מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא בקשה לקביעת דיון דחוף בעתירה: ביום 14.6.2012 הוגשה עתירה זו שעניינה בקשת העותרים לקבל מידע לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח - 1998 (להלן - חוק חופש המידע). לצד העתירה הגישה העותרת בקשה לקביעת דיון דחוף בעתירה. ביום 26.6.2012, הגישו המשיבים בקשה למחוק את העתירה בנימוק שזו מיצתה את עצמה. לחלופין נתבקש בית המשפט להאריך המועד להגשת כתב התשובה ולדחות את מועד הדיון שנקבע ליום 28.6.2012. ביום 27.6.2012, הודיעה העותרת כי אכן הדיון בעתירה התייתר וביקשה שהות של שבוע לצורך הגשת סיכומים בשאלת ההוצאות. לטענת העותרת, יש להטיל על המשיבים הוצאות משמעותיות וניכרות, שייתנו ביטוי להתנהלות הבלתי חוקית מצד המשיבים ולפגיעה הבוטה בחוק חופש המידע. המשיבים מיאנו להשיב לבקשותיה החוזרות של העותרת - 4 במספר - לקבלת המסמכים, ובכך אילצוה להגיש את העתירה. התנהלותם של המשיבים גררה את העותרת להוצאות נכבדות ויש מקום לשפותה בגין הוצאות אלו. עוד טענה העותרת, כי נסיבות המקרה עומדות באבני הבוחן שנקבעו בבג"ץ 842/93 אל נסאסרה נגד שר הבינוי והשיכון (25.5.1994). העותרת הוסיפה וטענה כי יש לחייב את המשיבים בהוצאות כבדות במיוחד מכמה טעמים: ראשית, סיכול הפעלתו הפשוטה של חוק חופש המידע; שנית, סיכול האפשרות של הציבור הרחב לטפל בכשלים וליקויים שהמידע חשף בפועל; שלישית, זהו אינו המקרה הראשון שבו נאלצת העותרת להגיש עתירה כדי שמשיבים אלו ימציאו מידע לפי חוק חופש המידע; רביעית, ובפרספקטיבה רחבה, המדובר בתופעה שבה רשויות מנסות "למסמס" (כך העותרת) את הוראות החוק. לבסוף ביקשה העותרת מבית המשפט להרחיב בעניין התנהלות המשיבים לשם מניעת מקרים דומים, בבחינת ראה ולמד. לעומתם טענו המשיבים, כי אין הם מזלזלים בפנייתו של גורם כלשהו. המשיבה 2 סובלת מגירעון תקציבי אדיר המוערך במליוני שקלים, והיא שקדה ועדיין שוקדת על הבראת קופתה הציבורית, הצלתה ושיקומה. אי ההיענות לבקשת העותרת, לא נבעה מזלזול מכוון או התעלמות מדעת. טרם ההליך המשפטי לא הגיעו לידיה, ובפרט לא לגורם האמון על ביצוע חוק חופש המידע, פניותיה של העותרת. פניות אלו נשלחו אמנם במכתב רשום, אך ללא אישור מסירה. העתירה לעומת זאת, נתקבלה במסירה אישית ולכן הגיעה לגורם הרלוונטי. לבסוף טענו המשיבים כי המדובר בכספי ציבור שיש לחוס עליהם, ולכן תוך שימת לב למאזן הנוחות, תום הלב, צדק ומידתיות יש להימנע מחיוב המשיבים בהוצאות או לחלופין להטיל הוצאות מתונות בלבד. אבני הבוחן בשאלת פסיקת הוצאותיו של עותר שחזר בו מעתירתו, נדונו בהחלטה שניתנה במסגרת בג"ץ אל נסארסה לעיל, והן מתמצות בארבע שאלות: הראשונה, כלום היה צידוק בהגשת העתירה? השנייה, האם לא הזדרז העותר בפנייתו לבית המשפט טרם שמיצה את כל האפשרויות הפתוחות לפניו? השלישית, האם לא היה שיהוי בהגשת העתירה ? והרביעית, האם עצם הגשת העתירה הוא שהניע את המשיב לחזור בו מהחלטה קודמת ולהעניק לעותר את הסעד המבוקש בעתירה. במקרה זה דומה כי שתי השאלות הראשונות באות על סיפוקן. אשר לשאלה השלישית, טוענת העותרת עצמה, כי המתינה למעלה מחצי שנה (במהלכה פנתה ארבע פעמים למשיבים), לפי שהגישה העתירה. תקנה 3(א) לתקנות בתי-המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א 2000 (להלן - התקנות) קובעת: "עתירה תוגש במועד שנקבע לכך בדין." וממשיכה תקנה 3(ב) לתקנות ומורה: "לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם.". סעיף 2 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, תש"ס - 2000, מגדיר "החלטה של רשות" כ"החלטה של רשות במילוי תפקיד ציבורי על פי דין, לרבות העדר החלטה וכן מעשה או מחדל". לכן אפוא, משלא קיבלה העותרת כל תגובה לפנייתה הראשונה בחלוף 30 ימים מפנייתה (כפי הוראתו של סעיף 7(ב) לחוק חופש המידע), החל מניין 45 הימים להגשת עתירה. אשר לשאלה הרביעית, עובדה היא כי מיד לאחר הגשת העתירה הומצאו לעותרת המסמכים שביקשה, דבר היכול ללמד כי עצם הגשת העתירה החיש את תגובת המשיבים, ואולם טוענים המשיבים, כי כלל לא ידעו על פנייתה של העותרת ולכן לא השיבו. משלא נתמכה טענה זו בתצהיר אין בידי לקבלה ואני מוכן להניח כי עצם הגשת העתירה היא שהובילה לקבלת הסעד. אכן, "באין נסיבות מיוחדות המצדיקות לשלול הוצאות מבעל דין שזכה בהתדיינות וקיבל סעד כמבוקש, יש מקום לפסוק לזכותו הוצאות. בעל דין שזכה בהתדיינות זכאי שלא ייצא ניזוק מעצם קיום התדיינות העובדה שהצד שכנגד פעל בתום לב או בסבירות, היא כשלעצמה אינה עילה לשלילת הוצאות ולפגיעה בקניינו של הזוכה" (ש. גורן, בתי משפט מינהליים, 371 (2008)) כך גם כאשר בעל דין זוכה בהליך משפטי זכאי הוא ככלל להחזר ההוצאות שהוציא לניהול ההליך. "כלל נקוט הוא, כי ראוי שבעל דין אשר זכה בהליך לא ייצא בחסרון כיס מבחינת ההוצאות שהוציא" (רע"א 6049/09 חברת דואר ישראל בע"מ נ' מופיד חמוד (28.9.2010), מפי כב' הנשיא גרוניס). ואולם המדובר במקרים בהם זכה בעל הדין בהליך המשפטי ואין הדבר דומה למקרה זה, בו ההליך התייתר לאחר שהסעד המבוקש בא על סיפוקו נוכח התרחשויות שמחוץ לכותלי בית המשפט. באיזון בין הטענות ובקביעת את גובה ההוצאות, לא נעלמה מעיני העמדה לפיה יש להחמיר עם רשויות המתעלמות מפניות לפי חוק חופש המידע או מגיבות בשלילה גורפת לכל בקשה כאמור. כתב פרופ' סומר בהקשר זה: "במספר מקרים שהגיעו לבית המשפט עולה תמונה לפיה הרשות הזדרזה ליתן תשובה שלילית ללא כל בסיס לכך... במקרים אחרים, מסכימים נציגי הרשות למסור את המידע (אותו סרבו למסור קודם לכן) עם הגיען לדיון בבתי המשפט בעתירה למסירת המידע, לפני או אחרי רמזים של בית המשפט בדבר הצורך לעשות כן. גישה כזו מעידה כי לא היה מקום לאי-מסירתו של המידע מלכתחילה, וכי תקוותה של הרשות היתה שהמבקש יתייאש מן הקשיים המוערמים עליו ולא ישקיע את משאבי הזמן והכסף הניכרים הכרוכים בפנייה לבית המשפט לצורך אכיפת זכויותיו על פי דין... אכן, במקרים אלו מן הראוי שבתי המשפט יחייבו את הרשות בתשלום הוצאות בסכום משמעותי, שאם לא כן, יהא לרשות תמריץ שלא למסור מידע שאין היא חפצה בפרסומו עד הדיון בבית המשפט..." (ה' סומר, חוק חופש המידע, הדין והמציאות, המשפט ח' 435). גישה זו יושמה במספר מקרים שהצדיקו זאת ( ראו: עתמ (ת"א) 2380/08 התנועה לחופש המידע נ' משטרת ישראל, ניתן ביום 13.9.2009 ; וכן בעת"מ (י-ם) 1040/04 המועצה הישראלית לצרכנות נ' משרד הבריאות, ניתן ביום 14.3.05). עם זאת, במקרה זה שבפניי, לנוכח המצב הקשה בו מצויה המשיבה2, אשר ודאי מעיב על יכולתה לתת שירות אפילו בסיסי יותר מחשיפת מידע לכל דורש, לאור ההתייחסות המהירה מיד לאחר הגשת העתירה, וכן לנוכח השיהוי שבהגשת העתירה, באתי לכלל מסקנה כי אין לפסוק הוצאות על הצד הגבוה. משהגעתי למסקנה זו, המשיבה 2 (המועצה מקומית בסמת טבעון) תישא בהוצאות העותרת בסך 3,000 ₪. בקשה לקביעת דיוןדיון דחוףדיוןחופש המידע