גניבת סחורה שהוחרמה על ידי המשטרה

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא גניבת סחורה שהוחרמה על ידי המשטרה: ביום 12.5.99 תפסה משטרת ישראל 212 מכשירי וידאו גנובים במחסן במושבה כנרת. את מכשירי הוידיאו העבירה המשטרה לידי נציג חברת "אורשר מחסני ערובה בע"מ", ממנה נגנבו. עניינו של פסק הדין שלפניי בתביעה כספית, במסגרתה עותרת התובעת, אשר לטענתה החזיקה במכשירים כדין, לחייב את הנתבעת לפצותה בסך 332,560 ₪ בשל הנזק שנגרם לה בעקבות העברה זו. לטענת התובעת, הנתבעת פעלה בניגוד להוראות פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש] התשכ"ט- 1969 (להלן: הפסד"פ). רקע כללי: צד ג' 1 הינה חברה שבבעלותה מחסנים בנמל אשדוד, בהם אוחסנו, בין היתר, מכשירי וידאו אשר יובאו על ידי חברת סקאל. תכולת המחסנים בוטחה על ידי צד ג' 2. במחסני צד ג' 1 התרחשו שני אירועי פריצה. הראשון, ביום 10.11.98, במהלכו נגנבה כמות גדולה של מכשירי וידאו מסוג "ג'י.וי.סי". השני, ביום 23.1.99, במהלכו נגנבה כמות גדולה של מכשירי וידאו מסוג "פיליפס" ו"שארפ". כאמור, ביום 12.5.99 תפסה הנתבעת 212 מכשירי וידאו מסוג שארפ ופיליפס, אשר היו בחזקת התובעת ואוחסנו בביתו של מר אריה גדלוב (להלן: גדלוב) במושבה כנרת. אין מחלוקת בין הצדדים, כי מקורם של המכשירים באירוע הפריצה השני וכן כי הם נתפסו בהתאם להוראות סעיף 32 לפסד"פ. במהלך התפיסה התלווה לשוטרים חוקר פרטי בשם מר אלון פלק (להלן: פלק), אשר עבד בחברת מוקד חקירות וחקר את אירועי הפריצה למחסני צד ג' 1. המכשירים הועברו על ידי המשטרה לידי צדדי ג' 1 ו-2 בתיווכו של מר פלק. לאחר שנתפסו המכשירים, הגיש בעלי התובעת מר ויקטור אלביליה (להלן: אלביליה), בקשה להחזרת תפוס, בה טען כי רכש את מכשירי הוידיאו בעד תמורה ובתום לב. במסגרת תשובתה לבקשה, הודיעה הנתבעת כי אין לה התנגדות להשיב את התפוסים לרשות התובעת, למעט פריט אחד אשר יישאר בידיה לצרכי חקירה. צדדי ג' 1 ו-2 ביקשו להצטרף להליך והביעו את התנגדותם לבקשה, בשל אי התקיימותם של תנאי תקנת השוק. בית המשפט קבע את הבקשה לדיון ליום 14.10.99, ואולם לאחר מכן בוטל הדיון בעקבות הודעתם של צדדי ג' 1 ו-2 לפיה מכשירי הוידיאו נמכרו. כנגד אלביליה ואחרים (אX יעקב, יוסי עיני ואברהם אברמוביץ') הוגש כתב אישום לבית משפט השלום ברחובות (ת.פ. 1718/04 ולהלן: התיק הפלילי). בקצירת האומר ייאמר, כי לאלביליה ולאחרים יוחסו עבירות של קבלת נכסים שהושגו בפשע (עבירה לפי סעיף 411 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977), בגין קבלת מכשירי וידאו אשר מקורם בשתי הפריצות הנזכרות לעיל. במסגרת הכרעת הדין אשר ניתנה בעניינו ביום 6.12.06, זוכה אלביליה מן העבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום, וזאת מחמת הספק. אותם אחרים אשר הואשמו עימו הורשעו עוד קודם לכן (22.3.05) על פי הודאתם. בטרם שאדרש לטענות הצדדים, אבהיר כי אX יעקב מכונה מפעם לפעם בפי הצדדים ועקנין או X יעקב ושמו מופיע פעם כך ופעם כך, הן בעדויות שנמסרו בבית המשפט והן בחקירות. טענות התובעת: ביום 26.1.99 רכשה התובעת, שהינה חברה העוסקת בשיווק מוצרי חשמל ביתיים, 548 מכשירי וידאו מסוג פיליפס ושארפ מעסק בשם סטריאו עיני מקניון קנדי סנטר ביבנה. תמורת המכשירים שילמה התובעת סך של 548,000 ₪ וקיבלה אותם לידיה. עותק צילומי של חשבונית מס אשר מספרה 1000, צורף לתביעה וסומן כנספח א' (להלן: החשבונית). נוכח העובדה כי דובר בכמות גדולה של מכשירים ולפי שמחסני התובעת היו מלאים בסחורה, אחסנה התובעת 212 מכשירים בביתו של מר גדלוב, חברו של אלביליה. כאמור ברקע הכללי, ביום 12.5.99 פשטה המשטרה על בית גדלוב ונטלה משם את המכשירים, ובהמשך העבירה אותם לצדדי ג'. באי השבת מכשירי הוידיאו לתובעת התרשלה המשטרה והפרה חובה חקוקה (הוראות סעיף 35 לפסד"פ). התובעת הינה הבעלים של מכשירי הוידיאו. זאת, בהתאם להוראות תקנות השוק המעוגנת בהוראות סעיף 34 לחוק המכר, התשכ"ח- 1968 (להלן: חוק המכר). לולא הפרה המשטרה את הוראות הפסד"פ, הייתה זכאית התובעת לקבל את המכשירים. טענות הנתבעת: סמוך למועדי ההתפרצויות רכשה התובעת למעלה מ-600 מכשירים אשר זוהו כרכוש שנגנב, כאשר חלק קטן מאלה נמצא בחנותה ו/או במחסנה והחלק הארי נמצא מוסתר במקום אחר. בשל החשש מהיעלמות המכשירים והיעדר מקום אחסון מתאים, הועברו המכשירים, בהתאם לשיקול דעתה המנהלי של הנתבעת, למר פלק, שהיה נציג או שלוח של צדדי ג' (הבעלים המקוריים), למשמורת בלבד. צדדי ג' עשו דין לעצמם, מכרו את התפוסים ובכף סיכלו את ההליך המשפטי להשבת תפוס בו נקטה התובעת. במידה ויקבע שזכותה של התובעת במכשירים גוברת על זכותם של צדדי ג', אזי יש להורות לצדדי ג' להעביר את דמי מכירת התפוסים לידי התובעת מבלי להשית על הנתבעת אחריות כלשהי, שכן יש לראות בצדדי ג' נאמנים ואת דמי המכירה אשר התקבלו ממכירת התפוסים כ"נכסי נאמנות", בהתאם להוראות סעיף 15 לחוק הנאמנות. הנתבעת שלחה הודעה לצדדי ג', בה נטען כי אלה התרשלו, הפרו חובה חקוקה בכך שהפרו את חובת הנאמנות לפי חוק הנאמנות, התשל"ט- 1979 ואת חובת השמירה לפי חוק השומרים, התשכ"ז- 1967. כן נטען כי צדדי ג' הטעו את הנתבעת בכך שיצרו כלפיה מצג כוזב, לפיו הם יאחסנו את התפוסים במחסנים שבבעלותם ולא יבצעו בהם פעולה כלשהי. לאור העובדה שהסתמכות הנתבעת על מצג זה הולידה למעשה את התביעה דנן, הרי שבמידה ויקבע שעליה לפצות את התובעת בסכום כלשהו יש לחייב את צדדי ג' לשפותה בסכום זה. במכירת המכשירים הפרו צדדי ג' את ההסכם שנכרת ביניהן לבין הנתבעת והפרה זו הסבה לנתבעת נזקים. לפיכך, ובהתאם להוראות סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א- 1971 (להלן: חוק החוזים תרופות), על צדדי ג' לשפותה בגין נזקים אלה. טענות צדדי ג': דין התביעה להדחות על הסף מחמת העדר עילה ו/או היעדר יריבות. לטענתם, התובעת הודתה כי אינה הבעלים של מכשירי הוידיאו אלא מר אלביליה. אין חולק כי בעת התפיסה היו המכשירים בחזקתו של גדלוב. די בכך כדי לשמוט את הבסיס מתחת לתביעה המושתתת על הוראות סעיף 35 לפסד"פ. דין התביעה להדחות על הסף מחמת ויתור ו/או השתק ו/או מניעות. לטענתם, אלביליה ויתר על טענתו בדבר בעלות כלשהי במכשירים. כן נטען, כי דין התביעה להדחות אף מן הטעם שמושתתת היא על עילה בת עוולה ושימוש לרעה בהליכי משפט. התובעת אף נמנעה מלצרף לתביעה את מי שמכר לה לטענתה את המכשירים. לגופו של עניין טענו צדדי ג', כי המכשירים הוחזרו לרשותן כבעלי התפוסים ללא כל התנאה, לאחר שנתפסו אצל מי שלא טען לכל זכות בהם. הנתבעת דרשה וקיבלה את תשלומי המכס, ואין זה סביר כי מצד אחד הנתבעת תדרוש סכומים אלה ומן הצד השני תטען כי המכשירים נמסרו למשמורת בלבד. עוד בטרם הגשת בקשת אלביליה להשבת תפוס, המכשירים כבר נמכרו ו/או הושלם כל הנדרש למכירתם. ממילא לא הוגשה כל תובענה לבירור הזכויות הקניינות במכשירים. לעניין טענת הנתבעת בדבר קיומה של נאמנות, הרי שזו אינה יכולה להיווצר מכוח הסכם מכללא ובמצב דברים בו הנתבעת אינה טוענת לזכות בטובין. טענות הנתבעת בדבר נאמנות ו/או שמירה אינן עולות בקנה אחד עם טענתה כי צדדי ג' הינם בעלי הזכויות במכשירים. לחילופין, יש לייחס לתובעת ו/או לנתבעת או למי מטעמם אשם בלעדי או לחילופין אשם תורם בשיעור מרבי, אשר מנתק את הקשר הסיבתי בין מעשיהם ובין הנזקים הנטענים. גדר המחלוקת: למעשה, השתלשלות העניינים ברובה אינה שנויה במחלוקת. כאמור, אין חולק כי 212 המכשירים מושא הליך זה נגנבו ממחסני צד ג' 1 וכי הנתבעת תפסה אותם מכוח סמכותה לפי סעיף 32 לפסד"פ. במצב דברים זה, כפי שאף הסכימו הצדדים במסגרת הדיון אשר התקיים ביום 22.2.07, הרי שהפלוגתא העיקרית בתיק עניינה בהתקיימות רכישה בתנאי תקנת השוק, או במילים אחרות - האם רכשה התובעת את מכשירי הוידיאו בהתאם לתנאי תקנת השוק כך שזכותה הקניינית גוברת על זכויות הבעלים המקורי (צדדי ג'). במידה ולא יעלה בידי התובעת להוכיח כי רכשה בתנאים כאמור, אזי זכויות צדדי ג' בטובין גוברות על זכויותיה. ברור כי במצב דברים זה לא יהיה מקום להידרש לשאלת אחריותה של הנתבעת לנזקיה הנטענים של התובעת, שכן אף אם נפל פגם בהתנהלותה של הנתבעת עת מסרה את המכשירים לצדדי ג' בניגוד להוראות הפסד"פ, אזי בהיעדר קיומה של זכות לתובעת ניתק הקשר הסיבתי בין פעולה זו ובין נזקיה הנטענים של התובעת. בטרם שאדרש להתקיימות תנאי תקנת השוק, מצאתי לעמוד תחילה על המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לסוגיה זו. "תקנת השוק"- המסגרת הנורמטיבית: סעיף 34 לחוק המכר אשר כותרתו "תקנת השוק" קובע כדלקמן: "נמכר נכס נד על ידי מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר והמכירה היתה במהלך הרגיל של עסקיו, עוברת הבעלות לקונה נקיה מכל שעבוד, עיקול וזכות אחרת בממכר אף אם המוכר לא היה בעל הממכר או לא היה זכאי להעבירו כאמור, ובלבד שהקונה קנה וקיבל אותו לחזקתו בתום-לב". בדנ"א 2568/97 זהבה כנען נ' ממשלת ארה"ב [פורסם באתרים המשפטיים] עמד כב' השופט אור על הרציונאל העומד בבסיס הוראת סעיף 34 לחוק וציין, כי המדובר למעשה בחריג לעיקרון בסיסי בדיני הקניין לפיו אין אדם יכול להעביר לאחר יותר זכויות מאשר יש בידיו: "...הכלל הבסיסי בדיני קניין הוא שאין אדם יכול להקנות לאחר יותר זכויות מאלה המוחזקות על-ידיו (nemo dat quod non habet). מכלל זה נגזר כי מי שרוכש נכס נוטל על עצמו, כלפי כולי עלמא (למעט מוכר הנכס וחליפיו), את הסיכון בכל הנוגע לזכות שרכש. כאשר נכס יוצא מרשות בעליו המקורי שלא כדין (כגון שאבד או נגנב), זכות הקניין אינה עוברת לחוליות הבאות שבשרשרת כדין, והכלל הוא שכל קונה של הנכס בתוך שרשרת זו אינו זכאי לבעלות בו. מדיניות זו משקפת את אינטרס החברה לצמצם את הסיכון לפגיעה בזכויות קניין. חשיפת בעל זכות בעלות בנכס לסיכון כי זכות זו תינטל ממנו ללא הסכמתו, פוגעת בעוצמת   הזכות, וכפועל יוצא מכך מצטמצמים היתרונות הגלומים בה. בתחרות בין צדדים רחוקים על זכות הבעלות בנכס מקנה הכלל האמור עדיפות לזכאי המקורי. ואולם לכלל שלפיו אין אדם יכול להקנות לאחר יותר זכויות ממה שיש לו, יש יוצאים מן הכלל בדמותן של "תקנות שוק". תקנות שוק הן תת-קטגוריה בתוך המסגרת הכללית של דיני התחרות. במסגרתן קבועים כללי הכרעה מיוחדים בנוגע לתחרות על זכות קניינית בנכס בין הבעלים המקורי לצד השלישי. כללים אלה מאפשרים לצד שלישי לרכוש, בנסיבות מוגדרות מסוימות זכות קניינית בנכס למרות זכותו הקודמת בזמן של הבעלים המקורי, ואף שזכותו לא הועברה כדין לאחר". (שם, עמ' 658). לצורך הוכחת התקיימותה של תקנת השוק, יש צורך בקיומם של שישה תנאים מצטברים כדלהלן: "(א) כריתת חוזה מכר; (ב) ביחס לנכס נד; (ג) הנכס נקנה ממוכר העוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר; (ד) המכירה היא במהלך העסקים הרגיל; (ה) קבלת הנכס לחזקת הקונה; (ו) תום-לבו של הקונה" (שם, עמ' 660). דיון והכרעה: עיון בטענות הנתבעת וצדדי ג' במסגרת סיכומיהם מלמדת כי למעשה אין הם חולקים על התקיימות שלושה מתוך ששת התנאים הנזכרים לעיל. אין חולק, כי בין המוכר, אשר זהותו שנויה במחלוקת בין הצדדים ועל כך בהרחבה בהמשך, ובין התובעת נכרת הסכם לרכישת 548 מכשירי הוידיאו. אין חולק כי המדובר בנכסים נדים וכי המכשירים הועברו לחזקתה של התובעת. שאלת התקיימותם של שלושת התנאים הנוספים - הנכס נקנה ממוכר העוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר, המכירה היא במהלך העסקים הרגיל והקונה תם לב - היא העומדת במחלוקת בין הצדדים בתיק זה ובה אדון להלן. הנכס נקנה ממוכר העוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר: לטענת התובעת, את 548 מכשירי הוידיאו רכשה מעיני, שהינו בעליו של עסק הקרוי "סטריאו עיני" (ראה לעניין זה סעיף 4 לתצהירו של אלביליה). הראיה המרכזית עליה נסמכת התובעת לעניין זה הינה החשבונית (חשבונית מס' 1000 על סך 548,000 ₪) אשר הוצאה על ידי סטריאו עיני ביום 26.1.99. בטרם שאדרש ליתר הפרטים הנוגעים לעדותו של אלביליה ביחס לזהות המוכר, אציין כי בעדותו אישר עיני כי מדובר בחשבונית אותנטית שנכתבה והוצאה על ידו לצורך העסקה. לדבריו, החשבונית הוכנה מבעוד מועד בכדי שתימסר לידי אלביליה עם יציאת העסקה לפועל. "ת.: לטענתי מעולם לא אמרתי שהחשבונית היא פיקטיבית. זה חשבונית שהודיתי שאני הוצאתי, הוא דרש חשבונית עבור העסקה באופן טבעי".  (עמ' 79 לפרוטוקול ש' 27-28). לדברים אלה אדרש בהמשך כשאבחן את גרסתו של עיני.  אתן דעתי כעת לגרסת התובעת ביחס לזהות הגורם עמו התקשרה. כאמור התובעת בתביעתה ראתה בעיני כמי שעמו התקשרה. גרסתו של אלביליה בנקודה זו לא הייתה אחידה. מפעם לפעם טען כי ראה בעיני כתובת יחידה ולפרקים אישר כי הגורם עמו התקשר (למצער בנוסף) היה יעקב אX. במסגרת עדותו מיום 31.1.99 (נ/4) טען אלביליה כי רכש את המכשירים מסטריאו עיני (שם ש' 16), בהמשך הוסיף וטען כי השותף של עיני הוא X יעקב מיבנה (שם ש' 22). בחקירתו ביום 18.4.99 (נ/3) טען כי יוסי עיני הוא שעניין אותו בעסקה (עמ' 2 ש' 21 ואילך) ואולם בהמשך (עמ' 4 ש' 1 ואילך) טען כי מי שהיה אמור למכור לו את המכשירים היה מר יעקב X: "יוסי עיני הציג לי את יעקב ועקנין כיבואן של מכשירי הוידאו שהוא אמור למכור לי אותם". ובהמשך: "סגרנו עסקה כשאמרתי ליוסי עיני שאני מכיר אותו והוא אחראי על העסקה, יוסי עיני אמר שאין בעיה והוא אחראי על הכל, שזה בסדר ושהוא נותן חשבונית וקבלתי שם חשבונית שהצגתי אותה למשטרה". אציין כבר כאן כי לא ברור כלל, במידה וקיים יבואן והעסקה כשרה, מדוע יש לבקש מאחר שיהיה אחראי (כלשון אלביליה) על העסקה ומדוע לא להתקשר ישירות עם היבואן.  יתרה מכך, בהמשך עדותו מאשר אלביליה בפה מלא כי השיק הבנקאי (שניתן בתמורה למכשירי הוידיאו) נפרע לידי יעקב אX דווקא ולא לידי עיני. אותו אX אף הגיע אל אלביליה לקריית שמונה, אלביליה הלך עימו לבנק והשיק נפרע לידיו במזומן. כמו כן לאחר שהוברר לו לדבריו כי המכשירים גנובים סיפר כי פנה טלפונית לעיני ולאX לדבריו "קללתי את יעקב שהם גנובים ומכרו לי סחורה גנובה והחרימו לי וידאו טייפים ואמרתי ליעקב ועקנין שהמשטרה בדרך אליו כי מסרתי את השם שלו" ראה גם עדותו מיום 19.5.99 (נ/2) שם טען כי העסקה בוצעה עם עיני וועקנין (שם ש' 16). בעדותו בבית המשפט אישר אלביליה כי לא קיבל קבלה מעיני אך ציין כי במצב דברים בו המוכר מאשר על החשבונית שכבר קיבל את הכסף אין צורך בקבלה (עמ' 22 לפרוטוקול ש' 7-4). משעומת אלביליה עם העובדה שעל גבי החשבונית לא ציין עיני כי קיבל כסף, השיב כי יש אישור על גבי השיק הבנקאי ומשכך אין צורך בכך (שם, שורה 9). דין טענה זו להידחות. מעיון בשיק הבנקאי (נ/5) עולה כי השיק ערוך לפקודת אלביליה ועל הספח נרשמו הדברים הבאים: "אני יעקב X -ת.ז X מכרתי לחברת M.C קירור בקרית שמונה וידיאו- פיליפס+ וידיאו שרפ בסך 548 יחידות של וידאו במחיר 548,000 ₪ כולל מע"מ שולם בשיק בנקאי 350,000 והיתרה שולמה במזומן 198,000". מהאמור עולה כי העסקה בוצעה עם אX ולא עם עיני.   גרסתו של אלביליה לעניין זהות כותב הדברים על ספח השיק ומי שחתם עליהם הייתה רצופת סתירות ואין היא מתיישבת עם הגיונם של דברים ועם השכל הישר, ואנמק. בעדותו לפניי טען אלביליה תחילה כי מי שכתב את הדברים הנ"ל על גבי נ/5 הוא אX (עמ' 17 לפרוטוקול שורה 26) ואולם בהמשך אישר כי הוא זה שרשם את הדברים (שם, שורה 29). כאשר עומת עם העובדה שבמסגרת התיק הפלילי טען שיוסי עיני הוא זה שרשם את הדברים על נ/5 (ראה נ/6 עמ' 203 - 204) טען כי יתכן וטעה (עמ' 17 שורות 30-32 וכן, עמ' 18 שורות 1-3). הדברים אינם מתיישבים עם עדותו במסגרת התיק הפלילי, אף שם טען כי טעה ביחס לזהות רושם הדברים, והשיב כך: "ש. דיברת לא אחת על השיק הבנקאי, ת/18, אני מציג לך העתק של השיק כשבראשו כתוב: אני יעקוב אX ...מכרתי ל... זכורה לך התכתובת הזאת ת. כן זה בוצע בחנות של יוסי אצל עיני ש. אתה רשמת ואX חתם. ת. אני לא רשמתי את זה יוסי רשם את זה. ש. ואז אX חתם. ת. אם הוא חתום אז הוא חתם. אני זוכר שרשמו את זה. זה נכתב בנוכחותי והוא חתם בנוכחותי. ש. אם סי קירור זו חברה שלך. ת. כן. כל העסקה בוצעה עם עיני יוסף, הוא לקח ממני את הכסף אישית ש. יוסי חתם בשם אX ת. יוסי חתם על המסמך מולי. אם מדבריי קודם עלה שאX חתום זו טעות, יוסי חתם והוא חתם לפניי. הם ישבו שניהם בשולחן. זה לא פעם ראשונה שאני עושה עסקים. ש. אתה יושב מול יוסי עיני ואX ונרשם על השיק הבנקאי שמי שמוכר לך את הסחורה למעשה הוא אX, הוא ישב מולך, אז ברור לך שאתה קונה סחורה מאX. ת. לא, היה לי מספיק ימים ולילות לחשוב על זה, כנראה שיוסי ידע מה קורה עם הסחורה והא ניסה כמה שיותר לנקות את עצמו. מה שמעניין יותר מכל זה מי שנתן לך את החשבונית, הוא כנראה בטוח ידע שהסחורה גנובה הוא ניסה להוציא עצמו החוצה ולא הצליח. שאלת בית המשפט: אתה אמרת שכל מה שנכתב על השיק היה בנוכחותך אז אתה ראית שפה כתוב: אני יעקב אX" איך יכול להיות דבר כזה. תשובה: טעיתי, לא הסתכלתי דקויות, הוא אמר שהם שותפים ושהם בחנות ביחד הולכים לאכול ביחד והם באו לקריית שמונה ביחד, להגיד לך שלא הייתי טיפש? הייתי טיפש. כתב היד הוא של יוסי. שאלה: אתה עושה רושם כזה של אדם שהוא בעל עסקים ואתה רואה פה שאחד חותם במקום השני, איך אתה מסכים לדבר כזה. תשובה בקטע הזה הייתי טיפש לא חלמתי ולא האמנתי שיהיה דבר כזה שהם ימכרו סחורה גנובה. (עמ' 203 ש' 24 עד עמ' 204 ש' 20). ובהמשך: ש. הראיתי לך מקודם את השיק, אני לא יודע לגבי החתימה אך מי שכתב את זה זה אתה לא?. ת. לא. "ש. באותה חקירה במשטרה בדף 8 החל משורה 26 ואילך של עמוד 7 אומרים לך שמציגים לך שיק בנקאי ולפי זה עולה כי יעקב אX הוא זה שמכר לך את הוידאוטייפים ואז במשטרה התשובה שלך היא שזה נכון שזה כתב ידך ואתה כתבת את זה. ת. אני לא יודע מה אמרתי בזמנו אבל היום אני אומר שאני לא כתבתי את זה". (עמ' 205, שורות 11-16). אציין עוד כי גם בעדותו בבית משפט זה לא הייתה לאלביליה תשובה מניחת דעת לשאלה מדוע אם יוסי עיני הוא שחתם, לא נכתב על השיק "אני יוסי עיני ..." (עמ' 18, שורה 15). בעדותו לפניי אף ציין אלביליה כי הן עיני והן אX חתומים על הספח. לשאלה היכן מצויות שתי חתימות השיב כי הוא יודע שקיימות שתי חתימות (עמ' 18, שורות 6-7). הדבר אינו עולה מהמסמך. דעתי היא כי לא ניתן לגשר על הפער בין שתי הגרסאות - זו שהושמעה בבית משפט זה וזו שנאמרה במסגרת התיק הפלילי - וכפועל יוצא מכך ליתן אמון בדברים שנאמרו. קיים הבדל של ממש בין גרסתו של אלביליה לפיה אחר רשם את הדברים והוא לא עסק "בדקויות", לבין העובדה שנטענת לפניי שהוא עצמו רשם את הדברים על גבי ספח השיק. ספח השיק הינו מסמך בכתב שערוך על ידי אלביליה. יבוא אם כן אלביליה ויתן טעם מדוע יש לפרש את הדברים אחרת משכתב הוא עצמו. באין תשובה, למצער אין לקבל גרסתו כי העסקה נעשתה עם עיני. עיני עצמו אכן אישר כי הוא בעל חנות למוצרי חשמל ביבנה החל משנת 96'-97'. כן ציין, כי הוא דמות מוכרת מאוד בתחום מוצרי החשמל ביבנה (עמ' 73, שורות 31-32) וכי משפחתו עוסקת בתחום זה (פרוטוקול הדיון מיום 31.1.11, בעמ' 12). אולם, בניגוד לטענתו של אלביליה כי העסקה בוצעה עמו, טען עיני כי אף שבתחילה ניסה לתווך בעסקה זו בין אX לבין אלביליה, הרי שבסופו של דבר לא היה מעורב בה וזו התבצעה ישירות בין אלביליה ואX. בעדותו, פירט עיני את המתווה המתוכנן לביצוע העסקה: "ש: מה שאני מבין כיום מגרסתך שתוכניתך היתה בצורה כזאת שאתה תקנה את המכשירים מיעקב X ב- 750 ₪ ואתה תמכור אותם לויקטור אלביליה ב- 548,000 ₪ ועל סמך זה הוצאת את החשבונית. נכון? ת: זאת הייתה הכוונה, לצערי העסקה לא יצאה לפועל". (עמ' 80, שורות 5-8). בהודעתו במשטרה, נ/16, תיאר עיני את השתלשלות העניינים אשר הביאה להוצאתו מן העסקה: "...יעקב וויקטור יצרו יחסי אי אמון ביניהם ולכן אני הייתי המפשר ביניהם מה שעשיתי לקחתי אותם ביחד אצלי בחנות לדבר ביניהם סגרתי את הדלת במשרד והשארתי אותם לדבר שידברו ויסגרו עניין, במהלך השיחה ביניהם נכנסתי למשרד יעקב היה בלחץ והוריד את המחיר ל-700 שקל למכשיר לויקטור מבלי להתחשב ברווח שמגיע לי..." (שם, עמ' 4, שורות 18-26). בעדותו בפניי, אישר עיני את דבריו אלה (עמ' 69, שורה 20). אשר לחשבונית שהוציא - בעניין זה השמיע עיני גרסאות סותרות. מחד גיסא בבית המשפט טען כי אין הוא יודע כיצד הגיעה החשבונית לידיו של אלביליה. לדבריו, לאחר שהוצא מהסיפור לא התכוון לתת את החשבונית לאיש. החשבונית, כך טען, נלקחה מהשולחן אצלו בבית או אצל אX (פרוטוקול הדיון מיום 31.1.11 עמ' 8) והוא חשב שהחשבונית אצלו כל העת (שם, עמ' 9). מאידך גיסא בחקירתו במשטרה (נ/16 עמ 6 ש' 20 ואילך) טען דווקא כי נתן אותה לאלביליה כאשר מנגד קיבל חשבונית מאX. בין כך ובין כך, חזר והבהיר פעם אחר פעם כי לא קיבל מאלביליה סכום כלשהו (עמ' 67 לפרוטוקול שורות 13-26 וכן חקירתו נ/16) וכי בחשבונית נעשה שימוש כוזב (לעיל וכן ת/4 פרוטוקול דיון בהליך הפלילי עמ' 167). בעדותו לפניי כמו גם בהליך הפלילי חזר וציין כי מעולם לא פדה כסף, מעולם לא הגיש את החשבונית לקיזוז תשומות ולאחר 5 חודשים היה בהלם שהשתמשו בחשבונית שלו (פרוטוקל מיום 31.1.11 עמ' 5). מהאמור עולה כי גם גרסתו של עיני אינה חפה מספקות. יתרה מכך, אף לא נעלמה מעיני העובדה כי בפי עיני לא היה הסבר המניח את הדעת לשאלה מדוע אם אכן הוצא מן העסקה, עדיין מצא לנכון ללוות את אלביליה למחרת העסקה לקריית שמונה. חרף האמור, אין בספקות אלה, בני קיימא ככל שיהיו, כדי לחזק את גרסת התובעת אשר נמצאה בעיני בלתי מהימנה וכזו שלא ניתן לסמוך עליה. מסיבות השמורות עם התובעת, נמנעה התובעת מלזמן את אX לעדות, הגם שאין חולק כי אף לשיטתו של אלביליה נטל אX חלק נכבד בביצועה של העסקה ויכול היה לשפוך אור על נסיבותיה. הימנעות זו נזקפת לחובתה, בהתאם לכלל בדבר הימנעות מזימונם של עדים (ראה למשל ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני פ"ד לה (1) 736). למעשה, אין בפניי כל ראיה בדבר עיסוקו של אותו אX, למעט אמירתו הכללית של עיני לפיה ידע כי אX מתעסק "בסטוקים", כך כהגדרתו (עמ' 75, שורה 8). כן טען, כי למיטב ידיעתו לא היה לאX עסק בשם "סטריאו לכל" (עמ' 83 ש' 10 - 12). מטעם התובעת הוגשה חשבונית מס' 0506 ע"ס 325,200 ₪, אשר לטענתה הוצאה על ידי אX ביום 26.1.99 תחת השם "סטריאו לכל" ויועדה ל"סטריאו עיני" בגין 548 המכשירים (סומנה ת/7 בכפוף להסברו של העד עיני). התובעת נמנעה כאמור מלתבוע את אX או לזמנו לעדות, ובכפוף לגרסאותיו השונות של עיני בדבר קבלתה של אותה חשבונית, לא מצאתי כי ניתן ליתן משקל כלשהו לחשבונית זו. בנסיבות העניין, הרי שגם אם היה מקום לכך, חרף כל הסתירות בעדויות אלביליה, אזי לא אוכל לקבל כי הנכס נקנה ממוכר העוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר. מלבד האמור לעיל, הרי שגרסתו של אלביליה הייתה רצופה סתירות ואי דיוקים רבים גם בכל הנוגע למקום ומועד מסירת חלק התשלום, אשר שולם לטענתו במזומן לידי עיני, ואנמק. בעדותו בבית המשפט טען אלביליה, כי מסר לעיני את השקית ובה הכסף המזומן לאחר שכל המכשירים הועמסו והוא קיבל חשבונית (עמ' 15, שורות 2-3). אולם, בנ/2, הודעתו במשטרה מיום 19.5.99, טען שמסר את יתרת הכסף לעיני ולאX בקריית שמונה ולא ביבנה. משעומת אלביליה עם סתירה זו השיב שהכסף היה באוטו, והם נסעו עם הכסף לקריית שמונה (עמ' 15, שורה 24). מדובר בתשובה מתחמקת שאין כוחה יפה לגשר בין הגרסאות. כמו כן, בפי אלביליה לא הייתה תשובה המניחה את הדעת כיצד מתיישבת טענתו לפיה שילם את הכסף ביום 26.1.99, בין אם בקריית שמונה ובין אם ביבנה, עם העובדה שאX (או הוא עצמו) רשם על גבי נ/5 כבר ביום 25.1.99, שקיבל את הכסף. לטענת אלביליה, ב- 25.1.99 הם ישבו בחנות של עיני ובאותו מעמד הוא מסר להם את השיק הבנקאי והם חתמו לו. לטענתו, הוא אף הראה להם שיש לו את הכסף במזומן במכונית (עמ' 16, שורות 25-27). תשובה זו כשלעצמה אינה סבירה בעיני. ככל שיש בתשובה ממש הרי שהדבר משמש לחובתו של אלביליה. שכן, אם לכאורה מדובר בעסקה כשרה, אזי מדוע יושארו כספים בסכומים אלה במזומן ברכב? וכן - אם אX אכן ציין כי קיבל גם את התשלום במזומן מדוע הסתפק רק בלגשת לרכב ולראות את הכסף ולא ליטול אותו ממש? בהמשך הדברים שינה אלביליה את גרסתו וטען: "ת: בקטע של הכסף טעיתי, לא הראיתי להם את הכסף בבית של ועקנין, הראיתי להם את השיק הבנקאי, את הכסף לא הראיתי להם. אמרתי לו שיש לי את יתרת הכסף ואין בעיה". (עמ' 16, שורות 29-30). ברי, כי תשובתו זו של אלביליה תמוהה עוד יותר. משתמע ממנה, שלכאורה אישר אX את קבלת הסכום במזומן בעת שהסכום לא נמסר לו, ואX אף לא ראה בעת החתימה על נ/5 כי הכסף נמצא ברשותו של אלביליה. על יסוד כל האמור לעיל, לא מצאתי ליתן אמון בגרסתו של אלביליה בכל הנוגע לזהות מוכר הנכס. גרסה זו, כמפורט לעיל, הייתה רצופת סתירות, נטולת היגיון פנימי, מתפתחת ואינה מתיישבת עם חלק מן הראיות בתיק ועם השכל הישר ולפיכך היא נדחית. המכירה היא במהלך העסקים הרגיל: בעדותו, תיאר אלביליה את השתלשלות העניינים במהלך ביצוע העסקה. לדבריו, לאחר ניהול המו"מ בינו ובין עיני, הוא נסע בליל יום ה-25.1.99 ביחד עם נהגו סרגיי ליבנה בכדי לראות את הסחורה, שם נפגש עם עיני בחנותו (עמ' 13, שורות 8-16). בעדותו אישר עיני את דבריו אלה של אלביליה וציין, כי באותו מעמד פגש אלביליה את אX (עמ' 81, שורות 24-25). לדברי אלביליה, בין השעות 21:00 ל - 22:00 הוא נלקח לביתו של אX שם היו עוד 2 אנשים שלא הכיר. לטענתו, הוצגו דוגמאות של מכשירי הוידיאו שנפתחו כדי להיווכח כי מדובר במכשירים חדשים (עמ' 13, שורות 20-25). יצוין, כי בעדותו בהמשך טען אלביליה כי עיני ביקש להראות לשני אנשים אלה, אשר מעמדם בביצוע העסקה כלל אינו ברור, את השיק (עמ' 17, שורה 2). לאחר מכן אלביליה נותר ללון בביתו של עיני (עמ' 14, שורה 12). סבורני, כי די בתיאור זה, אשר בא מפיו של אלביליה עצמו, בכדי לעורר תהיות בדבר הנסיבות אשר אפפו את ביצוע העסקה. אציין כי תאורו של עיני את השתלשלות העניינים באותו בית ובדיקת השיק על ידי אותו אחר שנכח שם עוד מחריף תהיה זו (ראה עדותו בהליך הפלילי עמ' 166 ש' 16 ואילך). הדעת נותנת, כי ביצוע של עסקה לרכישת מוצרי חשמל מבית עסק מוכר, כפי שטען אלביליה, תתבצע באותו בית עסק בו יוכל הרוכש להתרשם מן המכשירים. במקרה דנן, מלבד השעה המאוחרת בה פנו הצדדים לבחון את הסחורה, הבית הפרטי במרתפו הייתה מאוחסנת ועיסוקו של בעל הבית שאינו ברור להלכה עד כה, אזי נכחו במקום אנשים נוספים, אשר לא היו אמורים להיות חלק מהעסקה ובכל זאת ביקשו לראות את השיק שביסודה. נוספת לכל אלה העובדה שאלביליה נותר ללון בביתו של עיני, אשר ההיכרות ביניהם הצטמצמה לכל היותר לשיטתו של אלביליה עצמו לעסקה אחת קודמת. זו התנהלות חריגה, שאף היא מעוררת תהיות בדבר נסיבות ביצוע העסקה. גם המשך ההתנהלות אינו מצביע על כך שמדובר בעסקה אשר נערכה במהלך העסקים הרגיל. לדברי אלביליה מקום העמסת הסחורה היה מקום מרכזי, רחוב של וילות מפוארות, מול מרכז מסחרי הומה אדם וחמישה אנשים העמיסו את הסחורה (עמ' 14, שורות 17-20). עיני אישר בעדותו את טענת אלביליה כי המכשירים הוצאו מביתו של ועקנין וזה היה באור יום (פרוטוקול הדיון מיום 31.1.11, עמ' 2), אף כי לטענתו לא היה מדובר במרכז מסחרי (עמ' 67 לפרוטוקול ש' 7-11). בעדותו בבית המשפט מיום 31.1.11 התייחס עיני למקום בו אוחסנה הסחורה: "ת. מאז שפתחתי חברה, לא נתקלתי עוד במקרה של לקוחות או ספק אחסן כמות כזאת של סחורה במרתף של בית פרטי ללא גישה למשאית. המיקום של יעקב לדוגמא" (שם, בעמ' 13). מכל מקום, ברור כי הסחורה לא אוחסנה ולא נמסרה במקום שהינו בית עסק ונימוק לכך, לא ניתן. על העובדה שלא מדובר במהלך רגיל של עסקים ניתן ללמוד גם מהאופן שבו מתאר את העסקה עיני, שאף לשיטת אלביליה מעורה בתחום הסחר במכשירי חשמל: "ת. אחד, כמויות, אני מוכן שכל סוחר רגיל שיראה לי שעושה עסקה על 500 מכשירי וידאו, אפילו טלויזיות או LCD זה כמות מטורפת. שניים, המחיר. שלוש, צורת התשלום. כשעושים עסקה אתה נותן סחורה על כמות כזאת בטח מקבל שיק מראש על כל הסכום, מפקיד, רואה שקיבלת כסף משחרר סחורה, בודק מול מי אתה עושה את העסקים, בודק את הסחורה כולל מספרים סידוריים, בודק את העוסק מורשה של מי שעומד מולך, אם החברה סגורה או פתוחה" (פרוטוקול הדיון מיום 31.1.11, עמ' 13). לעניין המחיר מתייחס עיני גם במקום אחר בעדותו. לדבריו, המחיר אשר הוצע לאלביליה לשלם עבור המכשירים היה מאוד חשוד (פרוטוקול הדיון מיום 31.1.99, עמ' 4). באותה תקופה מחיר זה היה נמוך אף ממחיר היבואן: ש."מי שהיה בשוק באותה תקופה לפחות אתה יכול להעיד, ידע את מחיר היבואן ו - 700 ₪ לחטוף זה הרבה למטה ממחיר היבואן באותה תקופה? ת. הרבה בצורה מאוד משמעותית" (שם, עמ' 21). אמנם במסגרת ההליך הפלילי טען עיני כי המחיר נמוך אך סביר (ראה ת/4 עמ' 178 ש' 4 - 15) ואולם גם אלביליה עצמו מאשר כי מדובר במחיר נמוך - לדבריו מדובר במחיר סבור לרכישה מיבואן (נ/2 עמ' 4 ש' 16) ואולם לשיטתו לכאורה לא רכש מהיבואן. הסבר הכיצד רכש במחיר כזה ממי שאינו יבואן, לא העמיד. לאור כל האמור לעיל, דעתי היא כי לא עלה בידי התובעת להוכיח כי מדובר "במהלך עסקים רגיל". תום ליבו של הקונה: סבורני כי התובעת כשלה גם בהוכחת התקיימותו של תנאי זה, ואפרט. לטענת עיני, העובדה שהמחיר בו הוצעו המכשירים לאלביליה היה נמוך אף ממחיר היבואן, הייתה אמורה להדליק נורה אדומה שמא המדובר בסחורה גנובה (פרוטוקול הדיון מיום 31.1.11, עמ' 13). לדבריו, נורה זו ככל הנראה נדלקה אצל אלביליה אשר שאל אם המכשירים גנובים. לטענתו, מבירור אשר ערך עם אX הכחיש האחרון כי המכשירים הינם גנובים אך למרות זאת, הציע עיני באותו מעמד לאלביליה לקחת מספרים סידוריים ולבדוק זאת (עמ' 69, שורות 25-28 וכן, בפרוטוקול הדיון מיום 31.1.11, עמ' 3 וכן, בעמ' 13 ו- 14). עיני אף ציין כי בדיקת המכשירים אינה מסובכת כלל, וניתן לברר זאת לפי המספר הסידורי בשיחת טלפון פשוטה (שם, בעמ' 14). טענה זו לא נסתרה ולא הוכחשה. אלביליה לא ערך בדיקה ואף מצא לנכון להוציא עת העסקה לפועל בדחיפות ככל הניתן (ראה לעניין זה עדות עיני בהליך הפלילי - ת/4, בעמ' 166 ש' 31 ואילך). בע"א 716/72 זהבה רוזנשטייך נ' חברה א"י לאוטומובילים בע"מ פ"ד כז (2) 709, קובע בית המשפט כי "העקרון של תקנת השוק מטרתו להביא לכך שיהיה סחר חפשי ושוטף במטלטלין במקומות העסק שנועדו לכך ללא צורך בחקירות ובדיקות כלשהן, אלא אם נסיבות המקרה עשויות לעורר חשד בזכותו או בכוחו של המוכר לעשות את העיסקה והקונה עוצם את עיניו ובכוונה נמנע מלרדת לעמקו של החשד ולברר עד הסוף" ובהמשך: "לעולם תום-לב הוא עניין סובייקטיבי, וטענת המשיבה שיש ללמוד משתיקת המחוקק בדבר מובנו של תום-הלב הנדרש פה כי אימץ לעצמו מבחן אובייקטיבי אינה יכולה להתקבל." ראה לעניין זה "קניין" מיגל דויטש, כרך ד' עמ' 214 אליו מפנה הנתבעת : "דומה כי ראוי, לאור זהות התכליות, להחיל בנדון את המבחן הנוהג ביחס למושג תום לב בסעיף 34 לחוק המכר, תשכ"ח - 1968, הנסב על שאלת קיומן של זכויות קודמות: המבחן הוא בעיקרו סובייקטיבי, באופן הכולל גם נטל להימנע מעצימת עיניים..." מדובר בעסקה בהיקף חריג ובנסיבות חריגות. המכר מתבצע אף לשיטתו של אלביליה באמצעות אדם נוסף שעסקו אינו ידוע והמחיר נמוך באופן מיוחד. בהתחשב באלה נראה כי הימנעותו המכוונת של אלביליה מעריכת בדיקה לצורך עמידה על כשרותה של העסקה אף שהדבר הוצע לו, מעידה למצער על עצימת עיניים. לא מצאתי שיש בעובדה שבמסגרת ההליך הפלילי זוכה אלביליה מהעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום מכיוון שהתעורר ספק בדבר ידיעתו כי המכשירים גנובים, כדי להשליך על ענייננו. כלל ידוע הוא כי אין פסק דין מזכה במסגרת הליך פלילי קביל במשפט אזרחי, זאת לנוכח נטלי ההוכחה השונים, ולא מצאתי להוסיף לעניין זה. סבורני, כי ניתן לקבוע שבעת רכישת המכשירים לא היה הקונה תם לב כלל ועיקר. הגם שדי באמור לעיל, מצאתי להעיר גם על התנהלותו של אלביליה לאחר ביצוע העסקה. דעתי היא כי יש בהתנהלות זו כדי להשליך על מידת תום הלב שיש לייחס לו בביצועה. התנהלות זו מעוררת תהיות של ממש בדבר אמינות גרסתו לכל אורך הדרך. בעדותו אישר אלביליה כי שיקר פעמיים לחוקרי המשטרה, עת טען כי המכשירים אינם ברשותו, ואף ניסה להטעותם בטענה כי מכרם לאחר בעוד חלק נכבד מהם היה מאוחסן אצל גדלוב (ראה לעניין זה: עמ' 21, שורות 31-32 וכן, עמ' 27, שורות 16-17 וכן עדותו נ/2). התנהגות זו מכבידה על גרסתו. יש להניח, כי לו אכן היה מדובר בעסקה כשרה, שאז לא הייתה כל מניעה מפנייה לבית המשפט על דרך של בקשה לפסק דין הצהרתי (או בדרך אחרת), לבקשו כי ייקבע את עניין הבעלות במכשירים. בחירתו של אלביליה להיפטר מהר ככל שניתן מהסחורה מפאת חששו שהסחורה תילקח ממנו, מעידה עליו כי ידע שזו אינה כשרה. זאת ועוד, טובה בעיני טענת צד ג' לפיה אחסון הסחורה ביישוב המרוחק ממקום עסקו של התובע והעברתה לחנות בשיעורים, נחזית על פניה כמעשה שנעשה במגמה להעלים את העסקה. לאור כל האמור לעיל, דעתי היא כי לא עלה בידי התובעת להוכיח אף את התקיימותו של תנאי זה. לסיכום: בהתחשב באמור לעיל ובמתווה שהצבנו ראשית הדרך, יש לדחות את התביעה, שכן לא עלה בידי התובעת להוכיח כי זכותה ברכוש עדיפה בהתאם לתנאי תקנת השוק. נפקות קביעה זו, הינה כי התובעת אינה בעלת זכויות כלשהן במכשירי הוידיאו. על רקע זה, אין צורך בבחינת התנהלותה של הנתבעת בכל הנוגע להעברת התפוסים לידי צדדי ג', שכן אף אם כשלה בהתנהלותה זו הרי שלא כתוצאה מכך נגרם נזק לתובעת. נזק יכול היה להיגרם לו היינו קובעים כי התובעת הינה הבעלים של מכשירי הוידיאו. אולם, משעניין זה לא הוכח, הרי שנותק כל קשר סיבתי בין מעשיה של הנתבעת לבין נזקה של התובעת. כאמור, הנתבעת שלחה הודעה לצדדי ג' בתיק זה אשר במרכזה עומדת הטענה כי המכשירים הועברו לידיהם למשמורת בלבד תוך התחייבות מצידם שלא לבצע בהם כל דיספוזיציה. בהתחשב במסקנתי שלעיל הרי שלמעלה מן הצורך ואך בכדי שהנייר לא יימצא חסר, מצאתי לעמוד בקצרה גם על עניין זה. מטעם הנתבעת העיד מר הרצל פרג'ון,חוקר במאגר חוקרים לכיש אצל הנתבעת. פרגו'ן הבהיר כי ההחלטה להעביר את המכשירים למחסני צדדי ג' 1 התקבלה בשל היעדר יכולת של הנתבעת לאחסן כמות כה גדולה של מכשירים. לדבריו, במעמד תפיסת המכשירים הבהיר למר פלק, חוקר חברת מוקד חקירות שחקר את מקרי הפריצה למחסני צד ג' 1 מטעם צדדי ג', שהם מועברים למחסני צד ג' 1 לצורך אחסון בלבד (עמ' 41, שורות 11-15). מנגד טוען פלק כי הדברים לא נאמר לו והוא עצמו סבר כי המכשירים הוחזרו לבעליהם המקוריים (סעיף 8 לתצהירו של פלק וכן עדותו עמ' 52 ש' 15 - 16). סבורני, כי יש מקום לבכר את גרסתו של פלק על פני גרסתו של פרג'ון. בתמצית יאמר כי פרג'ון לא החתים את פלק על מסמך כלשהו במסגרתו מופיעה במפורש ההתניה הנטענת על ידי הנתבעת. פרג'ון אמנם גבה הודעה מפלק באותו מעמד אולם, ניסוח הדברים בהודעה זו לא היה חד משמעי כפי שאף פרג'ון עצמו הודה במסגרת עדותו בפניי (עמ' 45, שורות 5-7). פלק כפי שהובהר אינו שוטר ואף לא שוטר לשעבר, וההנחה כי ידע כיצד יש לנהוג בתפוסים, נותרה בגדר ספקולציה. לאור העובדה כי האחריות לשמור על מכשירי הווידאו אשר נתפסו בהתאם להוראת סעיף 32 לפסד"פ מוטלת על כתפי הנתבעת, הרי שהיה עליה לנקוט משנה זהירות בעת שהחליטה להתפרק מסמכותה ולהעביר את התפוסים לאחסון במקום אחר. על הנתבעת היה לכל הפחות להבהיר באופן ברור כי אין לבצע כל  דיספוזיציה ברכוש. סוף דבר - התביעה נדחית ועמה גם הודעת צד ג'. אני מחייבת את התובעת לשאת בהוצאות הנתבעת בסך של 15,000 ₪. אני מחייבת את הנתבעת לשאת בהוצאות צדדי ג' בסך 10,000 ₪ משטרהסחורהגניבה