מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא דמי שכירות מוגדלים: התובעת השכירה לנתבעת מבנה המשמש לנתבעת למועדון ולמשרדים לצורך פעילותה הפוליטית ברמלה. התובעת דרשה מהנתבעת לשלם דמי שכירות מוגדלים. הנתבעת שילמה את דמי השכירות המוגדלים בתקופה של מספר חודשים, ולאחר מכן הפסיקה לשלם דמי השכירות. בתגובה לכך הגישה התובעת כנגד הנתבעת תביעת פינוי ותביעה כספית. כללי: בעלי הדין: 1. התובעת הינה רשות על פי דין, אשר על שמה רשומים מקרקעין על פי החלטת מדינת ישראל. 2. הנתבעת 2 היא מפלגה הרשומה על פי חוק המפלגות. המושכר: 3. אין מחלוקת בין הצדדים כי התובעת היא בעלת הזכויות במקרקעין והדירה המצויים בקומה השנייה של הבניין הנמצאים ברחוב שמשון הגיבור 15 ברמלה, והידועים כחלק מחלקות 68-71 בגוש 4435 (להלן-"המושכר"). ההיסטוריה של הנכס: 3. ביום 3.12.1950 השכיר האפוטרופוס לנכסי נפקדים את המושכר למפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם) בשכירות מוגנת. כל המגעים בין הצדדים נעשו באמצעות חב' עמידר. בהמשך עברו הזכויות במושכר לתובעת. 4. בתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת חל פילוג במפ"ם, כאשר חלק מחברי המפלגה נשארו במפ"ם, והפורשים בחרו למפלגתם את השם "מפלגת השמאל הסוציאליסטי". בין שני פלגים אלו נחתם הסכם שנוסחו כדלקמן: "א. מפלגת השמאל הסוציאליסטי תפנה את המועדון בכביש הראשי 58, והוא יועמד לרשות מפ"ם בלבד. מפ"ם תפנה את המועדון של החטיבה הערבית (מול בית הספר ערבי) והוא יועמד לרשות מפלגת השמאל הסוציאליסטי בלבד. מפ"ם תבצע תיקון הגג בחדר הנפגע במועדון החטיבה הערבית עם בטון וטיח בפנים בצורה שימנע חדירת גשמים לתוכו. כמו כן תשלם כל שכר הדירה לאפוטרופוס (עמידר) עד ליום 1 לפברואר 1953 והתשלום יבוצע לא יותר מחודש מיום פינוי המועדונים. מיום הפילוג, דהיינו מיום 1.2.53 תשלם שכר דירה עבור המועדון הנ"ל מפלגת השמאל הסוציאליסטי. מפלגת השמאל הסוציאליסטי תמסור לרשות מפ"ם נוסף להסכם זה הצהרה בכתב שהוא מותרת על זכויותיה במועדון בכביש הראשי 58 לטובת מפ"מ וכן תמסרנה פנקסי חבר מפ"ם של חברי השמאל הפעילים המוכרים בתור כאלה. כנ"ל תמסור מפ"ם לרשות מפלגת השמאל הסוציאליסטי הצהרה בכתב שהיא מותרת על כל זכויותיה במועדון החטיבה הערבית לטובת מפלגת השמאל הסוציאליסטי. הצהרה זו תינתן על מנת להעבירה לאפוטרופוס (עמידר) לשם חתימת חוזה עם מפלגת השמאל הסוצי. פינוי המועדונים ע"י הצדדים המתאמים תבוצע באותו זמן בתאריך 53.___ בתוספת נספח מס' 1. חלוקת הרכוש בהתאם למוסכם. נספח מס' 1: חדר אחד (הדרוש תיקון) ממועדון מפלגת השמאל הסוצ. יהיה טפוס (!) ע"י מדריכי מפ"ם לתקופה של עד שלושה חודשים, ולא יותר מזה, מיום חתימת על ההסכם הנ"ל. החדר יפונה ע"י חברי מפ"ם לא יותר מ-1.7.53. הסכמנו על הנ"ל וחתמנו. תיקון החדר כרוך בביצוע המוסכם בקשר למכונת הכתיבה." 5. מפלגת השמאל הסוציאליסטי התמזגה עם המפלגה הקומוניסטית הישראלית. בחודש נובמבר 1954 שלחה מפלגת השמאל הסוציאליסטי מכתב לחב' עמידר שנוסחו כדלקמן: "בזאת הננו להודיעכם שבהתאם להחלטת ועידת מפלגת השמאל הסוציאליסטי התאחדנו עם המפלגה הקומוניסטית הישראלית. כמו כן הננו להודיע שהחל מחודש נובמבר 1954 עבר המועדות שלנו ברמלה ברחוב ... (מול בית הספר הערבי) לרשות המפלגה הקומוניסטית הישראלית סניף רמלה." 6. בשנת 1956 הגישה חב' עמידר תביעה כנגד מפ"מ לפינוי המושכר. 7. ביום 12.2.1957 כתב מפקח חב' עמידר מכתב ליועץ המשפטי של עמידר, שנוסחו כדלקמן: "בקשר למועדון הנ"ל הופיע בפני ב"כ מפלגת מק"י ועל סמך ההסכם שנערך בין שתי המפלגות - מפ"ם ומפלגת השמאל מיום 21.7.53 תבע את זכות המפלגה הקומוניסטית הישראלית לקבל חוזה שכירות על מועדון זה בלא תשלום דמי העברה, ובתנאי שהחוב הרובץ על מועדון הנ"ל עד 1.2.53 לא ישולם ע"י מפלגת מק"י אלא בידי מפ"ם שהיה המחזיק במושכר עד תאריך 1.2.53. להלן תשובתי לב"כ מק"י: אינני רואה בכתב הסכם של שתי המפלגות הנ"ל מיום 21.7.53 הגנוז בתוך תיק החוזה - כתב ויתור רשמי המקובל בנכסים שונה ודרשתי שמפ"ם תופיע למשרדי ובנוכחותי תוותר כחוק ועל כל הזכויות שלהם הנובעים מחוזה שכירות הקיים עדיין כחוק עם מפ"ם. במידה ומפ"ם כן תעביר את המושכר לידי מק"י תצטרך מק"י לסלק כל החוב הרובץ על המושכר, כולל החוב מתקופת החזקת המושכר בידי מפ"ם. בררתי עם מר לנדמני את שאילת דמי ההיתר. ואלא מסתבר כי לפי המסמכים שבתיק אין צל של ספק כי מפלגת מק"י מחזיקה במושכר עוד מלפני 1.6.53 לכן לא חל כאן תשלום דמי היתר. נא החלטתך בנדון." 8. ביום 14.2.1957 שלח עו"ד משה רודיטי, ב"כ הנתבע, ביום 14.2.1957 מכתב לחב' עמידר שנוסחו כדלקמן: "בשם מרשתי המפלגה הקומוניסטית הישראלית - סניף רמלה, אבקשכם לערוך חוזה שכירות על הנכס הנמצא ברמלה רחוב תי"ח 15, גוש 4435 חלקה 69. לשם כך אבקשכם לתת לי אפשרות לשלם את כל הפיגורים בתשלומים המתקבלים על הדעת. מרשתי מוכנה לשלם בעת עריכת חוזה השכירות 25% מהסכום הכללי של הפיגורים." למכתב זה היה מצורף מכתב מיום 14.2.1957 של מפלגת השמאל הסוציאליסטי לחב' עמידר, שנוסחו כדלקמן: "לאחר שמפלגת השמאל הסוציאליסטי התמזגה עם המפלגה הקומוניסטית הישראלית ושתיהם (!) מהוות גוף אחד אין לנו כל התנגדות שחוזה השכירות עבור המושכר אשר ברחוב תי"ח מס' ___ ברמלה יעבור על שם המפלגה הקומוניסטית הישראלית בלבד." 9. ביום 17.2.1957 רשם מיופה הכוח של מפ"ם תרשומת על יפוי הכוח שניתן לו לייצג את מפ"ם בתביעה הנ"ל כדלקמן: "בהתאם לשיקול דעתי ולפי התנאים הנני מודיע לעמידר רמלה על ויתור שלנו בקשר למועדון הנ"ל." 10. ביום 29.3.1957 נחתם בין חב' עמידר לבין הנתבעת חוזה שכירות מוגנת אודות המושכר, ותקופת השכירות אליה מתייחס החוזה הינה מיום 1.4.1954 ועד ליום 31.3.1957. בחוזה זה נקבעו דמי השכירות לסך 20.750 ל"י לחודש. כן נקבע בחוזה שדמי השכירות עבור תקופת השכירות הנקובה בחוזה הינם בסך 747 ל"י וכן קיים חוב של הנתבעת לתובעת בסך 121.670 ל"י. בסעיף 5 לחוזה נכתב כי מטרת השכירות היא "מועדון". ההליכים שקדמו להגשת התביעה: 11. סעיפים 52 ו-52א' לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 (להלן-"החוק") עוסקים בדמי השכירות המוגנים בבתי עסק. בשנת 1982 הוסף סעיף 52א לחוק, ותחולתו היא מיום 1.1.1983. סעיף 52א'(ג) לחוק קובע שהממשלה רשאית לקבוע בתקנות סוגים של בתי עסק שגובה דמי השכירות לא יהיו מוגנים, אלא יהיו דמי שכירות כלכליים. ביום 6.2.1983 התקינה הממשלה את תקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בבתי עסק - אי תחולת השיעורים המרביים והפחתות), תשמ"ג-1983 (להלן-"התקנות") בהם הופיעה רשימה של 21 סוגי בתי עסק שלא יחולו לגביהם השיעורים המירביים של דמי השכירות. תקנות אלו תוקנו בשנת 2000 על ידי הוספת סוג עסק נוסף לרשימת העסקים המופיעים בתקנות, והוא עסק שלא שולמו בעדו דמי מפתח. תחילת התיקון הוא מיום 15.3.02. 12. ביום 27.1.02 שלחה התובעת באמצעות חב' עמידר מכתב לנתבעת ובו דרישה להציג לה מסמכים וקבלות על תשלום דמי מפתח, שאם לא כן החל מיום 15.3.02 יהיה עליה לשלם עבור המושכר דמי שכירות כלכליים. מכתב זה של התובעת לא נענה. ביום 7.7.02 שלחה התובעת הודעה שנייה לתובעת בה הודיעה לנתבעת על שינוי דמי השכירות וכי דמי השכירות החל מיום 15.3.02 יעמדו על הסך 2,950 ₪. סכום זה נקבע בהתאם לחוות דעתו של השמאי גלעד אברם מיום 18.6.02. בהתאם לכרטסת הנהלת החשבונות שהציגה העדה ג'נאן טובי, אשר החלה לכהן כגזברית הנתבעת החל מיום 1.4.04, שילמה הנתבעת את דמי השכירות המוגדלים מחודש ספטמבר 2002 ועד לחודש אפריל 2003. לאחר מכן הפסיקה הנתבעת לשם את דמי השכירות, לרבות דמי השכירות בשיעור שקדם להגדלה. הסיבה להפסקת תשלום דמי השכירות מצויה בסעיפים 4 ו-5 לתצהירה של גב' ג'נאן טובי, בהם נאמר כדלקמן: "4. מבירור התשלומים שבוצעו בשנים 2002 -2003 כאמור עם הממונים במפלגה, התברר כי אלה שולמו בטעות דרך הוראת קבע, בחוסר תשומת לב לכך שדמי השכירות עבור המועדון הועלו ע"י חברת עמידר. עם גילוי הטעות בשנת 2003 מסרה במפלגה הוראה לבטל החיוב בגובה סכומים אלו. בעצם עם תשלומים אלה אין אנו חייבים דמי שכירות כלשהם, הואיל והתשלומים הנ"ל בוצעו כאמור ביתר מהווים תשלום דמי שכירות לעוד מספר שנים טובות. הטעות הנ"ל נגרמה על ידי הגזברות הקודמת כאשר הגזבר הקודם שהיה אחראי על בדיקת החיובים והתשלומים אחמד אבו שנב נכשל בתפקידו, גם בהקשר לטיפולו בעניינים אחרים הקשורים בניהול תפקידו במפלגה, וכיום מתנהל הליך משפטי בעניינו." 13. החל מחודש מאי 2003 הפסיקה הנתבעת לשלם את דמי השכירות עבור המושכר, מהסיבה המפורטת בתצהירה של גב' ג'נאן טובי. טענות הצדדים: 14. בכתב התביעה אותו הגישה התובעת לבית המשפט ביום 14.7.04 טוענת התובעת כי הנתבעת הפרה את החוזה הפרה יסודית, הפרה אשר מזכה אותה לתבוע את פינוי המושכר, וכן תובעת היא מהנתבעת את דמי השכירות אותם לא שילמה הנתבעת עד להגשת התביעה. 15. טוענת הנתבעת בכתב הגנתה כדלקמן: היא שילמה דמי מפתח עם כניסתה למושכר בשנת 1957; תקנה 1(22) לתקנות אינה חלה על הנכס, מאחר ויש הסכמה בין הצדדים על גובה דמי השכירות; השיפוצים והשכלולים בנכס היו בידיעת התובעת, ולכן נוצרה הסכמה לגבי גובה דמי השכירות; הנתבעת שילמה את דמי השכירות המשחררים מתקרה לתקופה מסוימת, החורגים מדמי השכירות המוגנים ששולמו, בשל טעות והתרשלות גזברות המפלגה; מוכחשת חוות הדעת של שמאי המקרקעין מטעם התובעת, חוות דעת אשר קבעה את גובה דמי השכירות; ככל שהתביעה לפינוי תתקבל, מבקשת הנתבעת סעד מן הצדק. העדויות: 16. מטעם התובעת העידו רכזת עמידר, גב' מירי ארז, ושמאי המקרקעין גלעד אברם, אשר נחקרו חקירה שכנגד. על עדותם של עדים אלו אעמוד להלן, ככל שהדבר צריך לפסק הדין. 17. מטעם הנתבעת העידו מר כחיל חאלד, גב' תמר גוז'נסקי, מר דביט עיסא, גב' ג'נאן טובי ושמאי המקרקעין חיים ברדוגו. עדים אלו נחקרו חקירה שכנגד. על עדותם של עדים אלו אעמוד להלן, ככל שהדבר צריך לפסק הדין. 18. בתיק זה ניתן פסק דין כבר ביום 10.9.06, עקב מחדלה של התובעת להמציא חוות דעת של שמאי ערוכה כדין. התובעת ערערה על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, אשר עשה חסד עם התובעת והתיר לה להגיש חוות דעת ערוכה כדין. דיון ומסקנות: המושכר בית עסק; 19. טוענת הנתבעת שמאחר שהמושכר שימש גם לפעילות לבני נוער, אין להתייחס אליו כבית עסק. 20. בסעיף 1 לחוק הגנת הדייר הוגדרו המונחים "בית עסק" ו-"דירה" כדלקמן: "בית עסק" - מושכר שאיננו דירה; "דירה" - מושכר שלפי תנאי השכירות משמש למגורים; המושכר שימש את הנתבעת כמשרדים וכמועדון לקיום פעילות פוליטית, ולמטרות אלו הושכר לה המושכר. בהתאם להגדרת המחוקק המושכר הינו בית עסק ולא דירה, על כל המשמעויות הנלוות לכך. העובדה שבמושכר נעשתה פעילותית פוליטית, לרבות פעילות עם בני נוער, אינה משנה מאומה מהגדרת החוק ולא מצדיקה מתן זכויות יתר לנתבעת שהחוק לא נותן לה אותן. דמי מפתח: 21. טוענת התובעת כי שילמה דמי מפתח בשנת 1957, בעת שנחתם חוזה השכירות המוגנת בין בעלות הדין. על טענה עובדתית זו העידו מר חאלד כחיל, גב' גוז'נסקי ומר דביט עיסא. 22. סבור אני שיש לדחות את טענתה זו של הנתבעת, מהסיבות שיפורטו להלן. על התובעת להוכיח דבר שלילי. מטבע הדברים להוכחת דבר שלילי דרוש נטל קל יותר מאשר הוכחת עובדה פוזיטיבית. ראה לענין זה ע"א 10308/06 רבקה שטוב ואח' נ. כונס הנכסים הרשמי; הנתבעת לא הציגה כל מסמך על כך שהייתה הסכמה לתשלום דמי מפתח; כל העדויות שהביאה הנתבעת לתשלום דמי מפתח היו עדויות שמיעה; בשנת 1957 הייתה בתוקף פקודת הגבלת שכר דירה בבתי עסק, 1941, האוסרת תשלום כלשהו מלבד דמי השכירות. חוק דמי מפתח בא לעולם רק בשנת 1958 כדי ליתן תוקף למציאות קיימת שראשיתה עוד בשנות ה-40 של המאה הקודמת. יש להעמיד את עמידר והאפוטרופוס לנכסי נפקדים, הפועלים על פי דין, על חזקתם שפועלים על פי הדין; במכתב מיום 12.2.1957 שכתב מפקח עמידר ליועץ המשפטי של עמידר, הוא כותב בפירוש שהעברת השכירות פטורה מדמי העברה, דהיינו, מתשלום דמי מפתח; הנתבעת הייתה מיוצגת בעת העברת הזכויות ע"י עו"ד רודיטי. חזקה על עו"ד רודיטי שעמד על זכויות הנתבעת ועמד על כך שהנתבעת לא תשלם דמי מפתח לתובעת. 23. טוענת הנתבעת כי בעת שהתובעת השכירה לה את המושכר, היה בתקרת המושכר חור ששטחו כ- 1.5 מ"ר עקב פגיעת פגז במלחמת השחרור, וכתוצאה מכך היה המושכר במצב רעוע, בעלות הדין הסכימו שהנתבעת תשפץ את המושכר, והשיפוץ יבוא במקום תשלום דמי מפתח. סבור אני שגם את טענה זו יש לדחות מהסיבות כדלקמן: הנתבעת לא הציגה כל מסמך על הסכמה זו, וגם לא ראשית ראיה בכתב על הסכמה זו; העדויות לעניין הסכמה זו היו עדויות שמיעה; בהסכם חלוקת הנכסים בראשית שנת 1953 לאחר הפילוג בין מפ"ם ומפלגת השמאל הסוציאליסטי נכתב בסעיף ג' להסכם שביניהן כי "מפ"ם תבצע תיקון הגג בחדר הנפגע במועדון החטיבה הערבית עם בטון וטיח בפנים בצורה שימנע חדירת גשמים לתוכו." ממשפט זה עולה שהגג נפגע, אך לא ידוע ממה, ופגיעה זו גרמה לחדירת מי גשמים. הצורך בתיקון היה עקב חדירת מי גשמים למושכר עקב מצבו של הגג ולא עקב הימצאות חור בגג; בהתאם למשפט הנ"ל החובה לביצוע התיקון הוטלה על מפ"ם. הנתבעת לא הסבירה כיצד עברה אליה החובה עליה לתקן את הגג; לפי ההסכם הנ"ל, על מפ"ם היה לתקן את הגג ולא הנתבעת. לכן טענת הנתבעת על ההסכמה עם הנתבעת תמוהה ביותר; מפ"ם שכרה את המושכר כבר בשנת 1950, וקשה לקבל את הטענה שמפ"ם קיבלה את המושכר עם חור בתקרה. ואם כן קיבלה אותו כך, קשה לקבל את הטענה שהותירה את החור בגג במשך 3 שנים. 24. הנתבעת מעלה טענה נוספת והיא שהתיקונים והשיפוצים שביצעה במושכר באים במקום דמי מפתח. סבור אני שיש לדחות גם טענה זו של הנתבעת, מהסיבות כדלקמן: הלכה ידועה היא שאין די בהסכמת המשכיר לביצוע שיפוצים ושיפורים ע"י הדייר ועל חשבונו, אלא נדרשת הסכמה מפורשת לכך (ראה ר"ע 369/86 אבו בליל נ. מוצטפא, דינים עליון, כרך ג', 498; ת"א (י-ם) 913/93 מנהל הווקף המוסלמי נ. מרדכי סגל, תקדין מחוזי 89(3) 1284). במקרה שלפנינו לא הובאה כל ראיה על ההסכמה מפורשת של התובעת לביצוע שיפורים ושיפוצים אלו על חשבון הנתבעת; מחומר הראיות עולה שכאשר פנתה הנתבעת אל התובעת לביצוע שיפוצים, ביצעה אותם התובעת, בהתאם לחובתה על פי דין; מהעדויות עולה כי נציגי הנתבעת ידעו כי כאשר פונים לתובעת לביצוע שיפוצים, ההליכים אצל התובעת נמשכים זמן, ולכן ויתרו מראש על פנייה לתובעת לביצוע השיפוצים, וביצעו אותם בעצמם. ויתור על פנייה לתובעת וביצוע השיפוצים ע"י דייר אין בו כדי להביא למסקנה שביצוע פעולות אלו בא במקום תשלום דמי מפתח. ההיפך הוא הנכון, ויתור על פנייה לתובעת לביצוע השיפוצים הוא ויתור של הנתבעת על זכויותיה. 25. לאור כל האמור לעיל, סבור אני שיש לקבל את טענת התובעת שהנתבעת לא שילמה דמי מפתח עבור המושכר. תחולת התקנות על הנתבעת: 26. משלא שילמה הנתבעת דמי מפתח בגין המושכר, חלות עליה התקנות. בהתאם לסעיף 1(22) לתקנות, עליה לשלם לתובעת החל מיום 15.3.02 דמי שכירות כלכליים עבור השימוש המושכר. טענת הנתבעת כי בעניינה יש להחיל את סעיף 53 לחוק אינה יכולה לעמוד, שכן תקופת ההסכם הסתיימה, ועתה מצויה הנתבעת במושכר מכוח הגנת החוק לאחר שתקופת ההסכם הסתיימה ביום 31.3.1957. דמי השכירות שהיה על הנתבעת לשלם לתובעת: 27. לכתב התביעה צירפה התובעת את חוות דעתו של השמאי גלעד אברם מיום 18.6.02 (שלא הייתה ערוכה כדין), בה העריך מר אברם את דמי השכירות הראויים במושכר בסך 2,950 ₪. בחוות דעתו המתוקנת מיום 4.4.05 קבע מר אברם את דמי השכירות עבור המושכר בסך 2,520 ₪ לחודש נכון לחודש אפריל 2004. מר גלעד אברם נחקר חקירה שכנגד על חוות דעתו. מחקירתו הנגדית עולה כי את חוות דעתו הראשונה ערך בלי שביקר בתוך המושכר, ואת חוות דעתו השנייה ערך לאחר שביקר בתוך המושכר, ולאור מצבו התחזוקתי הירוד של המושכר מצא לנכון להפחית מדמי השכירות שקבע בחוות דעתו משנת 2002. כן עולה מחקירתו הנגדית של מר אברם שאת דמי השכירות קבע תוך השוואה לעסקאות אחרות בסביבת המושכר. התוצאה היא שחוות דעתו של מר אברם לא נסתרה בחקירה ה נגדית והיא נותרה על כנה. 28. הנתבעת הגישה את חוות דעתו של שמאי המקרקעין חיים ברדוגו, אשר העריך את עלויות השיפוצים והשיפורים שלטענתו בוצעו במושכר, וכן העריך את גובה דמי השכירות עבור המושכר בסך 1,150 ₪. אין בידי לקבל את חוות דעתו של מר ברדוגו, לא לעניין גובה דמי השכירות ולא לעניין השקעות הנתבעת במושכר, מהסיבות כדלקמן: מר ברדוגו הינו כלכלן במקצועו ולא מהנדס בניין. על מנת להעריך את עלות השיפורים והשיפוצים יש להעריך תחילה את כמות החומרים שיש להשקיע בעבודות אלו, להעריך את המפרט הטכני ואת עלות ביצוע העבודות. מאחר ומר ברדוגו אינו מהנדס בניין, אין לו את הכישורים והידע הדרושים להעריך עלות ביצוע עבודות אלו; מר ברדוגו לא השתמש בעסקאות שכירות בסביבת המושכר, כפי שעשה מר אברם; לרבות מן העבודות הנכללות בחוות דעתו של מר ברדוגו אין כל תימוכין בעדויות עדי הנתבעת; מעדויות עדי הנתבעת עולה שהם לא פנו כלל לנתבעת על מנת שתבצע את עבודות השיפוצים, כולל עבודות זיפות הגג. בכל מקרה, על הנתבעת היה לשאת במחצית מעלות ביצוע עבודות אלו; מצבו הפיזי של המושכר אינו תואם את ביצוע העבודות הנזכרות בחוות דעתו של מר ברדוגו; בחוות דעתו לא קבע מר ברדוגו דמי שכירות עבור המרפסת המקורה; מר ברדוגו כולל חוות דעתו הפחתות בגין השקעות הנתבעת במושכר. בסעיפים 2 ו-3 לתקנות קבע מחוקק המשנה את ההפחתות מדמי השכירות בגין השקעות אלו ואת תקופת ההפחתות. גם מחוות דעתו של מר ברדוגו עולה שתקופת ההפחתות הקבועה בתקנות חלפה לפני שנים רבות. 29. לאור כל האמור לעיל, סבור אני שיש להעדיף את חוות דעתו של מר אברם על חוות דעתו של מר ברדוגו. לאור זאת קובע אני שדמי השכירות שעל הנתבעת היה לשלם לתובעת עבור המושכר הינם 2,520 ₪ נכון לחודש אפריל 2004. הסעד הכספי: 30. מחודש מרץ 2002 ועד ליום הגשת התביעה חלפו 28 חודשים, והיה על הנתבעת לשלם לתובעת את עבור המושכר דמי שכירות בגין תקופה זו את הסך 70,560 ₪. מחודש 9/02 ועד חודש 4/03 שילמה הנתבעת לתובעת דמי שכירות בסך 24,391 ₪. לכן היתרה לתשלום הינה 46,169 ₪ נכון ליום הגשת כתב התביעה. את סכום זה על הנתבעת לשלם לתובעת בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. עילת הפינוי: 32. סעיף 131 לחוק קובע את עילות הפינוי של דייר מוגן ממושכר. עילות הפינוי הרלוונטיות לענייננו הינן עילות הפינוי הקבועות הסעיפים קטנים (1) ו-(2) לסעיף זה, בהן נקבע כדלקמן: "על אף האמור בכל חוזה או הסכם, אולם בלי לגרוע מהוראות חיקוק אחר, אלה בלבד הן עילות הפינוי: (1) הדייר לא המשיך בתשלום דמי השכירות המגיעים ממנו; (2) הדייר לא קיים תנאי מתנאי השכירות אשר אי-קיומו מעניק לבעל הבית לפי תנאי השכירות את הזכות לתבוע פינוי;" 33. עילת הפינוי הראשונה קמה ועלתה עם הקביעה שהנתבעת הייתה חייבת לשלם דמי שכירות על פי התקנות, ועם הודאתה שהחל מחודש מאי 2004 אינה משלמת את דמי השכירות הכלכליים וגם לא את דמי השכירות הקודמים. 34. עילת הפינוי לפי סעיף 131(2) מסתמכת על הוראות חוזה השכירות. בחוזה השכירות שנחתם בין הצדדים ביום 29.3.1957 נקבעה חובתה של הנתבעת לשלם לתובעת דמי שכירות. בסעיף 11 לחוזה השכירות נכתב כדלקמן: "כל תנאי חוזה זה הם תנאים עקריים והשוכר מסכים שאם יפר או לא יקיים איזה תנאי או התחייבות הכלולים בחוזה זה מתבטל חוזה זה מאליו והמשכיר יהיה רשאי לתבוע מיד את פינוי המושכר ..." 35. לאור כל האמור לעיל, סבור אני שהתובעת הוכיחה את עילות הפינוי, ויש להיעתר לבקשתה זו. סעד מן הצדק: 36. טוענת הנתבעת שיש ליתן לה סעד מן הצדק בהתאם להוראות סעיף 132 לחוק, ולא להורות על פינוייה מהמושכר. הנתבעת מנמקת בקשתה זו בנימוקים כדלקמן: חשיבותו ההיסטורית והמעשית של המועדון; ייחודו של המועדון המשמש את הנתבעת הדוגלת בשוויון בין העמים; השקעותיה הרבות של הנתבעת במושכר. פרשנות חוקי הגנת הדייר: 37. מזה זמן רב קיימת מגמה ליתן פרשנות מצמצמת לחוקי הגנת הדייר. ב-רע"א 3692/07 ניסים אביסריס נ. טובה אלברטל ואח' (להלן-"פס"ד אביסריס") כתבה כב' השופטת ארבל בסעיף 7 לפסה"ד על גישת ביהמ"ש לדיירות המוגנת כדלקמן: "7.        לגופו של עניין. סוגיית הדיירות המוגנת הוסדרה בחוק הגנת הדייר, התשל"ב-1972 (להלן: החוק), שנחקק מלכתחילה כחוק סוציאלי על רקע מצוקת הדיור שהחלה בתקופת מלחמת העולם השנייה. תכלית החוק נעוצה ברצון לאפשר גם לאנשים בעלי הכנסה נמוכה להבטיח לעצמם קורת גג לכל חייהם. הדייר המוגן שילם לבעל הדירה סכום ראשוני שהיווה בדרך כלל מחצית מערך הדירה, והמשיך לשלם בכל חודש סכום זעום שהיווה את דמי השכירות החודשיים. בתמורה הדייר המוגן זכה להגנה על זכויות מגוריו עד לסוף חייו (ראו: ע"א 3295/94 פרמינגר נ' מור, פ"ד נ(5) 111, 118 (1997) (להלן: עניין פרמינגר); רע"א 4664/06 צארום נ' פרלמוטר (טרם פורסם, 17.9.06) (להלן: עניין צארום)). ברבות הימים ושינוי העיתים נשתנו גם היסודות הכלכליים והחברתיים והתפיסות בהקשרם. במציאות החדשה התהפכו לא פעם היוצרות "והדייר המוגן לא תמיד היה חסר כל הראוי להגנה ובעל הנכס לא תמיד היה הגביר שראוי לפגוע בקניינו לטובת הדייר" (עניין פרמינגר בעמ' 118). דומה כי קריסת הבסיס הרעיוני והתכליתי למוסד הדירות המוגנת, הובילה למגמת פרשנות מצמצמת של החוק ושל ההגנה שהוא מעניק (ראו למשל: עניין פרמינגר בעמ' 118; עניין צארום; ע"א 99/75 הימנותא בע"מ נ' בדיחי, פ"ד ל(2), 421, 425 (1976); רע"א 10343/05 "עמידר" - החברה הלאומית לשיכון ישראל בע"מ נ' נגה (טרם פורסם, 25.4.06)). הדיון בסוגיות המשפטיות שמעלה המבקש נכון שיעשה בראי השינויים החברתיים - כלכליים שאירעו בחברה ומגמת הצמצום שבאה בעקבותיהם, כאמור.   ראה לענין זה גם את רע"א 7836/06 אסתר חבאני (הללי) נ. אטבליסמנט ניהול חברה זרה; רע"א 5727/04 שמעון עמי נ. שולמית ברסלב; ע"א 3295/94 גיל פרמינגר נ. חוה מור ואח', פ"ד נ(5) 111, 118, ע"א 10308/06 רבקה שטוב ואח' נ. כונס הנכסים הרשמי; רע"א 637/10 סלוא זידאן נ. החברה לפיתוח עכו העתיקה בע"מ סעיף ח' להחלטתו של כב' השופט רובינשטיין. 38. גם בחקיקה ניכרת מגמה לצמצם את תחולתו של החוק. בשנת 1982 הוסיף המחוקק את סעיף 52א לחוק, אשר תוקן בשנת 1999. ההוראות הנוגעות לענייננו בסעיף זה הינן כדלקמן: "(א) מיום ט"ז בטבת תשמ"ג (1 בינואר 1983) יהיו דמי השכירות של בית עסק, דמי השכירות ששולמו לפני יום ט"ז בטבת תשמ"ג (1 בינואר 1983) בתוספת 300 אחוזים. (ב) ... (ג) ... (ד) ... (ה) הממשלה רשאית לקבוע בתקנות סוגים של בתי עסק שסעיף זה לא יחול עליהם." ביום כ"ג בשבט תשמ"ג (6 בפברואר 1983) התקינה הממשלה את תקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בבתי עסק - אי תחולת השיעורים המרביים והפחתות), תשמ"ג-1983, אשר תוקנו בשנת 2000. בסעיף 1(22) לתקנות אלו נקבע כי הוראות סעיף 52א לחוק לא יחולו על בית עסק שלא שולמו בעדו דמי מפתח. השיקולים למתן סעד מן הצדק: 39. הפסיקה קבעה שיקולים למתן סעד מן הצדק, כפי שיפורט להלן. 40. ב-רע"א 359/88 הנ"ל, קבע ביהמ"ש העליון כדלקמן: כאשר אי תשלום דמי שכירות הוא תוצאה של שגגה, טעות או מקרה בלתי צפוי מראש, יזכה הדייר לסעד מן הצדק. אך כאשר אי התשלום הוא תוצאה של פעולה מתוכננת מראש, שיטתית, הולכת ומתמשכת , הנטייה תהיה שלא להעניק את הסעד; על המבקש את הסעד מן הצדק לטעון את הנסיבות בשלהן ראוי לתת לדייר את הסעד מן הצדק. סבור אני שעיקרון זה יפה גם כאשר לא מדובר בתשלום דמי שכירות אלא גם כאשר קיימות הפרות אחרות של חוזה השכירות. 41. בתיק אז' (שלום ת"א) 97018/01 הנ"ל, קבע ביהמ"ש כי השיקולים למתן סעד מן הצדר הינם, בין היתר, כדלקמן: לאור הוראות סעיף 3 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו לפיה אין פוגעים בקניינו של אדם , יש להקפיד על מילוי חובותיו של דייר מוגן יותר מבעבר, וההלכות שנאספו סביב הסוגיה של מתן סעד מן הצדק חייבות להיבחן מחדש, תוך זיקה להוראה שבסעיף 3 לחוק היסוד. שיקול זה פועל לרעת הנתבעים ולא לטובתם. הנטייה של בית המשפט היא להקל במתן סעד מן הצדק במושכר שהוא דירה יותר מאשר לגבי מושכר שהוא בית עסק. שיקול זה כפוף לאמור בפסה"ד של ביהמ"ש העליון ב-רע"א 3692/07 ניסים אביסריס נ. טובה אלברטל ואח' אליו אתייחס להלן; יש לשקול את מהות ההפרה. ככל שמדובר בהפרה כתוצאה משגגה, טעות או מקרה בלתי צפוי, יזכה הדייר לסעד מן הצדק. אך כאשר מדובר בהפרה מתוכננת, שיטתית הולכת ומתמשכת, הנטייה תהיה שלא להעניק את הסעד; התנהגות הצדדים, ובמיוחד התנהגות הדייר משמשת שיקול חשוב בין השיקולים ששוקל בית המשפט בבואו לשקול מתן סעד מן הצדק. 42. ב-ע"א 87/83 ארי"צ בע"מ נ. זלדה ביירלס, פ"ד לח(2) 159 פסק ביהמ"ש העליון כדלקמן: סעד מן הצדק אינו סעד של רחמים, ולא הרי זה כהרי זה. מי שמבקש ליהנות מהגנתו של חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972, מפני פינוי וגם מדמי שכירות נמוכים, חייב לדקדק עם עצמו. עליו לדעת, שאם יפר התחייבות, המקימה עילת פינוי נגדו, התוצאה הרגילה תהיה צו פינוי; בבקשה למתן סעד מן הצדק אין לתת משקל רב לעובדה, שהדייר שילם דמי מפתח או תחליף דמי מפתח, בעיקר כשהדבר קרה שנים רבות לפני מתן צו הפינוי; ניצול רכושו של בעל בית ללא הסכמתו הוא, כשלעצמו, מעשה, הפוגע בבעל הבית, אפילו קשה או אף בלתי אפשרי להעריך פגיעה כזו בכסף. 43. בסעיף 9 לפס"ד אביסריס ציינה כב' השופטת ארבל כי:   "לצד השימוש שעשו בתי המשפט בסעיף 132 לחוק, הזהירה הפסיקה מנטייה מופרזת לקולא לטובת הדייר "שמא יהיה הסעד לדבר של כלל, והפינוי, על אף קיום עילה לכך, לדבר של יוצא מן הכלל" (ע"א 582/61 בוכול נ' בוכהלטר, פ"ד טז(2) 1320, 1325 (1962)). הדברים מקבלים משנה תוקף לאור מגמת הפרשנות המצמצמת לחוק כפי שהוסברה לעיל (ראו סעיף 7 להחלטה זו). בעניין זה נאמר: "מבית-משפט זה צריך, לדעתי, לצאת הקול, המזהיר את ציבור הדיירים המוגנים הזהר היטב, לבל יטעו לחשוב, שאם יפרו את התחייבויותיהם החוזיות לא יסתכנו סיכון של ממש שיפונו מן המושכר, אם בעל הבית בכלל יטרח לפתוח בהליך ממושך, יקר ומייגע של תביעת פינוי, נהפוך הוא, עליהם לדעת, כי בדרך כלל, בכפוף לחריגים מעטים בלבד (שהמקרה שבפנינו אינו נמנה עמם), תוסר מעליהם הגנת החוק" (ע"א 87/83 ארי"צ בע"מ נ' ביירלס, פ"ד לח(2) 159, 163 (1984)). 44. ובאשר לשיקולי ביהמ"ש באשר לסעד מן הצדק כתבה כב' בשופטת ארבל בסעיף 9 לפס"ד אביסריס כדלקמן: "במסגרת השיקולים אותם יש לשקול בבחינת שאלת מתן סעד מן הצדק (ראו למשל: ע"א 439/73 רמת חולון בע"מ נ' בנימיני, פ"ד כח(2) 549 (1974)) קבעה הפסיקה כי יש לשקול את התוצאה הנובעת מפינוי הדיירים מול מידתה וחומרתה של ההפרה (ע"א 255/57 בוקי נ' דיאמנד, פ"ד יג 1009, 1014 (1959) (להלן: עניין בוקי)). נכון הדבר, כי בעניינו התוצאה הנובעת מפינוי המבקש היא קשה נוכח היות הדירה דירת מגוריו שלו ושל משפחתו, להבדיל מבית עסק, ואולם ראויים בהקשר זה הדברים הבאים: "אמנם, בפינוי דירת מגורים נוהגים בתי המשפט, מטבע הדברים, בהגנת הדייר כמו במקרי פינוי בשל חוב משכנתא וכיוצא בזה, ברגישות מובנת, בעדינות. ואולם, אדם אחראי לתוצאות מעשיו, ואין בידי דייר מוגן לעשות בנכס הזולת כבתוך שלו בלא שייחשף לסנקציות הרלבנטיות" (רע"א 272/05 הרשקוביץ נ' חוריה (טרם פורסם, 13.305)).   גם הקשיים הרבים הצפויים למבקש, בהתחשב במצבו הכלכלי-בריאותי-חברתי הקשה, לא מהווים עילה מספקת להענקת סעד מן הצדק, שהרי אחרת היה מתרחב השימוש בסעד זה עד בלי די, ומרוקן מתוכנה את הוראת החוק בנוגע לפינוי הדייר המוגן מביתו (ראו: עניין קוגן בעמ' 498).              הפרותיו של המבקש, הגם שלא נעשו בכוונת זדון או בחוסר תום לב, מבטאות התנהגות העולה כדי זלזול במשיבים ובהסכם השכירות עליו חתמו. הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שמדובר בהפרה רביעית מצד המבקש המביאה אותו בבחינת "טובל ושרץ בידו" שאינו ראוי לסעד שביושר (עניין בוקי בעמ' 1014).              אף העובדה שהתנהגות המשיבים מלמדת כי ההפרות לא הסבו להם נזק ממשי אין בה להצדיק מתן סעד מן הצדק: "מעולם לא שמעתי כי רווחתו של בעל הבית שוללת ממנו זכות שהיינו נותנים לו אילו היה מצבו דחוק. "ודל לא תהדר בריבו" נאמר אצלנו, משמע שכולם, עני כעשיר, שווים לפני כס המשפט. מבחינה מעשית, אין אני רואה כיצד יוכיח בעל בית שלא מרוב עושר התמהמה למשוך את דמי-השכירות המופקדים לזכותו או - אם משכם, כפי שיעשה כל בעל בית, אם בכך תלויה זכותו לפסק-פינוי ממשי - שמשך אותם למטרה חיונית ולא, חלילה, לשם נסיעה לחופש או לרכישת חפצי מותרות. אך אפילו אפשר היה להנהיג means test כזה, סבורני שאין יסוד לכך, לא בחוק, לא בכללי הצדק ובוודאי לא בתבונה הכלכלית. היו מקרים שבהם ראינו במצוקת בעל הבית טעם לומר שזכאי הוא - לפחות - לכך שדיירו הכפוי עליו יקפיד בקיום התחייבויותיו כדייר. אך מכאן אין להסיק שבעל בית, שאינו במצוקה, מאבד זכות מינימלית זאת" (השופט ויתקון בעניין קוגן בעמ' 496).   ברי, כי ההכרעה בדבר הפרת החוזה על ידי מי מן הצדדים השלכותיה אינה נגזרת משאלת מצבו הכלכלי ורווחתו של הצד השני לחוזה. כך גם בעניינו: שאלת רווחתם של המשיבים אין לה מקום בבחינת ההפרות שנעשו מצד המבקש ופינויו מהדירה."   45. בסעיף 19 לפסה"ד ב-ע"א (מחוזי ת"א) 3780/07 עזבון המנוח שמעון אסולין ז"ל ואח' נ. טל נכסים בע"מ נכתב כדלקמן: "המדיניות השיפוטית שמצאה ביטוי לא אחת בפסיקתנו (רע"א 6842/96 שוס נ' קלמן, פ"ד נב(2)625) רואה את הדיור המוגן כתופעה מעידן אחר. ובודאי כך משהפכה זכות הקניין לזכות חוקתית בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ואולם, כל עוד חוק הגנת הדייר קיים עלי ספר החוקים, הוראותיו מחייבות, וגם ההגנה מן הצדק לא פסה. סעיף 132(א) לחוק הגנת הדייר מאפשר לבית המשפט לסרב ליתן צו פינוי, חרף קיומה של עילה לכך, אם שוכנע שבנסיבות העניין לא יהיה צודק לתיתו. בית משפט העליון הנחה כי יש להעניק סעד זה בצמצום (ע"א 5/79 זהבה רייכמן נ' כתריאל רוזנבלום, פ"ד לד(2)208, ונאמר לא אחת כי "מבית-משפט זה צריך... לצאת הקול, המזהיר את ציבור הדיירים המוגנים הזהר היטב, לבל יטעו לחשוב, שאם יפרו את התחייבויותיהם החוזיות לא יסתכנו סיכון של ממש שיפונו מן המושכר, אם בעל הבית בכלל יטרח לפתוח בהליך ממושך, יקר ומייגע של תביעת פינוי, נהפוך הוא, עליהם לדעת, כי בדרך כלל, בכפוף לחריגים מעטים בלבד (שהמקרה שבפנינו אינו נמנה עמם), תוסר מעליהם הגנת החוק" (ע"א 87/83 ארי"צ בע"מ נ' ביירלס, פ"ד לח(2)159)." 46. הלכה היא שיש להתייחס לבקשה למתן סעד מן הצדק בבית עסק ביתר חומרה מאשר בדירת מגורים. בבחינת הזכות למתן סעד מן הצדק, יש להתחשב בהתנהגות הצדדים, ובעיקר התנהגות הדייר. ראה לענין זה ע"א 88/81 וודאד אלסחורי ואח' נ' יוסף מזרחי, פ"ד לז(3) 309, 314. החלת הכללים שנקבעו בפסיקה: 46. היותה של הנתבעת מפלגה פוליטית עם מטרות משלה, אינו מהווה כל שיקול במסגרת היחסים שלה עם התובעת. את מטרותיה ופעילותה הפוליטית מפעילה הנתבעת במסגרת פעילותה הציבורית, אך מערכת היחסים שלה עם התובעת היא מערכת יחסים חוזית, שהיא פעילות במסגרת המשפט הפרטי, ודין הנתבעת כדין כל אדם שהתקשר בחוזה עם רעהו. 47. נקודת הזכות העומדת לנתבעת היא העובדה שמדובר בהפרה ראשונה של חוזה השכירות. הנזק שייגרם לתובעת שעה שהנכס עומד להשכרה נמוך בהרבה מהנזק שייגרם לנתבעת. אך הנתבעת לא המציאה בפני כל עדות שיקשה עליה לשכור מושכר אחר לפעילותה הפוליטית. הנתבעת גם לא מצאה לנכון לקבל ייעוץ משפטי לפני שהפסיקה את תשלום דמי השכירות, וגם לא מצאה לנכון להפקיד את דמי השכירות בקופת בית המשפט. מחדלה של התובעת בהגשת חוות דעתו של מר אברם גרמה להימשכות ההליכים בתיק, זה, ואין לזקוף לחובתה של הנתבעת את הימשכות ההליכים. אילו היה פסק הדין ניתן בשנת 2006, כפי שהיה צריך להיות אלמלא מחדל התובעת, לא מן הנמנע שהייתי נותן לנתבעת סעד מן הצדק תוך מתן אפשרות לתקן טעותה. על כן, אתן לנתבעת סעד מן הצדק, אך סעד מן הצדק בעניינה יהיה כרוך בתיקון לאלתר של הפרת החוזה, בלי שהתובעת תצטרך להגיש תביעה נוספת לתשלום דמי השכירות לתקופה שמאז הגשת כתב התביעה ביום 14.7.04 ועד ליום מתן פסק הדין, ותשלום סכום חד פעמי כפיצוי לתובעת על הפרת חוזה השכירות. 48. מאז הגשת כתב התביעה ועד היום חלפו 9 שנים (108 חודשים). דמי השכירות שקבע מר אברם בתוספת הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן מחודש אפריל ועד היום מגיעים לסך 3,081 ₪ לחודש. סך דמי השכירות מאז הגשת התביעה ועד ליום מתן פסק הדין מגיע לסך 332,748 ₪. 49. לאור הפרת החוזה הממושכת הסכום החד פעמי אותו תשלם הנתבעת לתובעת בגין הפרת החוזה הוא 50,000 ₪. 50. לאור האמור לעיל, ניתן בזה לתובעת סעד מן הצדק, בתנאי שתמלא אחר התנאים כדלקמן: תשלום דמי השכירות שלא שולמו עד ליום הגשת התביעה - דהיינו הסך 46,169 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה (14.7.04) ועד ליום התשלום בפועל - בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין; תשלום דמי השכירות שהיה עליה לשלם מיום הגשת התביעה ועד ליום מתן פסק הדין בסך 332,748 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. סכום זה ישולם בתוך 60 יום מיום מתן פסק הדין; תשלום פיצוי לתובעת בסך 50,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. תשלום זה ישולם בתוך 60 יום מיום מתן פסק הדין. תשלום הוצאות משפט ושכ"ט שייקבעו להלן. לא תקיים הנתבעת את תנאים אלו, יהיה עליה ועל כל הבאים מכוחה לפנות את המושכר בתוך 90 יום מיום מתן פסק הדין, לסלק ידיהם ממנו ולמסרו לתובעת או לבאי כוחה כשהוא פנוי נכל אדם וחפץ וראוי לשימוש. פיצול סעדים: 51. התובעת עתרה בסיכומיה לפיצול סעדים, והנתבעת לא הגיבה בסיכומיה לבקשה זו. 52. גם אם הייתה הנתבעת מגיבה לבקשה זו, לא מצאתי כל סיבה מדוע שלא להיעתר לבקשת התובעת לפיצול סעדים. על כן ניתן לתובעת היתר לפיצול סעדים. סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, תוצאת פסק הדין הינה כדלקמן: אני מורה לנתבעת ולכל הבאים מכוחה לפנות את המושכר המהווה מקרקעין ודירה המשמשת מועדון ומשרדים לנתבעת הנמצא ברחוב שמשון הגיבור 15 ברמלה והידועים כחלק מחלקות 68-71 בגוש 4435 בתוך 90 יום מיום מתן פסק הדין, לסלק ידיהם ממנו ולמסרו לתובעת או לבאי כוחה כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ וראוי לשימוש; לשלם לתובעת את הסך 46,169 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה (14.7.04) ועד ליום התשלום בפועל; לשלם לתובעת את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל; לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל; יחד עם זאת, ניתן בזה לנתבעת סעד מן הצדק לפיו אם תמלא הנתבעת אחר כל התנאים שלהלן במדויק ובמועדים הקבועים בו, לא יהיה עליה לפנות את המושכר. ואלה התנאים: הנתבעת תשלם לתובעת בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין את דמי השכירות שלא שולמו עד ליום הגשת התביעה, דהיינו הסך 46,169 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה (14.7.04) ועד ליום התשלום בפועל; הנתבעת תשלם לתובעת בתוך 60 יום מיום מתן פסק הדין את דמי השכירות בגין המושכר שהיה עליה לשלם לתובעת מיום הגשת התביעה ועד ליום מתן פסק הדין בסך 332,748 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל; הנתבעת תשלם לתובעת בתוך 60 יום מיום מתן פסק הדין פיצוי בסך 50,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל; הנתבעת תשלם לתובעת בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד שקבעתי לעיל. לא תמלא הנתבעת את התנאים שנקבעו לכניסתו לתוקף של הסעד מן הצדק במלואם ובמועדם, יישאר סעד הפינוי על מכונו, וכל הנתבעת ועל כל הבאים מכוחה לקיים את צו הפינוי בתוך 90 יום מיום מתן פסק הדין. שכירותדמי שכירות