דחיית תביעה לקצבת זקנה

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא דחיית תביעה לקצבת זקנה: 1. האם יש לדחות על הסף את התביעה לקצבת זקנה, בשל התיישנות. זוהי השאלה העומדת לדיון בתיק זה. להלן הרקע למחלוקת המשפטית בין הצדדים - 2. התובעת ילידת 1922 ובמועד הגשת התביעה לבית הדין התובעת היתה בת 88 שנים. 3. ביום 31.5.2010 הוגשה תביעה לבית הדין, כנגד החלטת פקיד התביעות מיום 2.12.09, אשר דחה תביעה לקצבת זקנה שהוגשה ביום 1.12.09, בנימוק שהתביעה הוגשה באיחור, על פי סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן - החוק) וכן מאחר שהתובעת לא צברה תקופת אכשרה כעובדת מבוטחת והיא אף אינה זכאית לשתי קצבאות - זקנה ושארים בעת ובעונה אחת, לפי סעיפים 246(א) ו - 261(ב) לחוק. 4. כתב התביעה שהוגש לבית הדין היה טופס סטנדטי אשר הוכן בלשכה לסיוע משפטי במחוז ת"א, ובו רשומים שני סעיפים בלבד- "1. מוגש בזה כתב תביעה בעניין החלטה המוסד לביטוח לאומי מיום 2.12.2009. 2. כתב תביעה מפורט יוגש בשלב מאוחר יותר." לכתב התביעה צורף מכתב דחיה מיום 2.12.09, שתמצית תוכנו הובאה לעיל בסעיף 3 לעיל. 5. בכתב ההגנה נטען שיש לדחות על הסף את התביעה מאחר שאינה מגלה עילה. לחילופין נטען שהתובעת לא צברה תקופת אכשרה המזכה בקצבת זקנה וכן כי הגישה את תביעתה בשיהוי. 6. ביום 3.11.10 התקיימה ישיבת קד"מ ראשונה, בנוכחות ב"כ הנתבע בלבד, אשר הודיעה כי בנה של התובעת המייצג אותה, ביקש דחייה עקב מצבה הרפואי. בסיום הדיון הוחלט כי כתב תביעה מתוקן יוגש עד יום 15.12.10. 7. כתב תביעה מתוקן הוגש ביום 14.12.10.   בסעיף 6 לכתב התביעה המתוקן נטען - "מאחר והתובעת לא היתה מודעת לזכאותה לקבל קצבת זקנה, מה עוד שקצבת שארים היא אכן קיבלה, וכפי שהוזכר לעיל מי שניהל את כל העניינים הפורמאליים והמעשיים של העסק וכל ענייני המשפחה היה בעלה המנוח ועליו הורגלה לסמוך בכל דבר, לא עלה בליבה עניין זכאותה זו, ולא ידעה מקיומו." בכתב ההגנה המתוקן, נטען בסעיף 4 - "מוכחש האמור בסעיף 6 לכתב התביעה. הנתבע יטען כי בשנת 1986 פנתה התובעת להכיר בה כעובדת עצמאית בעסק עם בעלה המנוח אך נדחתה. ב - 23.4.87 נשלח אל התובעת מכתב דחיה עליו לא ערערה ולפיכך תביעה זו התיישנה כי חלף המועד להגשת ערעור עליה, בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי (מועדי הגשת תביעות)." בסעיף 16 לכתב ההגנה המתוקן נטען - "הנתבע יטען כי ביום 23.4.87 נשלח מכתב הדוחה את הבקשה [להענקה מטעמי צדק - ד.ו]. הנתבע יטען כי ההחלטה שלא להכיר בתובעת כעובדת היא חלוטה איפוא שכן לא הוגש עליה ערעור במועד הנקוב בתקנות ולפיכך חלה התיישנות על התביעה הנוכחית." 8. ביום 9.3.11 התקיימה ישיבת קד"מ בנוכחות ב"כ הצדדים, במהלכה בית הדין ציין כי "לאור העובדה כי הן מעמדה של התובעת והן התביעה להענקה מטעמי צדק נדחו עוד בשנת 1986 ואולי 1987 לפי כתב הגנה, מדובר בהחלטות חלוטות שלא ניתן לערער עליהן כעת". בסוף הדיון, הורה בית הדין לנתבע להמציא את מכתבי הדחיה ולתובעת להגיב עליהם. לאחר מספר ארכות שהתבקשו, התובעת הגישה עיקרי טיעונים ואסמכתאות. לאחר שאלה הוגשו, בית הדין הורה לנתבע להגיש כתב הגנה מתוקן והנתבע עשה כן. בנוסף, התקיימה ישיבה נוספת בבית הדין, ביום 19.7.11. 9. הנתבע צירף לתיק את המסמכים הבאים - א. תביעה לקבלת קצבת זקנה מיום 1.12.09. בטופס התביעה צוין שהתובעת הפסיקה לעבוד בחודש אוקטובר 1989. ב. מכתב הנתבע אל התובעת, מיום 23.6.1986, לפיו תביעתה לדמי פגיעה בעבודה, בגין תאונה מיום 4.2.1986, נדחתה מאחר שהתובעת אינה מופיעה כעצמאית ולא שילמה דמי ביטוח. במכתב צוין כי התובעת זכאית להגיש תובענה לבית הדין לעבודה וכי היא זכאית לבקש סיוע וייעוץ משפטי בלשכת הסיוע המשפטי. ג. מכתבו של עו"ד ד"ר יעקב וינרוט, מיום 7.12.1986, המופנה אל הנתבע בשם התובעת ובו מפורטת בקשה להענקה מטעמי צדק בגין תאונת עבודה. ד. מכתב הנתבע אל התובעת, מיום 23.4.1986 [צ"ל 1987 על פי הגיונם של דברים, מאחר שמכתבו של עו"ד וינרוט הוא מדצמבר 1986 - ד.ו.], הדוחה את בקשתה להענקה מטעמי צדק. במכתב צוין שהתובעת רשאית להגיש תביעה כנגד החלטה זו, לבית הדין לעבודה. תמצית טיעוני הצדדים 10. להלן תמצית טענות התובעת - א. טענת ההתיישנות של הנתבע היא טענה חדשה ומפתיעה שאין להעלות, לפי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה משנת 1969. ב. התובעת לא היתה מיוצגת בעבר ומכתבו של עו"ד וינרוט נעשה בהתנדבות כאקט חד פעמי, מבלי שהיה מודע לעניין ומבלי שהכיר את העובדות והנסיבות. ג. לגופם של דברים, אין לראות בהחלטת פקיד התביעות החלטה חלוטה מאחר שאין מדובר בפסק דין. מדובר במחסום דיוני שהנתבע אינו יכול להעלות כיום, לאחר שטען בעבר שהתובעת לא צברה תקופת אכשרה. ד. התובעת מחזיקה מכתב של הנתבע מיום 16.9.10, בו נאמר במפורש כי גם אם בעבר נדחתה תביעתה, היא רשאית להגיש תביעה חדשה. האמור במכתב זה מהווה ויתור על טענת התיישנות. בנוסף, היה על הנתבע לטעון התיישנות במכתב הדחיה ומשטען זאת רק בכתב ההגנה המתוקן, אחר את ההזדמנות הראשנה להעלאת הטענה. ה. לפי תקנה 457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, לא ניתן להגיש ראיות חדשות בערעור ועל כן אין לאפשר לנתבע להציג ראיות חדשות. ו. מאחר שהנתבע לא ביקש לחקור את עדי התובעת, יש לקבל את האמור בהם והוא תומך בטענתה שעבדה וניהלה את העסק. ז. לחילופין, התובעת מבקשת להאריך את המועד להגשת התובענה, מאחר שמחלות התובעת ועוורונה, מהווים טעם מיוחד להארכת מועד. ח. התובעת זכאית לקצבה גם כסעד מן הצדק. יש לדחות את טענות הנתבע בנושא, במיוחד לאור שינוי הנסיבות ובעיקר מצבה הרפואי של התובעת. 11. להלן תמצית טיעוני הנתבע - א. אין לקבל את הטענה לפיה התובעת לא היתה מודעת לזכאותה לקבל קצבת זקנה. בשנת 1986 התובעת פנתה להכיר בה כעובדת עצמאית בעסק עם בעלה המנוח, אך נדחתה. ביום 23.4.1987, נשלח אל התובעת מכתב דחייה עליו לא ערערה ולפיכך תביעה זו התיישנה, כי חלף המועד להגשת ערעור עליה, בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי (מועדי הגשת תביעות). ביום 5.3.1986 התובעת הגישה תביעה לפיה ארעה לה תאונת עבודה. התובעת לא היתה רשומה כעובדת עצמאית במערכת הגבייה אצל הנתבע ואף לא שולמו דמי ביטוח בגינה. הנתבע פנה מיוזמתו וביקש לדעת היכן משולמים דמי הביטוח בגין התובעת, המכתב נשלח בדואר רשום וביום 14.8.1986 הנתבע נענה כי התובעת אינה משלמת דמי ביטוח. לפיכך, הנתבע דחה את התביעה בהכרה בתאונת עבודה. על החלטה זו התובעת לא ערערה. התובעת פנתה ביום 7.12.1986, באמצעות עו"ד יעקב וינרוט להענקה מטעמי צדק וטענה שלא הספיקה לפתוח תיק עצמאי אצל הנתבע בשל הטיפול בבעלה. ביום 23.4.1987 נשלח מכתב הדוחה את הבקשה. על יסוד עובדות אלה, הנתבע טען שההחלטה שלא להכיר בתובעת כעובדת היא חלוטה שכן לא הוגש עליה ערעור במועד הנקוב בתקנות ועל כן חלה התיישנות על התביעה הנוכחית. ב. במישור הראייתי, בהסתמך על הראיות שהוצגו לנתבע בשנת 1986, התובעת לא שכנעה את הנתבע שעבדה בעסק עם בעלה ואין בראיות המוצגות כיום על ידה כדי לשנות את עמדת הנתבע. זאת ועוד, מאחר שהעסק סגור מזה זמן רב, לא ניתן לבדוק את המצב לאשורו ואין לקבל את האמור בתצהירי התובעת (כמחציתם של התובעת, אחיה וילדיה) כמשקפים את המצב האמיתי. ג. התביעה נדחתה כדין גם מחמת שיהוי, לאור הוראת סעיף 296 לחוק. ד. אישור מס הכנסה שצורף לטיעוני התובעת מתייחס לשנה אחת בלבד ולא ניתן לראות בבירור מה רשום בו. רישום במס הכנסה אינו יוצר מכח עצמו מעמד כלפי הנתבע. ה. ההודעה שנשלחה לתובעת ביום 16.9.10 היא דף מקדים לטופס תביעה סטנדרטי שנשלח לתובעת, לבקשת בנה. על כן אין לפרש את האמור בו כאילו הוא מעיד על כוונה לבדוק שוב עניינים שנדחו בעבר. ההערה עליה התובעת מסתמכת מופיעה מאחר שלעיתים מבוטחים ממשיכים לעבוד, כך שלעיתים עשויה לקום זכאות למרות דחיה בעבר. לפיכך, הנתבע ממשיך ושולח טפסים בנוסח האמור על מנת שמבוטחים יפעלו לממש זכויותיהם. אין לראות בנוסח זה ויתור על טענת התיישנות בנושאים שנדונו בעבר. ו. מאז הנחיית היועמ"ש משנת 1969 ניתנו הנחיות אחרות וכיום אין הנחיה גורפת שלא לטעון טענת התיישנות. על כך יעידו פסקי הדין הרבים בבית הדין הארצי שדנו בשאלה זו ואף קיבלו אותה. ז. שאלת הייצוג בעבר אינה רלוונטית מאחר שאין חולק שהתובעת קיבלה את מכתבי הדחיה. ח. הנתבע דחה בעבר תביעה בענף נפגעי עבודה בהסתמך על קביעה שהתובעת אינה עצמאית. לא ניתן כיום לפתוח עניין זה מחדש, באשר מדובר בהחלטה חלוטה. ט. בעת שהתובעת חדלה לעבוד בעסק, לטענתה, היא כבר היתה מודעת לכך שמבחינת הנתבע היא אינה רשומה אצלו כעצמאית. התובעת בחרה לקבל קביעה זו ולא פנתה לבית הדין. י. דחיית התביעה לתשלום גמלאות נפגעי עבודה אינה מטעמים הקשורים להכרה בארוע עצמו, אלא מסיבה של מעמד התובעת במחלקת גביה. גם דחיית התביעה לקצבת זקנה (כעובדת מבוטחת) היא מאותו טעם של המעמד במחלקת גביה. משום כך, לא נפל פגם בהחלטה לדחות את התביעה לקצבה מהנימוק שכבר הוחלט לגביו עוד בשנת 1986 (מעמדה של התובעת). יא. טענת התובעת לחוסר ראיות אובייקטיבי בשנים 1986-87, היא תמוהה, מאחר שמדובר בשנים בהן לשיטתה היא עבדה, ולא אמור היה להיות קושי ראייתי להוכיח שעבדה. זאת בניגוד למצב כיום, בחלוף 20 שנים, כאשר הנתבע אינו יכול לבצע בדיקה משל עצמו. יב. טענת ההתיישנות הועלתה בכתב ההגנה המתוקן, מיד לאחר שהוגש כתב תביעה מתוקן ומפורט, ועוד לפני הדיון בבית הדין. מדובר בהזדמנות הראשונה לאחר שטענות התובעת פורטו. יג. תקנות סדר הדין האזרחי אינן רלוונטיות והן מתייחסות לערעור על פסק דין ולא להליך כנגד המוסד לביטוח לאומי. יד. הרעת מצבה הגופני של התובעת יכולה לשמש עילה לתביעה לקצבת סיעוד אך לא להענקה מטעמי צדק, שאינה מזכה בקצבת זקנה, אלא שארים. 12. לאחר ששקלנו את טיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי דין התביעה להדחות על הסף. טרם שנפרט את הנימוקים למסקנה זו, נדגיש כי אין עסקינן בהתיישנות בגין הגשה באיחור של התביעה לבית הדין כנגד החלטת פקיד התביעות מיום 2.12.09, אלא טענת ההתיישנות נטענת ביחס להחלטות פקיד התביעות משנת 1986 ומשנת 1987. עוד נדגיש, כי ההחלטות מהשנים 1986- 87 לא ניתנו בתביעה של התובעת לקצבת זקנה, אלא בתביעה במסגרת ענף נפגעי עבודה. הקשר בין שתי התביעות הוא קביעת הנתבע לגבי מעמדה של התובעת - התביעה בשנת 1986 נדחתה מאחר שהתובעת לא היתה רשומה כעצמאית אצל הנתבע ולא שילמה דמי ביטוח. קביעה זו - בנושא מעמדה של התובעת, רלוונטית אף לתביעה לקצבת זקנה, שהוגשה בשנת 2009. 13. כאמור, הקצבה העומדת לדיון היא קצבת זקנה. אין חולק שהתובעת היא אלמנה והיא מקבלת קצבת שארים. על פי החלטת הנתבע משנת 1986, התובעת לא היתה רשומה כ"עובדת" ולא שילמה דמי ביטוח. על כן, חלות עליה הוראות החוק הבאות - סעיף 246(א) לחוק, בו נקבע - "א. תקופת האכשרה המזכה לקצבת זקנה היא אחת מאלה: (1) 60 חודשים, בין שהם רצופים ובין שאינם רצופים שבהם היה אדם מבוטח תוך עשר השנים האחרונות שקדמו לגיל המזכה אותו בקצבת זקנה; (2) 144 חודשים שבהם היה אדם מבוטח, בין שתקופה זו רצופה ובין שאינה רצופה; (3) לא פחות מ - 60 חודשים, אף אם אינם רצופים, שבהם היה אדם עובד מבוטח או עובדת מבוטחת, ובלבד שמספר חודשים אלה אינו פחות ממספר החודשים שבהם התקיימו ההוראות שלהלן: (א) הוא לא היה מבוטח מחמת שחדל להיות תושב ישראל; (ב) הוא לא היה עובד מבוטח או עובדת מבוטחת." בסעיף 261(ב) לחוק, נקבע - "זכאית לקצבת שארים שנעשתה זכאית לקצבת זקנה כמבוטחת לפי סימן ג' לפרק זה בלבד, או זכאית לקצבת זקנה כמבוטחת לפי הסימן האמור בלבד, שנעשתה זכאית לקצבת שארים - הבחירה בידיהם לקבל אחת מהן." סימן ג' הוא הסימן העוסק בקצבת זקנה. העולה מכל הוראות החוק לעיל, הוא, שמאחר שהתובעת לא צברה תקופת אכשרה, ומשום שהיא מקבלת קצבת שארים, היא אינה זכאית גם לקצבת זקנה. 14. על פי המכתבים שהוצגו על ידי הנתבע, בשנת 1986 התובעת הגישה תביעה להכרה בפגיעה בעבודה וזו נדחתה בנימוק שאינה מופיעה ברישומי הנתבע כעצמאית ולא שילמה דמי ביטוח. כעולה מהתכתובת שהוצגה, התובעת אשר היתה מיוצגת באותן שנים, לא ערערה על החלטת פקיד התביעות, אלא הגישה בקשה להענקה מטעמי צדק. התובעת אף לא ערערה על החלטת פקיד התביעות לדחות בקשה זו. בנסיבות אלה, החלטת פקיד התביעות הפכה לחלוטה, כפי שיפורט להלן. 15. על פי תקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), התש"ל - 1969, בנוסח אשר היה בתוקף במועדים הרלוונטיים, המועד להגשת תובענה לבית הדין לעבודה שעניינה תקיפת החלטת הנתבע בתביעה שפקיד התביעות דן בה, היה ששה חודשים מיום שההחלטה נמסרה למבוטח. על פי הפסיקה, לבית הדין אין סמכות להאריך מועדים שנקבעו בחוק או בתקנות להגשת תובענות (עב"ל 1281/00 אבו גאמע - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לח 853 (2003); עב"ל 31/98 סולן - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 481 (1999); עב"ל (ארצי) 370/09 שחאדה - המוסד לביטוח לאומי, (16.9.10)). לפיכך, לא ניתן בשלב זה לתקוף את ההחלטות שניתנו בעניינה של התובעת בשנים 1986 - 1987. 16. אמנם נפסק כי המועדים הנקובים בחוק ובתקנות כפופים להוראות שבחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 בנושא הארכת מועד או הפסקת מירוץ ההתיישנות (דב"ע לו/ 0-11 בר אילן - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ז' 340 (1976); בג"צ 156/70 אלקיים נ' בית הדין לערעורים לביטוח לאומי, פ"ד כד (2) 87 (1970)). אולם עילות אלו אינן מתקיימות בעניינה של התובעת, שבתצהיריה לא הובא הסבר לכך שמשנת 1986 לא יכלה להגיש תביעה לבית הדין כנגד החלטות פקיד התביעות. נדגיש שבכתב התביעה נטען שהתובעת לא היתה מודעת לזכאותה לקבל קצבת זקנה ולא נטען שמצבה הרפואי מנע ממנה להגיש תביעה כנגד החלטות הנתבע מהשנים 1986-87. בנוסף, טענות התובעת לגבי מצבה הרפואי והתדרדרותו, נטענו באופן כללי, ללא ציון מועדים שיתמכו בהפסקת מירוץ ההתיישנות משנת 1986. כל שהוגש בתמיכה לטענה זו הוא תעודת עיוור, משנת 2004. 17. בירור התובענה כיום מחייב בהכרח בירור עובדתי של מעמדה של התובעת לאורך שנות עבודתה בעסק, לצד בעלה, נושא שכבר הובא בפני פקיד התביעות בשנת 1986 והוכרע על ידו. אם התובעת רצתה לערער על החלטה זו, המועד לעשות כן היה בשנת 1986. בהקשר זה יש להדגיש שתי נקודות: ראשית, מהתכתובות שהוצגו עולה כי התובעת היתה מיוצגת ושנית - כי לא זו בלבד שהתובעת לא הגישה תביעה לבית הדין, אלא היא בחרה להמשיך ולפעול מול הנתבע והגישה בקשה להענקה מטעמי צדק, ואף כנגד דחייתה לא הגישה תביעה לבית הדין. 18. לאור הדין ביחס למועדים להגשת תובענות בבית הדין לעבודה, כנגד החלטות פקיד התביעות, נדחית אף טענת התובעת כי לא היה מקום שרשות ציבורית תעלה טענת התיישנות. בהקשר זה נוסיף, כי אמנם הובעה עמדה בפסיקה לפיה אין למוסד הביטוח הלאומי חירות מלאה לטעון טענת התיישנות (ר' דעות יחיד ומיעוט בעב"ל (ארצי) 1234/00 פארח - המוסד לביטוח לאומי, (27.10.02) ובעב"ל (ארצי) 27/03 המוסד לביטוח לאומי - חזן, (2.6.04)). יחד עם זאת, אין זו ההלכה הפסוקה, כעולה מדעת הרוב בעניין חזן הנ"ל. 19. לאותה תוצאה, לפיה אין מקום לדון בהליך זה בנושאים שהוכרעו על ידי פקיד התביעות בשנת 1986 ולא הוגש עליהם ערעור, ניתן להגיע גם תוך ניתוח דיני ההתיישנות. טענת ההתיישנות היא טענה דיונית, שעל פי הדין, יש לטעון בהזדמנות הראשונה. בשאלה מהי "ההזדמנות הראשונה", שלאחריה בעל הדין מאחר את המועד להעלאת טענת התיישנות, פסק בית המשפט העליון (ע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן, פ"ד נח(4)769 (2004)) - "למושג 'הזדמנות ראשונה' בהקשר להעלאת טענת התיישנות לא ניתן מענה ברור בפסיקה. ... הקושי ביישום מושג זה מתייחס בדרך כלל לשלבים שונים של דיונים הקודמים בזמן להגשת כתבי הטענות, אולם, בכל מקרה, על המבקש להשמיע טענת התיישנות להעלותה לכל המאוחר בכתב טענותיו." 20. בעניינו מתעוררת השאלה אם כאשר התביעה מוגשת כנגד החלטת פקיד תביעות משנת 2009, על גבי טופס סטנדרטי וללא נימוקים, המועד הראשון הוא בכתב ההגנה המתייחס לטופס התביעה הסטנדרטי, או שהמועד הראשון הוא לאחר שהוגש כתב תביעה מתוקן ומפורט. בנושא זה, קיימים שיקולים לכאן ולכאן. מחד גיסא, זכות הגישה לערכאות מחייבת פרשנות מצמצמת של הוראה המונעת פנייה לערכאות (עב"ל (ארצי) 197/09 סעדיה - המוסד לביטוח לאומי, (5.10.10)). מאידך גיסא, גמלאות הביטוח הלאומי נועדו בעיקרו של דבר לקיום השוטף. האפשרות לצוברן עד לעת שיחפוץ התובע להגיש תביעה לגביהן נוגדת את תכלית תשלומן ולפיכך נקבע בחוק מועד להגשת תביעה לגמלת כסף מהמוסד ולפיכך נקבעו בתקנות, מכוח החוק, גם מועדים להגשת תובענות וערעורים לבית הדין לעבודה (עב"ל (ארצי) 27/03 המוסד לביטוח לאומי - חזן, (2.6.04); דב"ע נז/ 0-150 מוזס - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לב 102 (1999); עב"ל (ארצי 655/07 רוסו - המוסד לביטוח לאומי, (7.2.10)). 21. בענייננו, טענות התובעת התבררו לראשונה בכתב התביעה המתוקן, שהרי קודם לכן כל שעמד בפני הנתבע הוא טופס תביעה, בו הפניה להחלטת פקיד התביעות מיום 2.12.09 ואף צוין בו במפורש כי נימוקים יינתנו בהמשך. בעב"ל (ארצי) 387/07 אמראדאת - המוסד לביטוח לאומי, (2.4.08) נפסק כי כאשר כתב התביעה אינו ברור ודורש הבהרות, "ההזדמנות הראשונה" להעלאת טענת התיישנות על ידי הנתבע, היא כאשר מוגשת התגובה העניינית הראשונה לפירוט שניתן על ידי התובע. אם לא כן, משמעות הדבר היא כי על הנתבע חובה להעלות טענת התיישנות עוד לפני שמתבהרת לנתבע עילת התביעה. 22. אף מטעמים של מדיניות אין זה סביר להטיל על הנתבע ברור עובדתי לגופו של עניין בתביעה המוגשת על גבי טופס סטנדרטי (בשונה מטענת התיישנות המבוססת על איחור בהגשת התביעה, על פי התקנות, שאז מועד קבלת ההחלטה ומועד הגשת התביעה לבית הדין ברורים ועולים מתוך מכתב הדחיה וכתב התביעה, ללא צורך בבירור נוסף). לאבחנה בין טופס תביעה ללא ציון נימוקים ובין הנמקה כללית, ר' הנפסק בהקשר של ערר על ועדה רפואית מדרג ראשון בעב"ל (ארצי) 179/09 הלימי - המוסד לביטוח לאומי ( 7.4.10)). ניתן למצוא דמיון בנושא זה בפסיקת בית הדין הארצי לפיה העלאת טענת התיישנות בכתב הגנה מתוקן, לאחר שכתב התביעה המקורי נמחק, היא ההזדמנות הראשונה בה התובענה מתבררת לגופה (ע"ע (ארצי) ע"ע (ארצי) 706/05 ישראלי - מפעלי פרג מאוחדים בע"מ, תק - אר 2007 (1) 506 (2007)). 23. איננו מקבלים את טענת התובעת, לפיה טענת ההתיישנות אמורה להופיע עוד במכתב הדחיה. טענת התיישנות היא טענה משפטית ובעניין זה אנו מקבלים את טענת הנתבע לפיה דרישה להעלות טענת התיישנות עוד במכתב הדחיה מהווה נטל בלתי סביר והכבדה על פקידי התביעות. אף אנו בדיעה כי אין זה סביר להטיל על פקיד התביעות, שאינו משפטן, את החובה לציין טענות משפטיות מעין אלה במכתב הדחיה. 24. העובדה שבאחד ממכתבי הנתבע לתובעת נרשם כי היא עשויה להיות זכאית לקצבת זקנה, "גם אם בעבר נדחתה תביעתך", אינה פותחת פתח לתביעה חדשה, תוך התעלמות מקביעות שהתקבלו בעניינה בעבר. אנו מקבלים את הסבר הנתבע, לפיו בתביעות לקצבת זקנה, ישנם משתנים נוספים מלבד גיל המבוטח, שמשפיעים על הזכאות לקצבה, כגון מעמד המבוטח, מצבו האישי והכנסותיו. אלה יכולים להשתנות במהלך השנים, כך שייתכן שבמועד מסויים לא תהיה זכאות ואילו בשלב מאוחר יותר, כאשר אחד מהתנאים ישתנה (למשל, כאשר המבוטח מפסיק לעבוד), תקום זכאותו. בכל מקרה, נוסח מכתב כזה או אחר של פקיד התביעות אינו מעלה או מוריד כאשר הנדון בבית הדין הוא הזכאות על פי החוק וממילא אין מקום לקבוע זכאות לגמלה כזו או אחרת, על יסוד מכתב (עב"ל 20105/96 יהלום - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לו 603 )2001); עב"ל (ארצי) 1370/00 סחייק -המוסד לביטוח לאומי, (7.1.04)). 25. עוד יש להדגיש, כי ההחלטות משנת 1986-1987 לא היתה בתביעה לקצבת זקנה (על אף שבשנת 1986 התובעת היתה כבר בת 64), אלא להכרה בארוע תאונתי כ"פגיעה בעבודה". לכן, העובדה שהתובעת חסרה תקופת אכשרה לצורך קצבת זקנה, מאחר שלא היתה רשומה כעובדת, היא מסקנה מהחלטת פקיד התביעות משנת 1986. גם מטעם זה אין זה סביר לדרוש מהנתבע רמת טיעון שכזו בתשובה לטופס תביעה סטנדרטי, המתייחס להחלטה משנת 2009. 26. זאת ועוד, פועל יוצא מכך שהחלטות שניתנו בעניינה של התובעת הפכו לחלוטות, הוא שכיום ניתן לבחון את מעמדה של התובעת וזכאותה לקצבת זקנה, רק לאחר מועד החלטות פקיד התביעות, היינו לאחר יום 23.4.1986. ברם, על פי הרשום בטופס התביעה לקצבת זקנה, התובעת עבדה בעסק עד חודש אוקטובר 1989. במצב דברים זה, על פי שיטתה של התובעת, לכל היותר ניתן יהיה להכיר בה כ"עובדת" בפרק הזמן שמשנת 1986 ועד סוף שנת 1989, היינו פחות מארבע שנים. גם אם התביעה תתברר לגופה, הרי שמדובר בבירור תיאורטי, מאחר שתקופת עבודה של פחות מארבע שנים אינה עונה על התנאי של תקופת אכשרה, הקבועה בסעיף 246 לחוק. בנסיבות אלה, יש לקבל את עמדת הנתבע ולסלק את התביעה על הסף. 27. לא מצאנו כי יש בטענות הנוספות של התובעת כדי לשנות את התוצאה - א. אין מקום להסתמך על תקנות סדר הדין האזרחי, בנושא הבאת ראיות בערעור, הן משום שסדרי הדין בבית הדין לעבודה נקבעו בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991 והן מאחר שהדיון בערעור על החלטת פקיד התביעות מתברר כתובענה ולא כערעור. ב. משההכרעה ניתנת על יסוד נימוקים משפטיים, אין מקום להדרש למהימנות עדי התובעת או לטענות התובעת המפורטות תחת הכותרת "אמינות הנתבעת". ג. הענקה מטעמי צדק אפשרית על פי הוראות החוק בלבד (פרק יז' לחוק, סעיף 387 ואילך ותקנות הביטוח הלאומי (הענקות מטעמי צדק), תשל"ה - 1975). מדובר בהחלטת הנתבע ואין מקום שבית הדין ידון בסוגיה במקום פקיד התביעות. 28. אף לגופה של תביעה, איננו סבורים כי יש מקום לדון בה, על יסוד הראית שהוצגו. כאשר מוגשת תביעה המחייבת בירור עובדתי של מעמדה של מבוטחת בתקופת עבר של לפני כרבע מאה, עליה לעבור רף ראייתי גבוה, מאחר שחלוף הזמן מונע מהנתבע בירור של העובדות לאשורן. אנו סבורים שהתובעת לא עמדה ברף זה. ראשית, כמחצית מעדי התובעת הם קרובי משפחה מדרגה ראשונה - ילדיה ואחיה. התצהירים הנוספים שהוגשו הם דלים מבחינת הפרטים ואין בהם לשפוך אור על המחלוקת העובדתית. בעניין זה נבהיר כי לצורך קביעת מעמדה של התובעת בשנים הרלוונטיות, לא די בכך שעבדה בעסק המשפחתי, אלא נדרשות ראיות לכך שהעבודה לא נעשתה כ"עזרה משפחתית" (דב"ע נג/ 0-78 פייגלשטיק - המוסד לביטוח, פד"ע כו 258 (1993); עב"ל 20105/96 יהלום - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לו 603 (2001)). אין בתצהירים שהתובעת הגישה התייחסות לנושא זה. זאת ועוד, רישום דו"ח מרשויות המס אינו יוצר סטטוס אצל הנתבע, אלא לכל היותר יכול להוות ראיה לתמוך, אלא שכאן מדובר בדו"ח לשנה אחת בלבד, שמה של התובעת אינו מופיע בו וגם מסיבה זו אין בו להועיל לתובעת. לסיכום, בשים לב לחלוף הזמן, ראיותיה הדלות של התובעת אינן מקיימות את הרף הראייתי הנדרש לסתירת החלטות פקיד התביעות משנת 1986 ומשנת 1987. 29. סוף דבר - התביעה נדחית. כמקובל בהליכים מתחום הבטחון הסוציאלי - אין צו להוצאות.קצבת זקנה