מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא דו"ח איכון: לפניי עתירת המבקשים למתן צו המורה לחברת "פלאפון תקשורת" להפיק דו"ח איכון עבור שני קווי טלפון של מנוייה - המצויים בבעלות מנהל המשיבה מר ליאור בר ואחיו. המדובר בתביעה ותביעה שנגד. בתביעה המקורית שהגישו המבקשים כנגד המשיבה, בגין תשלום ביתר וסכסוך אודות הבעלות במשאית המשמשת כמשאבת בטון, אותה רכשו המבקשים מן המשיבה, ואשר לטענתם נלקחה מהם על ידי בעלי זרוע מטעם המשיבה, עתרו הם כי יוצהר כי שילמו למשיבה את מלוא הסכום על פי ההסכם, כי יוצהר כי המשאית בבעלותם, וכי על המשיבה להשיב את הסכום שקיבלה ביתר. המשיבה טענה מנגד כי המבקשים לא שילמו את מלוא התמורה בגין המשאית, וכן לא את הנזקים שנגרמו למשיבה עקב התהפכות המשאית עת היתה בחזקת המבקשים, ועקב גניבת משאית חלופית שניתנה למבקשים, כאשר תגמולי הביטוח לא כיסו את נזקי הגניבה. בתביעה שכנגד פירטה המשיבה את הנזקים שנגרמו לה בגין מערכת היחסים בין הצדדים, ובכללם: ההפרש בין מלוא התמורה בגין רכישת המשאית לבין התשלום בפועל, ההפרש בין התגמולים שקיבלה המשיבה מחברת הביטוח לבין עלותה של המשאית החלופית, וכן את מלוא עלות התפיסה של המשאית, אשר נעשתה על פי ההסכם בין הצדדים. בכתב ההגנה שכנגד טענו המבקשים, בין היתר, כי המבטחת לא שילמה את מלוא התגמולים בגין חשד למרמה, ואכן לשיטת המבקשים רקמה המשיבה מזימה יחד עם אדם נוסף, לו העבירה את מפתחות המשאית החלופית, והוא אשר "גנב" את המשאית החלופית מן המבקשים. עוד טוענים הם כי שילמו עוד 300,000 ₪ במזומן, אולם לא ניתנה להם קבלה בגינם, ובכל אופן אף לשיטת המשיבה הושג הסכם המסלק את טענות הצדדים האחד כלפי משנהו. באשר להוצאות התפיסה, המבקשים טוענים כי מדובר במעשה פלילי של עבריינים, ועל כן אין המבקשים חייבים לשפות את המשיבה בגין הסכום ששילמה לאותם בעלי זרוע. המבקשים טוענים בבקשתם כי ישנה מחלוקת עובדתית בין גרסאות הצדדים, אשר הינה בלב ליבה של המחלוקת בתביעות דנן. המבקשים טוענים כי גרסת המשיבה הינה כי מנהלה - מר ליאור בר, הגיע למעלה אדומים וקיבל מן המבקשים שקית, ובה תמורה עבור המשאית, אותה פתח כשהגיע לירושלים - ומשנוכח לדעת כי יש בה כסף מזומן ושיקים דחויים, התקשר אל המבקשים ודרש להחזיר את השקית לידיהם, ואכן הצדדים נפגשו שוב במעלה אדומים והשקית על תכולתה הוחזרה למבקשים. לטענתם, שונה גרסה זו מגרסתם באופן קיצוני, שכן לגרסתם נמסרו למנהל המשיבה 300,000 ₪ במזומן במלון "אוורסט" בבית-לחם, וכי סכום זה לא הוחזר להם מעולם (ראו סעיפים 8-18 לתצהירו של המבקש). המבקשים טוענים כי דו"ח האיכון יכול לספק ראיות אובייקטיביות, שיש בהן לשפוך אור על אחת המחלוקות המרכזיות בתיק, ועל כן מן הראוי ליתן הצו המבוקש. יצויין כי המבקשים התחייבו לשאת בהוצאות הפקת הדו"ח. המבקשים עותרים לקבלת דו"ח איכון עבור שני קווים שמספרם 0506766727 ו-0506766728 בתאריך 03.11.09 בין השעות 13:00-23:00. המשיבה טוענת בתגובתה, כי גרסתה נתמכת על ידי ראיות רבות נוספות אשר יוצגו לבית המשפט, ועל כן אין הדו"ח יועיל למבקשים. עוד טוענת המשיבה כי דו"ח האיכון כולל אך את מקום המפגש, ולא את תוכן השיחה, ועל כן לא ברור כיצד ראייה זו תסייע למבקשים. מוסיפה המשיבה וטוענת כי דו"ח האיכון מעיד על מיקומו של מכשיר הטלפון, אך לא על מיקומו של בעליו- ככל שבעל המכשיר לא היה עימו. לבסוף טוענת המשיבה כי יש בהוצאת דו"ח איכון משום פגיעה בפרטיות, ועל כן יש להביא עילה משפטית ראוייה על מנת שבית המשפט ייעתר לבקשה מעין זו, ובכל אופן על בית המשפט להשתמש בסמכותו זו במשורה. בתשובה לתגובה טוענים המבקשים כי לראייה המבוקשת ישנו משקל של ראייה מסייעת. עוד טוענים המבקשים כי הטענה בדבר הפגיעה בפרטיות משוללת יסוד. דיון והכרעה טענת המשיבה, שיש בה טעם בגינו יש לשקול מתן הצו המבוקש - הינה הטענה כי צו החושף את נתוני התקשורת, יש בו משום פגיעה בפרטיות מנהל המשיבה, ובה אדון להלן. אכן, על פי סעיף 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שכותרתו "פרטיות וצנעת הפרט", נקבע כי: (א) כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו. ... (ד) אין פוגעים בסוד שיחו של אדם, בכתביו או ברשומותיו". וכך גם בחוק הגנת הפרטיות התשמ"א-1981 נקבע כי פגיעה בפרטיות הינה: (8) הפרה של חובת סודיות לגבי עניניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע; (9) שימוש בידיעה על עניניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה; על פי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה 4.2101 (מיום י"ד אדר א התשס"ג) "הפרטים המצויים בידי חברת התקשורת ...נאגרים על ידה (נתוני חיוג) לשם מתן שירותים למנוייה בלבד. ברי כי פרטים אלה הם בגדר "ענייניו הפרטיים של אדם" ושימוש או מסירה שלהם על ידי חברות הטלפון שלא למטרה לשמה נמסרו, ללא הסכמת המנוי במפורש או מכללא, עלולים להוות פגיעה בפרטיות". בנוסף, נקבע בפסק דין שניתן לאחרונה (בגץ 3809/08 ‏ ‏האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משטרת ישראל (טרם פורסם, ניתן 28.05.12)) כי חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - נתוני תקשורת), תשס"ח - 2007 המתיר לגופי חקירה שונים גישה לנתוני תקשורת, וביניהם איכון של ציוד הקצה הנמצא ברשותו של המנוי - גורם לפגיעה חוקתית בזכות לפרטיות, ולאור זאת, פורשה הסמכות המוקנית לבית משפט ליתן צו על פי בקשת רשות חוקרת בצמצום - כך שיינתן רק לצורך גילוי עבירות או עבריינים קונקרטיים, ולא לצורכי פעילות מודיעינית כללית ביחס לעבירות או עבריינים. (ראו פסקאות 12-21 לחוות דעתה של כב' הנשיאה (בדימ') בייניש). יחד עם זאת ענייננו בבקשה שלפניי, הינה צו שיפוטי כשהוא ניתן בהליך אזרחי - לתקופת זמן מוגדרת בעבר, על מנת שנתונים אלו ישמשו את הצד השני כראייה. בנסיבות אלו השיקולים שעל בית המשפט לשקול,נוגעים להליכי גילוי המסמכים. בבגץ 844/06 אוניברסיטת חיפה נ' פרופ' אברהם עוז נקבע כי נקודת המוצא לגילוי מידע בהליכים אזרחיים הינה גילוי מרבי ורחב ככל האפשר של המידע הרלוונטי למחלוקת, שכן: "חשיפת האמת מותנית בקיום דיון הוגן אשר בו ניתן יהיה לפרוש את מלוא התשתית הראייתית הרלוונטית ותינתן לכל צד האפשרות להתמודד באופן ראוי עם טענות הצד שכנגד" עוד נקבע שם כי על טוען לחיסיון להוכיח קיומו של חיסיון המוכר בדין, ובנוסף קיומו של "שיקול רם ונכבד יותר שבטובת הכלל" המצדיק את החלת החיסיון, כאשר הדבר נתון לשיקול דעתו של בית המשפט. באשר לחוק הגנת הפרטיות - נקבע כי אין מניעה ליצור חיסיון השואב את צידוקו מן הזכות לפרטיות, אולם במקרה דהתם הוחלט שעל אף הפגיעה בפרטיות אין מקום להטיל חיסיון, גם אם ניתנה התחייבות מצד מחזיק המידע לשמירה על סודיות (ראו בהקשר זה גם: י. קדמי "על הראיות- הדין בראי הפסיקה" (חלק שלישי, תש"ע) עמ' 1372). בבוא בית המשפט לאזן בין הזכות לפרטיות לבין ערך חשיפת האמת, עליו לבחון את מידת ההכבדה שיש במתן צו הגילוי - כאשר פגיעה בפרטיות תיחשב הכבדה, וכן את מידת הרלוונטיות של הראיות, כאשר "מן הראוי לדקדק ביתר שאת בבחינת רלוונטיות החומר שגילויו מבוקש" אם כי לא נדרש שרלוונטיות המסמכים או המידע תהא ודאית (ראו: רע"א 8019/06 ידיעות אחרונות בע"מ נ' מירב לוין (טרם פורסם, ניתן ביום 13.10.09)). בבוחני את הבקשה, ראיתי כי דו"ח האיכון המבוקש ככל שהוא נוגע למר ליאור בר, שהינו אחד ממנהלי המשיבה - נוגע למחלוקת מרכזית בתביעה דנן - והיא האם נפגשו הצדדים בשנית ביום 03.11.09, שכן לטענת המשיבה - במפגש זה הוחזר כספם של המבקשים אליהם. לטעמי, דו"ח האיכון, יוכל לשפוך אור על נקודה זו ומן הראוי לאפשר למבקשים גישה למידע זה. עוד ראיתי כי הבקשה ממוקדת דיה, כך שאין היא חורגת מעבר למתחייב לעשיית צדק בהליך המשפטי, ועל כן אני קובע כי המידע המבוקש הינו רלוונטי. בנוסף, לאור העובדה שדו"ח האיכון - אינו חושף את תוכן השיחות אלא רק את מקום הימצאו של המנוי, ראיתי כי אין בחשיפת נתוני האיכון משום פגיעה כה חמורה בפרטיות מנהל המשיבה. לאור האמור באתי למסקנה כי יש להיעתר לבקשה ככל שהיא נוגעת למנוי של ליאור בר. באשר למינוי של אחיו של ליאור, אני דוחה את הבקשה. לא צויין מי הוא האח שנכח ומהו תפקידו בחברה. לפיכך הבקשה ככל שהיא נוגעת למנוי של "האח" נדחית בזאת. כמו-כן ראיתי לסייג את הצו ולקבוע כי המבקשים יוכלו לעשות שימוש במידע שיגולה לצורכי המשפט בלבד ורק בחומר הרלוונטי לגבי התביעה שהוגשה. המבקשים יגישו צו פורמאלי לחתימתי תוך 3 ימים מהיום ובו יציינו של מספר המנוי של ליאור בר בלבד. כמו-כן יצויין בצו הפורמלי כי המבקשים ישאו בהוצאות השירות וכי חברת התקשורת לא תמסור את המידע המבוקש עד אשר ישולם מלוא המחיר שיידרש. כמו-כן בטרם יוגש הצו הפורמלי ותוך יומיים מהיום, יודיע ב"כ המשיבה אילו משני המספרים שייך לליאור ובאיזה חברת תקשורת שייך המנוי. אין צו להוצאות. טלפוןאיכון