מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא בקשה לביטול פסילה מנהלית סמכות מקומית: בפני בקשה לביטול פסילה מנהלית אשר הוגשה מכח סעיף 48 בפקודת התעבורה, נוסח חדש,תשכ"א-1961(להלן"הפקודה") . ב"כ המבקש טען בפני עם תחילת הדיון כי לבית משפט זה סמכות מקומית לדון בבקשה על אף העובדה שהדוח אשר נמסר לנאשם על ידי השוטר לא זימן אותו לבית המשפט בבאר-שבע אלא לבית המשפט בתל-אביב. אין מחלוקת עובדתית כי המבקש עצמו מתגורר בעיר אשקלון. ב"כ הנאשם טען בפני כי ה"דוח" שקיבל הנאשם עדיין לא הוגש למזכירות בית המשפט בתל-אביב ולכן בית המשפט בתל-אביב עדיין לא קנה סמכות מקומית לדון בבקשות הנגזרות מהתיק העיקרי. טענתו של המבקש בעניין זה מפנה את בית המשפט לסעיף 6 בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 (להלן - חסד"פ), לפיו תגזר הסמכות המקומית לעניין בקשה זו לפי אזור השיפוט בו בוצעה העבירה או מקום מגורי הנאשם. ב"כ המבקש מודע בודאי לסעיף 48 לפקודה הקובע מפורשות:"מי שנפסל בצו של קצין משטרה כאמור בסעיף 47, רשאי לבקש מבית המשפט המוסמך לדון בעבירה לבטל את הפסילה בתנאים או ללא תנאים...." (ההדגשה של הח"מ)אולם, מטיעוניו מבין אני כי מבקש הוא לפרש את הביטוי "בית המשפט המוסמך לדון בעבירה" ככל בית משפט שלום לתעבורה אשר מוסמך לדון בעבירת תעבורה במחוז הדרומי ולא רק בית המשפט אליו זומן המבקש על ידי השוטר בדוח שקיבל לידיו. כמו כן הפנה ב"כ המבקש את בית המשפט לסעיף 44 ג לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד -1974 (להלן - תקנות חסד"פ) אליהן אתייחס בהרחבה בהמשך. ב"כ המדינה התנגד לבקשה וטען כי אין לבית משפט זה סמכות מקומית לדון בבקשה. מבחינת המדינה ה"דוח" הינו כתב אישום לכל דבר ועניין אשר בין היתר מהווה גם הזמנה של הנאשם למשפטו בתאריך מסויים ובבית משפט ספציפי. לפי גישת המדינה, בית המשפט היחיד המוסמך לדון בעבירה הינו בית המשפט אשר מופיע בכתב האישום וההזמנה לדין שקיבל הנאשם לידיו מהשוטר. דיון בשאלת הסמכות המקומית: כפי שקבעתי בעבר בב"ש 1959/07 בעניין מורנו נגד מדינת ישראל, המדובר בסוגיה המחייבת פרשנות לצורך הבנת כוונת המחוקק ביחס לסמכות המקומית בנסיבות המתוארות לעיל. שאלת הגדרתה של "הזמנה לדין וכתב אישום" טרם הגשתה למזכירות בית המשפט: 1. בית המשפט העליון נדרש לשאלת ההגדרה של הזמנה לדין וכתב אישום בענין ניר נגד מדינת ישראל, פ"ד נו (4) 283 (להלן - פרשת ניר). עמדת בית המשפט העליון נקבעה בפרשת ניר לגבי "ברירת משפט" אותה קיבל אזרח אשר יזם בעצמו בקשה לקיים משפט בענינו. בית המשפט העליון קבע כי אין לראות במסמך שנשלח לנאשם משום כתב אישום במשמעותו הרגילה ולמעשה המדובר ב"אמצעי דיוני טכני שמטרתו להביא לידי הנאשם את המקום והמועד בו יתקיים המשפט" (פרק 4 לפסק הדין) ולמעשה מאחר והיה זה הנאשם אשר יזם את ההליך ולא המדינה, יהפוך המסמך לכתב אישום ממשי רק לאחר פתיחתו במזכירות בית המשפט. 2. במקרה שבפני מדובר בהליך אשר יזם השוטר מייד לאחר שראה לכאורה את ביצוע הבירה, תוך שהוא רושם טיוטת כתב אישום ובו זימון מיידי לנאשם מבלי שהנאשם מצידו יוזם כל הליך. 3. המקרה שבפני מסביר את השאלה הטעונה הכרעה בסעיף 44 ג לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד - 1974 (להלן - תקנות חסד"פ): סעיף 44 ג לתקנות חסד"פ קובע מפורשות: "הזמנה למשפט לפי סימן זה דינה כהזמנה למשפט וככתב אישום שהומצא לנאשם כדין, ודין העתק ממנה, משהוגש לבית המשפט, כדין כתב אישום, שהוגש לבית המשפט כדין" (ההדגשה של הח"מ) 4. המחוקק יוצר הפרדה ברורה בין עותק ההזמנה אשר ניתנת לחשוד ובין העתק ההזמנה אשר נשאר בידי השוטר: בעוד העותק המקורי שנמסר לנהג או לנהגת הופך מייד, לפי סעיף 44 ג לתקנות חסד"פ ,לכתב אישום לכל דבר ועניין, יהפוך ההעתק של כתב האישום הנ"ל לכתב אישום רק אם וכאשר הוא יוגש לבית המשפט ע"י התביעה המשטרתית. במצב המשפטי שנוצר, אזרח אוחז בידו דוח המהווה כתב אישום והזמנה לדין לבית משפט ספציפי, אולם אותו אזרח יהפוך לנאשם מבחינת בית המשפט רק אם התביעה תחליט להגיש עותק ממסמך זה לבית המשפט ככתב אישום. רק אם העתק הדוח יחתם ע"י תובע ויפתח במזכירות בית המשפט הרלוונטי ככתב אישום, אז ורק אז ישותף בית המשפט בהליך שהחל בו השוטר בשטח, ורק אז יחשב הנהג כנאשם מנקודת ראותו של בית המשפט. 5. יש הגיון בקביעה זו, שכן ההזמנות למשפט (הדוחות המוגדרים "הזמנה לדין וכתב אישום") מועברות ללשכת התביעות לצורך בחינת חומר הראיות והחלטה האם להחתים תובע ע"ג הדוח ולהעבירו לפסים של משפט ממש, או שמא יסגר הדוח מעילה הקבועה בחוק, אז הדוח לא יחתם ולא יפתח כ"כתב אישום" בבית המשפט. נוהל זה של משטרת ישראל מחזק את עמדת בית המשפט העליון וכן את עמדת המחוקק כי למעשה ה"הזמנה לדין וכתב האישום" תסווג ותוגדר כ"כתב אישום" רק לאחר פתיחת הדוח ככתב אישום חתום ע"י תובע במזכירות בית המשפט הרלוונטית. יודגש כי במידה ותחליט התביעה לפתוח את ההזמנה לדין שקיבל הנאשם ככתב אישום, אין לה, מבחינה פרקטית, כל שיקול דעת בבחירת בית המשפט הרלוונטי וכעניין שבשגרה יפתח התיק בהתאם לתנאי ההזמנה לדין וכתב האישום שקיבל הנהג ב"שטח" מהשוטר. השוטר מסר לנהג את כתב האישום וכן את מועד משפטו הכולל את בית המשפט הספציפי אליו עליו להגיע. סעיף 44 ג בתקנות חסד"פ מקים כלפי הנהג שקיבל את ההזמנה חזקת המצאה כדין של כתב אישום וזימון למשפטו, ולכן לא יכולה התביעה (אלא אם תגיש כתב אישום אחר ותשלח עותק ממנו בהמצאה חדשה כדין) לשנות את מקום משפטו של הנהג. 6. לפיכך בשאלה זו הנני מכריע כי "הזמנה לדין וכתב אישום" הנמסרת לנהג אשר ביצע עבירה הינה בבחינת כתב אישום לכל דבר ועניין מבחינת הנהג למן הרגע שקיבלו מהשוטר. אולם, אותה ההזמנה ממש תהפוך לכתב אישום גם מבחינת בית המשפט רק עם הגשת ההעתק ממנה למזכירות בית המשפט הרלוונטי. שאלה שנייה הדורשת הכרעה - איזה סעיף חוק חל לעניין הסמכות המקומית לצורך הגשת בקשה לביטול פסילה מנהלית הנובעת מההזמנה לדין שקיבל הנהג ? 1. סעיף 6 לחסד"פ מתחיל במילים "דנים נאשם...". כדי להיכנס בצילו של סעיף 6 הנ"ל על המבקש להיכנס להגדרת "נאשם" מבחינת בית המשפט שאת סמכותו המקומית מבקשים להגדיר בסעיף זה. 2. כפי שקבעתי לעיל, מסירת "הזמנה לדין וכתב אישום" לנהג עדיין אינה הופכת אותו לנאשם, מבחינת בית המשפט, עד שהתביעה המשטרתית אינה פותחת את העתק ההזמנה ככתב אישום חתום ע"י תובע בבית המשפט. עד לרגע זה לא מוגדר הנהג כנאשם וכל ההליכים המנהליים המופעלים כלפיו מופעלים כאשר על פי חוק הינו עדיין בחזקת חשוד שזומן לדין מבלי שהוגש בעניינו עדיין כתב אישום כדין. גם המחוקק אשר נתן לקצין המשטרה את הסמכות לפסילתו המנהלית של נהג קבע בסעיף 47 (ה) לפקודה - "היה לקצין המשטרה יסוד להניח כי יוגש כתב אישום נגד הנהג....רשאי הוא לפסול את הנהג". (ההדגשה של הח"מ) כלומר - קצין המשטרה מניח כי יוגש כתב אישום וזאת כאשר השוטר כבר רשם את הדוח והדוח נמצא בפני הקצין עת הוא עורך שימוע לנהג, ובכל זאת הקצין "מניח שיוגש" שכן התובע עדיין לא החליט האם להעביר התיק לבית המשפט והאם יש להגיש כתב אישום. 3. בנסיבות אלו, ומאחר ואין לפנינו נאשם מבחינת בית המשפט עד שלא הוגש העתק הדוח לבית המשפט, לא חלה כלל הוראת החיקוק של סעיף 6 לחסד"פ ונותרת לה הוראת החיקוק הספציפית שבסעיף 48 לפקודה. 4. בהתאם לסעיף 48 רשאי "בית המשפט המוסמך לדון בעבירה לבטל את הפסילה". סעיף 48 אינו מחייב סטטוס של "נאשם" מצד המבקש ולכן כל מי שנפסל פסילה מנהלית זכאי לפנות לבית המשפט בבקשת סעד של ביטול פסילתו המנהלית. בשאלה "מיהו בית המשפט המוסמך?" דן כבוד השופט ידין טימור בב"ש 21238/06 (מחוזי ב"ש) בעניין אבו עמרה נגד מדינת ישראל, תוך שנקבע על ידו בפסק דין מנחה לעניין פרשנות ראוייה לסעיף 48. במקרה בו דן בית המשפט המחוזי הוגשו כתבי אישום לבתי משפט בצפת ובירושלים ולאחר שהוגשו, הגישו המבקשים בקשות לביטול הפסילה המנהלית בבאר-שבע. במצב זה בו קיים כבר כתב אישום, קבע בית המשפט המחוזי כי הסמכות נתונה לבית המשפט בו הוגש כתב האישום ורק בית משפט זה הינו בעל הסמכות המקומית לדון בבקשה. לו במקרה שבפני היה מוגש ונפתח כתב אישום במזכירות בית המשפט של תל-אביב - לא היתה כל שאלה משפטית, שכן לפי קביעת בית המשפט המחוזי בבאר שבע , בית המשפט בו נפתח כתב האישום "קנה" גם את הסמכות המקומית הבלעדית לדון בבקשה לפי סעיף 48 לפקודה. לכך אגב, גם הסכים ב"כ המבקש בפני. במקרה שבפני טרם נפתח כתב אישום בבית משפט לתעבורה כלשהו בארץ. למעשה התביעה המשטרתית עדיין לא החליטה האם להגיש כתב אישום ועדיין אין המבקש בסטטוס של נאשם מבחינת בית המשפט. בשאלה זו הכריע חד משמעית כב' השופט אברהם יעקב עת כיהן כשופט מחוזי בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. בבש"פ 22381/07 החליט מחוזי ב"ש ביום 9.12.07, בהחלטה מנחה, כי כאשר אנו בסיטואציה בה דוח טרם הוגש למזכירות ספציפית בבית משפט, נתונה הסמכות המקומית לדון בבקשה לביטול הפסילה המנהלית לכל בית משפט שלום לתעבורה באותו המחוז בו בוצעה העבירה. הגיון ההחלטה נובע מחוסר יכולת להחיל את סעיף 6 בחסד"פ כמוסבר לעיל (שכן אין המדובר עדיין בנאשם ולכן מקום מגורי המבקש אינם רלוונטים) ומאחר ועבירה בוצעה בשטח שיפוט של מחוז נתון, רשאית התביעה הפעילה באותו המחוז לפתוח את כתב האישום בכל בית משפט באותו המחוז ולכן גם בתי המשפט באותו המחוז הם אלו הרשאים לדון בעבירה. לא יעלה על הדעת כי מבקש שביצע עבירה לכאורה בצפונה של ישראל, יפתח הליך המחייב את המדינה להציג בו ראיות לכאורה בדרומה של הארץ. לא פעם המדובר בראיות שאיכות הסריקה שלהן אינה מאפשרת דיון ענייני ונדרשות ראיות המקור. המדינה אינה יכולה לפי הפרשנות שמציע ב"כ המבקש לנייד את תיקיה וראיותיה לאורכה ולרוחבה של ישראל. במצב עניינים זה, פסיקתו המנחה של בית המשפט המחוזי מאפשרת למבקש שיקול דעת באשר לבית המשפט בו יגיש את בקשתו, ככל שזה מצוי במחוז בו לכאורה בוצעה העבירה. מן הכלל אל הפרט - במקרה שבפני קיבל המבקש לידיו הזמנה לדין וכתב אישום לבית המשפט בתל-אביב. העבירה לכאורה בוצעה באיזור תל-אביב. אין כל נפקות לעובדה כי המבקש מתגורר באשקלון, שכן גם ב"כ המבקש מסכים כי עדיין אין הוא בחזקת נאשם. בנסיבות אלו הסמכות המקומית לדון בבקשת המבקש נתונה לבית משפט שלום לתעבורה הממוקם במחוז תל-אביב בלבד. אני קובע כי בית משפט זה נעדר סמכות מקומית לדון בבקשת המבקש. אני מורה על מחיקת הבקשה. אין מניעה כי בקשה זו תוגש מחדש בבית המשפט הממוקם במחוז בו לכאורה בוצעה העבירה.משפט תעבורהשלילת רישיון נהיגהסמכות מקומית