: בפני בקשה להבהרת גזר דין. הבקשה הוגשה על ידי שירות בתי הסוהר. בתאריך 19/1/2012, הורשע הנאשם בביצוע העבירות הבאות: קבלת דבר במרמה (2 מעשים) - עבירה לפי סעיף 415 רישא לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. הונאה בכרטיס חיוב - עבירה לפי סעיף 17 רישא לחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו 1986. 3. בתאריך 2/2/12 נגזר דינו של הנאשם. בחלק האופרטיבי של גזר הדין קבעתי כדלקמן: "אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 9.1. מאסר בפועל לתקופה של 7 חודשים, וזאת החל מיום מעצרו - 20/11/11. 9.2. אני מורה על הפעלת המאסר על תנאי, למשך 5 חודשים, שנגזרו על הנאשם במסגרת ת.פ. (שלום חיפה) 14767-01-09. 9.3. אני מורה על הפעלת המאסר על תנאי, למשך 6 חודשים, שנגזרו על הנאשם במסגרת ת.פ. (שלום רמלה) 2482/08. 9.4. כלל העונשים לעיל ירוצו במצטבר זה אל זה, כך שבסך הכל ירצה הנאשם עונש מאסר כולל של 18 חודשים, החל מיום מעצרו - 20/11/11. . . . ." לא כללתי בציטוט לעיל את ההתייחסות למאסרים על תנאי, הקנס והפיצוי שאינם רלוונטיים לעניינו. 4. בתאריך 29/2/12 הגיש שירות בתי הסוהר בקשה, בה התבקש בית המשפט להבהיר כיצד יופעל מאסרו של הנאשם. בהקשר זה נטען, כי הנאשם ריצה, החל מתאריך 14/9/11 מאסר בשל הפקעת רישיון, וזאת עד לתאריך 12/1/12; ומהתאריך האחרון ועד למועד מתן גזר דינו (2/2/12) הוא היה עצור עד לתום ההליכים בתיק זה. שירות בתי הסוהר הפנה לס' 22 א' לחוק שחרור על תנאי ממאסר, תשס"א - 2001 הקובע, כי על אף הוראות ס' 45 לחוק העונשין, כאשר בוטל שחרורו על תנאי של אסיר, ישא האסיר את יתרת תקופת המאסר שעליו לשאת בשל ביטול שחרורו לפני ובמצטבר לכל מאסר אחר שהוטל עליו. לכן, ביקש שב"ס את בית המשפט להבהיר כיצד יש לחשב את תקופת המאסר. ניסוחו של ס' 5 לבקשת שב"ס הינו יותר מדו משמעי, ולכן לא אביאו. בכל אופן, הבעייתיות אליה מבקש שב"ס להתייחס הינה ברורה, שהרי בגזר הדין נקבע כי יש לחשב את תחילת המאסר מתאריך 20/11/11 - הוא המועד שבו החל הנאשם לרצות את מעצרו בגין תיק זה; בעוד שכעת מתברר, כי במועד זה (20/11/11) ועד לתאריך 12/1/12 - משך 55 ימים, ריצה הנאשם מאסר בשל תקופת ההפקעה. 5. בתגובת המאשימה לבקשה נטען, כי בעת טיעוניה לעונש צוין רק מועד תחילת מעצרו של הנאשם, ולא צוין מועד רלוונטי אחר, וזאת משום שהמאשימה:"סברה בתום לב כי תקופת ההפקעה הסתיימה זה מכבר ומכאן שניתן לנכות את תקופת מעצרו, ואולם לא היה בכך משום כל כוונה כי יושת על הנאשם ענישה בחופף לתקופת הפקעת הרישיון". לכן, התבקש בית המשפט לקבוע כי תקופת המאסר שנקבעה תחושב מיום סיום תקופת ההפקעה, קרי - החל מתאריך 12/1/12 ולא לפני כן. 6. מנגד, טענה ב"כ הנאשם כי אין למאשימה להלין אלא על עצמה משלא הפנתה את בית המשפט לתקופת ההפקעה, ובכל אופן, כלל לא ברור מעמדו של שב"ס בפנותו לבית המשפט להבהרת גזר הדין, שהרי, משניתן גזר הדין סיים בית המשפט את מלאכתו והוא נעדר סמכות לשנותו. אין מדובר בתיקון טעות סופר, ובאם המאשימה סברה כי גזר הדין מוטעה, הרי פתוחה היתה בפניה הדרך להגיש ערעור על גזר הדין. 7. אין לי אלא להסכים עם טיעוני באת כוח הנאשם עוה"ד סיגל עפרוני. 7.1. עצם הגשת הבקשה באופן עצמאי על ידי שב"ס אינה ברורה. המדינה היא אחת והיא אמורה לפעול באמצעות נציגיה, ובתיק דנן - באמצעות פרקליטות המחוז. לכן, באם שב"ס נתקל בקשיים לגבי פירושו ויישומו של גזר הדין, היה עליו לפנות לפרקליטות ועל האחרונה היה להגיש - במידה והדבר היה רלוונטי - בקשה מתאימה לבית המשפט. המצב שנוצר במסגרת בקשה זו רק מדגים את הצורך בפנייה באמצעות הגורם מוסמך אחד ויחיד, שהרי שב"ס הציע מספר שיטות לחישוב גזר הדין, בעוד שהמאשימה מחזיקה בדעה כי רק דרך אחת היא הנכונה. כפי שנקבע במקום אחר:"...המדינה מחלקת את כוחותיה, בין רשויותיה השונות . . .ואולם על-ידי שהמדינה מחלקת את 'כוחותיה', אין היא 'מחלקת' את עצמה: היא נשארת 'אחידה' ואחת ורשויותיה אינן אלא פיה וזרועותיה שלה" (חיים כהן, המשפט (1991) בעמ' 286). 7.2. לגופו של עניין, הבקשה הרלוונטית היחידה שניתן היה להגיש בהקשר לגזר דין, יכולה היתה להיות בנוגע לטעות שנפלה בגזר הדין, היינו: טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה, וזאת לפי ס' 81 לחוק בתי המשפט, [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. במקרה דנן, אין מדובר בבקשה לתיקון טעות אלא בנתון חדש, שבית המשפט מתבקש להתייחס אליו ולשקללו אל תוך גזר דינו. אין בסמכות בית המשפט לשוב ולהידרש לגזר הדין, ולמעשה, לשנותו. ובמילים אחרות, אין מדובר ב"הבהרה", ואף לא בתיקון טעות, כי אם בניסוחו של גזר הדין מחדש. 8. משכך, על רשויות שב"ס לפרש וליישם את גזר הדין לפי מיטב שיקול דעתם, ובמידה והנאשם סבור כי פירוש ויישום זה אינו נכון, הרי שפתוחה בפניו הדרך המנהלית לתקוף את ההחלטה. הדברים באו לידי ביטוי, בין היתר, ברע"ב 4017/08 נעים אליהו נ' שב"ס ומ"י, ניתן בתאריך 9/9/2008, והאמור שם מדבר בעד עצמו: ". . בשולי הבקשה נעיר את הדברים הבאים: מהעתירה שהוגשה לבית המשפט המינהלי התברר כי קצין האסירים בשב"ס התקשה בחישוב תקופת המאסר נוכח לשונו של גזר הדין, ולפיכך פנה בבקשת הבהרה לשופטת שגזרה את הדין. השופטת נתנה החלטה המבהירה את גזר דינה ולפיה התכוונה לניכוי תקופת המאסר שריצה המבקש עקב הרשעה בתיק אחר. כשההבהרה לא הניחה את דעתו פנה קצין האסירים פעם נוספת לשופטת. אציין כי אנו מצידנו התעלמנו מההבהרות שכן לא היה כל מקום לפרשנות נוספת מצד בית המשפט. בראש ובראשונה לא היה מקום לפניה ישירה של אנשי שירות בתי הסוהר אל השופטת בן עמי לשם ביאור תקופת המאסר שנקבעה בגזר הדין. פסק הדין מדבר בעד עצמו. בנסיבות בהן קיימת אי בהירות באשר לפירושו הנכון של פסק דין, על אנשי שירות בתי הסוהר להכריע בשאלה בין על פי הייעוץ המשפטי של שירות בתי הסוהר, ובין על פי פרשנות היועץ המשפטי לממשלה. בשלב ריצוי העונש אין לפנות לבית המשפט למעט לצורך תיקון טעות סופר ועל פי הדין. בית המשפט סיים את מלאכתו עם מתן גזר הדין (ראו: רע"ב 4865/04 מדינת ישראל נ' סויסה (לא פורסם, 28.6.2005), וכן המ' 464/65 עוזר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יט (4) 31 (1965) המוזכרים). לפיכך, נתונה פרשנותו של גזר הדין לגורמים האמונים על ביצועו, והם רשאים להתייעץ עם הגורמים המקצועיים הרלוונטיים. . . . כמובן, שכאשר שאלת חישוב משך המאסר מתעוררת מצידו של האסיר והחישוב אינו מקובל עליו, הסמכות להכריע בשאלה נתונה לבית המשפט לענינים מנהליים במסגרת של עתירת אסיר, לפי סעיפים 62א-62ד לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב-1971. . . " כמו כן, ר' את האמור בבג"צ 423/10 יגרמן נ' מ"י, ניתן בתאריך 30/6/10. 9. לכן, לא ברור מדוע - מלכתחילה - פנה רשם כלא צלמון בבקשה הנדונה. אבקש את ב"כ המאשימה לשלוח עותק מהחלטה זו ליועמ"ש שב"ס לצורך שקילת רענון הנהלים הרלוונטיים. 10. סוף דבר, הבקשה נדחית. משפט פליליסוגיות במתן גזר דיןניסוח לא ברור