ביקורת ציבורית מותרת או לשון הרע

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא ביקורת ציבורית מותרת או לשון הרע:



לפני תביעה בעילה של הוצאת לשון הרע, בגין התבטאויותיו של הנתבע באמצעי התקשרות ופרסומים בעיתון כנגד התובעת לפיהם התובעת אינה פועלת ליישום חוק הפיקדון למיכלי משקאות, תשנ"ט-1999 (להלן – "חוק הפיקדון") כי אם להיפך, היא פועלת כנגד יישומו ואף גוזלת את כספי הצרכן בפעולותיה ובאופן ניהולה. בפרסומיו של הנתבע יש כדי להכפישה ולהטיל בה דופי והוא מוציא דיבתה רעה, על מנת לפגוע בפעילותה ובלגיטימיות שלה בעיני הציבור. למרות התנצלות של הנתבע על פרסומיו בעבר כנגד התובעת שבגינם נתבע בעבר, חזר הנתבע להכפיש את התובעת בפרסומיו ובכך, הפר את התחייבותו להימנע מהישנות הדבר. לפיכך, מבקשת התובעת להורות לנתבע להתנצל על אמירותיו ולחייבו בפיצוי בסך של 500,000 ₪ בגין כל הפרסומים מושא התביעה.




הנתבע, אינו מתכחש לפרסומים, אך טוען כי הם אינם עולים לכדי לשון הרע וכי עומדות לו ההגנות שנקבעו בחוק איסור לשון הרע של "אמת דיברתי" ו"תום לב" . אין למנוע ממנו את חופש הביטוי באמירות כנגד התובעת בהיותה גוף ציבורי וקיים עניין ציבורי בפרסומים מה גם, שיש לקרוא את דבריו בהתייחס למלוא תוכנם של המאמרים/ הראיונות בהם נאמרו דבריו. התובעת, אינה עומדת ביעדי חוק הפיקדון ומותירה בידה סכומים לא מבוטלים שאינם מופנים לקידום יעדי המחזור ואף מכבידה לדידו, על השבת מיכלים ריקים וקבלת דמי הפיקדון שנותרו אצלה . אופי התיגמול שלה בגין החזרת מיכלים, מאפשר כניסה של גורמים עבריינים לאיסוף המיכלים הריקים בהעדפת ספקים בהיקף של מעל 60,000 מיכלים על פני מרכולים ובתי ממכר קטנים.




על טענותיו של הנתבע משיבה התובעת ואומרת כי יעילות פעולותיה אינה עומדת למבחן במסגרת ההליך שכן הנתבע, לא הלין כנגד יעילותה בפרסומיו כי אם טען כנגד התנהלות פושעת שלה המכוונות כנגד מטרות הקמתה. לפיכך, לא עומדות לנתבע ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע.

טענות התובעת בהתייחס לפרסומים:



התובעת, הוקמה כתאגיד לאיסוף מיכלי משקה ברי פקדון. לטענתה היא פועלת על פי מטרות ייסודה מזה שנים רבות, אך מוצאת עצמה נתונה למסע הכפשות מצידו של הנתבע, המציג עצמו כיועץ כלכלי וסביבתי. לאור התבטאויותיו הפוגעניות בעבר, היא הגישה נגד הנתבע תביעת לשון הרע בת.א 4807/06 (נספח א' לכתב התביעה, להלן - "התביעה הראשונה"). התביעה נמחקה, לאחר שהסכימה לקבל מהנתבע מכתב ההתנצלות והתחייבות, שלא לחזור על אמירותיו הפוגעניות כנגדה בעתיד (נספח ב' לכתב התביעה, להלן – "מכתב ההתנצלות"). למרות מכתב ההתנצלות, ממשיך הנתבע להכפישה במסגרת ראיונות ברדיו ופירסומים בעיתונות וחוזר על טענותיו השקריות, על מנת לפגוע בשמה הטוב. משהופרה ההתחייבות ונמחקה התביעה הראשונה, עומדת התובעת על זכותה לתבוע את הנתבע בגין הפרסומים מושא התביעה הראשונה לרבות פרסומיו הנוספים נגדה.




הפרסום הראשון הוא במאמר של הנתבע בעיתון "הארץ" בגיליון "דה מרקר" מיום 4.4.06 בו נאמר: "עיקר שכחנו: איכות הסביבה נותרה יתומה ומבוישת, כי המחזור לא ממש מעניין: לא את התאגיד, וכאמור אף לא את בעליו. תאגיד המחזור עושה כל אשר בידו להקשות על רשתות השווק, המרכולים, ומעל כולם – ציבור הצרכנים, רק כדי שלא יחזרו את המיכלים הריקים, ובעיקר – שלא יעלה בידם לפדות את תמורתם" (סעיף 10.1 לתביעה הראשונה, להלן-"הפרסום הראשון"). לטענת התובעת הדברים הם בגדר עלילה והכפשה כנגדה ואינם אמת. הנתבע, התנצל על אותו פרסום במכתב ההתנצלות והתחייב להימנע מהם באופן פומבי ובכך, יש משום הודאת בעל דין.




לגופם של דברים טענה התובעת, כי היא שוקדת על קידום נושא איכות הסביבה. לא זו בלבד שהיא אינה מקשה על רשתות השיווק והמרכולים בעניין האיסוף כי אם נוקטת בפעולות שונות על מנת להקל עליהם בשיפור שירותיה, במטרה להגדיל את נפח איסוף המיכלים. התובעת, פתחה 13 מרכזים עירוניים להשבת מיכלים מהציבור ומתוכננת פתיחה של מרכזים נוספים. בפעולותיה, היא מקדמת את ערך השמירה על איכות הסביבה והגברת המודעות בציבור לפעילות המחזור וחשיבותו.




ביום 15.1.06 התראיין הנתבע בשעת בוקר בתוכנית רדיו "מה קורה" (ברדיו ירושלים) ואמר: "אני חושב שהם (התאגיד ובעלי מניותיו) עושים מעשה נבלה, ואני משתמש בביטוי עדין, הם פשוט גוזלים את כספי הצרכן הדל...". "אני רציתי לפני שבועיים לקרוא לראש הממשלה בתפקידו כשר לאיכות הסביבה, פשוט לשחרר את מדינת ישראל מהתאגיד הנבזה והעריץ הזה" (סומן כנספח ד' לכתב התביעה, להלן-"הפרסום השני").




בראיון נוסף ביום 15.1.06 (בשעת לפנות ערב), התראיין הנתבע בתוכנית הטלוויזיה "מבט לכסף" בערוץ הראשון ואמר: "התאגיד עושה הכל כדי להרוג את חוק הפיקדון" (להלן-"הפרסום השלישי").




ביום 11.3.07 התראיין שוב הנתבע, בתכנית הטלויזיה "מבט לכסף" (נספח ו' לכתב התביעה, להלן - "הפרסום הרביעי") ואמר:" אלא שבשנת 2000 קלקלו את החוק, הכניסו לתוכו תאגיד מחזור מתווך שהתברר שפועל נגד חוק הפיקדון ואני אומר את זה באחריות, עושה הכל, לוקח, בוגד באמון הציבור בעזרת גוף פרטי שנקרא אמון הציבור ששילמו לו כסף כדי שיגיד שחוק הפיקדון יקר". בהמשך הראיון אמר: " עובד של תאגיד חושב בבוקר, כולל יושבת ראש התאגיד, מה אני אעשה כדי לאסוף מחר פחות? אגב ככה נכנסו כל גורמי הפשע לחוק הפיקדון".




התובעת טוענת כי האמור בפרסומים אינו אמת והם נועדו להכפישה ולפגוע בפעילותה. היא אינה גוזלת את כספי הציבור וכל הכספים המשולמים, משמשים למטרות איסוף מיכלים ריקים וליישום מטרותיה על פי חוק הפיקדון ובכלל זה, הגברת המודעות בציבור להליך המחזור ורתימתו לקידום איכות הסביבה. חשוב מכך, היא מעולם לא שילמה לגוף פרטי כלשהו על מנת שיודיע למענה שחוק הפיקדון יקר ואין שחר להאשמה החמורה כנגדה לפיה היא נתנה יד לכניסתם של גורמי פשע לחוק הפיקדון. הנתבע, לא חזר בו מדבריו החמורים שאינם אמת, גם לא לאחר שהמראיינת בפרסום הרביעי, הסתייגה מאמירותיו והעירה לו שהתובעת אינה שותפה לראיון על מנת להשיב על האשמותיו. במענה לכך החרה החזיק הנתבע והוסיף: "כל אזרחי מדינת ישראל מוקיעים אותם ואני חושב שצריך להגיד את זה קבל עם ועדה" וכן: "זה יצר מין מצב כזה שככל שהתאגיד אוסף פחות מיכלים הוא ישאר עם יותר כסף בכיסיו ובכיסי בעליו ויותר טוב להם".




התובעת טוענת כי היא אינה 'שומרת כסף' אצלה וכל כספי הפיקדון מועברים על ידי בעלי המניות אליה. השימוש בכספים המועברים אליה הוא למטרת איסוף מיכלים ולביצוע פעולות לקידום חוק הפיקדון. עד כה השתמשה בכספים לאיסוף של למעלה ממיליארד וחצי מיכלים ריקים. בכך יש כדי ללמד, כי השימוש בכספים נעשה לפי יעדם ובהתאם למטרות התאגיד על פי חוק הפיקדון ולא על מנת להעשיר את קופתה כפי שטען הנתבע בפרסומים.




במאמרו של הנתבע בעיתון "כוורת" (גיליון מס' 14) נאמר: "מאז עושה התאגיד כל אשר לאל ידו במצוות בעליו, כדי להקשות על בעלי מרכולים ועל הצרכן להחזיר את המיכלים הריקים ולפדות את תמורתם. מרגע שמיכל משקה יוצא ממפתן המפעל, והיצרן (אחד מבעלי התאגיד) גבה את סכום הפיקדון, הוא עושה הכל כדי לא להיפרד מהכסף".. כבר בשנת 2003 הגיע התאגיד לפי נתוניו, לשיעור איסוף של 61.4% (בעוד שבפועל לא עלה על 33.9% בלבד)" ( להלן-"הפרסום החמישי").




לדידה של התובעת כל הפרסומים לעיל (להלן-"הפרסומים"), נעשו בכוונת זדון של הנתבע על מנת לפגוע בה, להשפילה, לבזותה, לפגוע במשלח ידה ובתדמית שלה בעיני הציבור. יש בפרסומים משום לשון הרע כהגדרתו בחוק איסור לשון הרע והוצאת דיבה נגדה. הגישה הפייסנית שלה ביחס לנתבע , במחיקת התביעה הראשונה לא הוכיחה את עצמה ונימצא שהנתבע הפר את התחייבותו כלפיה למרות מכתב ההתנצלות ומכאן, התביעה. יוער כי התובעת, דחתה את ההצעה למתן פסק דין לפי מיתווה שהוצע לצדדים כאמור בהודעתה מיום 24.3.11 וביקשה כי ימוצה הדין עם הנתבע.

טענות הנתבע:


הנתבע דוחה את טענותיה של התובעת כנגדו. תכליתה של התביעה לדידו, להביא לסתימת פיות כלפיו בפרט בהיותו נעדר חוסן כלכלי ומשפטי ואילו לתובעת יתרון בניהול הליכים נגדו לאור מעמדה ומשאביה. תוכנם של הפרסומים, לא הוכחש והאמור בהם אמת לאמיתה ויש להתייחס אליהם לפי הקשרם הכללי. התובעת, פועלת בניגוד לעקרונות תפעול כלכליים בסיסיים ו'זוכה' לביקורת מגורמים שונים, ולא רק ממנו, בשל אופן ניהול פעולותיה (כדוגמת דיון בוועדת הכלכלה בחודש אוגוסט 2005 , נספח ד' לכתב ההגנה; תחקיר בעיתון "דה מרקר" מיום 9.3.07 נספח ה' לכתב ההגנה). בנוסף, קיבלה התובעת את 'אות הקלון הסביבתי' לשנת 2007 בפרס "הגלובוס השחור".




הנתבע מודה כי הוא חתם על מכתב ההתנצלות אך טוען שתוכנו של הפרסום הראשון הוא אמת ומלין כנגד עצת עורכי הדין מטעם עמותת "אדם טבע ודין" שהמליצו לו בזמנו להגיש את מכתב ההתנצלות. גם כיום, עומדות לו ההגנות של 'אמת בפרסום' ו'תום לב' בנוגע לפרסום הראשון.




לגוף הפרסום טען הנתבע, כי לפי סיכום פעילותה של התובעת (נכון לחודש מאי 06') עולה כי הכנסותיה מהפיקדון הן בסך של 593,984,580 ₪ ואילו החזרי הפיקדון, לא עלו על סך של 322,531,250₪ . נותרה אם כן יתרת הכנסות בידי התובעת בסך של 271,453,330 ₪. בכך, יש כדי ללמד על הפגיעה בציבור הצרכנים בנוגע להנבת רווחים עקב אי תפקוד נכון שלה בהתאם לחוק הפיקדון. חיזוק לכך מוצא הנתבע בדברי יו"ר התובעת הגב' נחמה רונן, בראיון מיום 5.6.07 בתוכנית 'לונדון וקירשנבאום' בערוץ 10 : "אני לא יכולה לאסוף 85% , יכול להיות שצריך לפרק אותנו, לקחת מישהו אחר שיודע לעשות זאת (נספח ג' לכתב ההגנה, עמ' 3). לפיכך, חוזר הנתבע וטוען כי התובעת אינה עומדת ביעדים ובמטרות של חוק הפיקדון.




אין ליישב לטעמו של הנתבע, את התנהלותה של התובעת שנמנעת מלהשקיע כספים בפרסום נאות על מנת ליידע את הציבור, היכן וכיצד ניתן לממש את הזכות להחזרת מיכלי משקה ריקים וקבלת פדיון תמורתם. במשך 6 שנים פתחה התובעת רק 16 תחנות להחזרת מיכלים. חלקם, נמצאים בכפרי מיעוטים וביישובי הפריפריה והיא נמנעת מלפתוח עשרות תחנות הדרושות לשירות של מיליוני תושבי גוש דן. התובעת, ירדה מהרף הראשוני לאיסוף שעמד על 1,400 מיכלים כתנאי להיענות לקריאה לפינוי מיכלים ומאוחר יותר קבעה תנאי של 1,100 מיכלים. כתוצאה מלחצים ירדה ל- 900 מיכלים וכיום רק 650 מיכלים. התובעת, גם מסרבת לקבל ממרכולים מיכלים מעוכים או פגומים (מפח או פלסטיק), אף שמכונת ההחזרה האוטומטית מועכת ממילא את המיכל הריק לצמצום הנפח שלהם. לטענתו, היה מקום לתגמל כל מרכול או בית עסק בגובה התמריץ של החזרת מיכלים אותו מקבל "רב אספן" המספק מעל 60,000 מיכלים בחודש, בכדי להביא להגדלת היקף המיחזור. משלא עשתה כן התובעת, התאפשרה כניסתם של גורמים עבריינים לתחום האיסוף.

המתווה הנורמטיבי:



חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן – "החוק" או "חוק איסור לשון הרע") נועד להגן על שמו וכבודו של אדם , יחיד או תאגיד (סעיף 1 לחוק). יחד עם זאת, קיים ערך אחר, שחשיבותו אינה פחותה מהזכות לשם טוב הוא, חופש הביטוי. יש להגשים את שני ערכי יסוד אלו ולמצוא את האיזון ביניהם בניסיון שלא לפגוע באחד מאותם ערכים 'על חשבון' הערך האחר. קיים לעתים ניגוד מובנה בין הזכות לשם טוב והזכות לחופש הביטוי בפרט, כאשר הפרסום בציבור פוגע בשמו הטוב של אדם (ע"א 214/89 אריה אבנרי נ' אברהם שפירא פד"י מ"ג (3) 840) ויצירת איזון ראוי בין אותן זכויות, נקבעו בחוק איסורים והגנות שתכליתם להבטיח הגנה על שמו הטוב וכבודו של אדם מחד ועל שמירה על חופש הביטוי, מאידך (ע"א 6871/99 רינת נ' רום, פד"י נו(4) 72, 90; ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא,שם, 860-862; ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין -אורבך , ניתן ביום 8.2.12 , להלן- "פרשת אילנה דיין").




בבואי לדון בתביעת לשון הרע יש לבחון קודם כל, האם הפרסומים מהווים לשון הרע על פי הגדרתו בסעיף 1 לחוק. לאחר מכן, יש לבחון אם עומדות לנתבע ההגנות להן הוא טוען מכוח סעיפים 14-15 לחוק (ע"א 8345/08 עופר בן נתן נ' מוחמד בכרי, ניתן ביום 27.7.11, להלן-"פס"ד בכרי").




בחינת ההתבטאויות בפרסומים, צריכה להיעשות על פי המשמעות האובייקטיבית שלהם, לפי היסוד העובדתי. אין חובה להוכיח את היסוד הנפשי בדבר כוונה להוציא שם רע, להשפיל , לבזות כאמור בסעיף 2 לחוק ואין חובת הוכחה בדבר מודעות של המפרסם לכך שהפרסום, עלול לפגוע באחר. המבחן הוא, מבחנו של האדם הסביר, כיצד הוא היה מתרשם מהדברים שפורסמו ולא לפי תחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט לגביו נאמרו הדברים. היסוד האובייקטיבי נבחן אם כן בשאלה "...מה השפעתם או זיקתם של דברי לשון הרע להערכה לה זוכה הפרט- התובע בעיני הבריות" ( ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ואח', ניתן ביום 24.2.77 , סעיף 6א. לפסק הדין מפי השופט שמגר כתוארו אז; וראו סעיף 7 לחוק על עוולה אזרחית בפרסום לשון הרע).




אם יקבע כי הפרסום הוא בגדר לשון הרע ואינו נהנה מההגנות הקבועות בחוק, יש לבחון את שיעור הפיצוי ואת טענתו של הנתבע, לפיה אין ליתן פיצוי ללא הוכחת נזק, לתאגיד. בשלבי הבירור השונים של התביעה, יש לשמור על איזון חוקתי בין הזכות לשם טוב ובין הזכות לחופש הביטוי (ע''א 4354/02 רשת שוקן בע''מ נ' לוני הרציקוביץ', פ''ד נח(3) 558 , להלן-"עניין הרציקוביץ'").




מבחנו של האדם הסביר בנוגע לפרסום, צריך להיעשות לפי המשמעות הטבעית והרגילה של הביטויים שנאמרו ולפי הבנתו של האדם הסביר אשר קורא את הפרסומים בכללותם ובהקשרם הנתון ובהתחשב בנסיבות בהן נאמרו ואופי הביטויים (ע"א 466/83 אג'מיאן שאהה, ארכיהגמון בכנסיה הארמנית בירושלים נ' הארכיהגמון יגישה דרדריאן, פ''ד לט(4) 734 וכן עניין הרציקוביץ'). בע"א 740/86 יגאל תומרקין נ' אליקים העצני, פ"ד מג(2)333, מצינו בעמ' 337: "ההלכה היא, שאין חשיבות לשאלה מה הייתה כוונתו של המפרסם מחד גיסא, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים מאידך גיסא. המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מייחס למילים (הדגשה לא במקור- מ.ל.)". על השלבים בבדיקה נאמר מפי השופט ברק, כתוארו אז, בעניין הרציקוביץ' : "בעת ניתוח פרסום יש לעמוד, כשלב ראשון, על מובנו של הביטוי; על המשמעות הטמונה בו. יש לשלוף מתוך הביטוי את פרשנותו הסבירה ולברר אם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני בעיני האדם הסביר. כאשר מדובר בביטוי ציורי, סאטירי או פרודי, משימה זו מורכבת. מטבע הדברים, ביטויים אלה נעזרים בלשון ציורית, במוטיבים, בהגזמה ובעיוות המציאות עד כדי גיחוך. פירוש מילולי של הביטוי יוביל למסקנות מוטעות, כיוון שהוא מפשיט מן הביטוי את אופיו המטפורי לכן יש לייחס לביטוי את המשמעות הסבירה של המילים לפי הקשרן תוך התחשבות באופייה של הסוגה ובהתאם לתפיסות מקובלות של האדם הסביר. עם זאת כאשר בית-המשפט נתקל בקושי פרשני, עליו להעדיף את הפרשנות שלפיה הביטוי איננו לשון הרע. אולם בכך אין די. בשלב שני יש לברר אם משמעותו של הביטוי מקימה חבות בגין עוולת לשון הרע. שיקול חשוב נוסף שיש לשקול במסגרת זו הוא זהות הנפגע מן הביטוי, וביתר דיוק, היותו איש ציבור, דמות ציבורית או אדם פרטי... אין לקבוע קריטריונים נוקשים בנדון. עם זאת בפרשת אבנרי ציינתי כי:"גופים ואנשים, הנושאים במשרות ציבוריות או בתפקידים שלציבור עניין בהם, נוטלים על עצמם מעצם מעמדם ותפקידם סיכונים הקשורים בהתנכלות לשמם הטוב. כמובן, אין בכך כדי להצדיק פגיעה בשמם הטוב, שהוא היקר בנכסיהם, אך יש בכך כדי להחליש את המשקל שיש ליתן לשיקול זה ביחס לחופש הביטוי... מן הרגע שמתעורר דיון ציבורי שאינו במישור עובדתי, עמידותו של הנפגע צריכה להיות גבוהה יותר; עליו להיות נכון לספוג הערות ביקורתיות המתייחסות לדיון זה". בנוסף, בחינת הפרסום, צריכה להיות לפרסום בכללותו ולא רק בבחינת המילים המדוייקות, אל מול הנסיבות החיצוניות הסובבות את הפרסום (פרשת אילנה דיין, שם).




בעניינינו, אין מחלוקת בנוגע לתוכן הפרסומים שהנתבע מודה שנאמרו על ידו ועל היותם בגדר 'פרסום', בעל פה, בכתב או בדפוס לפי הוראת סעיף 2(א) לחוק (סעיפים 33-35, 39-41 , 43, 46-48 ו- 60 לכתב ההגנה) ואין חולק כי התובעת היא "גוף ציבורי" . מעמדה זה, עשוי "להשליך" אותה אל חזית מחלוקת ציבורית שכן, פעילותה נוגעת לכלל הציבור ומשפיעה עליו. בכך, "מזמינה" התובעת תשומת-לב וביקורת ציבורית על פעולותיה (רע"א 3614/97 דן אבי יצחק עו"ד נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, פד"י נג(1) 26, 71 ). הנתבע טוען כי הביקורת שלו כנגד התובעת במסגרת הפרסומים, היא ביקורת ציבורית מותרת על מנת להשפיע על פעולותיה. "עניין ציבורי" יחשב ככזה "אם ידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו – אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו" (ראו: ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון , פד"י נ"ו (2) 607 , להלן-"פרשת אפל"). היכן שמדובר בביקורת ציבורית, יש להעדיף את השמירה על חופש הביטוי על פני שמם הטוב של דמויות ציבוריות, בשל החשיבות החברתית בקיומה של ביקורת על אנשי ציבור ולאור החשיבות בקיום שיח חופשי בממשל דמוקרטי לצורך עיצוב עמדות פוליטיות וציבוריות בחברה.




הסוגיות שבנוגע אליהן התבטא הנתבע במסגרת הפרסומים, הן בעניינים הנכנסים לגדרו של 'עניין ציבורי'. יישום חוק הפיקדון ודיון בשאלת איסוף מיכלים ע"י התובעת לרבות הטמעת דפוסי התנהגות בציבור בנוגע למחזור, הוא עניינו של הכלל ( ראו: סעיף 5 להחלטתי מיום 16.6.2009 ). בהתאם לכך, נידונה התנהלותה של התובעת ביישום החוק בוועדת הכלכלה (נספח ד' לכתב ההגנה ) ובית הדין להגבלים עסקיים (להלן-"בית הדין"), גם הוא נידרש לבחינת טענות בנוגע לפעילותה של התובעת והתייעלותה בהדגישו את מעמדה כתאגיד איסוף יחיד מכוח חוק הפיקדון (פסק הדין בתיק ה"ע 508/04, צורף כנספח א' לתצהירה של הגב' רונן , להלן-"פסק הדין של ביה"ד").




נימצא אם כן כי הפרסומים כנגד התובעת בהיותה כגוף ציבורי, נוגעים לשאלות שיש בהן עניין ציבורי וביקורת בתחום הלגיטימי, מבלי שיש בקביעה זו משום הכרעה בשלב זה בשאלת אופן השמעת הביקורת אם היא בדרך לגיטימית. לאור האמור, בחנתי את התבטאויותיו של הנתבע אם הן בגדר לשון הרע .




סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע:

                     1.   לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1)       להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
                        (2)       לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3)       לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4)       ...
                                    בסעיף זה, "אדם" – יחיד או תאגיד.
הפרסום הראשון:


בפרסום הראשון מיום 4.4.06 במאמרו של הנתבע בכותרת "כיסיו התפוחים של תאגיד המחזור" פורסם במדור דעות (בעמ' 4) נאמר: "עיקר שכחנו:איכות הסביבה נותרה יתומה ומבוישת, כי המחזור לא ממש מעניין: לא את התאגיד, וכאמור אף לא את בעליו. תאגיד המחזור עושה כל אשר בידו להקשות על רשתות השווק, המרכולים, ומעל כולם – ציבור הצרכנים, רק כדי שלא יחזירו את המיכלים הריקים, ובעיקר – שלא יעלה בידם לפדות את תמורתם" (נספח ג' לכתב התביעה). בבחינת הפרסום הראשון, ארחיב בשאלת האיזון בין ערכי יסוד של הזכות לשם טוב וחופש הביטוי ויפים הדברים גם ביחס ליתר הפרסומים.




הביקורת המושמעת בפרסום הראשון, היא בעיקרה כנגד דרכי יישום חוק הפיקדון ע"י התובעת ואם היא ממלאה אחר מטרות חוק הפיקדון בצורה המיטבית. הנתבע סבור כי היישום אינו יעיל בין השאר בהתחשב בהיקף מרכזי האיסוף שאינו מספיק לצרכי האוכלוסייה לרבות מיקומם של מרכזי האיסוף. לדידו, יש לשנות את התמריץ להחזרת מיכלים ע"י צרכנים או מרכולים ובכך להגדיל את היקף המחזור של מיכלים ריקים ולהשפיע בדרך זו על איכות הסביבה שלטעמו נשארה "יתומה ומבויישת". יש דרכים אחרות ונוספות לטעמו, להביא לשינוי דפוסי התנהגות של האוכלוסייה ולהגדלת היקף המיחזור, אם רק יהיה הדבר נגיש ובעל כדאיות כלכלית לאוכלוסייה (סעיפים 37-38 לתצהירו של הנתבע).




טוענת התובעת מנגד, כי היא פועלת ליישום חוק הפיקדון ולהגדלת כמות האיסוף של מיכלים. זאת היא עושה בדרכים שונות ובכלל זה בהקצאת משאבים לפרסום והעמקת המודעות בציבור לאיכות הסביבה ולחשיבות המחזור וכן בהוספת מקומות איסוף (סעיפים 23 ו-26 לתצהירה של הגב' רונן). בנוסף, כאמור בכתב התשובה, טענה התובעת כי היא נמנעת מאיסוף מיכלים פגומים (מעוכים) על מנת למנוע גניבה ורמאות בהבאת מיכלים למחזור. פתיחת מרכזי איסוף בפריפריה, נובעת מהיעדר איסוף מאורגן מבתי עסק ומיעוט מרכולים, באותם אזורים ואין להלין נגדה על כך.




המחלוקת בדעות בעלי הדין ביחס לפעולותיה של התובעת, היא מחלוקת ציבורית לגיטימית אשר יכול שתועלה לדיון ע"י הנתבע בפרסום בעיתונות. הקשר הדברים במאמר, צריך להיבחן בשים לב למיקומו בעיתון במדור 'דעות' ומכאן בידי הקורא הסביר ללמוד כי מובאת ומובעת דעתו של הנתבע דווקא וכי לא עסקינן כתחקיר או מאמר מדעי שעשוי ליצור מצג בעיניו של אמת אחת, לכאורה. אין למנוע השמעת ביקורת ע"י הנתבע למרות מכתב ההתנצלות, לרבות בשאלת ניצול ההכנסות של התובעת. נכונים הדברים בפרט כאשר לתובעת בהיותה גוף ציבורי, עומדת האפשרות להציג בפני הציבור את הרציונל שלה בנוגע לניהולה, בין אם מיוזמתה ובין אם במענה לפרסומים בנוגע לה (על הנגישות של אישי ציבור לאמצעי התקשורת ראו : ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פד"י מו(5)555, 570 ). התובעת, אינה מלינה כנגד קיום דיון ציבורי בעניינה, כי אם טוענת כי במסגרתו התבטא הנתבע באמירות מבזות ומכפישות, שאינן אמת (פרק ג' בסיכומיה, עמ' 17-18).




הניהול הכספי של התובעת, יכול מטבע הדברים להתבצע בדרכים שונות. שאלת ניצול משאביה עשוי להביא לדיון ציבורי ויכול שהדיון יהיה דיון נוקב . גם אם במסגרת הדיון ציבורי והפרסום המהווה אמצעי לקיומו של דיון שנועד לשנות מדיניות כבעניינינו מובאים, ביטויים ציוריים שלעיתים בדרך הגוזמה (כדוגמת הדימוי בנוגע לאיכות הסביבה שנותרה "יתומה ומבויישת", בפרסום הראשון), אין בכך כשלעצמו, משום ראייה לכוונה לבזות, להשפיל את התובעת או לשים אותה ללעג בעיני הציבור (ראו: פרשת הרציקוביץ'). חופש הביטוי כמובא לעיל, תכליתו לאפשר דיון ציבורי שנועד בדרך כלל להשפיע על דרכי הפעולה של גוף ציבורי בעניין ציבורי ( פרשת אפל, עמ' 621 , ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' ונטורה, פד"י מח(3)808,826). לפיכך, הביקורת במסגרת הפרסום הראשון כנגד יתרת הכנסותיה של התובעת ושאלת ניצול ההכנסות, משליכה על אופי ההתבטאויות. אין להקפיד, על כל מילה ומילה בפרסום, כי אם לקרוא את אותן התבטאויות בהקשר לביקורת גופה (ראו: פרשת אילנה דיין).




הנתבע, התבטא בביטוי ציורי מוגזם, אך השתכנעתי כי הדבר נעשה על מנת לעורר את הציבור לביקורת שלו ולהשפיע על עמדות חברתיות וכלכליות בנוגע לישום חוק הפיקדון (ראו: פרשת הרציקוביץ' וסעיפים 33-41 לתצהירו של הנתבע). לפי המסגרת הנורמטיבית וההלכה הפסוקה כמובא לעיל ומשלא מצאתי כי 'הותר הרסן' לפגיעה בשמה הטוב של התובעת במסגרת הפרסום הראשון וכן, לאור המאמר בכללותו המזמין את הציבור לקיים דיון ציבורי בדבר יישום חוק הפיקדון, לא מצאתי כי הוא נכנס לגדר לשון הרע. בקביעותיי אלו, אין משום קביעה בשאלת היתרונות והחסרונות בניהול כזה או אחר של התובעת שכן, לא נידרשת הכרעה בשאלה זו לבירור תוכנן של התבטאויותיו של הנתבע, אם הן בגדר לשון הרע. בדומה לבחינת התועלת שיכולה לצמוח מחוק הפיקדון שנעשתה ע"י גורמים מקצועיים שונים האמונים על ביקורת על התאגיד הן במשרדי הממשלה ,הן בועדות הכנסת וע"י מבקר המדינה כמו גם בית הדין, לרבות עריכת מחקרים ומתן דו"חות בנוגע לאיסוף (נספחים לתצהירה של הגב' מצא- רום, עדותו של מר רגב- כבירי על מחקרי אמון הצבור ודו"חות כדוגמת דו"ח יקיר פלסנר ודו"ח גביש עמ' 3 ו-5 בפרוטוקול מיום 22.3.09), יכול שתתוסף לכל אלה ביקורת של הנתבע על יעלות התאגיד. הביקורת, היא ביקורת לגיטימית ואין לשלול ממנו את חופש הביטוי בפרט כאשר בידי התובעת, האפשרות להציג את משנתה בציבור ולסתור את דיעותיו של הנתבע לשיטתה.




התובעת עצמה, מודה כי קיימים יתרונות וחסרונות בחוק הפיקדון וכי הוא טעון תיקון אך טוענת, כי אין לה כל אינטרס להשאיר את הכסף אצלה ולהיפך, היא מנצלת אותו באופן ראוי (תצהירה של הגב' רונן סעיפים 26.12 , 27.3 , תצהירה של הגב' מצא- רום סעיף 5 ודו"ח רו"ח זיו האפט, נספח א' לתצהירה, להלן-"דו"ח זיו האפט", סעיפים 4.4 בעניין הכנסות מפקדונות בניכוי החזר פיקדון וכן הוצאות התאגיד בסעיף 4.5 לדו"ח וסיכום לטבלה בדבר עלות מיכלי משקה לפי אחוזי איסוף שונים, עמ' 38 בדו"ח). לטעמה, גם אם קיים צורך בהתייעלות (ראו הערות בדו"ח זיו האפט) , לא מדובר בבזבוז והנתבע לא הוכיח כי ניהול אחר, יהיה ניהול טוב יותר (בסיפא של דו"ח זיו האפט , עדותה של הגב' מצא- רום מיום 22.3.09 , עמ' 28 לפרוטוקול, תעודת עובד ציבור של ד"ר ענבר לרבות הטבלאות שהוגשו על ידו ועמ' 18 בעדותו מיום 17.2.11 ). על מגבלות החוק מצינו גם בפסק הדין של בית הדין (נספח א' לתצהירה של הגב' רונן), בין השאר בהיעדר תמריץ משפטי-כלכלי ליצרניות וליבואניות המשקאות להקים תאגידי מיחזור שונים . בכך, נמנעת תחרות שתביא להוזלה של עלות האיסוף ונידרש שינוי חקיקה מקיף (סעיף 39 סיפא לפסק הדין). בנוסף, קבע בית הדין כי חוק הפיקדון מטיל על רשתות השיווק עלות לטיפול במיכלי המשקה בקבלתם מהצרכנים וכי "לא ברור מה מתוך שיעור נזקן הוא התוצאה של חוסר היעילות של תאגיד האיסוף" ופיתרון הבעיה, צריך שיוסדר ע"י המחוקק (פסקה שנייה בסעיף 41 לפסק הדין של ביה"ד). למרות תהיותיו של בית הדין, אושר על ידו ההסדר הכובל של התובעת והוער בפסק הדין כי אכן קיים פרדוקס מובנה בחוק לפיו, ככל ששיעור האיסוף ע"י התובעת גבוה יותר, כך קטנים המשאבים הכספיים העומדים לרשותה וככל שיגדל האיסוף, יגדלו הוצאותיה של התובעת. על כך נאמר בסעיף 23 לפסק הדין: "...חוק הפיקדון יוצר מעין "מחסום מימוני" לפעולות תאגיד האיסוף ומאפשר פעולה מאוזנת בהיקפי איסוף של עד 65%" וגם אם התובעת, תפעל ביתר יעילות אין לשלול שהדבר היה מגדיל את האיסוף מזה שהושג בפועל, אך מדובר בתוספת שולית ולא בשינוי מהותי (בסיפא של הפסקה הראשונה , בסעיף 23 לפסה"ד של בית הדין). לפיכך, אושר לתובעת להמשיך את פעילותה למרות קיומו של הסדר כובל, באיסוף של 65% (נספח ג' לכתב ההגנה , תמליל הראיון בערוץ 10 של הגב' נחמה רונן , עמ' 3 שורות 5-6 מלמעלה).




אמנם, היה בידי הנתבע לעורר את הציבור לביקורת בשאלת ניהולה של התובעת, מבלי הכותרת בפרסום הראשון:"כיסיו התפוחים של תאגיד המחזור", שעשוי להכפיש את התובעת כאילו היא אינה עושה שימוש בכספה, אך אין להתעלם מהקשר הדברים במלוא המאמר בו הוצגה דעתו האישית של הנתבע בין השאר בשאלת התייעלות וניצול משאביה ובהיותה, ביקורת לגטימית (כמובא לעיל, בהפנייה לדו"ח זיו האפט ולפסק הדין של ביה"ד) . חשוב מכך, אין במאמר כדי ליצור רושם בדבר פעילות של התובעת בניגוד להוראות חוק הפיקדון ולא השתכנעתי כי היה בפרסום זה משום תיאור של התנהגות שלילית של התובעת במטרה להשפיל או לבזות אותה. המצג של 'שימור הכסף' בכיסיה של התובעת , אין בו משום אמירה על שימוש 'לא כשר' בכסף או על טובת הנאה שניתנת שלא כדין לתובעת כי אם ביקורת על אופי פעולותיה ועל ניהול אחר שרצוי שייושם לדידו של הנתבע. יוער, כי הציבור לא נחשף למלוא ההוצאות של התובעת בגין ניהולה ולדברי הגב' מצא - רום בעדותה, הדבר נעשה על מנת לא לפגוע בפרטיות של הנוגעים בדבר אך, מלוא הנתונים הוצגו בפני המשרד לאיכות הסביבה (ראו דו"ח זיו האפט בפרק ההוצאות , עמ' 27 בעדותה של הגב' מצא-רום מיום 22.3.09). גם לאור זאת וכפי שציין בית הדין, אין למנוע מהנתבע להידרש לשאלת ההוצאות של התובעת אף שבקביעתי זו, אין משום הכרעה במחלוקת גופה בשאלת הניהול המיטבי של התובעת , שאינו רלוונטי לתביעה בעילה של לשון הרע .




לכותרת המאמר, ניתן הסבר בגוף המאמר בנוגע לקושי של הציבור לטעמו של הנתבע, לקבל את דמי הפיקדון בדרך קלה יותר ונגישה יותר: " הצרכן שאינו יכול עוד לממש החוק ולקבל בחזרה את דמי הפיקדון נפגע על ידי אוליגופול יצרני המשקאות, הגורפים כל שנה 120 מיליון שקל לכיסיהם התפוחים ממילא". הנתבע הציג אי הלימה לדידו, בין ההכנסות של התובעת מול הקושי של הצרכן ורשתות השיווק לממש את זכותם לפי החוק, בקבלת דמי הפיקדון. התובעת, אינה חולקת כי קיימים קשיים בנדון אך הללו אינם רובצים לפיתחה כי אם להוראותיו של חוק הפיקדון ולסמכויותיה מכוחו כפי שמצינו גם בפסק הדין של בית הדין. במערכת האיזונים, יש להעדיף את חופש הביטוי ומתן אפשרות לשיח ציבורי, על פני החשש לפגיעה בשמה הטוב של התובעת בנוגע ל'שימור הכסף' כפי שעולה מהפרסום. נכונים הדברים, בפרט לאור מעמדה של התובעת מכוח החוק ובהיותה תאגיד יחיד לאיסוף, המעצים את הביקורת הציבורית הצפויה עליה. לפיכך, נדחית התביעה בנוגע לפרסום הראשון.

הפרסום השני:


ביום 15.1.06 בשעה 09:35 התראיין הנתבע בתוכנית הרדיו "מה קורה" המשודרת ברדיו ירושלים ואמר: "אני חושב שהם עושים מעשה נבלה, ואני משתמש בביטוי עדין, הם פשוט גוזלים את כספי הצרכן הדל...". בנוסף אמר: "אני רציתי לפני שבועיים לקרוא לראש הממשלה בתפקידו כשר לאיכות הסביבה, פשוט לשחרר את מדינת ישראל מהתאגיד הנבזה והעריץ הזה" (נספח ד' לכתב התביעה).




התובע התריע בתוכנית מפני התובעת אשר גוזלת את כספי הצרכן הדל. השימוש של הנתבע בביטוי "מעשה נבלה", צריך להיבחן לפי מובנו בלשון השגורה של האדם הסביר. מובנו של הביטוי הוא מעשה שחיתות (ראו: מילון אבן שושן, 'מעשה נבלה'). חומרה נוספת לביטוי הנ"ל, החמור כשלעצמו, מצאתי בהמשך דברי הנתבע על 'גזלה בלשון עדינה' של התובעת מהם משתמע כי מעשיה של התובעת חמורים אף ממעשה נבלה ( ראו סעיף 3 לחוק, על לשון הרע 'במשתמע').




הביטויים בפרסום השני, אינם על על דרך המטאפורה, לחיזוק מסריו של הנתבע על מדיניותה של התובעת בנוגע לאיסוף ולשאלת ניצול לא נכון של הכנסותיה לטעמו, כי אם על "מעשה נבלה", קרי: מעשים לא חוקיים של גזל ושחיתות בפעולותיה. בכך, יש כדי להציג את התובעת כגוף בזוי ונילעג . ניחא, אילו קרא הנתבע לראש הממשלה, לבחון את התנהלותה של התובעת לאור הערותיו הנוקבות כנגד ניהול התאגיד בהיות הקריאה בגדר ביקורת לגיטימית שנועדה לשנות מדיניות לפי שיטתו של הנתבע. לא כך נהג הנתבע כי אם הוסיף ל'מעשה הנבלה' תואר לתובעת באומרו: "התאגיד הנבזה", אשר גם בו יש כדי להביע ביזוי ושאת נפש מהתנהגות של התובעת. לאור האמור, אני קובעת כי יש בפרסום השני משום לשון הרע כהגדרתו בחוק.


הגנת אמת הפרסום:



סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובע: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". על פי סעיף 14 קיימת הגנה טובה מפני פרסום לשון הרע, אם הוכחו אמיתות הפרסום והיות הפרסום עניין ציבורי במצטבר וההכרעה בדבר קיומם של שני אלה, נעשית על פי מבחן אובייקטיבי. נטל ההוכחה לאחר הוכחת לשון הרע מתהפך ומוטל על הנתבע, להוכיח את אמיתות הפרסום במידה הקבועה במשפט האזרחי ועל פי מאזן ההסתברויות. על מי שמבקש להינות מתחולת ההגנה "להביא כמות הוכחה, שמידתה תעמוד ביחס מתאים לרצינות תוכן הדיבה" (ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' מזרחי, פד"י מא(2) 169, 186). היסוד הראשון, בהוכחת אמיתות הפרסום עניינו עובדתי-אמפירי הנוגע ליחס,התאמה וקורלאציה בין הפרסום לבין המציאות העובדתית האובייקטיבית, הואיל ואין רצון לפרוש הגנה על פגיעה בשמו הטוב של אדם בפרסום שאינו אמת. בפרשת אילנה דיין נקבע כי "האמת העובדתית" תיבחן בהתאם למועד הפרסום, כפי שהייתה ידועה למפרסם גם אם בדיעבד התברר, שלא היה מדובר באמת לאמיתה. "על המפרסם להראות איפוא כי הפרסום היה אמת כפי שהייתה ידועה בעת הפרסום. אין הוא נדרש להציג אמת שמתגלית בדיעבד" (סעיפים 91-92 לפסק הדין). זאת ועוד, לא נדרשת זהות מוחלטת בין מצב הדברים בפועל ובין תוכן הפרסום, כי אם שהמשמעות הכללית העולה מהפרסום תואמת למציאות העובדתית. גם אם נוכח בית המשפט שקיים פער בין המציאות לבין התיאור בפרסום, עדיין יכול הוא לקבוע כי עומדת לנתבע הגנת הסעיף, אם מצא שמדובר ב'פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש' (בהפניה לע"א 10281/03 אריה (אריק) קורן נ' עמינדב (עמי) ארגוב, ). המשמעות של הדברים שנאמרו, נבחנת על פי השומע או הקורא הסביר וכוללת הן את המסר המובע בפרסום באופן ישיר, והן את המסרים המובעים בו בעקיפין ובין השורות (ע"א 5653/98 אמיליו פלוס נ' דינה חלוץ, פ"ד נה(5) 865).




היסוד השני, נוגע למידת העניין הציבורי שבפרסום המאפשר את הפרסום הפוגעני חרף לשון הרע (ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ואח', פ"ד לא (2) עמ' 299). "האינטרס בעניין ציבורי מחייב את קיומו של הצורך הציבורי בפרסום שטמון בחובו משקל סגולי המצדיק את הפגיעה בשם הטוב של אדם, מבחינת רצון הציבור ככזה המעוניין בפרסום לטובת הציבור, כאשר במסגרת זו תיבחן זכות הציבור לדעת. הבחינה באיזו מידה קיים אינטרס ציבורי בפרסום, תיקבע על-פי "מבחן התועלת", ביחס המצדיק פגיעה בשם טוב של אדם אל מול התועלת הציבורית בגיבוש דעתו בענינים ציבוריים". בחינה זאת נעשית על דרך של איזון בין האינטרס של הפרט הנפגע שלא יפורסמו עליו פרטים נכונים אך פוגעים, לבין חופש הביטוי והאינטרס של הציבור בידיעת הפרטים. ברי כי ככל שהפרסום נוגע לעניינים הקשורים במישרין לציבור הרחב, קטן באיזון הכולל משקל האינטרס של הנפגע וגובר משקלה של זכות הציבור לדעת"(ע"א 10281/03, שם). לפיכך, ההגנה לא תישלל בשל כך בלבד, שלא הוכחה אמיתות של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש.




בחינת הגנת "אמת דיברתי" תיעשה בהתייחס לנאמר בראיון בכללותו שכן מלוא המאמר מביא להתרשמות זו או אחרת של השומע הסביר ממנו, לביסוס בסיטויים שהם בגדר לשון הרע. הנתבע אמר שהתובעת, לא רק שאינה מסתפקת ב- 110-120 מיליון ₪ פטורים ממס כי אם רוצה יותר ולכן, היא יוצאת בקמפיין להתנדב ולהשיב לה את המיכלים הריקים בהתנדבות ולא לפדות אותם תמורת כסף. מכאן הסיק הנתבע כי 'כולנו מפסידים' מהמצב הקיים למעט התובעת, שמרוויחה יותר כסף ומפעילה לוביסטים ויחצנים לטובתה ויש לכן, לבטל את ההכרה בה (עמ' 3-4 לנספח ד' לכתב התביעה). מסקנות אלו של הנתבע, הם בגדר ביקורת לגיטימית (כאמור בדיון בנוגע לפרסום הראשון). בה בשעה, תוכן דבריו של הנתבע במאמר וטענותיו לרבות ראיותיו כנגד התנהלותה של התובעת, אינם מבססים ומוכיחים 'מעשה נבלה' וגזל או מעשים חמורים מגזלה אלהם רמז הנתבע באומרו כי נקט ב'לשון עדינה'. בדברי הנתבע ובדעותיו כנגד ניהול לא מוצלח ולשיטתו ניהול לא ראוי של התאגיד, אין משום ראיה לפעולה בלתי חוקית של התובעת וודאי, לא למעשה נבלה או גזל. בית הדין העיר בפסק הדין כאמור, כי קיים קושי מובנה בחוק הפיקדון העשוי להביא למצב בו הכנסותיה של התובעת גדלות, ככל שהיקף האיסוף נמוך יותר וראוי שהמחוקק, יידרש לכך.




לפיכך, גם אם הנתבע סבור כי מצופה מהתובעת שתפעל להגדלת שיעור האיסוף בשינוי פעולותיה מול הצרכן ורשתות השיווק ובהעדפתם על פני רבי אספנים, אין בטענותיו בנדון כדי לבסס את אמיתות אמירותיו הקשות בדבר מעשה נבלה או גזל מול 'המציאות האובייקטיבית' (א' שנהר, דיני לשון הרע, עמ' 217). דבריו אלו של הנתבע, אינם בנוגע ל"פרט לוואי" (כאמור בסעיף 14 לחוק) כי אם הן נועדו ליצור מצג לפיו בגין אותה התנהגות יש להפסיק לאלתר את פעילותה של התובעת ונועדו גם, לשים אותה ללעג וקלס בפני הציבור. לפיכך, לא הוכחה ההגנה של "אמת דיברתי" בפרסום השני.


הגנת תום לב:


סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע קובע:

במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
(1) הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע, או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3;

(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;
(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;
(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;
.
....

לעניין נטל ההוכחה סעיף 16 לחוק קובע:
(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף
15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום
בתום לב.
(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים
בפרסום אחת מאלה:
(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15.



נקודת האיזון בין הזכות לשם טוב ובין חופש הביטוי המגנה על האינטרס הציבורי מצויה בדרישת תום הלב. הגנת תום הלב חלה בהתקיים שני תנאים מצטברים. האחד שהפרסום נעשה בתום לב והשני, שהתקיימה אחת הנסיבות המנויות בסעיפי המשנה של סעיף 15 (ראו: בפרשת אילנה דיין). תום לב, הוא תנאי יסוד להגנה הפרושה בחלופות שנקבעו בסעיף 15 לחוק והתוכן אותו יש לצקת לגביו, משתנה בהתאם להקשר הנורמטיבי שבו הוא מופיע ביחס לכל אחת מהנסיבות המפורטות ( ע"א 788/79 ריימר נ' רייבר פ"ד לו(2) 141, 148). לעניין בחינת התום הלב "ניתן למנות את הכוונה שעמדה מאחורי הפרסום, האם כוונת זדון או שמא כוונה אחרת; את אמונתו הכנה של המפרסם באמיתות; את נושא הפרסום ומושאו – האם נסב הפרסום על דמויות ציבוריות ועל סוגיות פוליטיות, אקטואליות או אחרות שלציבור עניין רב בהן; את מידתיות הפרסום – לשונו, סגנונו, נוסחו והיקף התפרסותו, כאשר אלה עומדים אל מול העניין שבו עוסק הפרסום; במקרים מתאימים, נקיטת אמצעים סבירים לבדיקת אמיתות הדעה אף היא שיקול רלבנטי, וכך גם סבירות המסקנה שצמחה מתוך התשתית העובדתית עליה היא מסתמכת." (רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר , ).




בפרשת אילנה דיין, נאמר מפי המשנה לנשיאה השופט א' ריבלין בסעיף 113 לפסק הדין: "למושג "תום לב", בהקשרים שונים, אין משמעות אחידה. גם בתוככי סעיף 15 עצמו אין לתת פרשנות אחת לתום הלב הנדרש בנסיבות המנויות בחלופות השונות שבסעיפי המשנה. ככלל, ניתן להתחשב לצורך בחינת תום הלב בהקשר זה במידת הסבירות שבפרסום, במידת אמונתו של המפרסם באמיתות הפרסום ובמידת הזהירות של המפרסם בבודקו את אמיתות הפרסום. "תום הלב הנדרש בכל אחת מההגנות יתבטא, לפיכך, בדרישה לדרך התנהגות מסוימת ולמצב נפשי מסוים, אשר בהצטרפם לעשיית הפרסום בנסיבות הנדרשות בהגנה הספציפית, יצדיקו את הפגיעה בנפגע, לאור האינטרסים שלמענם נוצרה ההגנה". בפסק הדין, הורחבה הפרשנות להגנת סעיף 15(2) לחוק להחלתו גם ביחס לפרסום עובדתי בעניין ציבורי משמעותי שנעשה בתום לב, תוך עמידה באמת מידה של "עיתונות אחראית" (סעיף 77 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן ובהסכמת השופט י' עמית).




הגנת תום לב תהא הגנה טובה אם הנתבע, עשה את הפרסום בתום לב כאשר היחסים בינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות את אותו פרסום. בית המשפט הכיר בחובה לפרסם בקשר עם הגנה זו, כאשר "לפחות רובו של חוג האנשים בעלי השכל הישר, שהיו נמצאים במצבו של הנתבע, היו חושבים זאת לחובתם בנסיבות המקרה" או כאשר על-פי השקפת עולמו הערכית של בית המשפט יש כדי לקבוע שהמפרסם פעל בגדרה של חובה מוסרית או חברתית. בנוסף, במקרים בהם המידע מושא הפרסום הוא בעל חשיבות חברתית לציבור המבססת את הצורך בפרסום, למרות לשון הרע שבו וגם אם יתברר בדיעבד שתוכן הפרסום אינו אמת" (ע"א (ת"א) 3721/04 אבי כהן נ' אלי וילצ'יק, עו"ד , ).




הנתבע, לא פרש בכתב ההגנה אילו מסעיפי המשנה עומדים לו לביסוס אותה הגנה (סעיף 62 לכתב ההגנה) אך מטיעוניו עולה כי ההגנה היא בשל 'מניעיו הטהורים' ומתוך רצון לתרום לחברה ולמדינה (סעיפים 55 ו-58 לכתב ההגנה). היטב היה ידוע לנתבע מיהו הנפגע מהפרסום (כאמור בסעיף 15(1) לחוק ) ומעדותו, כמו גם מפרסומיו, עולה כי הוא פעל ביודעין בפרסומיו כנגד התובעת (סעיף 15(2) לחוק) על מנת להביא להפסקת פעילותה. הנטל, מוטל על הנתבע לפי הוראת סעיף 16 (א) לחוק להוכיח כי הוא נכנס לגדר הנסיבות האמורות בסעיף 15 לחוק ובמידה והפרסום, לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות רק אז, קיימת חזקת תום לב.




בנוסף, סעיף 16(ב) לחוק קובע כי לא תקום חזקת תום לב , אם הפרסום אינו אמת והנתבע לא האמין באמיתותו, או שלא נקט באמצעים סבירים לפני הפרסום לוודא את אמיתותם או אם נתכוון לפגוע באמצעות הפרסום, במידה גדולה מהסביר. אם לא נתקיימו תנאי סעיף 16 (א) ו -16(ב) לחוק, על הנתבע להוכיח את תום לבו בפרסום (א' שנהר, דיני לשון הרע, עמ' 257 ).




לא די בצורך כללי להזהיר את הציבור מפני התנהלותה של התובעת, גם אם קיים אינטרס ציבורי או חברתי להביא לשינוי בהתנהלותה , על מנת שתקום לו הגנת תום הלב . כדברי השופט ויתקון בע"א 213/69 חברת החשמל נ' עיתון הארץ , פד"י כג (2)84, 94:" אין להרחיב עיקרון זה כדי ליתן הכשר כללי לכל פרסום בו שוללים את כשרם ואת יושרם של אישי ציבור בהתנהגותם בעינייני ציבור"(ראו גם בע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ, פד"י נה(5)865 ) ויש להפריד הפרדה ברורה, בין תיאור העובדות המוצגות ובין הבעת דעה עליהן במסגרת הפרסום (ד"נ 9/77 חברת החשמל בע"מ נ' עיתון הארץ בע"מ , פד"י לב(3)337,350 ).




לא היתה חובת אזהרה לציבור מפני התובעת 'הגזלנית' כדידו של הנתבע, להבדיל מזכותו להביע את דעתו על התנהלותה. הנתבע, לא הוכיח כי נקט באמצעים סבירים על מנת למנוע את הטעות בפרסום בדבר היותה גזלנית ואין בהיעדר כוונת זדון, משום ראייה לתום לבו (שנהר, דיני לשון הרע, עמ' 331). מהעדויות עולה כי הנתבע, נכח בדיוני ועדת הכלכלה (כאמור בפרוטוקולים של הדיונים , נספחים ה', ו' לתצהירו) וכן הוכח כי היה ידוע לו על פסק הדין שניתן ע"י בית הדין שבמסגרתו, נבחנו בין השאר טענות שונות ובכללן טענות ממן טענותיו של הנתבע שנכללו בפרסומים. לפיכך, לא קיים אינטרס חברתי לפרסום דברים שהם בגדר לשון הרע על מנת להשפיע על מדיניות התובעת או על הציבור בנוגע ליישום חוק הפיקדון ובפרט, כאשר היה ידוע לנתבע שהגורמים האמונים על בחינת כשרות פעולותיה של התובעת, לא קבעו שהתובעת פועלת שלא כדין (לרבות בדו"ח זיו- האפט אליו התייחס ביה"ד).




בנוסף לכך, אין להתעלם ממכתב ההתנצלות בבחינת הגנת תום בלב של הנתבע. ההשתק השיפוטי נטוע בבסיסו על חובת תום הלב, הגינות ותקנת הציבור ונועד לשמור על טוהר ההליך המשפטי ולמנוע מבעל דין לנצל לרעה את בתי המשפט ולפגוע בכך בהשטלת הצדק. במישור הפרטי, תכליתו למנוע תוצאות בלתי צודקות המתחייבות לכאורה על-פי הדין. (ראו: ע"א 513/89 S/interlego a נ' lines bros. S.a-exin , פד"י מח (4) 133). דוקטרינת ההשתק השיפוטי משתיקה בעל דין מלהעלות טענות עובדתיות ומשפטיות הסותרות את גרסתו הראשונה, אף אם הן נכונות, וזאת מחמת חוסר תום לב וטוהר ההליך השיפוטי. על-פי כלל זה, אם העלה אדם טענה בהליך מסוים וטענתו התקבלה, ובעקבות זאת זכה בטובת הנאה, הוא יהיה מנוע מלהעלות טענה סותרת בהליך אחר. השתק זה חל גם כאשר לבעל דין נתונה הבחירה בין שני מסלולים המקימים לו זכויות. משבחר במסלול אחד וזכה בו, אין הוא יכול לדרוש את הזכות גם במסלול האחר (רע"א 6753/96 מ.מ.ח.ת. בע"מ נ' ישראל פרידמן, פד"י נ' (5) 418).




לא הוכח תום לבו של הנתבע באמירותיו הפוגעות נגד התובעת שבגדר לשון הרע, בפרט לאור סעיף 3 במכתב ההתנצלות שלו לתובעת שלא לחזור על אמירותיו (לפי סעיפים 1 ו-2 למכתבו) שבגינו, הסכימה התובעת למחוק את התביעה הראשונה. הנתבע טען בכתב ההגנה (בסיפא של סעיף 32) כי חתימתו על מכתב ההתנצלות נבעה מרצונו המובהק להסיר מעליו את איום התביעה. בכך, יש משום טובת הנאה שזכה בה מביטול ההליך כנגדו. חשוב מכך, אין בידי הנתבע להוכיח את תום לבו לפי מבחניו בחוק ובהלכה הפסוקה בתביעה בעילה של לשון הרע לאור מכתב ההתנצלות בידיעתו על פגיעתו בתובעת אם יחזור על הכפשותיו כנגדה. הנתבע, היה מיוצג ע"י ב"כ מעמותת "אדם טבע ודין", הוא הגוף שעתר בפני בית הדין כנגד ההסדר הכובל. לאור בקיאותו הוא במחלוקת עם התובעת ובהיותו מיוצג, על ידי מי שבקי בכך לאור ניהול הליכים אחרים (בפני ביה"ד), אין בידי לקבל את טענתו לפיה מכתב ההתנצלות הוגש רק מחמת עצת אחיתופל של עוה"ד שלו. לפיכך, לא עומדת לו הגנת תום הלב ולהיפך, יש לבחון את התבטאויותיו ושאלת הפיצוי לתובעת, על רקע אותו מכתב. לא בכדי הגיש הנתבע את מכתב ההתנצלות לתובעת ודווקא בשל כך, היה עליו לנהוג הקפדה וזהירות יתירה בברירת מילותיו ובכך, הוא לא עמד.




לאור האמור, לא השתכנעתי כי הנתבע נהג בתום לב ולא עומדת לו הגנה זו.

הפרסום השלישי:


ביום 15.1.06 בשעה 17:44 התראיין הנתבע בתוכנית הטלוויזיה "מבט לכסף" בערוץ הראשון ואמר: "התאגיד עושה הכל כדי להרוג את חוק הפיקדון" (נספח ה לכתב התביעה). הצופה הסביר בתוכנית, מבין שדעתו של הנתבע היא שהתובעת עושה הכל כדי 'להרוג את חוק הפיקדון' הואיל ובעליה מעוניינים לחבל בחוק הואיל והם גבו כבר את העלות עבור המיכל, מעת שהוא יצא מהמפעל. לכן, התאגיד לא מעוניין עוד שהצרכן יוכל להחזיר את המיכל ולפדותו ועושה הכל, על מנת להקשות עליו בפדיון המיכל. לאור זאת, קרא הנתבע ליטול מהתובעת את מעמדה כתאגיד מיחזור.




דבריו אלו של הנתבע, אינם מגיעים לכדי לשון הרע שכן, אין בהם כדי לייחס לתובעת תכונה המהווה מטרה לבוז וללעג. בדומה לקביעותיי בנוגע לפרסום הראשון, יש לבחון את הפרסום השלישי לפי מכלול הדברים, במסגרת שיח חופשי על עניין ציבורי שתכליתו להביא לשינוי חברתי-כלכלי. אין לפרש את התבטאותו של הנתבע כהאי לישנא, כי אם כדימוי שנועד להשפיע על הציבור ועל מ"מ השר, על מנת להביא לשינוי ביישום חוק הפיקדון. גם אם הדברים, יכולים להתפרש בעיני האדם הסביר כביקורת שלילית על התובעת, הם אינם בגדר לשון הרע במובנו של החוק בהתחשב במלוא דברי הנתבע בראיון בו הקצין הנתבע את התבטאותו כמטאפורה, על רקע מכלול הדברים ואין לבחון כל מילה ומילה בדקדקנות(ראו פרשת אילנה דיין). לפיכך, נדחית התביעה בנוגע לפרסום השלישי.

הפרסום הרביעי:


ביום 11.3.07 התראיין הנתבע בתוכנית הטלוויזיה "מבט לכסף" בערוץ הראשון והתבטא כך: " אלא שבשנת 2000 קלקלו את החוק, הכניסו לתוכו תאגיד מחזור מתווך שהתברר שפועל נגד חוק הפיקדון ואני אומר את זה באחריות, עושה הכל, לוקח, בוגד באמון הציבור בעזרת גוף פרטי שנקרא אמון הציבור ששילמו לו כסף כדי שיגיד שחוק הפיקדון יקר" ובהמשך הוסיף ואמר " עובד של תאגיד חושב בבוקר, כולל יושבת ראש התאגיד, מה אני אעשה כדי לאסוף מחר פחות ? אגב , ככה נכנסו כל גורמי הפשע לחוק הפיקדון". המראיין הגיב על הדברים באומרו "דני, הם לא כאן בשביל באמת להגן אולי על ההאשמות שהן מאוד חריפות". הנתבע המשיך ואמר "כל אזרחי מדינת ישראל מוקיעים אותם, ואני חושב להגיד את זה קבל עם" וכן: "זה יצר מין מצב כזה שככל התאגיד אוסף פחות מיכלים הוא ישאר עם יותר כסף בכיסיו ובכיסי בעליו ויותר טוב להם" (נספח ו' לכתב התביעה).




מבחינה אובייקטיבית, הצופה הסביר שנחשף לתוכנית למד מדברי הנתבע, שהתובעת היא "שורש כל הרע" (עמ' 2 בנספח ו') הפועלת בניגוד לחוק הפיקדון, לוקחת מהציבור ובוגדת באמון הציבור. לטענת הנתבע, התובעת קבעה לעצמה "נקודת איזון" ועושה כל מאמץ להגיע אליה בכל שנה אך אינה משתדלת להגדיל את היקף האיסוף אף שבפועל ניתן להגדיל באופן משמעותי את האיסוף. בנוסף, התובעת נמנעת מבדיקת נתוני הייצור ומאפשרות מסתברת להגדלת התקציב למחזור ולאיסוף. דברי לשון הרע של הנתבע בפרסום זה, אינם בדברי ביקורת אלו בהבעת דיעה לפיה יש וניתן לאסוף יותר מהצרכנים והרשתות. דברי הנתבע בפרסום הרביעי, מגיעים לכדי לשון הרע הם בקביעות עובדתיות לפיהן התובעת, הפעילה גוף פרטי בתשלום על מנת שיגיש מסקנות 'מוזמנות על ידה' לפיהן איסוף מיכלים באמצעות חוק הפיקדון יקר, מעבר לתועלת הנובעת ממנו וכי החוק אינו חוק טוב . מתן תשלום לגוף חיצוני "אמון הציבור", על מנת שישרת אינטרס בלתי לגיטימי בהזמנת מסקנות בעת שמצטרפת לאותה אמירה התבטאות על הוקעת התנהגות שתובעת ע"י הציבור בגין הבגידה, יש בהם כדי ללמד על התנהגות בניגוד לחוק של התובעת ('לשון הרע במשתמע', כאמור בסעיף 3 לחוק), שמוכנה לפעול 'בכל מחיר' תוך בגידה באימון הציבור בה. התבטאויות אלו, יש בהם משום ביזוי של התובעת ונועדו לשים אותה ללעג בעיני הציבור. ההאשמות החמורות כנגד התובעת, עשויות גם לפגוע בפעילותה בסיכול שיתוף פעולה של הציבור עימה ביישום חוק הפיקדון בשל אותו פרסום.




יש לתת את הדעת לכך שעניין 'מתן תשלומים' ל"אמון הציבור" על מנת שיגיש את מסקנותיו המוזמנות ע"י התובעת, לא הובא כדעתו האישית של הנתבע כי אם כקביעה עובדתית (עמ' 2 שורה 8 לנספח ו לכתב התביעה). בכך, יוחס לתובעת שיתוף פעולה מוסווה מהציבור ובכסף, בינה ובין "אמון הציבור" על מנת להונות את הציבור. 'בצע כסף' ובגידה באימון הציבור עליו למד הצופה בראיון, נועד כאמור לבזות את התובעת בעיני הציבור ובהוסיפו חיזוק לקביעותיו באמירה שהתובעת היא 'שורש כל רע' , בוגדת ופועלת בדרכים שליליות ונלוזות.




לפיכך, הקביעה העובדתית בפרסום הרביעי לפיה התובעת משלמת כסף ל"אמון הציבור" כדי שיוציא מחקר "מוזמן", היא בגדר לשון הרע וחורגת מהשמעת ביקורת לגיטימית בהצגת דעתו של הנתבע כנגד יישום החוק באמצעות התובעת ועובדיה.




בשונה מכך, אין לייחס לנתבע אמירת לשון הרע, בדבריו : "ככה נכנסו גורמי הפשע". אין בפרסום ייחוס לתובעת, לפיו היא זו שמכניסה גורמי פשע לתחום האיסוף כי אם "ככה" נכנסו גורמי פשע. על 'השתמעות דברים' מצינו בספרו של א' שנהר: "כשם שלפרסום בעל משמעות מילולית תמימה עשויה להיות משמעות משתמעת פוגעת, כך ייתכן שפרסום בעל משמעות מילולית פוגעת תהיה משמעות תמימה – או לפחות חמורה פחות- ממשמעותם המילולית של הדברים" ( דיני לשון הרע , עמ' 116). מהפרסום עולה אם כן, כי ישום החוק ע"י התובעת, גרר לטעמו של הנתבע כניסה של גורמי פשע לתחום האיסוף ואין לייחס לאותה אמירה, דברים שלא נאמרו מפיו ולא השתמעו ממנה כאילו היתה פעולה יזומה של התובעת בהכניסה לתחום האיסוף את גורמי הפשע. אין לשלול מהנתבע את הזכות להעיר כנגד 'פירצה' שאיפשרה לדידו לגורמים עבריינים להיכנס לתחום האיסוף, מחמת תמריצים הניתנים ע"י התובעת לרבי אספנים. בכך, אין משום אמירה לפיה התובעת פעלה לצורך הכנסת גורמי הפשע. למעלה מהצורך אומר כי ניתן ללמוד על כניסת גורמי פשע, לא מחמת הכנסתם ע"י התובעת, מעדותה של הגב' רונן ועל תלונות שהוגשו למשטרה ע"י התאגיד כנגד אספנים שהשתלטו על החוק ויצרו יריבויות בין אספנים לפי דבריה בעדותה (עמ' 6 ו-17 לפרוטקול מיום 3.11.08).




לאור קביעתי לפיה חלק מהפרסום הרביעי כלל ביטויים המגיעים לכדי לשון הרע, נידרשתי לבחינת ההגנות לפי החוק , בהתייחס לדבריו של הנתבע על תשלום של התובעת ל"אמון הצבור" על מנת שיגיש מסקנות מוזמנות על ידה.

הגנת אמת בפרסום:


הנתבע העיד שאמון הציבור היא חברה פרטית, שלא עובדת בחינם ונותנת חוות דעת ושירותים רק למי שמשלם לה כסף (עמ' 19 שורות 20-22 לפרוטוקול מיום 9.7.09). בחקירתו השיב לשאלה, אם הייתה לו ידיעה ספציפית שהועבר כסף כזה או אחר בגין המחקר מהתובעת לאמון הציבור עובר לראיון באומרו שהייתה לו ידיעה על התנהלות יומיומית של אמון הציבור ושהם עובדים רק תמורת כסף (עמ' 19 שורות 29-30) . משהתבקש הנתבע לבסס את טענתו בנדון, אמר שהייתה לו ידיעה ממקורות מוסמכים, אבל "אני לא מוכן לגלות אותם פה" (עמ' 19 שורה 34 ) ובשאלה אם היה לו מידע ספציפי אודות העברת כסף מהתאגיד ל"אמון הציבור" השיב "אני לא ראיתי את הכסף" (עמ' 20 שורה 26 ). לבסוף, כאשר עומת עם עדותו של מר רונן רגב-כביר ששלל לחלוטין קבלת כספים מהתובעת השיב התבע "אז הוא אמר" (עמ' 22 שורה 15).




מר רונן רגב-כביר, סמנכ"ל מחקר בחברת אמון הציבור העיד (עמ' 2 שורה 35) כי הוא ערך את המחקר בעניין דו"ח אמון הציבור בדבר השלכות יישום חוק הפיקדון והרחבתו שהתפרסם באוגוסט 2006 (המחקר צורף כנספח יא לתצהירה של הגב' רונן). לא נסתרה גרסתו של העד (בסעיף 3.2 לתצהירו) לפיה "אמון הציבור" לא קיבל תשלום או טובת הנאה מהתובעת או שהופעל עליו לחץ או ניסיון להטות את המסקנות בניתוח הדו"ח. מר רגב-כביר שלל בעדותו קבלת תשלומים מהתובעת או מקרנות מטעמם (עמ' 13 שורה 34, עמ' 14 שורה 13) או מחברות אחרות (עמ' 14 שורות 1-3) ולדבריו, "אמון הציבור" לא מקבלים תרומות מעסקים (עמ' 14 שורה 5). בדומה לכך הצהירה הגב' רונן (בסעיף 26.4 לתצהירה) ש"אמון הציבור" לא קיבל כסף מתאגיד המחזור או כל טובת הנאה ואף לא יצר עימו כל קשר עסקי וחזרה על הדברים בעדותה לרבות מחברת המשקאות (עמ' 19 שורות 15-20 לפרוטוקול מיום 3.11.08). הגב' אסתי מצא-רום, סמנכ"לית כספים של התובעת שללה גם היא כל קשר שלה או של התובעת ל"אמון הציבור" (עמ' 31 שורות 26-35 לפרוטוקול מיום 22.3.09).




בהיעדר ראייה מטעם הנתבע לביסוס הגנת "אמת דיברתי" בנוגע לפרסום הרביעי בדבר מתן תמורה להזמנת תוצאות המחקר ואי הצגת המקור המוסמך להוכחת הגנתו פועלת לרעתו שכן חזקה עליו שהיה מציג את ראיותיו אילו עמדו לטובתו , טען הנתבע בסיכומיו לראשונה, כי הגנתו נתמכת באמירה של סמנכ"ל המחקר של "אמון הציבור", העד מר רגב - כביר שאישר בעדותו כי התקיימה פגישה של מנכ"ל "אמון הציבור" עם הגב' רונן . מעדותו של העד עולה כי לצורך הכנת המחקר התקיימו פגישות עם גורמים שונים ובכללם, עם הגב' רונן אך גם עם נציגי 'אדם טבע ודין' (עמ' 4 ו- 5 לפרוטוקול מיום 22.3.09). בנוסף, עובר להגשת המחקר נבחנו דו"חות ומאמרים שונים ותמציתו של המחקר היא מתן ביטוי לעמדה 'ותיקה' של "אמון הציבור" בשאלת היעילות של חוק הפיקדון לאיכות הסביבה. במסגרת המחקר, הובאה סקירה של מחקרים וניתוחים כלכליים שהוכנו ע"י גורמים אחרים, גם הם לדברי העד,לא בהזמנתם ע"י התובעת (עמ' 3 שורות 9-21 ושורות 28-34). אין בקיומם של פגישות עם גורמים רלוונטיים לביצוע המחקר לאור נושא המחקר משום ראייה לביסוס התבטאויותיו של הנתבע במסגרת הפרסום הרביעי.




מטבע הדברים, לאור מהותו של המחקר ובחינת דרכים אחרות להגדלת היקפי האיסוף, צפוי ש"אמון הציבור" יפגוש בנציגה מטעם התאגיד, מבלי שיהיה בכך משום ראיה להזמנת המחקר מהתובעת ובפרט משהוכח כי התקיימה גם פגישה עם נציגי "אדם טבע ודין" , בהיותו אחד ממבקרי התאגיד (ראו: פרוטוקול דיוני ועדת הכלכלה). לפיכך, לא הוכחה הגנת הנתבע של אמת בפרסום מחמת קיום פגישה על יו"ר התובעת עובר להצגת המחקר ע"י אמון הציבור.




הנתבע לא הרים את הנטל להוכיח כי התובעת שלמה ל"אמון הצבור" במישרין עבור המחקר ולא הוכח מימון בעקיפין אשר הנתבע לא טען לגביו בכתב ההגנה אך חקר את העד מר רגב –כביר לגביו, במתן תרומות ממנה ל"אמון הציבור". העד אישר כי "אמון הציבור" נהנה מתרומות המגיעות אליו מקרנות, כדוגמת: קרן הברט מגרמניה, קרן גולדמן מארה"ב , יד הנדיב השייכת לקרן רוטשילד ולא קיבל תרומה מהתובעת (עמ' 14 לפרוקטוקול) אך שלל דבר קבלת תרומה מהתובעת. לפיכך, לא עומדת לנתבע הגנת אמת בפרסום, בנוגע לפרסום הרביעי.

הגנת תום לב:


לאור חומרת האשמה לפיה התובעת, משלמת כסף ל"אמון הציבור" בכדי שיוציא למענה דו"ח המשרת את האינטרסים שלה בניגוד לאינטרס הציבורי, קיים צורך חברתי באותו פרסום, כאמור בסעיף 15 לחוק לפי מבחן האדם הסביר ועל פי הממד הנורמטיבי שבמסגרתו אמור בית המשפט להסתמך על השקפת עולמו. המרכיב השני בהגנת סעיף 15(2) לחוק, הוא בנוגע לזהותו של "האדם שאליו הופנה הפרסום" ולמערכת היחסים שבין אותו אדם מסוים לבין המפרסם. בענייננו, הפרסום היה בתוכנית טלויזיה קרי: במסגרת עיתונות מדווחת וככל שעסקינן בחשדות על כשלים מהותיים בממד החברתי מוסרי, קיים אכן, אינטרס ציבורי לפרסום בנוגע לעניין ציבורי.




לעניין הרכיב המצטבר השלישי בהגנת תום לב, יש לבחון את תוכן הפרסום אם אינו חורג מהנדרש לביצוע החובה החברתית – מוסרית לאותו פרסום. בעניין זה, הפרסום יכול היה להיעשות בדרכים שונות וללא שימוש באמירה לפיה 'אזרחי מדינת ישראל מוקיעים את התובעת' כאשר הקשר הדברים הוא בין השאר בתשלום ל"אמון הציבור" תוך כדי בגידה באמון הציבור ובהצגת האמירות כנתון עובדתי ולא כהבעת דיעה. חשוב מכך, הוכח בעדותו של הנתבע כי לא היה בידו מידע מבוסס על תשלום ל"אמון הציבור" (עמ' 20 שורה 26 ) והוא, לא היה מוכן לחשוף את מקורותיו מוסמכים (עמ' 19 שורה 34). משכך, הנתבע לא היה מחוייב, גם לא במסגרת הצורך למלא חובה חברתית – מוסרית לציבור, לציין את דבר התשלום וההוקעה של התובעת כעניין שבעובדה. הדבר מקבל משנה תוקף מדברי הנתבע בראיון כי הוא אומר את הדברים "באחריות" היוצרת מצג של עובדה וודאית (עמ' 2 בנספח ו לכתב התביעה).




לגבי התנאי המהותי שהפרסום ייעשה ב"תום לב", הנתבע לא עמד בנטל להוכיח כי בנסיבותיו , הדבר נעשה בתום לב. הנתבע, נמנע מפנייה ל"אמון הציבור" או לתובעת על מנת לברר את אמיתות המידע "ממקורותיו המוסמכים" לפני הפרסום ומקורותיו נותרו עלומים גם במסגרת חקירת הנתבע על תצהירו (עמ' 20 שורה 39 לפרוטוקול מיום 9.7.09 , עמ' 21 שורה 39 ).




בשים לב לכך, שדברי הנתבע לא נאמרו כ'אימרת לוואי' בפרסום, כי אם על רקע דבריו החמורים על הוקעת הציבור את התובעת, לא עומדת לנתבע הגנת תום הלב . יתירה מכך, לאור מכתב ההתנצלות של הנתבע, מצופה ממנו שינהג בזהירות יתרה בהתבטאויותיו ולא ישתלח בתובעת . גם לאור זאת, לא עומדת לו הגנת תום הלב, משהוגש אותו מכתב שכלל התחייבות בנדון כלפי התובעת (כפי שהרחבתי בסעיף 52 לפסק הדין).




בהתאם לקביעתי לפיה הפרסום לא נעשה בתום לב , לא עומדות לנתבע ההגנות האחרות על פי החוק להגנה על ענין אישי כשר (סעיף 15(3)); הבעת דעה על התנהגות בעל תפקיד ציבורי או בקשר לעניין ציבורי (סעיף 15(4)). הנתבע, גם לא יכול לחסות תחת ההגנה של סעיף 15(4) לחוק , הואיל והוא עצמו קבע במפורש שהטענה בדבר הפרסום על הבגידה באמון עקב מתן כסף לאמון הציבור שיוציאו דו"ח היא עובדה וודאית. לפיכך, אין מקום לסבור שמדובר בהבעת דעה על התנהגות של בעל תפקיד ציבורי. נכונים הדברים, בפרט כאשר קיים הבדל בין ניסוח דבר שבעובדה ובין הבעת דעה כאשר "הבעת דעה נתפסת, בעיני האדם הסביר, כפוגענית פחות מהצהרת עובדה" (ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' אילון לוני הרציקוביץ', עמ' 9) והנתבע בענינינו, הציג את דבריו כעובדה. בהתאם לכך, לא עומדת לנתבע הגנה לפי החוק בגין הפרסום הרביעי.

הפרסום החמישי:


במאמר שפרסם הנתבע בגיליון מס' 14 בעיתון "כוורת" שהוקדש לנושא "צביעות" נכתב "מאז עושה התאגיד כל אשר לאל ידו במצוות בעליו, כדי להקשות על בעלי מרכולים ועל הצרכן להחזיר את המיכלים הריקים ולפדות את תמורתם. מרגע שמיכל משקה יוצא ממפתן המפעל, והיצרן (אחד מבעלי התאגיד) גבה את סכום הפיקדון, הוא עושה הכל כדי לא להיפרד מהכסף". עוד נכתב "כבר בשנת 2003 הגיע התאגיד לפי נתוניו, לשיעור איסוף של 61.4% (בעוד שבפועל לא עלה על 33.9% בלבד)".




בבחינת הדברים בעיניו של קורא סביר, ניתן להתרשם כי בדומה לפרסומים הראשון והשלישי , למרות התבטאויותיו של הנתבע היוצרות רושם של צביעות בהתנהלותה של התובעת, הם נועדו להציג את דעתו של הנתבע כנגד היעדר השקעה מספיקה באיסוף מהצרכן ומהמרכולים. הנתבע, העריך כי אופן הניהול ע"י התובעת נובע מהיעדר כדאיות כלכלית לשיטתה של התובעת בהעמקת האיסוף. מעיון בכתבה עולה כי הנתבע סבור כי תיקון מס' 1 בחוק הפיקדון מיולי 2000 (אותו הוא כינה 'קלקול'), אימץ את המודל הסקנדינבי המופעל על ידי תאגיד מונופוליסטי ויוצר תמריץ ל'אי נקיפת אצבע' לעידוד החזרת מיכלים ריקים. לדידו התובעת, במצוות בעליה, מקשה על בעלי מרכולים ועל הצרכנים להחזיר את המיכלים הריקים ולפדות את תמורתם שכן בכך, היא תעשיר את קופתה. נקודת האיזון הכלכלי היא שכל החזרה מעבר ל- 62% , תגרום להפסד כלכלי לתובעת ולבעליה. לכן היא אינה מגליה את האיסוף ופועלת בניגוד לעקרונות תפעול כלכליים. בהמשך, טען הנתבע כנגד ראשי התאגיד ש'צוהלים ושמחים במסעדות פאר עם חברי כנסת' במקום להתבייש שאחרי 4 שנים לא הגיעו למחזור מכל ה-3 מיליארד ולמעשה הם מפעילים שתדלנים, בכדי להסוות את המטרה היחידה של עשיית הון על גב הציבור.




כמובא לעיל, תכנים דומים לביקורת גופה שהובאה במאמר, נידונו בהרחבה בפני אורגנים אחרים והדיון בהם, לגיטימי. למרות התנסחות נוקבת במאמר אין הדברים נכנסים לגדר לשון הרע כי אם הם מבטאים את הקוטביות במחלוקת בין בעלי הדין על ניהול מיטבי וכדאי יותר לציבור ולאיכות הסביבה. הנתבע, מחווה דעתו במאמר בשאלת כדאיות הרחבת היקף האיסוף לתובעת מול האניטרס להעמקת האיסוף מציבור הצרכנים. שאלה זו, נידונה גם בפני בית הדין ואף בראיון עם הגב' רונן הועלו תהיות בנוגע ליעילותו של החוק גם לשיטתה של יו"ר התאגיד (נספח ג' לכתב ההגנה וראו פרוטוקול הדיון בועדת הכלכלה).




אין לבחון את האמירות באופן דווקני ובמנותק מהמאמר כולו ובאיזון בין חופש הביטוי לזכות לשם טוב, יש לבכר את הערך של חופש הביטוי ( ראו: מאמרו של ד' לוין, חופש הביטוי אל מול הזכות לשם טוב , איזונים והגנות, ספר שמגר , מאמרים: תל אביב , לשכת עורכי הדין , תשס"ג 2003, ,א47-90). לאור תוכנו של המאמר כולו ובהתחשב בנסיבות והקשר הדברים, בלגיטימיות לקיום דיון ציבורי בשאלות אותן עורר הנתבע בפרט לאחר תיקון חוק הפיקדון, הגעתי לכלל מסקנה כי הפרסום החמישי אינו בגדר לשון הרע. יוער ויובהר כי למרות קביעתי זו, אין בה משום מתן לגיטימציה להתנסחות בוטה אף שהדברים אינם מגיעים לכדי ביזוי, השפלה ולעג לתובעת כהגדרת לשון הרע בחוק. לפיכך, נדחית התביעה לעניין הפרסום החמישי.

המתווה הנורמטיבי בנוגע לפיצויים:


הסעד הניתן בגין פרסום לשון הרע נגזר מהאיזון בין הזכות לשם טוב ובין חופש הביטוי, כאשר אמות המידה לפסיקת הפיצוי נגזרות כפועל יוצא מהתכליות הטמונות ביסוד הטלת אחריות בפגיעה בשמו הטוב של האדם. המטרה העיקרית בפסיקת פיצוי בגין לשון הרע היא להשבת מצבו של הנפגע לקדמותו והעמדתו במצב בו הוא היה עובר לפרסום לשון הרע נגדו. בנוסף, פסיקת פיצוי עשויה לבטא הכרה שיפוטית בעוול שנגרם לתובע ובצורך לתת מענה לפגיעה בשמו הטוב של אדם ובמעמדו בציבור. לכך מתלווה יסוד ההרתעה מפני פגיעה בשמו של אדם. "הפיצויים אשר אותם מוסמך בית-משפט לפסוק למי שנפגע מעוולת לשון הרע מגמתם כפולה: ראשית, ליתן סיפוק לנפגע, הן על-ידי שיוכל לדעת כי מכירים בכך שנעשתה כלפיו עוולה בכך שפגעו ללא הצדקה בשמו הטוב, והן על-ידי כך שסכום הפיצוי שישולם לו יוכל לשפר במשהו את מצבו ולקרבו במידת האפשר - עד כמה שכסף יכול לתרום לכך למצב שהיה נתון בו קודם התרחשות העוולה. שנית - כפי שנאמר כבר בפסיקת בית-משפט זה - נועדו הפיצויים הנקבעים בגין עוולת לשון הרע גם כדי "שיחנכו את הקהל ויחדירו לתודעתו כי שמו הטוב של אדם, בין אם הוא איש פרטי, ובין אם איש ציבור, אינו הפקר, וכי יש ממש במה שנאמר בספר 'קוהלת': 'טוב שם משמן טוב' הווה אומר: פיצויים אשר יש בפסיקתם משום מגמה עונשית ומגמה מחנכת ומרתיעה כאחד" (ע"א 802/87 עקיבא נוף נ' אורי אבנרי,פד"י מה (2) 489 ).




שיעור הפיצוי נגזר מאופי וחומרת הפגיעה. ככל שאופי ההאשמות המיוחסות חמורות יותר, כך ראוי להגדיל את סכום הפיצוי. עוד יש לתת את הדעת לתפוצת הפרסום וככל שהוא נעשה בתפוצה גדולה יותר, כך מועצם אלמנט הפגיעה ויש הצדק להגדלת הפיצוי. בנוסף, יינתן משקל להתנצלות או סירוב להתנצל, והדבקותו באמירות הפוגעניות של המפרסם לשון הרע (רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר). הנתבע טוען, כנגד זכותה של התובעת לקבל פיצויים ללא הוכחת נזק אשר עומדת לאדם ולא לתאגיד ואילו התובעת טוענת מנגד, כי אין להבחין בינה ובין אדם פרטי.

סעיף לחוק איסור לשון הרע קובע:
"פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית..."
סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע:
"בסעיף זה "אדם" – יחיד או תאגיד"
סעיף 4 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981 קובע:
"מקום שמדובר באדם - אף חבר-בני-אדם במשמע, בין שהוא אדם
תאגיד ובין שאינו תאגיד".
בדומה לכך מצינו בסעיף 8 לחוק העמותות תש"ם- 1980:
" מהיום שצויין בתעודת הרישום כיום הרישום תהיה העמותה תאגיד, כשר לכל זכות, חובה ופעולה משפטית".
סעיף 10 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) קובע: "תאגיד לא ייפרע פיצויים בשל
עוולה אלא אם גרמה לו נזק".

78. קיימות גישות סותרות בפסיקה בשאלה זו , אשר טרם הוכרעה בפסיקת בית משפט העליון. בת"א (י-ם) 920/95 כדורי פיתוח עירוני בע"מ נ' ארנון, ניתן ביום 17.2.99 נאמר: "... בהקשר האמור של הדברים, אין אנו מוצאים הבדל בין נפגע בשר ודם לבין נפגע שהינו תאגיד, כל אימת שהמדובר בסוג פגיעה המשליך על המוניטין העסקי. השם הטוב מהווה חלק מהמוניטין ופגיעה בו משליכה על המערכת העסקית. כך אם המדובר בעסק של אדם רגיל וכך אם המדובר בעסק של תאגיד". בפסק הדין שניתן בת.א.(ת"א)2556-04 Burbank Animation Studios Pty Ltd נ' קלסיקלטת בע"מ, ניתן ביום 13.9.10 נאמר בדומה לכך: "כשם שאדם איננו צריך להוכיח נזק בשל פגיעה בשמו הטוב, כך גם תאגיד לא צריך להוכיח נזק בגין פגיעה במוניטין העסקי שלו".

79. בשונה מכך, מצינו בת.א. (י-ם) 8069/06 החברה לאוטומציה במינהל השלטון המקומי בע"מ נ' אריה גור אבחנה בין תובע בשר ודם ובין תובע שהוא תאגיד, שהרי ""לא דומה שמו הטוב של אדם לשמו הטוב של תאגיד. אדם, בשר ודם, זכאי לפיצויים בגין פרסום שהשפיל אותו או שהעמידוֹ ללעג ולקלס בעיני הבריות. עוגמת-נפש שכזו יכולה להיות רק למי שהוא בעל-נפש. לתאגיד אין נפש ולא יכולה להיגרם לו עוגמת-נפש. אדם זכאי לפיצויים בגין השפלתו בעיני הבריות גם אם לעצם הפגיעה לא הייתה תוצאה ממונית. לא כן תאגיד. על מנת שייזכה בפיצויים עליו להוכיח שפרסום לשון הרע על אודותיו גרם לפגיעה ממונית בנכסיו או בעסקיו". בדומה לכך מצינו בת.א.(י-ם)1452/96 הארגון למימוש האמנה לבטחון סוציאלי נ' ידיעות אחרונות בע"מ ניתן ביום 11.10.05: "הייתי נוטה לאמץ את ההשקפה הגורסת שאין הבדל בין אדם טבעי ובין תאגיד לענין סעיף 7א(ב), אלמלא ההוראה המפורשת בסעיף 10 לפקודת הנזיקין המתנה פיצוי בהוכחת נזק, לא רק בעוולה של לשון הרע. אציין כי הביקורת על סעיף 10 לפקודת הנזיקין הייתה ידועה בעת תיקון חוק איסור לשון הרע, ואף על פי כן ההפניה בסעיף 7 לחוק לסעיפים השונים בפקודת הנזיקין ובהם סעיף 10, נותרה בעינה" (ראו : ספרו של א' שנהר, דיני לשון הרע , עמ' 160).



בבחינת הוראת סעיף 10 לפקודת הנזיקין אל מול הוראות חוק איסור לשון הרע, גוברות הוראותיו של חוק איסור לשון הרע בהיותו חוק ספציפי ואילו פקודת הנזיקין היא חוק כללי. בהתאם לחוק הפרשנות ומכוח סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע "אדם" הינו יחיד או תאגיד. אילו ביקש המחוקק לקבוע יוצא מן הכלל בנוגע לתאגיד להחרגתו מסעיף 7א. לחוק, היה קובע זאת במפורש בסעיף 7א. גופו או בסעיף אחר בפרט לאור ההוראה לפיה החוק חל גם על תאגיד (סעיף 1 לחוק) ומונע אי הלימה בין הוראה אחת לשניה בחוק ביצירת שוני בין תאגיד לאדם, בחלק מההוראות ללא הוראה מפורשת בנדון.




סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע קובע : "לשון הרע על חבר בני אדם או על ציבור כלשהו שאינם תאגיד, דינה כדין לשון הרע על תאגיד, אלא שאין בה עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה...". על השוני בחוק בין חבר בני אדם או ציבור שאינם תאגיד מצינו בהרחבה בפרשת בכרי בע"א 8345/08 (בפסק הדין מפי כב' השופט י' עמית, עמ' 22-27). שוני זה, מחזק דווקא את הדימיון בחוק איסור לשון הרע בין אדם לתאגיד, להבדיל ובשונה מחבר בני אדם או ציבור שאינו תאגיד שלגביהם, נקבעה הוראה ספציפית בסעיף 4 לחוק בהבחינו, ביניהם ובין אדם ותאגיד. יש גם ללמוד מסעיף 4 לחוק, כי היכן שביקש המחוקק לא להחיל הוראה בחוק על קבוצה או פרטים, הוא עשה כן במפורש. לפיכך, שתיקתו של המחוקק, שלא קבע הוראה מיוחדת ספציפית על תאגיד בנוגע לזכות לפיצוי ללא הוכחת נזק, מלמדת כי גם לתאגיד, עומדת הזכות לפיצוי כאמור בסעיף 7.א. לחוק.




בדברי ההסבר לתיקון 6 לחוק איסור לשון הרע, בהוספת סעיף 7א. לחוק מצינו: "הצעת חוק זה באה להרתיע מוציאי לשון הרע, בדרך של סנקציה של פיצויים ללא הוכחת נזק" ( ה"ח תשנ"ח מס' 2748 עמ' 568 , תיקון מס' 6). בכך, יש כדי לחזק את מימד ההרתעה של מוציאי לשון הרע בחוק (ראו: ת.א.(י-ם) 14151/04 אילת מזר נ' מאיר בן נדב, ניתן ביום 13.7.07 , סעיף 6 בפסק הדין). כפועל יוצא מאותו תיקון, נחלש משקלו של רכיב עוגמת-נפש בפיצוי אשר הרלוונטיות שלו לתאגיד נמוכה, אם בכלל וניתן משקל יתר להרתעה בחוק למניעת לשון הרע (ע"א 51686/01/12 שמעון יורם נ' י.ד. ברזאני נכסים ובניין בע"מ, ניתן ביום 18.4.12). כמו כן, הצעת חוק 415 תיקון מס' 10 (הרחבת סעדים) מיום 31.10.2011 הוצע להגדיל את הפיצוי מסך של 50,000 ₪ לסך של 300,000 ₪. בדברי ההסבר לאותו תיקון נאמר, כי לנוכח הנזק הגלום בפרסום לשון הרע ולשם הרתעה מוצע להגדיל את סכום הפיצוי ואף לפרסם את תגובת הנפגע לפרסום. גם בכך, יש כדי ללמד על חיזוק תכלית החוק במימד ההרתעה שלו ולהגשמת רציונאל זה, עומדת גם לתאגיד הזכות לפיצוי ללא הוכחת נזק.




לאור האמור, נדחית טענתו של הנתבע כנגד זכותה של התובעת לפיצוי מכוח סעיף 7.א. לחוק .




בבוא בית המשפט לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק מכוח סעיף 7.א.(ב) לחוק "רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 ₪, ללא הוכחת נזק" ולפיכך, בחנתי אם יש לחייב את הנתבע במלוא הסכום שנקבע בחוק.




בקביעת שיעור הפיצוי התחשבתי בחומרת דבריו של הנתבע בפרסום השני, הן לפי תוכנם והן בריבוי ביטויי גנאי נגד התובעת, שאינם ניתנים לפרשנות אחרת ע"י השומע ובהיותם חד משמעיים בדבר התנהלות בלתי חוקית ע"י התובעת. הנתבע, הגיש לתובעת את מכתב ההתנצלות ולמרות זאת , לא השכיל לצפות מראש את תוצאות התנהגותו ולא נרתע מהישנות התבטאויותיו הקשות במסגרת הפרסום השני וכן, לא חזר בו מדבריו לאחר הפרסום השני. לפיכך, אני מחייבת את הנתבע בפיצוי לתובעת בסך של 50,000 ₪ .




אין לחייב את הנתבע בפיצויים מעבר לסכום האמור כבקשת התובעת, משנימצא כי תכליתה של הביקורת היתה להביא לשינוי מדיניות ולא לצורך ההכפשה גרידא, אף שבכך אין כדי לאיין את קביעותיי כנגד הוצאת לשון הרע ואי ההוכחת ההגנות בחוק, ע"י הנתבע.




בהתייחס לפרסום הרביעי, התחשבתי בבחינת גובה הפיצוי בכך שהתקבלה טענת התובעת בדבר לשון הרע בפרסום בנוגע למתן תשלום ל"אמון הציבור" למחקר "מוזמן" ממנה בשעה, שהפרסום בכללותו היה פרסום לגטימי כנגד גוף ציבורי, הנתון מטבע הדברים לביקורת ובכך שהפרסום נועד לבחון את האפקטיביות של חוק הפיקדון שנבחנה כאמור בגוף פסק הדין ע"י מספר גורמים אחרים. מנגד, בהתחשב בחומרת דברי הנתבע , הימנעותו מבחינת אמיתותם עובר לפרסום (ראו ע"א 670/79 מזרחי נ' הוצאת עיתון בע"מ, פד"י מא(2)169, 209) ובכך שדבריו הוצגו כעובדה ולא כהבעת דיעה וגם לא כחשש מהיות המחקר "מוזמן" ולאור מכתב ההתנצלות, שלא מנע את אותה התבטאות, אני מעמידה את הפיצוי בגין הפרסום הרביעי בסך של 40,000 ₪.




סיכומם של דברים, הנתבע ישלם לתובעת בגין שני הפרסומים לגביהם התקבלה התביעה פיצוי בסך של 90,000 ₪ בשל הפגיעה בשמה הטוב של התובעת.




לאור הוראת סעיף 9(א)(2) לחוק , אני מחייבת את הנתבע לפרסם תיקון או הכחשה של דבריו בעיתון יומי אחד, על הפרסום השני בנוגע לאמירותיו בדבר מעשה נבלה וגזלה מצד התובעת וכן על הפרסום הרביעי, בדבר תשלום של התובעת ל"אמון הציבור" עבור מחקר מוזמן ממנה בנוגע לחוק הפיקדון. הפרסום, יעשה בתוך 20 יום מהיום.




הנתבע, ישלם לתובעת את הוצאות המשפט ובהתייחס לחיובו בהוצאותיה לאגרת בית משפט אני קובעת כי לאור סכום התביעה ולתוצאה אליה הגעתי, חיובו בגין האגרה יהיה לפי החלק היחסי שלה בהתאם לסכום הפיצוי בו הוא חוייב.




הנתבע ישלם לתובעת הוצאות לשכר טרחת עו"ד בסך של 25,000 ₪ בהתחשב בין השאר בניהול הליך מורכב , בשל טענתו של הנתבע להגנות מכוח החוק, אותן דחיתי.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הגדרת לשון הרע

  2. מה נחשב לשון הרע ?

  3. לשון הרע עיקול

  4. לשון הרע בבלוג

  5. לשון הרע באימייל

  6. מהו עניין ציבורי

  7. לשון הרע על מוצרים

  8. הגנות בחוק לשון הרע

  9. לשון הרע במכתב אישי

  10. לשון הרע במכתב התראה

  11. לשון הרע בין בני זוג

  12. לשון הרע בהליך משפטי

  13. מכתב ללקוחות לשון הרע

  14. פרסום לשון הרע הפייסבוק

  15. טעות בזיהוי - לשון הרע

  16. לשון הרע שחיתות מכרזים

  17. לשון הרע נגד גוף ציבורי

  18. לשון הרע נגד איש ציבור

  19. תביעת לשון הרע של רופא

  20. לשון הרע בעידנא דריתחא

  21. ביקורת פנים - לשון הרע

  22. ציטוטים כתבה - לשון הרע

  23. אמירות המהוות לשון הרע

  24. עורך דין לשון הרע המלצה

  25. תביעת סרק בגין לשון הרע

  26. עד אופי בתביעת לשון הרע

  27. צו מניעה בתביעת לשון הרע

  28. תביעת לשון הרע נגד רופא

  29. לשון הרע בית הדין לעבודה

  30. תביעת לשון הרע נגד מעסיק

  31. לשון הרע באולם בית המשפט

  32. מבחן אובייקטיבי לשון הרע

  33. לשון הרע במייל או הבעת דעה

  34. מכתב לעורך דין - לשון הרע

  35. תביעת לשון הרע נגד ערוץ 1

  36. תביעה נגד בנק בגין לשון הרע

  37. תביעת לשון הרע נגד עיתונאית

  38. לשון הרע פרסום תמונה במגזין

  39. פרסום מותר לפי חוק לשון הרע

  40. לשון הרע במסדרונות בית המשפט

  41. פיצויים על לשון הרע בגין מכתב

  42. האם מכתב השמצה מהווה לשון הרע

  43. האם מכתב מעליב מהווה לשון הרע

  44. תביעת לשון הרע - אישיות משפטית

  45. האם המילה ''מטומטם'' לשון הרע

  46. תביעה של בני סלע בגין לשון הרע

  47. תביעה נגד עיתונאי בגין לשון הרע

  48. לשון הרע בבית משפט לענייני משפחה

  49. תביעת לשון הרע של עובד נגד מעביד

  50. ביקורת ציבורית מותרת או לשון הרע

  51. שקר בקורות החיים - תביעת לשון הרע

  52. לשון הרע בין עורכי דין במהלך דיון

  53. תביעה נגד YNET בגין פרסום לשון הרע

  54. המצאת אזהרה בהוצאה לפועל - לשון הרע

  55. כתובות נאצה על קיר - תביעת לשון הרע

  56. דוגמא לתביעה לשון הרע ופגיעה בפרטיות

  57. האם תלונה על עורך דין מהווה לשון הרע

  58. פרסום שמקום ''לא כשר'' - תביעת לשון הרע

  59. הגדרת ''עניין ציבורי'' בתביעות לשון הרע

  60. האם הבעת דעה בכתבה בעיתון מהווה לשון הרע

  61. האם חוות דעת שלילית על עובד מהווה לשון הרע

  62. חובת פירוט הפרסום בכתב תביעה בגין לשון הרע

  63. תביעה נגד עיתון ידיעות אחרונות בגין לשון הרע

  64. האם דברי גידוף מהווים לשון הרע שוקל בית המשפט ?

  65. תביעה בגין לשון הרע של מעסיק כנגד עובדים לשעבר

  66. הוציאה לשון הרע אודות התובעות בפרסומים לאחר אסון ורסאי

  67. תביעה של מנהל כוח אדם במועצה מקומית בגין הוצאת לשון הרע

  68. סעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע: 50,000 ש"ח ללא הוכחת נזק

  69. לשון הרע במכתבי התראה הקשורים להליך המשפטי ולמשא ומתן המשפטי ?

  70. תביעה בגין לשון הרע - טוען כי הנתבעת פרסמה אודותיו ברשת החברתית פייסבוק.

  71. פיצוי בעילת לשון הרע עקב עיקולים שלא כדין על חשבון הבנק בגין חובות ארנונה

  72. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון