מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא דק מעץ - היתר בניה: האם הקמתו של "דֵק" מעץ היא בנייה הדורשת היתר לפי חוק? זו השאלה הצריכה לפנים בהליך זה. הבקשה 1. העותרים משיגים על צו הריסה מנהלי, אשר יצא תחת ידו של המשיב ביום 22.3.12. ענינו בבמה מעץ - ובמלה השגורה: דֵק - שאין חולק כי המבקשים בנו בחצר האחורית של הבית בשדרות רוטשילד 71 בתל אביב-יפו. המחלוקת צמצמה עצמה לשאלות כלום נבנה דבר הדורש היתר לפי חוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 ואם כן, כלום בהיעדרו של היתר מוצדקת פעולת האכיפה שננקטה. המבקשים טוענים, כי רובו ככולו של הדֵק הוקם באמצעות קביעתם של לוחות עץ על פני הקרקע. להשקפתם, משול הדבר להנחתן, למשל, של רצפות או של משטח "דשא" סינתטי, אשר אין זה מתקבל על הדעת כי תחייב היתר. המבקשים מודים כי בחלק קטן - כארבעה מטרים רבועים - משטחו הכולל של הדק הוקמה מתחת ללוחות העץ קונסטרוקציית הגבהה, ותכליתה להתגבר על פני הקרקע, שאינם אחידים בגובהם. אלא שלהשקפתם, בהתחשב בטיבה של בנייה זו ובגודלו הכולל של משטח העץ, אלה הם זוטי דברים שאינם מצדיקים פעולה מנהלית. המשיב טוען, מנגד, כי כל הלוחות הונחו על גבי הגבהה וכי אין הנדון דומה לראיות המבקשים, שכן מדובר בבנייה לכל דבר וענין. המצב העובדתי 2. בהודעה שערך בעקבות ביקורו (מש/2), קבע המהנדס אשר המליץ על הוצאתו של צו הריסה מנהלי, מר דימה שטיינברג, כי הדֵק משתרע על פניהם של למעלה מ-67 מטרים רבועים. ואכן, מתמונות שהציגו הצדדים שניהם נשקפים ממדיו הרחבים של משטח זה. בעדותו חילק מר שטיינברג את המשטח לשניים: חלק שסומן בתרשים מש/5 באותיות א'-ב'-ח'-ז' (להלן: "החלק הגדול"), וזה שסומן באותיות ח'-ג'-ד'-ה'-ו'-ז' (ויכונה "החלק הקטן"). את החלק הגדול צילם מר שטיינברג בתמונות מש/3-4. הוא הסביר בעדותו, כי בתמונות אלו "לא רואים את ההגבהה... לפי התמונה לא ניתן לראות מעל איזה גובה מפני הקרקע נמצאת הבמה" (עמ' 5 לפרוטוקול, בש' 11-9). כשנשאל מפורשות בחקירתו הנגדית אם "כל הגובה של החלק הגדול מונח בקו אפס [כלומר איננו מוגבה מפני הקרקע]" השיב: "מאיזשהו צד אולי כן" (עמ' 6, ש' 17-15). העד הוסיף והסביר, כי החלק הגדול צולם אך מעל פני השטח וכי את הנעשה מתחת ללוחות העץ בחלק זה הוא לא בדק וממילא לא תיעד (שם, בש' 22). לעומת זאת, היה המהנדס בטוח בממצאיו ולפיהם בחלק הקטן - הכולל את מקצת הדק וכן רמפת עלייה אליו ממפלס הרחוב - הונחו הלוחות על גביה של הגבהה. "רואים את ההגבהה", הוא העיד והפנה לתמונות מש/1-4 ומש/2-4, שבהן צולם החלק הקטן. "רשמתי את ההגבהה בממוצע בגובה של 0.45 מ'. כמו כן רואים בתמונה הזו את הרמפה שמובילה ממפלס פני הקרקע לבמה" - הוסיף (עמ' 5, ש' 6-4). עיון בתמונות האלו מגלה באופן ברור את אותה הגבהה. במש/2-4 תחתונה היא מצולמת מן החזית. בתמונה שמעליה נראה צדה הדרומי. התמונות אינן מאפשרות לקבוע היכן מסתיימת, אם בכלל, אותה הגבהה בכל הנוגע לצדו הצפון-מערבי של החלק הקטן, מהטעם שגם באזור זה הסתיימה הנחתם של לוחות העץ בטרם ביקורו של המהנדס והוא לא בחן את שנעשה תחתם. ממצאי העובדה הם, אפוא, כי בחלקו הגדול של המשטח הונחו לוחות עץ על פני הקרקע והבנוי עליה מקדם, ובפרט על גביהן של קורות בטון ישנות, ואילו בחלק קטן יותר הונחו הלוחות על גבי יסודות מגביהים חדשים. כמו-כן הוצב משטח עלייה ("רמפה"). השאלה המשפטית 3. מר שטיינברג העיד, מניסיונו המקצועי כמהנדס במחלקת הפיקוח בעיריית תל אביב-יפו, כי המוקד מצוי בשאלת ההגבהה: "לפי הידע והניסיון שלי, כל בניה שמעל פני הקרקע טעונה היתר... לפי ניסיוני, לפי דעתי, על החלפת חרסינה באותו מפלס של פני הקרקע, לפי דעתי לא היו מגישים דוח תביעה משפטית כי זה במפלס של פני הקרקע. אם היה דשא והוציאו את הדשא ושמו חרסינה, אם מדובר על ציפוי בלבד באותו מפלס, לפי דעתי לא הייתי מגיש דוח לתביעה משפטית... ברגע שראיתי שישנה הגבהה, אני יכול בוודאות להגיד שהבניה טעונה היתר" (שם, בש' 1; ש' 24-21). המהנדס הקפיד לציין, בתוך כך, כי בכל מקרה הוא היה מעביר את ממצאיו למחלקה המשפטית, שבידיה שיקול-הדעת אם להמליץ על פעולת אכיפה (שם, בש' 25-24; בש' 31-30; בעמ' 6, ש' 4). באת-כוחו של המשיב, המייצגת כידוע את עמדתה של המחלקה המשפטית, התמקדה אף היא ביסוד ההגבהה. אלא, שלשיטתה, אין מקום להבחין בין חלקים שונים של משטח העץ שהוקם. "בבמת העץ הנתונה", סיכמה היא את עמדת המשיב, "יש כדי לשנות את מפלס הקרקע... כל דק מונח על קונסטרוקציה מעץ. על ידי הוספת הקונסטרוקציה יש הגבהה" (עמ' 8, ש' 23; עמ' 9, ש' 3-2). הנה כי כן, אליבא דמשיב, הקמתו של דֵק לעולם כרוכה בהקמתה של קונסטרוקציה ואפילו זו - דקה היא. לפיכך, בין אם בחלק הגדול גובה הקונסטרוקציה הוא סנטימטרים אחדים ובין אם בחלק הקטן גובהה רב מזה, הקמתו של המשטח כולו עולה כדי בנייה, כמובנה בדין, ומצריכה היתר. לשיטת המשיב, "לא מדובר בריצוף משטחים כי יש פה הגבהה משמעותית" (עמ' 8, בש' 31). משכך, הוצאתו של הצו המנהלי איננה מנוגדת למדיניות האכיפה הנוהגת, ונמנעת מנקיטת צעדים "בתיקים אחרים, לפנים משורת הדין, במצב שאין בכלל הגבהה" (עמ' 9, בש' 6-5). את טענתם הנגדית של המבקשים אביא בלשונה התמציתית: "אין הבדל בין דק לבין ריצוף. גם ריצוף צריך להגביה ולפלס את הקרקע. צריך לשים מצע של חול. לגבי דשא סינתטי צריך הגבהה יותר גבוהה כי דרוש מצע של ספוג מתחתיו" (שם, בש' 12-11). עם מי מצוי, אפוא, הצדק? כלום דֵק המוקם בחצרו של אדם כמוהו כהנחת ריצוף או כשתילת דשא - סינתטי או טבעי, ושמא יש להבחין בין זה לאיזו מבין אלו? האם יסוד של הגבהה הוא שמקנה לדברים את צביונם כפעולת בנייה הדורשת היתר, או שמא העיקר הוא אחר? הכרעה 4. סעיף 1 לחוק התכנון והבניה מגדיר "בנין" ככל מבנה או חלק של מבנה, וכל דבר המחובר אליו חיבור של קבע, מכל חומר שהוא. בסעיף 145 לחוק נאסר על הקמתו ללא היתר של "בנין", כולו או מקצתו, על הוספה לבנין קיים ועל כל תיקון בו, הנוגע לצד החיצוני של הבנין, משנה מחזיתו או ממראהו או פוגע ברכוש המשותף. תקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), תשכ"ז-1967 מוסיפות ומחייבות קבלתו של היתר ל"כל חציבה, חפירה, כרייה או מילוי המשנים את פני הקרקע". זאת, למעט כשהדבר נעשה בסייגים המפורטים בתקנות, ובכלל זה כשמדובר ב"עבודת גינון שאינה מצריכה קירות תומכים". הנה כי כן, הדין הוא ברור ומפורט למדי בקביעה מהי בנייה הטעונה היתר. פירוט זה מצמצם את הצורך בפרשנות שיפוטית. הוא מעיד על גישה מרחיבה, שיישם המחוקק בהקשרה של החובה לקבל היתר. הוא מצביע על גישה דווקנית בקביעתם של סייגים לחובה זו. 5. ב"מילוי המשנה את פני הקרקע" נכללים, להשקפתי, גם ריצופה של הקרקע או הנחתם על גביה של משטחים קבועים, מכל סוג שהוא. אין זה מעלה ואין זה מוריד אם אותם משטחים הם גבוהים או נמוכים, אם דקים הם או עבים. אין, בדומה, כל נפקות לשאלה אם הם מונחים על גביה של קונסטרוקציה תומכת, או שמא קוּבעוּ ישירות אל הקרקע. די בכך שהם משנים את פני הקרקע, לרבות מבחינת המראה, ושהם מחוברים בחיבור של קבע. כך, בין היתר, הורשע בבנייה ללא היתר מי שריצף בריצוף של אבן ועץ חלקת קרקע ומבנה שברשותו (עמ"ק (מקומיים רמלה) 20644/06 מדינת ישראל נ' שימרוני (30.3.08)). בנייה ללא היתר יוחסה עוד, ביותר ממקרה אחד, למי שציפה קרקע במשטח של אספלט (ת"פ (מקומיים רמלה) 1012/01 מדינת ישראל נ' טסה (27.4.03); ב"ש (מקומיים תל אביב-יפו) 5669/03 מדינת ישראל נ' כלגי (1.6.05)). דומה היה גורלה של הנחת מצע מהודק על גבי קרקע (בב"נ (שלום נתניה) 9681-05-10 בן יקר ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה חוף השרון (4.5.11)), וכך היה אפילו בשל יישורה של חלקת שדה וחישופה מצמחיה (ב"ש (מקומיים ירושלים) 4342/09‏ מדינת ישראל נ' קהלאני (27.7.09)). צו הריסה מנהלי בגין יציקתו של משטח בטון על קרקע פרטית אושר, לאחר שנמצא כי לבנייה לא ניתן היתר (ב"ש (מקומיים תל אביב-יפו) 6358/11 שניר נ' יושב-ראש הוועדה המקומית לתכנון ובנייה תל-אביב-יפו (21.12.11)). ואילו בת"פ (מקומיים תל אביב-יפו) 3818/09 מדינת ישראל נ' דובשני (11.10.10) כבר הורשע אדם בבנייתו ללא היתר של דֵק מעץ בחצר ביתו, וכך פסק גם בית-המשפט בחדרה בחע"מ 1205/07‏ מדינת ישראל נ' קרר (5.7.09). 6. כל אלה מתחייבים מהוראותיהם המפורשות של החוק ושל התקנות - הוראות המדגישות שלושה יסודות: חיבור קבוע, השפעה על המראה החיצוני, והשלכה על פניה של הקרקע. אותם מאפיינים מתקיימים בהקמתו של דֵק מן הסוג הנדון. הדק, המקובע אל הקרקע, משנה מפניה ומשפיע עד מאד על חזותו החיצונית של הנכס. הוא עושה כן בין אם עוביו הוא סנטימטר אחד ובין אם יותר או פחות, בין אם הוא נשען על הגבהה ובין אם לאו, בין אם שטחו הוא רחב ובין אם מצומצם. הקמתו היא בנייה, המחייבת קבלתו של היתר. העמדתו על תלו, בלא שניתן היתר, כמוה כ"העמדתו של בנין חורג" במובנה של הוראת סעיף 238א לחוק התכנון והבנייה, היא ההוראה המסמיכה הוצאתו של צו הריסה מנהלי. 7. היאחזות בדוגמאות של כיסוי המקרקעין בריצוף חרסינה או בדשא, אין בה להועיל למבקשים. בענין הראשון דומה, גם אם אין צורך לקבוע כאן מסמרות, כי הגיונה של הפסיקה שהוזכרה יפה אף לכך. בענין השני רלוונטי הסייג, שכבר הוזכר, בדבר עבודת גינון שאינה מצריכה קירות תומכים. ברי, כי המונח "גינון" מתייחס לשתילתם של צמחים מסוגים שונים, לרבות דשא, ואינני רואה כל הבדל בענין זה בין דשא אמתי לבין זה המלאכותי, הדומה לו. עיקר הוא ברציונל שביסוד הסייג: אף שהקמתה של גינה משנה במובהק מפני הקרקע, הרי שזהו שינוי מקובל, ההולם בכל מקרה את האינטרס הציבורי ואיננו מצריך את בחינתם, ואישורם בהתאם, של מוסדות התכנון. הקמתו של דק איננה עבודת גינון. 8. הואיל ואין חולק, כי לא התקיים סייג אחר שבחוק או בתקנות, כי לא התבקש וממילא לא ניתן היתר - זאת ציין מהנדס הפיקוח בתצהיר שהגיש למשיב, כמתחייב בסעיף 238א(א)(1) לחוק, וכי הבנייה אותרה בעיצומה, הרי שאדן מוצק להוצאתו של צו הריסה מנהלי מצוי כאן. בפי המבקשים אין כל טענה באשר לדרישות אחרות שבקיומן מותנה חוקיותו של צו הריסה מנהלי, זולת אחת, ובה אדבר עתה. "זוטי דברים" 9. בסעיף 34יז לחוק העונשין, תשל"ז-1977, בפרק שכותרתו "סייגים לאחריות פלילית", נקבע שחרורו מאחריות של מי ששלח ידו במעשה "קל ערך", בהתחשב בטיב המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי שבהידרשות לו. אין אנו מצויים בגדרם של דיני העונשין. צו הריסה מנהלי, כשמו כן הוא - פעולה שלטונית הנשענת על אדניו של המשפט המנהלי, וכפופה לעקרונותיו. אם יש, אפוא, יסוד לטענה בענינו של צו מן הסוג הנדון, הרי הוא מצוי בבחינת נאותותה של הפעולה השלטונית, בהתחשב בתכליתה ובמידה שבה ננקטה. השאלה היא אם המשיב, כרשות מנהלית, פעל כראוי בהחליטו להורות על הריסה של בנוי אשר הוקם ללא היתר. אבני הבוחן עשויות לכלול, בין השאר, את מהותה של הבנייה, את מידותיה, את השפעתה על מראה המקרקעין ואת האינטרס הציבורי באכיפה. בנייה זניחה, במובנים אלה, עשויה שלא להצדיק נקיטתו של צעד רב-עוצמה כהוצאתו של צו הריסה מנהלי, ואם ניתן בכל זאת צו שכזה, היא עשויה להצדיק את ביטולו בידי בית-המשפט, כחלק מקביעתן של גדרות לפעולתה של הרשות. מן האמור בחלקם הקודם של דברַי כבר ברור, כי דיוננו אינו מצמצם עצמו לאותם ארבעה מטרים, או פחות מכך, בחלקו הדרומי של הבנוי. ההתייחסות היא למשטח העץ כולו, וזהו משטח רחב ידיים המשתרע על פניה של כברת-ארץ ניכרת. שטחו - כמה עשרות מטרים רבועים. עיקרו מצוי אמנם בחצר אחורית, ואולם חלקו נראה היטב מן הרחוב, וחשוב מכך - כל כולו משנה באופן מובהק ממראה פניהם של המקרקעין. היתר הבנייה מייעד את המקום ל"שטח מגוּנן" (עמ' 6, ש' 12-11). ואף כי המפקח ראה במקום אדנית של צמחיה (שם, בש' 14), הרי שכיסויו של המשטח כולו בלוחות עץ מקשה על ראייתו כמקיים את ייעודו המקורי. לאור כל אלה, אינני סבור כי פעולת אכיפה היא בלתי סבירה. אדרבה, היא הולמת את האינטרס הציבורי בקבלתו של אישור מקדים לבנייה. בהתחשב, בפרט, בשיקול הדעת המצומצם המסור לבית-המשפט בשינוי מצו מנהלי שניתן, אינני רואה אפוא כל יסוד לשנות מהחלטתה של הרשות. 10. לכן, בהיעדר עילה לביטולו של הצו אני דוחה את הבקשה. צו ההריסה המנהלי מאושר לביצוע מיום 14.6.12. המבקשים ישלמו לאוצר המדינה, בתוך 30 ימים, את הוצאות המשיב בסך 5,000 ש"ח. המזכירות תוודא טיפול בגביית ההוצאות. בניההיתר בניה