 9703/10 לעיל). הוצאות רפואיות: 58. בסיכומיהם טוענים התובעים, כי נדרשו להוצאות עבור ייעוץ רפואי, תרופות, נסיעות ואביזרים שונים, וקבלות בעניינם צורפו לתצהיר התובע. כמו כן נטען, כי התובע קיבל תותבות "פשוטות" שרק גורמות לו כאבים וייסורים וכי עלות "תותב יעיל" הוא מעל 200,000 ₪ ויש להחליפו כל 3 עד 4 שנים. מנגד, טוענים הנתבעים, כי צרכיהם הרפואיים של נפגעי תאונות דרכים ובכלל זה עלותה של תותבת, מכוסים על ידי משרד הבריאות במסגרת סל הבריאות. עוד נטען, כי לא הובאה כל ראיה בדבר רכישת תותבות ולא הונחה תשתית ראייתית בדבר הצורך בשירותי רפואה פרטית, מעבר למה שמסופק לתובע במסגרת סל השירותים הרפואיים. 59. הנטל להוכיח כי הטיפולים והאביזרים הרפואיים הדרושים לניזוק- התובע מכוסים על ידי קופות החולים רובץ לפתחו של המזיק - הנתבע (ע"א 5557/95 סהר נ' אלחדד, פ"ד נ(2) 724, 751 (1997)). בסיכומיהם מפנים הנתבעים לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994 (להלן: "חוק ביטוח בריאות"). עיון בחוק ביטוח בריאות מלמד כי תותבות אכן מכוסות במסגרת סל הבריאות. ודוק, ביום 1.1.2010 תוקן החוק (" " ' 2203 , מיום 23.7.2009, עמ' 193 (" 436 )) והוסף סעיף 2(ב1). על פיו, חובתו של המזיק לפצות את הנפגע, לא תחול על שירותי הבריאות הכלולים בתוספת השנייה ובלבד שהנפגע זכאי להם לפי אותו חוק. לשון אחר, האחריות הביטוחית למתן שירותים רפואיים לנפגעי תאונות דרכים, ככל שאלו נכללים בסל הבריאות, הועברה מחברות הביטוח אל קופות החולים (ריבלין, עמוד 820, 948-946). עיון בחוק ביטוח בריאות מעלה, כי סל שירותי הבריאות כולל את הפירוט בתוספת השנייה והשלישית לחוק זה. סעיף 10(ח)(1) לתוספת השנייה מלמד כי אבחנה, טיפול ופעולות ניתוחיות הכוללות אמפוטציה (קטיעה) בכף הרגל נכללות בסל שירותי הבריאות. זאת ועוד, עיון בסעיף 4 לתוספת השלישית מעלה כי משרד הבריאות משתתף ברכישת מכשירי שיקום, כגון תותבות לגפיים. הנה כי כן, כפי שעולה מהוראות חוק הבריאות והתוספות לחוק, עניין תותבות לגפיים מכוסה במסגרת סל הבריאות ולכאורה, לא זכאי התובע לקבלת פיצוי בגין פרט זה. 60. בסיכומי התובעים נטען, כי התובע קיבל תותבות "פשוטות" הגורמות לו כאבים וייסורים ועל פי ייעוץ שקיבל יש להתאים לו תותבת מודולארית בתוספת בית גדם מסיליקון ומנגנון נעילה. לביסוס טענה זו שהינה עניין שבמומחיות לא הונחה כל תשתית ראייתית. זאת ועוד, המומחה האורטופדי לא נשאל כלל בעניין זה ומהראיות עולה כי התובע לא הגיש כל קבלה המלמדת על תשלום שבוצע בפועל לרכישתה. אין חולק כי התובע קיבל תותבות ולא רכש אותן. בחקירתה העידה אחות התובע כי "...הלכתי לקופת החולים והם אמרו שלא מממנים את הסוג הזה של הפרוטזה" (עמוד 20, שורה 27). אם כן, קופת החולים לא סירבה לממן כל תותבת, אלא רק סוג מסוים, שלא הוכח כי התובע נזקק לו. הלכה פסוקה היא כי יש לפצות את הניזוק רק בגין הוצאות הנחוצות באופן סביר לשם החזרת המצב לקדמותו (ע"א 375/80 יהודה נעים נ' משה ברדה, פ"ד לו(3), 762 (1982)). לפיכך, משלא הוכחה נחיצות תותבת מסוג מסוים דווקא ומאידך, נמצא כי יש כיסוי לתותבת במסגרת סל הבריאות, אין מקום לפסוק לתובע פיצוי למימון תותב יקר יותר, מעבר למה שהתובע זכאי לקבל במסגרת קופת החולים. 61. לעניין יתר הוצאותיו הרפואיות של התובע, אכן, מרבית הוצאות אלו מכוסות על ידי קופת החולים, במסגרת סל הבריאות (ריבלין, עמוד 1043-1036). בכל הנוגע להוצאות לעבר, המהוות "נזק מיוחד", יש לבססן בראיות של ממש, שכן על הניזוק "...להוכיח לא רק כי אכן נגרם לו הנזק, אלא גם את היקפו ואת שיעורו...." (ע"א 3794/74, 525/74 אסבסטוס וכימיקלים חברה בע"מ נ' פז-גז חברה לשיווק בע"מ, פ"ד ל(3) 281, 284 (1976)). אכן, התובעים לא השכילו להוכיח את מכלול ההוצאות שלטענתם נדרשו עקב התאונה ואחות התובע הודתה בחקירתה כי לא שמרה את כל הקבלות (עמוד 20 שורה 17-16). יחד עם זאת, כאשר קיומו של נזק זה אינו מוטל בספק, ניתן להעריך את שיעור הפיצויים המגיעים ולפסוק סכום מתאים בשיעור גלובאלי (שם, עמוד 283; קציר, עמוד 858-857). זאת ועוד, יש להניח כי חלק מהעלויות להן יזדקק התובע במהלך חייו, בין ביחס לתרופות שונות והן ביחס לטיפולים הנפשיים לא יכוסו במלואם במסגרת סל הבריאות והתובע יידרש לממנם באופן חלקי. משכך, אני פוסק לתובע סכום גלובאלי לעבר (כולל ריבית) ולעתיד על סך כולל של 50,000 ₪. התאמת דיור: 62. בסיכומיהם טוענים התובעים כי נוכח מצבו הפיזי ייזקק התובע למגורים בבית עם מעלית, לחלופין וכפי שעולה מתצהיר התובעת, יידרשו לשכור דירת קרקע מרווחת על מנת שהתובע יוכל להתנייד, בנוחות עם כיסא גלגלים. לפיכך עתרו לפיצוי בגין ההפרש בין עלות שכירת דירתו כיום, לבין עלות שכירת דירה עם מעלית או דירה הממוקמת בקומה ראשונה. מנגד טוענים הנתבעים, כי נכותו של התובע אינה מצדיקה התאמת דיור וממילא לא הוכחו צרכי דיור מיוחדים. בהקשר זה הדגישו כי כעולה מהראיות לתובע אין קושי מיוחד לעלות במדרגות וממילא, לא נטען, כי במהלך התקופה שלאחר התאונה חיפשו התובעים דירה מותאמת לצרכיו הנטענים של התובע. 63. הלכה היא, כי במקום שאופי הפגיעה מחייב את התאמת תנאי מגורי הניזוק למגבלות שנגרמו לו בעטיה של הפגיעה, אין מזכים אותו בפיצוי אלא בגין ההפרש הכספי הכרוך בהחלפת או בהתאמת דירתו (קציר, בעמוד 785-779; ע"א 247/87 ניסים אלירם נ' שלמה אלימלך (31.12.1987); ע"א 391/65 סירוטה ואח' נ' גנאים, פ"ד כ (1) 381, 386-385 (1966); ע"א 830/76 סעדה נ' חמדי, פ"ד לג (1)589, 606-605 (1979)). בענייננו, התובע מתגורר יחד עם אמו בדירה שכורה בקומה שנייה. כפי שעולה מחקירת המומחה האורטופדי והראיות שהובאו לפני לא שוכנעתי בדבר קיומו של טעם מבורר המצדיק פיצוי בגין החלפת דירה. לא זו אף זו, לא הוכח כי התובע נדרש באופן קבוע או חלקי להתנייד בעזרת כיסא גלגלים כעולה מסרטוני הוידאו בהם נראה מטייל באופן חופשי ברחובות העיר ועולה בגרם מדרגות, כפי שתואר לעיל. כמו כן, לא נמצאה בחות דעת המומחה האורטופדי ובעדותו, בסיס לטענת התובע בדבר הצורך בכסא גלגלים, כאמור, או הצורך בדירה בקומת קרקע, מרווחת ומותאמת להתניידות בכיסא מסוג זה. ודוק, אף שלכאורה נדרש התובע להתאמת מקום מגוריו, בשל סידורים מיוחדים ואביזרים שיש להתקין בדירה, נוכח מגבלותיו, התובעים בחרו שלא להגיש חוות דעת מומחה מקום שהיה ראוי לעשות כן להוכחת ההתאמות הנדרשות (רע"א 2985/96 סיון מדלסי נ' אבנר גוני ואח', פ"ד נ(2) 81 (1996); רע"א 12/03 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' כהן (12.2.2003); ע"א 9272/02 המאגר הישראלי לביטוחי רכב נ' שלי (18.5.2005)). 64. יחד עם זאת, אף שלא הובאו ראיות מבוררות בדבר עלות התאמת מקום מגורי התובע, הנני מוכן לקבל, כי התובע ייזקק להתאמה מסוימת במקום מגוריו, במהלך חייו, נוכח העזרה שקיבל מאמו, התובעת, בשעת הרחצה (כעולה מעדותו מיום 10.6.2012 בעמוד 30, שורה 18-17, עדות האחות בעמוד 27, שורה 28-27 ועדות התובעת מיום 15.7.2012 עמוד 52 שורה 21). מכאן, מצאתי מקום לפסוק לתובע פיצוי בסכום גלובאלי על דרך האומדן, של 50,000 ₪. ניידות: 65. בסיכומי התובעים נטען כי התובע, מתקשה בניידות וזקוק בדחיפות למכונית נכים. יוער, הוועדה הרפואית המחוזית של המל"ל, החליטה, ביום 2.8.2012, כי פגיעת התובע, אינה כלולה ברשימת הליקויים המזכים בגמלת ניידות ודחתה את תביעתו. 66. מנגד טוענים הנתבעים כי אין מקום לפסוק פיצוי לתובע בגין ניידות משלא הונחה תשתית ראייתי מתאימה ובשים לב לדחיית תביעתו במל"ל. עוד נטען כי התובע מסוגל להשתמש בתחבורה הציבורית שכן מתהלך ללא קושי בעזרת תותבת מתאימה ואף ככל שיעשה שימוש במכונית רגילה, יזקק לכל היותר לאביזר נהיגה מיוחד שעלותו נמוכה. בהקשר זה הוסיפו כי נוכח נכותו הנפשית, כלל לא ברור שהתובע כשיר לנהיגה. 67. אין חולק כי התובע נפגע ברגלו והתניידותו מוגבלת. אולם, לא שוכנעתי, כי התובע מוגבל במידה כזו המצדיקה פיצוי לרכישת רכב המותאם לנכים. מהראיות עולה כי התובע מסוגל לעמוד ואף ללכת ללא עזרת קביים (עדות האחות מיום 10.6.2012 עמוד 23, שורה 25-24; תקליטור המעקב) ואף משתמש מדי פעם באוטובוס (שם, בעמוד 18, שורה 31-28; עדות התובע מיום 10.6.2012 עמוד 27, שורה 27-22). מלבד עדות כללית בדבר מגבלותיו והקושי לטענתו להתנייד ממקום למקום (עדות התובע מיום 10.6.2012 עמוד 25, שורה 32-28; עמוד 26, שורה 18-1; עמוד 31, שורה 4-3, 20-14), לא הובאה כל ראיה נוספת לביסוס טענתו. בהקשר זה יוטעם כי אף המומחה האורטופדי לא סבר כי התובע יזקק לרכב מיוחד לנכים. בנסיבות אלה, בשים לב לדחיית תביעת התובע לקצבת ניידות בהמל"ל וסברת המומחה, אין מקום לפיצוי לרכישת רכב מיוחד לנכים וממילא, אינני נזקק לחוות דעת המומחה לעניין עלויות רכישת רכב, (נוסף על הטעם שהובא לעיל) ולחישובים שפורטו בסיכומי התובעים, מחמת העדר רלוונטיות. 68. יחד עם זאת, שוכנעתי כי התובע יזקק להוצאות נסיעה מוגברות בשל מגבלותיו. לתצהיר התובעים צורפו קבלות המעידות תשלום נסיעה במוניות, קבלות על תשלום דלק וקבלה על העברה באמבולנס (יש לציין כי נמצאו מספר כפילויות בקבלות). הנני מעריך כי בשנים הראשונות לאחר פגיעתו של התובע, הוצאות הניידות היו גבוהות יותר בעת שהתובע היה מאושפז באשפוז מלא והן באשפוז יום. כמו כן, לא מן הנמנע כי נדרש לממן מכיסו את הנסיעות לבדיקות להתאמת התותבת והטיפולים הנפשיים. לפיכך, הנני פוסק לתובע פיצוי בגין ראש נזק זה על דרך האומדן ובסכום גלובאלי (כולל ריבית) של 50,000 ₪. 69. ובאשר לעתיד, בימינו המכונית הפרטית מהווה אמצעי תחבורה עממי, המצוי בבעלותן של משפחות רבות במדינת ישראל ויש לקחת בחשבון את השימוש שייעשה במכונית, שתירכש מכספי הפיצויים, על-ידי בני משפחתו של הנפגע, אשר אינם זכאים לפיצוי בשל הפגיעה (קציר, בעמוד 761). בנסיבות אלה, סביר להניח כי אלמלא התאונה, התובע, שאיננו מחזיק ברישיון נהיגה, היה עתיד ללמוד לנהוג, כמקובל. לשון אחר, ניתן להעריך במידה הדרושה, כי ביום מן הימים היה התובע לומד לנהוג ורוכש לעצמו רכב לצרכיו הפרטיים, אף ללא קשר לפגיעתו. מכאן, זכותו לקבלת פיצוי עומדת אך ורק בגין ההוצאות המוגברות שייגרמו לו עקב נכותו, כלומר הפיצוי יתייחס לנסיעות הנובעות מנכותו של התובע והנסיעות העודפות, מעבר להוצאות הנסיעה שממילא היה מוציא. 70. בנסיבות אלו, יש לאמוד את הפיצוי בגין ניידות, לעתיד על דרך האומדן ובסכום גלובאלי (ראו ע"א 2596/92 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' כהן ואח' סעיף 5 לפסק הדין (1995) ; ע"א 3263/96 קופ"ח כללית נ' שבודי ואח', פ"ד נב(3) 817, סעיף 16 לפסק הדין (1998); " 185/01 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' סלוביק ואח' סעיף 4 לפסק הדין (2002)). נוכח האמור לעיל, בשים לב לנכותו של התובע, שיעורה וטיבן של הפגימות, האורטופדית והנפשית, הגורמות להכבדה בתנועתו ואף שאינן מונעות את ניידותו, יגבילו את תנועותיו בעתיד ויקשו עליו לעשות שימוש ברגליו ובתחבורה ציבורית, כך שיעשה שימוש מוגבר ברכב, לרבות הוצאות חניה מוגברות, שימוש במוניות וכדומה ובהתחשב בגילו הצעיר, הנני פוסק לתובע פיצוי בגין הוצאות נסיעה מוגברות, על דרך האומדן ובסכום גלובאלי של 250,000 ₪ (בזיקה לחישוב אקטוארי של 750 ₪ לחודש). ניכויים 71. מסכום הפיצויים יש לנכות את התשלומים התכופים, כמפורט בסיכומי הנתבעים (כולל שכר טרחה ומע"מ) וכן את תגמולי המל"ל, ששולמו לתובע שאלה נושאים הפרשי ריבית כחוק, מיום תשלומם ועד ליום מתן פסק הדין (ע"א 6129/04 אסתרינה טרטמן נ' "הכשרת היישוב" חברה לביטוח בע"מ (5.12.2005)). כמו כן יש לנכות מסכום הפיצויים את תגמולי המל"ל העתידיים, לעניין נכות כללית, בסכום המהוון, כפי שפורט בחוות הדעת האקטוארית שהוגשה מטעם הנתבעים. בהקשר זה אינני מקבל את טענתם לניכוי רעיוני של קצבת ניידות לאחר שהמל"ל דחה את תביעת התובע ומקום בו לא ברור כלל אם התובע יבחר לעבור ניתוח נוסף ואף אם כן, האם יעמוד באמות המידה הדרושות לזכאות בקצבת ניידות (נוכח ההנחה לשיפור במצבו) ומשלא הובאה תשתית ראייתית המבססת את הטענה לניכוי גמלת ניידות "תיאורטית" (ראו והשוו ע"א 2228/05 חיימוב נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (21.1.2007)). ריכוז הפיצויים סכום הפיצויים הכולל שלו זכאי התובע מן הנתבעים לאור האמור לעיל, הינו כדלקמן: א. כאב וסבל 188,000 ₪ ב. הפסד הטבה לתקופת הצבא 215,000 ₪ ג. הפסד השתכרות 1,700,640 ₪ ד. הפסד פנסיה 217,300 ₪ ה. עזרת צד ג' בעבר 100,000 ₪ ו. עזרת צד ג' בעתיד 750,150 ₪ ז. הוצאות רפואיות 50,000 ₪ ח. התאמת דיור 50,000 ₪ ט. ניידות לעבר 50,000 ₪ י. ניידות לעתיד 250,000 ₪ 3,571,090 ₪ סוף דבר הנני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעים את הסכום הנ"ל לאחר הפחתת ניכויי המל"ל לעיל. כמו כן, יישאו הנתבעים במלוא הוצאות התובעים וכן בתשלום שכר טרחת עו"ד בשיעור של 15.08%. מהסכום האמור, ינוכה סכום התשלומים התכופים (כולל שכר טרחה ומע"מ), כמפורט לעיל. נזק נפשי / נכות נפשיתנכותהתחום הנפשי