הוצאות חזרה מאישום בתיק

מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא הוצאות חזרה מאישום בתיק: 1. למבקש נרשמה הודעת קנס על סך של 250 ש"ח שהפכה, בעקבות הודעתו על רצונו להישפט בגינה, לכתב אישום אשר הוגש לבית-משפט זה. דיון הקראה התקיים בפנַי ביום 19.5.11 ובו כפר המבקש, באמצעות בא-כוחו, במיוחס לו בכתב-האישום, תוך שהעלה טענות באשר לחוקיות התימרור במקום האירוע ובמועדו. התיק לא נקבע באותו מועד לשמיעת הוכחות, שכן המשיבה התבקשה לבדוק את טענות המבקש ולהגיש הודעה מעדכנת בכתב. ביום 12.6.11 הודיעה המשיבה על חזרתה מאישום בתיק, תוך שציינה בהודעתה כי "קוימה הקראה בתיק". הטעם לחזרה מאישום, הוסבר, היה בסיום עבודתו של הפקח, עֵד התביעה, בשורות המשיבה. במועד זה ניתן לפיכך פסק-דיני, המזכה - לפי הסיפא לסעיף 94(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 - את המבקש מן המיוחס לו. 2. בעקבות כך הגיש המבקש, והיה זה ביום 26.6.11, בקשה לחיוב המשיבה בהוצאות הגנתו, והכוונה היא לתשלום בסך 68.40 ש"ח ששולם עבור הזמנתה בידי המבקש של תעודת עובד ציבור, וכן בשכר טרחתו של בא-כוחו. התביעה התנגדה לפסיקתן של הוצאות, בטענה כי לא התקיימו התנאים הקבועים לכך בסעיף 80(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. להשקפת המשיבה, לכתחילה היה יסוד להגשתו של כתב אישום, אף האינטרס הציבורי תמך בכך, והחזרה מאישום אין מקורה, כאמור, אלא בקושי להזמין לעדות את הפקח. ביום 7.7.11 החלטתי לדחות את הבקשה לפסיקת הוצאות, מן הטעם כי לא גילתה עילה מן העילות הנקובות לכך בחוק. כמתברר, לא הומצאה החלטתי זו לידי בא-כוחו של המבקש, ולפיכך ביום 11.7.11 הוא ביקש כי בית-המשפט יתיר לו להשיב על האמור בתשובת המשיבה לבקשה. בתמצית, נטען בתשובתו כי עֵד התביעה לא היה חיוני כלל להכרעה במחלוקת - שאינה נסובה אלא על שאלת חוקיותו של התימרור, ולחלופין כי הפסקת עבודתו לא מנעה את זימונו להעיד, ולפיכך תלייתה של החזרה מאישום בהיעדרותו נעדרת תום לב ועולה כדי הטעיה של בית-המשפט. ביום 26.9.11 עתר המבקש להמצאתה לידיו, בידי המזכירות, של החלטתי מיום 7.7.11 וכן לביטולה של החלטה זו, לאור תקנה 3 לתקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מעצר או מאסר), תשמ"ב-1982, אשר מחילה על בקשה להוצאות לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין את הוראותיהן של תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, ובכלל זה את הזכות להשיב לתשובה לבקשה בכתב. המזכירות הונחתה להמציא ללא דיחוי את העתקה של ההחלטה מיום 7.7.11 לידי בא-כוחו של המבקש, והתבקשה תשובתה של המשיבה לבקשה לביטול ההחלטה. ביום 11.10.11 הוגשה תשובת המשיבה. למרבה הפלא נטען בה, וזאת בניגוד לטענותיה הקודמות של המשיבה, כי מעולם לא התקיימה הקראה בתיק זה, שכן בהיעדרו של המבקש מן הדיון ביום 19.5.11 לא הקריא בית-המשפט באוזניו כתב-האישום, ואילו בא-כוחו לא הודיע לבית-המשפט כי עשה זאת בעצמו וכי הסביר למבקש את תוכנו של כתב-האישום. עוד הפנתה המשיבה לבקשות מטעם המבקש ובהן אושר, כנטען, כי הקראה לא התקיימה מעולם, אלא היא נדחתה על מנת לאפשר למשיבה לבדוק את טענות המבקש. לפיכך, נטען, ממילא לא חל על המקרה סעיף 80 לחוק העונשין. לחלופין נטען, כי החובה שלפי תקנות סדר הדין האזרחי חלה, כלשונה של תקנה 3 הנזכרת, "בשינויים המחויבים", לאמור - ניתן לחרוג ממנה במקום שבו ניתנה לצדדים ההזדמנות לשטוח כל צורכן את טענותיהם בפני בית-המשפט. 3. חלקה הראשון של התשובה אינו מתקבל על הדעת, ויש לדחותו מכל וכל. אמת, מקורה של אי הבהירות שנוצרה, בכך שלאחר מתן התשובה לכתב-האישום לא נקבע התיק להוכחות. אלא שבזאת אין מאום, שכן בדיקתן של טענות שהעלה נאשם בתשובה לכתב-האישום עשויה, אך ברי הדבר, לייתר את הצורך בשמיעת הראיות ככל שאותה בדיקה תעלה כי אין מקום לדבוק באישום. על כן, הקראה התקיימה גם התקיימה. אך העיקר אינו בכך. מצוי הוא בשינוי התמוה בגרסת המשיבה בשאלת קיומה של הקראה. שכן, למן הודעתה על חזרה מאישום התייחסה היא עצמה אל התיק ככזה שהתקיימה בו הקראה. פשרו של שינוי זה לא הוסבר כלל ועיקר, ואיני רואה לו כל יסוד. 4. באשר לנטען בחלקה השני של התשובה, דומני כי יש לדחות גם בענין זה את טענת המשיבה לענין פירושו של האמור בתקנה 3 לתקנות הנ"ל. הצדק עם בא-כוח המבקש, ומן הדין היה לאפשר לו להשיב לתשובה בטרם ניתנה החלטתי. אלא, שברי בעיני כי תשובה לתשובה אינה יכולה להחליף את הבקשה המקורית, להעלות לראשונה עילות המצדיקות את קבלתה, או להוסיף עליה באופן שיש בו כדי לתקן את הבקשה המקורית. תכליתה של תשובה לתשובה היא, ביסודו של דבר, התמודדות עם טענות שהעלתה המשיבה בתשובתה, ולא היה בידי המבקש להתייחס להן בבקשתו המקורית (רע"א 8317/06 טהוליאן נ' ג.מ.ח.ל חברה לבניה 1992 בע"מ, בפסקה השביעית להחלטתה של כבוד השופטת ד' ברלינר (לא פורסם, 21.1.07), וההפניות שם; בש"א (מחוזי ת"א) 19004/05 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' אסטוריה אינווסטמנטס לימיטד (כבוד השופט מ' אלטוביה, 17.11.05)). במקרה דנן, הייתה הבקשה לפסיקת הוצאות קצרה ותמציתית. נטענו בה שתי טענות בלבד - כי לו בדקה המשיבה מתי עזב העד את עבודתו בשורותיה ניתן היה להימנע מדיון ההקראה ובכך לחסוך מהוצאות הגנתו של המבקש; וכי היה על המשיבה לבדוק לגופן את טענת הגנתו בענין חוקיות התמרור. בתשובה לתשובה הוסיף על אלה המבקש וטען, כי עמדת התביעה בשאלה שבמחלוקת כלל לא נצרכה לעדותו של אותו פקח, ואם כן - היה על המשיבה לדאוג להזמנתו על אף שחדל מעבודתו אצלה. מכאן, לטענת המבקש שהועלתה גם היא לראשונה בתשובה לתשובה, סביר שהמשיבה נהגה שלא בתום לב בהודעתה על חזרה מאישום, בין אם ביקשה להסתיר מבית-המשפט את העדות, שסתרה את טיעוניה, ובין אם רצתה לחסוך בהוצאות הזמנתו של העד. כפי שכבר צוין, יתקשה בית-המשפט להתייחס לטענות אלו, שהן יסוד מוסד בעתירתו של המבקש להוצאות, מן הטעם כי הן נשמטו מבקשתו המקורית והוספו, בחינת מקצה שיפורים שאין להשלים עמו, בתשובה לתשובה. ברם, אפילו מוכן הייתי לבחון טענות אלו, סבורני כי אין הן - כמו יתר הטענות שהעלה המבקש - משיתות בסיס לפסיקתן של הוצאות לחובת המשיבה. 5. סעיף 80(א) לחוק העונשין מסמיך את בית-המשפט להשית הוצאות אם נוכח כי לא היה יסוד לאישום, או שנסיבות אחרות מצדיקות את הדבר. מאחר שעסקינן בעבירה של ברירת משפט, ברי כי שאלת קיומו של יסוד לאישום נבחנת החל מן המועד שבו נרשמה הודעת הקנס אשר הפכה אחר כך, בעקבות הודעת הנאשם על רצונו להישפט בגינה, לכתב אישום. לא הוכח בפני כי במקרה דנן, באיזה מבין שלביו של ההליך שקדמו להודעת המאשימה על חזרה מאישום, לא היה יסוד לאישום. רישומה של הודעת הקנס בידי הפקח נעשה, כעולה מן החומר שבתיק, על יסוד הבנתו את המצב המשפטי במקום הנזכר באותה הודעה, לפי התימרור שאין חולק שהוצב במקום. על עמדתה, כי התמרור הוצב כדין, עמדה המאשימה גם בדיון ההקראה. אם הוצב התמרור שלא כדין ושמא כדין, ענין הוא לבירור שיפוטי אשר לוּ התקיים, היה בית-המשפט מכריע בו לאחר בחינת ראיותיהם של הצדדים. קיומו של התמרור וטענת העירייה כי הוצב כדין השיתו, להשקפתי, יסוד לעצם רישומה של הודעת הקנס ולעמידה על האישום בראשיתו של ההליך בפני בית-משפט זה. בכך נשמט הבסיס מתחת לחלופה הראשונה ובה מדבר סעיף 80 הנ"ל. 6. באשר לקיומן של נסיבות אחרות המצדיקות פסיקתן של הוצאות. אודה, כי יש ממש בטענת המבקש כי עלותה של תעודת עובד הציבור, אל מול שיעורו הלא גבוה באופן יחסי של הקנס, עלולה להרתיע נאשמים מנקיטתם של אמצעים שיסייעו בהגנתם. דומה, כי אותו היגיון חל אף באשר להוצאות בגין שכר טרחה המשולם לעורך-דין מייצג בהליכים כגון דא. ברם, לא לכך כיוונה הפסיקה בפירושה לתיבה "נסיבות אחרות". בתמצית, עילה תימצא לפסיקתן של הוצאות אף במקום שבו היה יסוד לאישום, כאשר האיזון בין הפגיעה בנאשם, שנגרמה עקב ההעמדה לדין, לבין האינטרס הציבורי באכיפת החוק נוטה בברור לכף הראשונה. במקרה דנן, אף שאין להקל ראש בעצם הטרחה וההוצאה הכספית שנגרמו למבקש בעטיו של ההליך, אין להפריז בחומרתה של אותה פגיעה. לסופו של ענין, מדובר בקנס בסך 250 ש"ח, והוצאות ההגנה - לרבות עשרות השקלים שהוצאו בהוצאתה של תעודת עובד הציבור - בהתאם, חזקה כי אינן גבוהות. חשוב מכך, סבורני כי אדם הדבק בחפותו עד כדי נכונות לשכור עורך-דין שייצגו בהליך מסוג זה - וזוהי זכותו כדין - לא על נקלה יוותר על העלאת טענותיו בפניה של ערכאה שיפוטית אך בשל העלות הכרוכה בדבר, אף לא בשל כך שהיחס בינה לבין שיעור הקנס עלול להיות דומה. ועיקר בין אלה, ממילא לא תעודת עובד הציבור, אף לא טענות ההגנה שהעלה בשמו של המבקש בא-כוחו המלומד, עמדו בבסיס זיכויו של המבקש. היה זה, ואינני שותף לחששו של המבקש מפני התנהלות שאינה תמת לב מצדה של המאשימה, הקושי לאתר את עד התביעה שהוביל לחזרה מן האישום. 7. סוף דבר, בהיעדר עילה לפסיקתן של הוצאות לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין, אני דוחה את הבקשה. זכות ערעור על-פי הדין. משפט פליליחזרה מאישום