מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא דייר מוגן בהקדש: התובע הוא דייר מוגן בנכס של הנתבע 1, שהוא הקדש בבעלות הנתבעים 2-6, אותו מנהל הנתבע 2. התובע מחזיק, כדייר מוגן, במספר נכסים של הנתבע 1, ולענייננו תוזכרנה שתי חנויות. האחת, היא "המרפאה", והשנייה היא "הנגריה". הנתבעים 7-12 רכשו מן הנתבעים 1-6 חלק מן הנכס, אשר לו קיר משותף או סמוך לקיר הנגריה. בשנת 2007 הנתבעים 7-12 הרסו את הנכס שרכשו כדי להקים שם מבנה חדש, ובתוך כך הרסו את הקיר של הנגריה אשר היה משותף או סמוך למבנה שנהרס. התובע תובע את נזקיו, שנגרמו לו, לטענתו, כתוצאה מכך, והוא מוסיף ותובע סכומים נוספים אשר מגיעים לו, לטענתו, מן הנתבעים. ברקע הדברים יצויין כי בין התובע לבין הנתבעים 1-6 קיימת מערכת יחסים עכורה מזה שנים ובעבר והתנהלו מספר הליכים, חלקם בעלי השלכה גם על התביעה דנן: תיק ת"ק (י-ם) 1990/05, בו ניתן פסק דין ביום 23.8.05, על ידי כב' השופט מירון (להלן: "פס"ד של תביעות קטנות"). תיק ת"א (י-ם) 4547/05, בו ניתן פסק דין ראשון ביום 3.8.08, על ידי כב' השופט שמעוני (להלן: "פס"ד ראשון של השלום"). ע"א (מחוזי י-ם) 2491/08 בו ניתן פסק דין ביום 2.4.09 (להלן: "פס"ד של המחוזי"). ת"א (שלום י-ם) 4547/05, בו ניתן פסק דין שני ביום 6.10.11 על ידי כב' השופט שמעוני (להלן: "פס"ד שני של השלום"). בכתב תביעה מתוקן תובע התובע פיצוי בסך של 341,810 ₪ בגין הנזקים אשר נגרמו לו על ידי הנתבעים או מי מהם. התובע מפרט מספר ראשי נזק, ואתייחס אליהם במפורט. אחריות הנתבעים לעניין הנתבעים 7-12 אין מחלוקת כי הם אחראים על הריסת קיר הנגריה, באשר הם מודים בכך בפה מלא כי הם אלה אשר ביצעו את העבודות (הסיפא של הפיסקה השנייה בעמוד הראשון לכתב ההגנה של הנתבעים 7-12). הנתבעים 1-6 לעומת זאת, טוענים כי אין להטיל עליהם אחריות כיוון שהם מכרו לנתבעים 7-12 את הנכס בו נעשו העבודות. התובע טוען לעומתם כי המכירה היתה רק לאחר הגשת התביעה, כך שבמועד האירועים נשוא התביעה היו הנתבעים 1-6 בעלי הזכויות בנכס. עוד מצביע התובע על כך שהנתבע 2, בשם הנתבעים 1-6, הוא זה אשר ביקש את היתר הבניה, הוא זה אשר הזמין את דו"חות איזוטופ לאיכות הבטון של הבניה וכו'. עיון בחומר שבפניי מעלה כי יש צדק בטענות התובע. התביעה הוגשה בחודש מרץ שנת 2008. היתר הבניה, על שם הנתבע 2, הוא מיום 12.2.07. האירועים נשוא התביעה ארעו במחצית שנת 2007, שכן הבניה החלה בחודש יולי 2007 (סיפא לסעיף 15 לסיכומי הנתבעים 7-12) והקיר נהרס בסמוך לתחילת הבניה (שם, סעיף 16). דו"ח בדיקת הבטון, ממוען לנתבע 2, הוא עבור יציקה מיום 25.9.07. ולסיום, על פי הנסח, הבעלות של הנתבעים 7-12 נרשמה רק ביום 5.5.08, לאחר הגשת התביעה. אומנם, הסכם המכר הוא מיולי 2007, אולם, כעולה מן המועדים המפורטים לעיל, הנתבעים 1-6 היו חלק מתהליך הבניה, למיצער, בשלביה הראשונים שהם הרלוונטיים לענין הריסת הקיר. לאור האמור, אני קובעת כי גם הנתבעים 1-6 אחראים כלפי התובע, ככל שתקבע אחריות כזו, בשל הריסת קיר הנגריה ותוצאת ההריסה. הריסת קיר הנגריה התובע טוען כי נגרמו לו נזקים בשל הריסת קיר הנגריה. אין מחלוקת כי הקיר אכן נהרס על ידי הנתבעים בעת שהרסו את המבנה שהיה קיים בסמוך לנגריה ושהיה עם קיר משותף או סמוך לנגריה. לטענת הנתבעים 7-12, המבנה הסמוך לנגריה, היה מיועד להריסה בהוראה של עיריית ירושלים וכי הם הרסו ובנו על פי היתר בניה כדין. לפיכך, הם טוענים, כי על התובע לבוא בטרוניות לעיריית ירושלים (סעיף 14 לסיכומים וסעיף 8 ל"סיכום" בסיכומים). בטרם אתחיל לדון בטענות ההדדיות של הצדדים, אעלה שתי תהיות המלוות אותי בקריאת החומר ובמהלך הדיונים שהתנהלו בפניי - הכיצד ייתכן כי איש מן הנתבעים לא דאג לבצע את ההריסה בפיקוח מהנדס כדי למנוע פגיעה בתובע, וכיצד ייתכן כי לאחר שהקיר נהרס, איש מטעם הנתבעים לא מצא לנכון לפנות לתובע לתאם איתו את הפעולות שלאחר מכן ואף להתנצל על כך. כפי שיובהר להלן, תהיות אלה לא קיבלו כל מענה. נסיבות הריסת הקיר מתוך טיעוני הנתבעים 7-12 לא ניתן להבין האם הקיר הנדון נהרס במכוון כחלק מהריסת המבנה הסמוך שהיה מיועד להריסה, או אם הוא קרס מעצמו כתוצאה מהריסת המבנה הסמוך. דומני כי לא בכדי הושאר עניין זה בספק ובערפל. אולם, אין בכך כדי להועיל לנתבעים. כך או אחרת, התוצאה זהה. אם הקיר נהרס במכוון ביחד עם המבנה הסמוך, היתה מוטלת על הנתבעים החובה לפנות מראש, בטרם הריסה, אל התובע ולהביא לידיעתו על הכוונה להרוס את הקיר ולתאם עמו כיצד להגן על הנגריה עד לסיום בניית הקיר החדש. אין מחלוקת כי הנתבעים לא עשו כן. גם אם הקיר הנדון קרס מעצמו כתוצאה מהריסת המבנה, המסקנה היא זהה. היה על הנתבעים, בעזרת מהנדסים מטעמם, לוודא ולדאוג לכך כי הקיר לא יהרס עם הריסת המבנה ולוודא חיזוקו מראש, כדי למנוע קריסתו. גם זאת היה צריך להיעשות בתיאום עם התובע ובידיעתו. בקצרה, בכל מקרה היה על הנתבעים להבטיח את האינטרנסים של התובע ולמנוע את האפשרות אשר נוצרה בפועל, של הריסת הקיר ללא אמצעי זהירות. בנוסף היה עליהם לתאם עם התובע וליידע אותו בכל עניין אשר יש בו כדי להשפיע על זכויותיו. כמה זמן היה הקיר פרוץ בדומה לעניין ההריסה של הקיר, גם לעניין זה יוצרים הנתבעים ערפל ואינם מציינים במפורש - מתי נהרס הקיר ומתי נבנה מחדש או נאטם. גם לעניין זה נראה כי ערפל זה הוא מכוון ואינו מקרי. לא יכול להיות ספק כי הנתבעים, או מי מטעמם, ראה את הקיר שנהרס בסמוך להריסתו. במצב זה היתה מוטלת חובה על הנתבעים לפעול באופן מיידי כדי לאטום את הפתח שנוצר, ולו גם בבנייה זמנית. אין לי ספק כי לו היו הנתבעים פועלים כך, הם היו מציינים זאת בריש גלי ובאופן ברור, לאמור כי, הקיר נהרס ביום מסויים ומיד באותו היום הוקם קיר אחר ולו גם זמני. העובדה כי הנתבעים אינם מציינים זאת, מעידה על כך כי גם בעניין זה הם נכשלו. הנתבעים התעלמו מן העובדה כי הקיר נהרס והעדיפו להשאיר את הנגריה חשופה ופרוצה. בשולי דברים אלה יצויין כי הנתבעים 7-12 מאריכים בטיעוניהם כדי להוכיח שהקיר לא יכול היה להיות הרוס ופרוץ יותר מאשר כחודש וחצי, עד אשר נסתיימה בניית השלד (סעיף 27 לסיכומים). אינני מייחסת כל חשיבות לטיעונים אלה. הקיר לא היה צריך להיות פרוץ יותר מאשר מספר שעות בודדות. אין כל משמעות להבדל בין חודש וחצי, כטענת הנתבעים, או מספר חודשים, כטענת התובע. טענת הנתבעים בדבר הצבת שומר כדי להרחיק את עצמם מן הנזק הנטען על ידי התובע, טוענים הנתבעים כי באתר הבנייה שלהם הוצב שומר (סעיף 10 לכתב ההגנה, סעיף 38 לסיכומים). ראשית, בעצם העלאת הטענה מסתתרת הודאה של הנתבעים כי בזמן אמת, עם שהתברר שהקיר נהרס, הם הבינו כי יש להם אחריות כלפי התובע והציבו שומר. אם כך היו הדברים, מאליה מתעוררת השאלה - מדוע דבר זה לא נעשה בתיאום עם התובע או, למיצער, תוך עדכון התובע על הצבת שומר. הכיצד, בנסיבות אלה, לא היה כל קשר בין הנתבעים לבין התובע. שנית, לא שוכנעתי כלל ועיקר, כיוון שהנתבעים לא הצליחו להוכיח, כי אכן הוצב שומר. לא הוכח כי אכן היה שומר בנמצא. השומר לא הובא להעיד על אופי השמירה ועל האחריות שהוטלה עליו וכיוצ"ב. יתר על כן, הנתבעים לא הבהירו ולא שיכנעו עד כמה היתה בידי שומר שכזה אפשרות למנוע את הגניבות והנזק לתובע. ודוק. הנתבעים לא טענו כי השומר הוצב לשמור על הנגריה החשופה, אלא שטענתם מתמצת בכך שהיה שומר באתר הבניה. מה המשמעות של שמירה כזו, ככל שהיתה, על הקיר נשוא ההליך, לא נטען ולא הוכח. פיצוי בשל עוגמת נפש התובע מציין בסיכומיו את עוגמת הנפש אשר נגרמה לו כתוצאה מהתנהלות הנתבעים (פרק ה' לסיכומיו, סעיף 39 ואילך). לאור הפגמים בהתנהלות הנתבעים, כמפורט לעיל, על כך שלא דאגו למנוע פגיעה בקיר ועל כך שלא טרחו לפנות לתובע, ליידע אותו ולדאוג לרכושו, אני מקבלת את הטענות בסעיף זה ומעמידה את סכום הפיצוי, בשל עוגמת הנפש, על סך של 4,000 ₪. אני קובעת סכום זה בהתחשב בכך שהפיצוי עבור הנזק שנגרם בפועל לתובע מחושב בנפרד. הפיצוי דנן הינו בעבור הפגיעה בתובע על כך שהנתבעים לא טרחו לתאם אתו את פעולותיהם. הנזק בגין גניבות לטענת התובע, הריסת הקיר של הנגריה הביאה לכך שציוד רב נגנב מן הנגריה. התובע תובע את ערכו של הציוד שנגנב והביא לשם כך חוות דעת של שמאי. ערך הציוד אשר נגנב, לטענת התובע, עומד על סך 111,660 ₪, על פי חוות הדעת. השמאי מטעם התובע אמד את הציוד על פי רשימה אשר הגיש לו התובע והאומדן נעשה על פי השווי של הציוד, כחדש (עדות המומחה בעמוד 7 שורות 21-30). המומחה הסביר כי הוא אינו יודע את מצב הציוד, והשאיר לבית המשפט את שיקול הדעת לקבוע את גובה ההפחתה מן הערך הנקוב בחוות הדעת. האם היתה גניבה הנתבעים מכחישים את טענת התובע כי נכנסו גנבים וגנבו ציוד מן הנגריה. מתוך מכלול החומר שבפניי אני מעדיפה את גירסת התובע כי אכן נגנב ציוד מן הנגריה, בעת שהקיר היה פתוח. מסקנתי זו מתבססת בעיקר על התמונות אשר צירף התובע לתצהירו. מן התמונות ניתן לראות כי בנגריה היה ציוד וכי בעת הצילום יש בה תוהו ובוהו. כך, בתמונות 7 ו-9 ובתמונות 16 ואילך נראים מדפים ריקים עם ציוד מפוזר וכן חפצים מפוזרים וזרוקים. יתר על כן, כפי שאפרט להלן, התובע לא השתמש בנגריה לצורך זה כבר במשך שנים ארוכות. אך טבעי הוא כי במצב זה ישמש מבנה הנגריה כמעין מחסן לציוד, כלי עבודה וחפצים אחרים. הקיר ההרוס כגורם לגניבות הנתבעים טוענים כי הפריצה, ככל שארעה, לא ארעה בשל הקיר ההרוס, אלא מדלת הכניסה אשר ניזוקה. לפיכך טוענים הנתבעים כי אין קשר סיבתי בין הקיר שנהרס לבין הנזקים הנטענים כתוצאה מן הגניבה (סעיף 19 לסיכומים). התובע מאשר אומנם כי המנעול והסורג של דלת הכניסה לנגריה חובלו. אולם, לטענתו, הנתבעים או מי מעובדיהם ביצע חבלה זו. התובע עוד טוען כי החבלה במנעול ובסורג דווקא מנעה את האפשרות להיכנס לנגריה והיה צורך לפרוץ כדי להיכנס לנגריה (סעיף 15 לכתב התביעה וסעיף 24 לתצהיר התביעה). טענה זו של התובע נתמכת בממצאי המומחה (סעיף 8.1 לחוות הדעת) וכן בצילומים אשר צירף המומחה מטעם התובע (צילומים 1-3 לחוות הדעת). לאור האמור, אני דוחה את טענת הנתבעים כאילו הגניבה מן הנגריה נעשתה דרך דלת הכניסה. למעלה מן הנדרש אעיר כי, גם אין בטענה כל סבירות. אם גנבים הגיעו כדי לגנוב מן הנגריה מדוע יתאמצו לפרוץ את מנעול דלת הכניסה והסורג שלה, כאשר אחד מקירות הנגריה פרוץ לכל דכפין, על דרך "פירצה קוראת לגנב". פריטי הציוד שנגנב לענין פריטי הציוד שהיו בנגריה, ונגנבו, התובע הגיש רשימה מפורטת בתוך חוות הדעת של המומחה מטעמו. הנתבעים טוענים כי יש לדחות את הרשימה כיוון שהתובע לא הציג קבלות או חשבונית על רכישת הציוד. אינני מקבלת את עמדת הנתבעים כי בהעדר קבלות יש לדחות את התביעה. כדי שיפורט להלן, מדובר בציוד ישן וטבעי כי חשבונות או קבלות אינן נשמרות במשך שנים כל כך ארוכות. ציינתי לעיל כי הנגריה שימשה, למעשה, כמחסן ואופסן בה ציוד שונה. חלק מן הציוד היה של הנגריה ומדובר היה דווקא בכלים הידניים ולא במכונות הגדולות (סעיף 26ד לתצהיר התובע) וחלק מן הציוד, אשר אופסן בנגריה, היה ציוד אחר. דווקא הפירוט של הציוד שהגיש התובע מעורר אמון כי ציוד זה אכן היה בנגריה, ואופסן שם כמחסן. יש עוד לשים לב לעובדה כי התובע לא נחקר על רשימת הציוד, למעט שאלות בודדות בסופה של חקירה (שולי עמוד 25 ושולי עמוד 26 לפרוטוקול). לאור האמור, אני מקבלת את רשימת הציוד שהגיש התובע. ערך הציוד שנגנב הנתבעים טוענים כי ערך הציוד היה שווה ל-0 בשל העובדה כי מדובר היה בציוד ישן מאוד. לעניין זה יש לזכור כי התובע אישר שהנגריה כבר אינה פועלת עשר שנים ויותר (עוד 25 שורה 17). לפיכך, טענה זו יש בה טעם רק לעניין הציוד של הנגריה אשר לגביו נטען כי נגנב. הטענה אינה תקפה לגבי ציוד אחר אשר נטען כי היה במבנה, בשימושו כמחסן. לאור האמור, אני מקבלת כי ציוד העבודה אשר היה בנגריה, אכן, לא היה בעל ערך רב. מאידך, יש לזכור כי גם ציוד ישן, אם איננו מתכלה ואיננו מתקלקל, בעיקר אם מדובר בכלי עבודה, יכול להביא לבעליו תועלת רבה בהיותו בנמצא, וחסרון רב בהעדרו. בנוסף, כיוון שלא ניתן לרכוש ציוד ישן שכזה, הרי השלמת החסר, על ידי קניה של ציוד חדש, מביאה לחסרון כיס. לאור מכלול שיקולים אלה אני מעמידה את ערך כלי העבודה על 8% מערכם על פי חוות הדעת, כחדשים. עיון בחוות הדעת מעלה כי ערך כלי העבודה המפורט בו עומד על סך 75,960 (111,60 ₪ בהפחתת הציוד שאינו ציוד עבודה בפסיקאות 9.24 - 9.33, 9.50 - 9.54, 9.70). מכאן שנזקו של התובע, בגין גניבת ציוד עבודה, עומד על סך 6,077 ₪. לעניין הציוד שאינו ציוד עבודה, קשה לקבל את טענות התובע כאילו היה מאופסן בנגריה ציוד עתיק ויקר בערך של עשרות אלפי שקלים, בכלל זאת שטיחי עור, כדי חרס, מכשירי נגינה, בקבוקי יינות וליקרים וכדו'. ציוד מסוג זה בדרך כלל מבוטח ומאוחסן במקום שמור. על אף שקיבלתי, כאמור לעיל, את גירסת התובע כי היה ציוד מאופסן בנגריה וכי ציוד זה נגנבה, אינני מקבלת את טענתו על אופיו של הציוד וערכו. בחוות הדעת, המבוססת כאמור, על דבריו של התובע, קיימת רשימה של הציוד שאופסן בנגריה והוא מוערך בסך של 35,700 ₪. מתוך השיקול שלעיל, כי אין מדובר בציוד יקר ועתיק, אני מעמידה את ערכו של סך 4,000 ₪. התוצאה היא כי סך כל ערך הציוד אשר נגנב מן הנגריה עומד על סך 10,077 ₪. אשם תורם הנתבעים טוענים כי ככל שנגרם לתובע נזק, לו עצמו יש אשם תורם כדי 100% לגרימת הנזק (סעיף 21 לסיכומי הנתבעים 1-6 וסעיף 35 לסיכומי הנתבעים 7-12). טענה זו יש בה טעם רב, אם כי אינני מקבלת את התוצאה לה מבקשים הנתבעים להובילני. התובע העיד כי הוא ראה את הקיר הפרוץ כשבוע לפני שבוצעה הגניבה (עמוד 13 שורות 21-22 לפרוטוקול וכן עמוד 25 שורות 22-23). כך שהיה בידי התובע די והותר זמן לפעול בדרכים אשר היו יכולות למנוע את הגניבה. זאת ועוד, התובע העיד עוד כי הגניבה לא ארעה ביום אחד, אלא שהיו מספר גניבות במשך כמה חודשים (עמוד 13 שורה 20 לפרוטוקול). אם כך הדבר, מדוע התובע לא עשה דבר מיד כשראה שהקיר פרוץ, או לפחות מיד ביום הראשון בו גילה את הגניבה הראשונה. מדוע לא פנה לנתבעים? מדוע לא פנה לצו מהיר בבית המשפט? ומדוע לא בנה בעצמו את הקיר, ולו רק כדי להקטן את נזקיו? לעניין זה יש לזכור כי גם התלונה במשטרה הוגשה רק כעבור זמן של כשבועיים ימים, לפני עדות התובע עצמו (שם בשורה 20). לבי עם התובע אשר אשתו חולה מאוד, אולם איני יכולה לקבל את טענתו כי בשל כך נמנע ממנו לדאוג לאינטרנסים של עצמו (סעיף 30 לתצהירו). התובע היה במקום, צילם ותיעד, ידע על הריסת הקיר ולאחר מכן היה מודע לגניבות. מכאן כי היה בידי התובע להקדיש לעניין זה זמן, למרות שהיה טרוד, מן הסתם, עם אשתו החולה. המסקנה היא כי לא היה דבר אשר מנע מן התובע לפעול גם להקטנת נזקיו, בכל דרך שהיה מוצא לנכון. למרות שאני מקבלת, כאמור, כי לתובע יש חלק בנזק שנגרם לו, אינני הולכת עם הנתבעים את כל הדרך ואני דוחה את הטענה כאילו מדובר באשם תורם של 100%. גם אם התובע התרשל ולא נקט בכל האמצעים כדי למנוע את הנזק או המשכו, אין בכך כדי להסיר לחלוטין את הרשלנות המוטלת על הנתבעים, עליה עמדתי לעיל - הן לעניין נסיבות קריסת הקיר והן לעניין משך הזמן בו הקיר עמד הרוס והנגריה חשופה. לאור כל האמור, אני מעמידה את האשם התורם של התובע על 50%. סיכום הנזק כתוצאה מן הגניבות אני מקבלת את טענת התובע כי נגנב לו ציוד שהיה בנגריה. לגבי הציוד של הנגריה עצמה, אני מקבלת את עמדת הנתבעים כי מדובר היה בציוד ישן מאוד ואני קובעת כי ערכו 8% מערך ציוד חדש. כך שהתובע זכאי לפיצוי בסך 6,077 ₪. לגבי הציוד האחר שאופסן בנגריה, אני קובעת כי ערכו עמד על סך 4,000 ₪. סה"כ ערך הגניבות הוא 10,077 ₪. על סכום זה יש לקחת בחשבון כי לתובע אשם תורם כדי 50%. כלומר, הנזק אשר באחריות הנתבעים עומד על סך 5,038.5 ₪. התביעה בשל אובדן רווחים התובע טוען כי בשל העובדה שהקיר נפרץ נבצר ממנו לעבוד בנגריה במהלך התקופה שבין הריסת הקיר בחודש יוני 2007 ועד לחודש פברואר 2008, שאז חזר לעבוד באופן חלקי, לטענתו. התובע תובע הפסד הכנסה של 3,000 ₪ לחודש, כלומר סך של 24,000 ₪. קשה, עד בלתי אפשרי, לקבל טענות אלה של התובע אשר אינן מתיישבות עם תצהירו ועדותו. מן החומר שבפני ברור כי מזה שנים רבות מאוד, עשר שנים ויותר, התובע אינו מפעיל את הנגריה במבנה דנן ואינו מבצע שם עבודות, אלא שהיא משמשת כמחסן בלבד. על פי התצהיר (סעיף 26), עוד לפני 10 שנים, כל המכונות הועברו מן הנגריה דנן לנגריה אחרת בבעלות התובע, הסמוכה לנגריה דנן (ברח' רפופורט 6). כמו כן הוא הבהיר כי הוא לא ביצע עבודות בנגריה דנן (ברח' רפופורט 4). לכל היותר, לפי טענת התובע, הוא היה מבצע שם עבודות עבור בני משפחתו (עמוד 25 שורה 17 וכן עמוד 26 שורה 18 לפרוטוקול). יתר על כן, על כך שהנגריה שימשה למעשה כמחסן שנים רבות קודמות, ניתן ללמוד ממכתב של נציג הנתבע 1, אשר התובע צירף (נספח 3 לתצהיר המשלים של התובע), שם מפורטים הנכסים אשר בידי התובע. המכתב הוא משנת תשנ"ד (1994), ואין בו איזכור של הנגריה דנן, אלא מוזכר "מחסן ברחוב רפופורט". התובע מוסיף וטוען כי בשל גניבת הציוד מן הנגריה, נבצר ממנו לעבוד באופן מלא, עד אשר עלה בידו לרכוש את הציוד החסר, והוא מעמיד את התביעה על סך של 70,000 ₪, כפיצוי עבור תקופה זו (ראה פירוט בסעיף 27 לתצהיר התובע). טענה זו אין לה ולו גם ראשית ראיה. כיוון שמדובר ב"השלמה" של הציוד, מה מנע מן התובע לצרף קבלות המעידות על רכישת הציוד?! העובדה כי קבלות שכאלה לא צורפו מדברת בעד עצמה, כי התובע לא קנה ציוד במקום זה שנגנב, כיוון שהוא לא היה זקוק לציוד. התובע לא עבד בנגריה ולא התכוון לעבוד בה. המסקנה היא כי הנגריה דנן אינה מייצרת רווחים או הכנסה עבור התובע מזה שנים רבות מאוד, עוד קודם להריסת הקיר. בשולי הדברים עוד יוער כי תביעה זו לפיצוי בשל אובדן רווחים, גם אינה מתיישבת עם טענות התובע לעניין הציוד שעמד בנגריה ואופסן בה כמחסן. האפשרות כי המבנה שימש כמחסן לציוד יקר בעוד במקום פעלה נגריה, אשר העבודה בה מקימה אבק ולכלוך רב, אינה אפשרות סבירה. כיצד ניתן, בנסיבות אלה לתבוע אובדן הכנסה - התובע לא הצליח ליישב סתירה זו. לאור האמור, אני דוחה את תביעת התובע לפיצוי בשל אובדן רווחים על שני חלקיה של התביעה. התביעה לפיצוי דמי ארנונה התובע מוסיף ותובע כי הנתבעים ישלמו את דמי הארנונה עבור התקופה בה נבצר ממנו לעבוד בנגריה (סעיף 28 לתצהירו). כיוון שדחיתי לעיל את טענת התובע כי הוא לא עבד בנגריה בשל הריסת הקיר וכיוון שהגעתי למסקנה העובדתית כי התובע לא עבד בנגריה הרבה שנים עוד קודם לכן - אני דוחה את התביעה גם בסעיף זה. התביעה בשל הריסת מחסן לטענת התובע, בסמוך לנגריה היה מחסן ובו נקודת מים ושירותים. התובע טוען כי מחסן זה נהרס בחלקו על ידי הנתבעים. לגירסתו, הוא שיפץ את המחסן ואיפסן בו חפצים שונים. התובע מוסיף וטוען כי לאחר שהוגשה התביעה דנן, הרסו הנתבעים את כל המחסן וכל הציוד שהיה בו אבד. התובע תובע את עלות הבנייה של המחסן, בסך 4,500 ₪ וכן את ערך קרקע כדייר מוגן בסך 8,000₪, ובנוסף את ערך הציוד שהיה מאופסן במחסן בסך 5,350 ₪ (סעיף 29 לתצהירו). מי הרס את המחסן בתצהירי הנתבעים 7-12 (סעיף 25) טוענים הנתבעים כי הריסת המחסן התבצעה בטרם רכשו את הנכס מן הנתבעים 1-6. הנתבעים 1-6 טוענים כי דווקא הנתבעים 7-12 הם אלה אשר הרסו את המחסן (סעיף 49 לסיכומי הנתבעים 1-6). מחלוקת זו לא הובררה עד תומה. יחד עם זאת, כיוון שאין מחלוקת כי המחסן היה קיים ערב ביצוע העבודות, זאת על פי התשריט שצירף התובע (נספח 2 לתצהיר המשלים של התובע) וכיוון שממילא קבעתי כי הנתבעים כולם חייבים על נזקי התובע, בשל העבודות אשר בוצעו, הרי שקביעה זו תחול גם לגבי הריסת המחסן. האם המחסן היה חלק מן המושכר הנתבעים 1-6 טוענים כי התובע כלל לא היה שוכר במחסן ולפיכך לא נגרם לו כל נזק בשל הריסתו (סעיף 45 לסיכומים). על טענה זו מציג התובע מסמך של נציג הנתבע 1 (נספח 3 לתצהירו המשלים של התובע), שם מפורטים הנכסים המושכרים לתובע. התובע מפנה לכך שבמסמך זה מוזכר ""מחסן". מכאן מבקש התובע כי אסיק שהמחסן דנן הינו חלק מן הנכסים המושכרים לו. לעניין טענה זו מתעורר ספק. במכתב מפרט נציג הנתבע 1 את מהותו של המחסן ומתארו במילים: "שהיה בעבר בור לנסורת". תיאור זה אינו תואם את המחסן נשוא ההליך דנן, שהיה לטענת התובע, מבנה נפרד אשר שימש גם כשירותים ואשר היתה בו, מן הסתם, מערכת ביוב ומים. "בור לנסורת" אינו יכול להיות אותו המחסן בגינו תובע התובע. יתר על כן, עיון מעמיק יותר בחומר המונח בפניי מגלה את העובדות הבאות - מכתב זה נכתב בשנת תשנ"ד, קרי בשנת 1994 לערך. בשנת 2005 נתקיימו הליכים בין הצדדים וניתן פסק דין, הראשון של בית משפט השלום, בו נקבע כי התובע דנן (הנתבע שם) פלש שלא כדין למרתף שמתחת לחנותו, אשר לטענתו שימש אותו להשלכת פסולת של הנגריה (ראש עמוד 11 לפסק הדין). נראה כי אותו מרתף, אליו פלש התובע שלא כדין, הוא הוא אותו "מחסן" המתואר כ"בור" במסמך שהגיש התובע (נספח 3 לתצהירו). ראשית, הן בשל הדימיון במשמעות בין "מרתף" לבין "מחסן שהוא בור". שנית, הן בשל התיאור הדומה כי מחסן זה שימש לנסורת או לפסולת של הנגריה. עיון נוסף במסמך שהציג התובע (נספח 3 לתצהירו) מגלה כי אין בו כל איזכור למחסן אחר זולת אותו בור, או מרתף. הנה כי כן, נפסלת הראיה אשר הציג התובע כהוכחה לטענתו כי חלק מן המושכר היה גם אותו מחסן שנהרס. נהפוך הוא, מאותו מסמך ניתן להבין כי לא היה בחזקתו כל מחסן נוסף. התוצאה היא כי, ככל שהיה מחסן בו החזיק התובע, הוא החזיק בו שלא כדין ולא מכוח זכויותיו כדייר מוגן. נזקי התובע בשל הריסת המחסן בנוסף לקביעתי שלעיל כי המחסן לא היה חלק מן הנכסים אשר הושכרו לתובע, קשה גם לקבל את טענותיו על הנזקים שנגרמו לו עם הריסת המחסן. התובע טוען כי נגרם נזק לציוד שאופסן במחסן. לעניין זה יש לשים לב כי נזק זה לא היה חלק מן התביעה המקורית אלא הוסף לאחר תיקון כתב התביעה. קשה להעלות על הדעת אפשרות על פיה היה במחסן זה ציוד בסך של 5,350 ₪ (סעיף 29 לתצהיר התובע) אשר התובע שכח לציינו בשעת הגשת התביעה המקורית. אין לי ספק כי אם היה בתוך המחסן ציוד בערכו האמור, היה התובע זוכר גם זוכר לתבוע סכום זה בעת הגשת התביעה המקורית. לא ראיתי כי יש בפי התובע הסבר ראוי לתמיהה זו. זאת ועוד, בניגוד לציוד אשר היה בנגריה, לגביו הציגו תמונות המקימות את הראיה הנדרשת, לענין המחסן דנן, לא הציג התובע דבר וחצי דבר אשר יכול לבסס את טענתו על הציוד שהיה שם ונהרס. לאור האמור, אני דוחה את התביעה לפיצוי בשל ציוד במחסן. התובע מוסיף וטוען כי לאחר הריסתו של המחסן הוא נאלץ להקימו מחדש בעלות של 4,500 ₪. טענה זו לא הוכחה כלל ועיקר. התובע לא הציג ראיות על הוצאותיו בבניית המחסן. הוא גם לא הביא מאן-דהוא כדי להעיד על בניית המחסן. אין לי ספק כי לו היה התובע מקים איזה מחסן שהוא לאחר הריסתו על ידי הנתבעים, הוא היה יכול להציג ראיות על כך. העובדה כי התובע לא הרים את נטל הראיה המוטל עליו לעניין זה, מביאה למסקנה כי לא היו הדברים מעולם, ואני דוחה את הטענה. יתר על כן, כיוון שהמחסן לא היה ממילא חלק מן המושכר, לא היה לתובע כל צורך להקימו. כך, גם לו הוקם המחסן, אין לתובע עילת תביעה בשל הוצאותיו. לסיום, התובע תובע את ערך הקרקע של המחסן, כדייר מוגן, בסך של 8,000 ₪. תביעה זו ראוי היה לה שלא תועלה לאור מסקנתי שלעיל כי התובע החזיק במחסן שלא כחלק מן המושכר, אלא, ככל הנראה, כפולש. ככזה, הרי ממילא הוא אינו זכאי לכל פיצוי בשל אובדן זכותו בקרקע כדייר מוגן, זכות שלא היתה לו. יתר על כן, על פי קביעותיו של בית המשפט המחוזי נצטווה התובע לפנות את כל המושכר וממילא כולל הפינוי גם את המחסן דנן. לאור האמור, אני דוחה את תביעות התובע הקשורות להריסת המחסן. התביעה לפיצוי בשל השימוש בחצר לדברי התובע קיימת חצר בין שתי החנויות שבחזקתו, אשר נציג הנתבעים 1-6 אמר לו כי הוא יכול לעשות בה שימוש ואף לבנות בה וליצור מעבר בין החנויות. התובע טוען כי הוא אכן בנה בחצר קיר ויצר מעבר. לטענת התובע, עם הבניה החדשה השתלטו הנתבעים על החצר הפנימית. על חלקה של החצר בוצעה בניה ונמנעת מן התובע האפשרות לעשות בה שימוש. התובע תובע פיצוי בך 60,000 ₪ וכן זכות להשתמש בחצר שנותרה (סעיף 21 לכתב התביעה). בתצהיר התובע (סעיף 33) מזכיר התובע את פסק הדין של בית המשפט המחוזי, בו נקבע כי עליו לפנות את כל המושכר וכן שטחים נוספים המוחזקים על ידו, ובכלל זאת החצר. במסגרת פשרה בתיק זה נקבע כי ימונה שמאי אשר יעריך את שווי דמי המפתח שלהם יהיה התובע זכאי. התובע טוען בתצהירו כי, השמאית אשר מונתה העריכה את גודל החצר באופן מוטעה משום שלא לקחה בחשבון את החלק של החצר עליו בוצעה בניה. לפיכך הוא תובע סך של 60,000 ₪ בעבור החלק של החצר שלא נאמד על ידי השמאית. ראוי היה לתובע שלא היה מגיש תביעה זו בדבר החצר, כפי שהוגשה. ראשית, החצר לא היתה חלק מן המושכר, לפיכך לתובע לא היתה כל זכות בה, לא לשימוש וממילא לא לפיצוי בשל אובדן השימוש. ממצא זה הינו ממצא חלוט, כפי שנקבע בפסק דין של תביעות קטנות, שם נקבע כי "אין לתובע (התובע דנן - מ' א') מה לחפש בחצר זו". שנית ובהמשך, התובע כבר השיג על קביעותיה של השמאית וביום 6.10.11 ניתן פסק דין השני של בית משפט השלום, הקובע במפורש כי: "...החצר, גם אם הנתבע (התובע דנן) עשה בה שימוש, אינה בגדר המושכרים, ועל כן, אין התובעים נדרשים לשלם לנתבע דמי מפתח כנגד פינויה." התובע לא ערער על קביעה זו. אני אינני ערכאת ערעור על הקביעה ואין בסמכותי להתערב בה. שלישית, בהסכם הפשרה בבית המשפט המחוזי לא נקבע אחרת. נהפוך הוא, ההסכם חל על כל המושכרים כולל שטחים "נוספים" המוחזקים על ידי התובע, קרי שטחים אליהם פלש. התובע מודה בכך כי החצר היא בין השטחים "הנוספים" האמורים (סעיף 33ג לתצהירו). בפסק הדין של בית המשפט המחוזי נקבע כי גובה התשלום אשר ישולם לתובע יקבע על ידי שמאי שיקבע על ידי בית המשפט. תביעה זו מושתתת על כך שהתובע אינו שבע רצון מקביעותיה של השמאית אשר מונתה. אולם, קביעותיה של השמאית הם נגזרת של פסק הדין של בית המשפט המחוזי, שכן היא מונתה על ידו ואני אינני ערכאת ערעור לתקן את ה"טעויות" להן טוען התובע בקביעותיה של השמאית. פסק הדין ניתן על ידי בית המשפט המחוזי. השמאות מטעמו קבעה את ממצאיה ולי אין כל סמכות להתערב בכך. לאור האמור, אני דוחה את טענות התובע ואת תביעתו לפיצוי כלשהו בעבור החצר. הנזקים למבנה המרפאה בתוך טענות התובע שזורות טענות לעניין נזקים אשר נגרמו למרפאה, אף היא מבנה אשר התובע שוכר מן הנתבעים (סעיף 22 לתצהיר, סעיף 42 לסיכומים). יחד עם זאת, בכתב התביעה לא נתבע כל סעד לגבי נזקים נטענים אלה. אולם, כיוון שהתובע העלה טענותיו לעניין המרפאה, אתייחס לטענה זו. לטענת התובע נוצרו סדקים במבנה המרפאה. יוער כי מדובר במבנה אחר שאינו הנגריה, המרוחק יותר מן האתר בו בוצעו עבודות הבנייה. אין בפי התובע כל הסבר כיצד עבודות הבנייה יכולות היו לפגוע בבניין המרפאה והוא גם לא הביא כל ראיות כדי לבסס את הטענה בדבר נזקים במבנה, כגון חוות דעת של מהנדס. זאת ועוד, התובע לא טען וממילא לא הוכיח איזה נזקים נגרמו לו בשל הסדקים אשר נוצרו, כטענתו, במבנה המרפאה. הוא לא טען כי המרפאה פונתה או כי היה עליו להפסיק את השימוש בה או כי נבצר ממנו להשכירה וכיוצ"ב טענות אשר היו יכולות להצביע על נזקים. יש לזכור כי המבנה עצמו שייך לנתבעים ולפיכך ככל שנוצר בו סדקים, הרי הנזק הוא של הנתבעים ולא של התובע. בנוסף ורק לשם שלמות התמונה, יוזכר כי על פי פסק הדין של בית המשפט המחוזי, ממילא על התובע לפנות את המבנה כך שגם אם נגרם בו נזק, אין לכך כל השלכה על התובע. לאור האמור ולמען הסר ספק, אני דוחה את הטענה וקובעת כי התובע אינו זכאי לכל פיצוי בשל המרפאה כיוון שלא נגרם לו כל נזק. התביעה להחזר תשלומי מים לטענת התובע, במשך עשרות שנים, עד אמצע שנת 2004 הוא שילם את חשבונות המים של הנתבע, כולל הוצאות מים וכן כולל פקדון עבור שעון המים ואגרות. התובע מוסיף ותובע תשלום עבור סכום שחוייב בשל פריצת מים כתוצאה מעבודת הנתבעים. התביעה בשל תשלומים שוטפים עד 2004 כאמור, התובע טוען כי הוא שילם במשך שנים רבות עבור צריכת המים השוטפת של הנתבעים. טענה זו, מטבע הדברים, מתייחסת לנתבעים 1-6 בלבד. התובע מציין (סעיף 53 לסיכומים) כי הנתבעים מחזיקים מוסדות שונים של בתי כנסת, בתי מדרש, חדרי תפילה וכדו'. התובע טוען כי בסוף שנת 2004 נותק שעון המים של הנתבעים 1-6 משעון המים שלו (סעיף 55 לסיכומיה תובע), ולדבריו, מאז ניתוק שעונו משעון הנתבעים ירדה צריכה המים באופן דרסטי, בעוד צריכת הנתבעים 1-6 עלתה (סעיף 55 לסיכומים). בכתב התביעה ובתצהירו השלישי, מפרט התובע את התשלומים אשר שילם לטענתו ואת חוב הנתבעים אליו, בכל תקופה ותקופה. סה"כ תובע התובע סך של 14,940.38 ₪. סכום הכולל גם גביה עבור שנת 2005, כפי שיפורט להלן (סעיף 31 יח' לתצהיר התביעה). ייאמר מיד, התובע לא הצליח להרים את נטל ההוכחה לטענותיו כי הוא זכאי להחזר כלשהו מן הנתבעים. ראשית, אין מחלוקת כי במשך שנים רבות שילם התובע את חשבון המים של הנתבעים 1-6 והוא עשה זאת בהסכמתו, כתשלום דמי שכירות על פי הסדר אליו הגיע עם הנתבעים 1-6. הסדר זה מקבל תיעוד במכתבים מטעם הנתבע 1 (נספחים 8 ו-9 לתצהיר התביעה) מן השנים 1993 ו-1994. במכתב משנת 1993 מצויין כי על התובע עוד להוסיף ולשלם סכום נוסף על התשלום של חשבון המים. עניין זה מקבל ביטוי גם בפסק הדין הראשון של בית המשפט השלום, שם דחה בית המשפט את טענת הנתבעים ד'כאן (התובעים שם) כי התובע (הנתבע שם) אינו משלם דמי שכירות והוא קיבל את טענת התובע ד'כאן כי דמי השכירות משולמים באמצעות תשלומי חשבון המים. יתר על כן, בית המשפט בפסק הדין האמור, מפרט את טענות הנתבע שם (התובע ד'כאן) כי הוא שילם בעבור המים גם כחלק מתרומתו להקדש, כלהלן: "הסכומים אותם שילם בגין חשבונות המים היו גבוהים לאין ערוך מדמי השכירות אותם היה חייב לשלם לתובעים מכוח ההסכם ואולם, הוא בחר לתיתם כתרומה להקדש." ועוד, בשנת 2005 התובע עצמו הגיש תביעה כנגד הנתבעים 1-6 בבית משפט לתביעות קטנות, ולא ציין שם דבר וחצי דבר לעניין תשלומי המים המשולמים על ידו. ראה פסק הדין של תביעות קטנות. מכאן כי לפחות עד שנת 2005, המועד בו הוגשה התביעה בבית משפט השלום ואף לאחר מכן, כאשר התובע עצמו הגיש תביעה, לא היו לתובע ד'כאן כל טענות לעניין תשלומי המים אשר שילם עבור הנתבעים 1-6. ההסדר עם הנתבעים 1-6 היה תקין ומוסכם בעיניו, על פיו תשלומי המים משלמים את דמי השכירות וככל שהם גבוהים יותר, הם מהווים תרומה. שנית, התובע מציין כי במהלך השנים הנתבעים 1-6 הרחיבו את הפעילות שלהם (סעיף 53 לסיכומים) וכך צריכת המים עלתה. ייתכן והיה טעם כלשהו בטענה זו אם היה התובע מצביע על כך שהוא פנה אל הנתבעים 1-6 וביקש להפסיק את ההסדר בדבר תשלום דמי השכירות באמצעות חשבון המים. התובע לא טען וממילא לא הוכיח כי הוא פנה כדי להפסיק את ההסדר. נהפוך הוא, כאמור לעיל, עוד בשנת 2005, לאחר שקווי המים נותקו זה מזה, לא תבע התובע את הסכומים האמורים במסגרת התביעה הקטנה שהגיש ואף הגן על ההסדר האמור לעיל במסגרת התביעה בבית משפט השלום. התוצאה היא שאני דוחה את תביעת התובע להחזר תשלומים עבור צריכת מים כאשר היה מחובר לשעון המים של הנתבעים 1-6 עד סוף שנת 2004. התביעה בשל הבניה בשנת 2005 התובע מוסיף וטוען (סיפא לסעיף 55 לסיכומים) כי הנתבעים 1-6 הרחיבו את פעילות הנתבע 1 ובשנת 2005 הם גנבו ממנו מים בסכומים אסטרונומיים. בביטוי בדבר הסכומים האסטרונומיים נסמך התובע על האמור בפסק הדין הראשון בבית משפט השלום (עמוד 7 לפסק הדין) כי נמדדו "צריכות אסטרונומיות" בתקופה של יולי 2005. לא ניתן כיום לדעת מה המשמעות של דברים אלה שבפרוטוקול והאם, כטענת התובע, לנתבעים 1-6 אחריות על "צריכות אסטרונומיות" אלה. טענה זו של התובע תמוהה לאור העובדה כי הוא עצמו מודה כי בסוף שנת 2004 נותקו מדי המים של הצדדים (סעיף 55 לסיכומי התובע). התובע לא הצליח להוכיח כיצד יצרו הנתבעים 1-6 צריכת מים במד המים שלו כאשר מדי המים מנותקים זה מזה. הוא גם לא הוכיח כי מקור הצריכה או הנזילה היתה אצל הנתבעים. הוא לא הוכיח כלל מה היה היקף הצריכה או הנזילה. הנתבעים 6-11 מעלים את האפשרות כי מדובר היה בנזילה תת-קרקעית דווקא בצנרת של התובע (סעיף 35יא' לסיכומים), ואין לשלול אפשרות זו. מעל לכל, לא ברור מדוע התובע המתין עד לשנת 2008 כדי להגיש את התביעה ומדוע לא פנה בזמן אמת אל הנתבעים או מדוע לא הביא שרברב לבדיקת הצנרת מיד לכשנתגלה החיוב או כל כיוצא באלה תהיות על התנהלות התובע אשר מערערות את גירסתו. אני דוחה את תביעת התובע גם לעניין תשלום המים בשנת 2005. בשולי הדברים אציין כי בעבור צריכת המים עד, כולל שנת 2004, תובע התובע סך של 14,940 ₪. סכום זה הוא עבור התקופה המתחילה בשנת 2002 (כמפורט בטבלא סעיף 21יח' לתצהיר התביעה). כלומר, מדובר בתשלומים במשך 4 שנים. בממוצע, עבור כל שנה הסכום הוא 3,750 ₪. בממוצע, עבור כל חודש הסכום הוא כ- 312 ₪. בהתחשב בעובדה כי התובע שוכר מן הנתבעים 1-6 לא פחות מארבעה מבנים (מכתב הנתבע 1 נספח 3 לתצהיר המשלים של התובע), נראה כי התובע אינו יכול לטעון כאילו שילם ביתר עבור דמי שכירות מוגנים. תשלום עבור פריצת מים בשנת 2007 התובע טוען כי בשנת 2007 הוא חוייב, על ידי חברת הגיחון, לשלם סך של 14,958.76 ₪ בשל פריצת מים אשר נבעה מעבודות הבנייה של הנתבעים 1-6. כדי להוכיח את טענתו צירף התובע חשבונית של חברת הגיחון (נספח 20 לתצהירו), שם מופיע הסכום האמור. החשבונית היא לתקופה שמיום 12.7.07 ועד 24.8.07. על פי חשבונית זו, הסכום לתשלום אכן עומד על הסכום אותו תובע התובע. אולם, הסכום לחיוב בחשבונית זו הוא כ- 45 ₪ בלבד ואילו סך של 12,809.14 בתוספת מע"מ הוא בגדר חוב קודם. מהו אותו 'חוב קודם' וכיצד נוצר, אין כל הסבר, לא בחשבונית זו ולא בטיעוני התובע ובמסמכיו. לא מן הנמנע כי גם חוב קודם זה נובע מחשבונות קודמים שלא שולמו אשר מתפרסים על פני תקופה ארוכה. יתר על כן, גם לו היה איזה חשבון יוצר דופן, הוא לא הוצג בפניי ולא ברור מה גובהו ומתי אירע. יש לשים לב כי התובע, בתצהירו (סעיף 31כב'), טוען כי הסכום הנקוב בחשבונית כל כולו הוא תוצאה של בזבוז מים אשר חברת הגיחון חילקה בינו לבין הנתבע 1. התובע לא הציג חשבונית של אותה "חלוקה" או כל ראיה אחרת על כך שחברת הגיחון חייבה אותו בגין בזבוז המים. יתר על כן, עצם העובדה שהתובע טוען זאת לגבי כל הסכום הנקוב בחשבונית, על אף שמתוך החשבונית ניתן לראות כי אין הדבר כך - מעמידה באור בלתי אמין את טיעוני התובע. כיוון שהתובע לא הוכיח כי קיים בכלל חיוב בשל בזבוז מים ולא הוכיח את גובהו ומועד היווצרותו וכיוון שטענות התובע אינן מעוררות אמון בגירסתו - אני דוחה את התביעה לתשלום הוצאות מים בשל בזבוז מים בבנייה בשנת 2007. סיכום התביעה להחזר תשלומי מים התובע תבע את הנתבעים כי יחזירו לו תשלומים אשר שילם עבור צריכת מים. התביעה להחזר עבור תשלומים שוטפים עד שנת 2005 נדחית משום הסכם שהיה בין התובע לנתבעים 1-6. התביעה לתשלום עבור צריכת מים גבוהה בשנת 2005, נדחית, משום שלא הוכיח כי זו נעשתה על ידי הנתבעים 1-6. התביעה לתשלום עבור חשבונית גבוהה בשנת 2007, נדחית, משום שלא הוכח כי היה חיוב גבוה שנוצר בשל הנתבעים ולא הוכח כי איזה חיוב של הנתבעים הוטל על התובע. סיכום התובע הגיש תביעה על סך של 341,810 ₪ בגין נזקים שונים והוצאות שונות אשר נגרמו לו כתוצאה מהתנהלות הנתבעים. קבעתי כי הנתבעים כולם, ביחד ולחוד אחראים על כך שקיר הנגריה של התובע נהרס. הוספתי וקבעתי כי התנהלות הנתבעים ברשלנות, גרימתם להריסת הקיר והתעלמותם מן האינטרסים של התובע, מביאה לכך שעליהם לשלם לתובע סך של 4,000 ₪, כפיצוי בשל עוגמת הנפש שנגרמה לו. קיבלתי את טענת התובע כי נגנב לו ציוד מתוך הנגריה, אשר שימשה כמחסן. קבעתי כי ערך הציוד שנגנב עומד על סך 10,077 ₪. קיבלתי את טענת התובעים בדבר רשלנות תורמת לנתבע והעמדתי אותה על 50%. לפיכך על הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע בשל הגניבות, סך של 5,038.5 ₪. דחיתי את כל טענות התובע לפיצוי בשל אובדן רווחים, כיוון שהתובע לא עבד כלל בנגריה שנים רבות קודם לכן. דחיתי את טענות התובע להחזר תשלומי דמי ארנונה. דחיתי את תביעת התובע לפיצוי בשל הריסת המחסן. לתובע לא היתה כל זכות להחזיק במחסן והוא אינו זכאי לפיצוי בשל הריסתו, על כל טענות המשנה של התובע לעניין זה. כמו כן, התובע לא הצליח לשכנעני כי היה במחסן ציוד שנהרס ואף לא הצליח להוכיח כי הקים את המחסן לאחר שנהרס. דחיתי גם את כל טענות התובע לעניין השימוש בחצר. עניינים אלה נקבעו בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, ואין לי לחזור ולדון בהם. יתר על כן, כבר קיימת פסיקה כי לתובע לא היתה כל זכות בחצר וממילא אין הוא זכאי לפיצוי בשלו. דחיתי כל טענה אפשרית לגבי נזקים במבנה המרפאה אשר שכר התובע. לבסוף דחיתי את טענות התובע להחזר כספים אשר שילם עבור הוצאות מים של הנתבעים 1-6. תשלומים אלה היו בהסכמה על פי הסדר משנים קודמות. לאחר שההסדר הופסק ושעוני המים הופרדו התובע לא הצליח לבסס את טענותיו כי הוא נדרש לשלם עבור צריכה של הנתבעים. לאור האמור, התוצאה הסופית היא כי על הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 9,038,5 ₪ עבור הציוד שהיה בנגריה וכן עבור עוגמת הנפש שגרמו לו בהריסת הקיר ברשלנותם. סכום זה ישולם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. לנוכח הפער העצום בין סכום התביעה לבין הסכום אשר נפסק בפועל, אינני עושה צו להוצאות. מקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)