מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא ביטול תוכנית מתאר מקומית: 1. ביום 4.1.11 החליטה ועדת המשנה להתנגדויות של הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה ירושלים לאשר את תכנית מתאר מקומית מס' 5662 (להלן - התכנית החדשה) החלה על מתחם נווה המוזיאון בירושלים השוכן במדרון הדרום-מערבי של מוזיאון ישראל (להלן - המתחם). התכנית החדשה הוגשה על ידי משיבה 4 (האחים ישראל בע"מ) ומהווה שינוי לתכנית מתאר מקומית מס' 4029 (להלן - התכנית הקודמת). התכנית החדשה מתירה הקמת 108 יחידות דיור במגרש 1א, ו-32 יחידות דיור במגרש 3 (שמפלסו נמוך ממפלס מגרש 1א). העותרים, המתגוררים ברח' מיכאלסון הסמוך לתחום התכנית (וחלקו אף נכלל בתחומה), הגישו התנגדות לתכנית החדשה. לטענתם, החלטת ועדת המשנה עומדת בסתירה לפסק דיני מיום 30.11.09 בעת"מ (י-ם) 1094/07, 8014/08 רייף ואח' נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה ירושלים (להלן - פסק הדין הקודם), ולפיכך דינה להתבטל. עוד לטענתם יש לבטל את התכנית החדשה בשל היותה חורגת ממתחם הסבירות ויוצרת פגיעה בלתי מידתית בזכויותיהם. לחלופין מבקשים העותרים שבית המשפט יבטל את החלטת יושבת-ראש הוועדה המחוזית מיום 14.3.11 שדחתה את בקשתם למתן רשות לערור על החלטת ועדת המשנה בפני המועצה הארצית לתכנון ולבניה. פסק הדין הקודם 2. בפסק הדין הקודם נדונו שתי עתירות שהוגשו נגד התכנית החדשה. העתירה הראשונה, אותה הגישו תושבי רח' נווה שאנן הסמוך אף הוא לתחום התכנית (משיבים 5 בעתירה הנוכחית) תקפה בעיקר את הגדלת מספר יחידת הדיור במגרש 3, מ-23 יחידות שהותרו בתכנית הקודמת ל-32 יחידות בתכנית החדשה (ללא הגדלה של כלל שטחי הבנייה העיקריים ושל גובה הבנייה), וכן את ההוראה בתכנית החדשה שקבעה כי כניסת כלי הרכב למגרש 3 תתבצע מרח' נווה שאנן. פסק הדין קיבל את עמדת תושבי רח' נווה שאנן באשר למיקום הכניסה למגרש 3. הוחלט בו כי בעוד שבתכנית הקודמת הכניסה למגרש זה הייתה מרח' שמי, בתכנית החדשה הוסבה הכניסה לרח' נווה שאנן, וזאת לא בשל שיקולים תכנוניים ותנועתיים (שכן בהיבטים אלה רח' שמי נמצא עדיף על פני רח' נווה שאנן אף לשיטת גופי התכנון) אלא בשל בעיה קניינית הנעוצה בכך שבין רח' שמי לבין מגרש 3 מפריד מגרש חניה אחורי של בנין ברח' בורלא 26-20 (בו מתגוררים משיבים 6 בעתירה הנוכחית) הרשום בבעלות פרטית. פתרונו של מכשול קנייני זה מחייב נקיטת הליך תכנוני להפקעת רצועת הקרקע הפרטית. אמנם ועדת המשנה המחוזית, ובעקבותיה מליאת הוועדה המחוזית שאשררה את החלטת ועדת המשנה, סברו כי נקיטת הליך ההפקעה תגרום לעיכוב בלתי ראוי במימוש התכנית החדשה, אולם נימוק זה נדחה בפסק הדין. נקבע כי השתהותן הממושכת והבלתי-מוסברת של מוסדות התכנון ושל מגישת התכנית החדשה בקידומה לאורך שנים רבות, ובכלל זה השתהות מוסדות התכנון בנקיטת הליך ההפקעה, מונעות בעדן להעלות על נס את שיקול התארכות ההליך דווקא כאשר ההמתנה הנדרשת נועדה למנוע את הפגיעה בתושבי רח' נווה שאנן הסמוך לתחום התכנית. אמנם אין בשלב זה ביטחון כי נקיטת הליך הפקעה על ידי הוועדה המקומית והוועדה המחוזית אכן תעלה יפה ותאפשר את הותרת כביש הגישה דרך רח' שמי כהוראת התכנית הקודמת, שהרי בעלי רצועת הקרקע הפרטית (משיבים 6) יוכלו להגיש התנגדות להפקעה. יחד עם זאת, חוסר הוודאות אינו פוטר את מוסדות התכנון ואת מגישת התכנית מחובתן לנקוט בתום לב בכל האמצעים העומדים לרשותם לקידומה של ההפקעה, אלא אם כן יחליטו לאשר חלופת גישה אחרת למגרש 3 מכיוון רח' אביגד (שמפלסו גבוה ממפלסי מגרשים 1א ו-3). רק אם ההפקעה לא תסתייע, וגם יוחלט שלא לאשר כביש גישה מרח' אביגד - רק אז יהיה ניתן לאשר את החלופה הנחותה מבחינה תכנונית ותעבורתית של הפיכת רח' נווה שאנן לכביש הגישה למגרש 3. לפיכך בוטלה הוראת התכנית החדשה הקובעת גישת כלי רכב למתחם מרח' נווה שאנן, והתכנית הוחזרה לוועדה המחוזית לצורך נקיטת הליך הפקעה שיעודו יצירת גישה למגרש 3 דרך רח' שמי. תוצאה זו הובילה לדחיית טענות תושבי רח' נווה שאנן נגד הגדלת מספר יחידות הדיור בתכנית החדשה, שכן טענות אלה נסמכו בעיקר על ההגדלה הצפויה בעומסי התנועה ברח' נווה שאנן. 3. העתירה השניה שנדונה בפסק הדין הקודם הייתה של תושבי רח' מיכאלסון, שהגישו גם את העתירה הנוכחית. עיקר טענתם הייתה נגד ההוראה בתכנית החדשה שביטלה את רצועת השטח הציבורי הפתוח שנקבעה בתכנית הקודמת בקצה רח' מיכאלסון במטרה לחסום את הגישה ממנו אל המתחם. התכנית החדשה ביטלה את רצועת השצ"פ והוסיפה גישה, באמצעות רמפה משופעת, מרח' מיכאלסון לחניה תת-קרקעית שתוקם במגרש 1א, וזאת במטרה "לפתור את סוגיית הנגישות למתחם באמצעות מתן האופציות המרביות לכניסה למתחם" (פסקה 6 לפסק הדין הקודם). לשם כך הורתה התכנית החדשה כי כניסת כלי הרכב למגרש 1א תיעשה דרך רח' אלזה ורח' מיכאלסון, בעוד שלפי התכנית הקודמת הכניסה למגרש זה (שמספרו היה מגרש 1) נעשתה דרך רח' אלזה בלבד. תושבי רח' מיכאלסון טענו כי שינוי זה יפגע באופן מהותי בצביון רחובם, מרחוב שקט ללא מוצא לרחוב שישרת את הרכבים המגיעים למגרש 1א, כשבנוסף לכך מוקצים בתכנית החדשה לאורך רח' מיכאלסון 68 מקומות חניה ציבוריים לשימושם של באי המתחם. מפגעי הרעש וזיהום האוויר הצפויים מכך יחבלו באיכות החיים של תושבי הרחוב, שבנייניו תוכננו כך שחלונות חדרי השינה שלהם פונים לרחוב, ויגרמו להפחתת שווי הדירות. בין היתר ביקשו בהקשר זה תושבי רח' מיכאלסון לאמץ את חוות דעתו המקצועית של מהנדס תנועה מטעמם, אשר קבע כי קיימת אפשרות להכשיר כניסת רכבים למתחם דרך רח' אביגד, באמצעות שתי רמפות סיבוביות חד-סיטריות. אפשרות זו נדחתה על ידי ועדת המשנה המחוזית בנימוק שרח' אביגד ממוקם בנקודה טופוגרפית גבוהה, בעוד הכלל הוא שיש לשאוף למקם את הכניסה לחניון תת-קרקעי מהנקודה הנמוכה ביותר בסביבה. בנוסף, קיים ספק באשר להיתכנות ההנדסית של האפשרות המוצעת, ובכל מקרה אין היא נחוצה לאחר שוועדת המשנה קיבלה המלצות מיועצת התנועה שלה והשתכנעה כי הפתרון התחבורתי הנכון הוא פיצול מאוזן של הגישה המוטורית למגרש 1א בין רח' אלזה לבין רח' מיכאלסון, תוך יצירת ניתוק פיזי המונע לחלוטין מעבר רכבים בין הרחובות, והפחתת מספר יחידות הדיור במגרש 1א מ-118 שהוצעו בתכנית החדשה ל-108. ועדת המשנה קבעה כי רחובות אלזה ומיכאלסון מסוגלים בהחלט לשאת את תוספת התנועה הנגזרת משינויים אלה. תושבי רח' מיכאלסון העלו בעתירתם הקודמת שורה של טענות נגד קביעות אלה, מהן טענות דיוניות הנוגעות לזכות הטיעון והעיון של העותרים במסמכים ובחוות הדעת שהוגשו למוסדות התכנון, ומהן טענות נגד ההנמקה שניתנה על ידי ועדת המשנה לדחיית חלופת הגישה המוצעת מרח' אביגד. פסק הדין הקודם קיבל טענות אלו של העותרים בחלקן, בקובעו כי ועדת המשנה החליטה לשלול את חלופת הגישה מרח' אביגד בלא שעמדה בפניה תשתית עובדתית מבוססת ומקיפה לגבי היתכנותה של החלופה, כמתחייב מכללי המשפט המינהלי. בפני הוועדה עמדו שלוש חוות דעת מקצועיות, מאת שלושה יועצי תנועה (מטעם תושבי רח' מיכאלסון, מטעם תושבי רח' אלזה ומטעם תושבי רח' נווה שאנן), שתמכו כולם בחלופה זאת. בעמדה דומה אחזו יושב-ראש הוועדה המקומית ומנהלת המחלקה לתכנון העיר בעיריית ירושלים. לעומת זאת, מגישת התכנית לא העמידה חוות דעת נגדית שתסתור את היתכנותה של חלופת הגישה מרח' אביגד. במצב דברים זה לא הייתה ועדת המשנה רשאית להטיל ספק בהיתכנות ההנדסית של יצירת מעבר לכלי רכב מרח' אביגד לחניון של מגרש 1א, חרף הפרשי הגובה הקיימים ביניהם. אמנם ועדת המשנה הסתייעה לצורך החלטתה ביועצת התנועה שלה. אלא שיועצת התנועה מסרה לוועדת המשנה חוות דעת המתייחסת אך ורק למסוגלותו של רח' מיכאלסון לעמוד בהגדלת נפח התנועה שתעבור דרכו למגרש 1א. יועצת התנועה לא הטילה ספק בהיתכנות ההנדסית של חלופת הגישה מרח' אביגד, ואילו ועדת המשנה לא הציגה, אף לא בתמצית, את השיקולים שהביאו אותה להטיל ספק בחוות הדעת שקבעו כי חלופה זו אפשרית. יתרה מכך, גם אילו ועדת המשנה הייתה מבססת את פסילת החלופה על שיקול של חוסר כדאיותה הכלכלית (מה שלא נעשה), גם אז ההחלטה הייתה נפסלת מן הטעם שלא הוצגו לבית המשפט נתונים בנוגע למשמעות הכלכלית של הקמת הרמפה ברח' אביגד ולא ניתנה למתנגדים האפשרות להתמודד עם נתונים כאלה ולהגיב עליהם בהתאם לזכותם על פי דין. על יסוד נימוקים אלה בוטלה בפסק הדין הקודם גם הוראת התכנית החדשה המבטלת את רצועת השצ"פ בסוף רח' מיכאלסון והקובעת גישת כלי רכב למתחם מרחוב זה. התכנית הוחזרה לוועדה המחוזית על מנת שתאסוף תשתית נתונים מקיפה ומבוססת בשאלת היתכנות חלופת הגישה למגרש 1א מרח' אביגד, תאפשר לכל הנוגעים בדבר לטעון בפניה בנדון, ולאחר מכן תקבל את החלטתה מחדש. פסק הדין הנחה את הוועדה המחוזית להכריע תחילה בשאלת היתכנות החלופה האמורה, ורק לאחר מכן לעבור לשלב הבא של בדיקת מידת ההצדקה להעדפתה על פני פתרונות הגישה האחרים, בדיקה שתונחה על פי "היקף המשאבים ומידת המורכבות הכרוכים בפתרון החלופי האמור" וכן על פי "היקף הרחובות הסמוכים הצפויים להפיק ממנו תועלת וטיב הפגיעה בכל אחד מהרחובות שתיחסך כתוצאה מהפתרון החלופי". הובהר כי בגדרי שיקולים אחרונים אלה תוכל הוועדה המחוזית להתחשב בין היתר בכך שהגישה מרח' אביגד עשויה לשרת גם את מגרש 3, ובכך לייתר את הצורך בנקיטת הליך של הפקעה לשם הכשרת גישה למגרש זה מרח' שמי (לאחר שהגישה מרח' נווה שאנן בוטלה בפסק הדין). שיקול לגיטימי נוסף, כך נקבע, יוכל להימצא בעובדה שהגישה מרח' אביגד תפתור גם את הבעיה של רח' אלזה. אמנם תושביו של רחוב זה לא הצטרפו כעותרים בעתירה הקודמת, אך ניתוח העובדות בפסק הדין העלה כי אותם תושבים קופחו שלא כהלכה, בכך שחרף הצהרת ועדת המשנה בהחלטתה על כוונתה לערוך חלוקה מאוזנת של עומסי התנועה המגיעה למגרש 1א בין רח' אלזה לבין רח' מיכאלסון, בפועל החלוקה בנספח התנועה הסופי שאושר הייתה ביחס של 3:1 לרעת רח' אלזה. טענה נוספת של תושבי רח' מיכאלסון בעתירה הקודמת כוונה נגד דחיית התנגדותם להקמת אחד מחדרי האשפה של המתחם מול המבנה הדרומי ברח' מיכאלסון. טענה זו נדחתה בפסק הדין הקודם. כן נדחתה בו דרישת תושבי רח' מיכאלסון להכללת כל הרחוב בתוך "הקו הכחול" של התכנית החדשה. ההליכים בעקבות פסק הדין הקודם 4. בעקבות פסק הדין הקודם קיבלה ועדת המשנה להתנגדויות ביום 5.1.10 החלטה המתייחסת לשני עניינים: ראשית, ועדת המשנה הורתה לוועדה המקומית להכין ולהגיש בהקדם לוועדה המחוזית תכנית שתאפשר את הגישה למגרש 3 דרך רח' שמי, ולצורך זה תכלול הוראת הפקעה. שנית, ועדת המשנה הורתה למגישת התכנית החדשה, למתנגדים לתכנית ולוועדה המקומית להגיש לה תוך 45 ימים כל חוות דעת ונתון רלוונטי באשר לחלופת הגישה המוצעת למגרש 1א מרח' אביגד ובאשר לחלופת הגישה האחרת דרך רח' מיכאלסון. כל אחד מהצדדים קיבל אפשרות לעיין בחוות הדעת שיוגשו ולהתייחס אליהן בכתב תוך 21 ימים. 5. בחלוף המועדים האמורים קיימה ועדת המשנה ביום 22.7.10 דיון פומבי במעמד הצדדים. תושבי רח' מיכאלסון טענו בדיון כי יש להעדיף את חלופת הגישה מרח' אביגד אף שהיא יקרה יותר מהסדרת הגישה דרך רח' מיכאלסון, וזאת לנוכח הפגיעה הצפויה בהם כתוצאה מתוספת התנועה ברחובם, בעוד שברח' אביגד לא מצויים בניני מגורים. תושבי רח' אלזה טענו גם הם כי יש להעדיף את חלופת הגישה מרח' אביגד, והוסיפו כי אם חלופה זו תידחה הרי שיש לחלק את תוספת התנועה הצפויה באופן שווה בין הרחובות הסמוכים. יועץ התנועה מטעם תושבי רח' אלזה הסביר כי החלופה מרח' אביגד ישימה מבחינה הנדסית ועדיפה על פני הכניסה המוצעת מרח' אלזה שהנה צרה ובלתי בטיחותית. גם תושבי רח' בורלא-שמי תמכו בחלופת הגישה מרח' אביגד, והטעימו כי חלופה זו תייתר גם את הצורך בהפקעת הקרקע הפרטית שלהם, הליך הצפוי להאריך את ההתדיינות במשך שנים ארוכות. תושבי רח' נווה שאנן צידדו אף הם בחלופת הגישה מרח' אביגד, וציינו כי רח' מיכאלסון תוכנן על בסיס ההנחה שהוא יהיה רחוב ללא מוצא וללא תנועה עוברת. מול כל אלה, נתקלה חלופת הגישה מרח' אביגד בהתנגדות של מהנדס העיר ומגישת התכנית (משיבה 4). נציג מהנדס העיר טען שגם אם לא תיבנה רמפת גישה מרח' אביגד לא אמורה להיווצר כל בעיה תחבורתית כתוצאה מהתכנית, המוסיפה כ-140 יחידות דיור בלבד, שהגישה אליהן תתחלק בין שלושה רחובות באופן המוסיף נפח תנועה זניח בכל רחוב. מגישת התכנית טענה כי הפרשי הטופוגרפיה בין רח' אביגד לבין המתחם יחייבו בניית שתי רמפות בנות חמש קומות רציפות כל אחת. בנוסף, תידרש רמפה בת שלוש קומות רציפות בתוך המתחם, בין המפלס העליון למפלס התחתון שלו, בשיפוע של 30% שאינו תקני ואינו ישים, ועוד רמפה למגרש 3, ובסך הכל 10 קומות של רמפת חניה. פתרון כזה, אף שהוא אפשרי מבחינה הנדסית, הנו חסר תקדים; אינו הגיוני; אינו סביר מבחינה תחבורתית; יכביד על הגישה למתחם (נסיעה ברדיוס קטן ובמגבלות שדה ראיה) עד כדי כך שדיירי המתחם יעדיפו שלא לעשות בו שימוש ולהחנות את רכביהם ברח' מיכאלסון; ייצור בעיות בטיחותיות לילדים (רכיבה על אופניים, סקטים וכד'); ואין לו כל הצדקה בהתחשב בתוספת התנועה המצומצמת הצפויה ובקלות הרבה שבה רח' מיכאלסון יהיה מסוגל לשאת בתוספת זו שכמעט ולא תורגש אצל דיירי הרחוב. מגישת התכנית חלקה על דרישת תושבי רח' אלזה להשוואת כמות התנועה בינם לבין רח' מיכאלסון, וטענה כי האיזון שאליו כיוונה ועדת המשנה בהחלטתה הקודמת התייחס רק לחלוקת תוספת התנועה הצפויה מהתכנית החדשה בהשוואה לתכנית הקודמת (בה הכניסה למגרש 1א הייתה רק מרח' אלזה). מגישת התכנית טענה עוד כי תושבי רח' אלזה כלל לא הגישו עתירה נגד התכנית, מה עוד שבמסגרת התכנית החדשה היא מחויבת להרחיב את המיסעה ברח' אלזה. מגישת התכנית סמכה טענות אלה בין היתר על עמדתם המקצועית של שני יועצי תנועה מטעמה שנכחו וטענו בדיון. בסיום הדיון החליטה ועדת המשנה, לבקשת המתנגדים לתכנית, לאפשר להם להשלים את טיעוניהם בכתב תוך 10 ימים (בין היתר מאחר שהיועץ התחבורתי מטעם תושבי רח' מיכאלסון לא יכול היה להשתתף בדיון). 6. לאחר שהוגשו הטיעונים המשלימים (בהם גם חוות דעת של מהנדס תחבורה מטעם תושבי רח' בורלא-שמי) התכנסה ועדת המשנה לדיון פנימי ביום 16.9.10. יועץ התחבורה של הוועדה אמר בדיון כי לאחר שבחן את מכלול חוות הדעת המקצועיות וטיעוני הצדדים, דעתו היא שחלופת הגישה מרח' אביגד הנה אמנם אפשרית מבחינה הנדסית אך נחותה ובעייתית מבחינה תחבורתית. בתום הדיון החליטה ועדת המשנה לדחות את החלופה האמורה; לקבוע כי הגישה למגרש 1א תהיה מרחובות אלזה ומיכאלסון; ולהוסיף בתכנית החדשה הוראה המתנה הוצאת היתר בניה במגרש 3 באישור פתרון גישה עבור מגרש זה. הוועדה הסירה את הספק שהעלתה בהחלטתה נשוא פסק הדין הקודם, וקבעה כי אין ספק בכך שחלופת הגישה מרח' אביגד ישימה מבחינה הנדסית ומבחינה תנועתית. לפיכך, לו הייתה זו החלופה היחידה ייתכן שלא היה מנוס מלאשרה. אלא שמול חלופה זו עומדת חלופה טובה יותר של גישה למגרש 1א מרחובות אלזה ומיכאלסון. עדיפותה של החלופה האחרונה הנה בכך, שמצד אחד תוספת התנועה הצפויה ברחובות אלזה ומיכאלסון כתוצאה מיחידות הדיור האמורות להיבנות במתחם הנה שולית וזניחה במושגים עירוניים (תוספת ממוצעת של כלי רכב אחד בכל דקה בשעת שיא לשני הרחובות יחד), ואינה צפויה לשנות את אופיים ואת צביונם של הרחובות. מצד שני, קביעת הגישה מרח' אביגד תחייב פתרון הנדסי שיצטרך לגשר על הפרשי טופוגרפיה של 8.5 מטרים בין מפלס רח' אביגד למפלס החניה העליון של המתחם. הגישור על הפרשים אלה יחייב הקמת רמפה הכוללת לפחות שתי הקפות, עליה יש להוסיף את הפרשי הגובה בין המגרש העליון לבין המגרש התחתון של המתחם המחייב אף הוא פתרון הנדסי של רמפה או מתקן טכני. פתרון הכולל רמפה סיבובית נוח פחות לשימוש מאשר פתרון הגישה מרחובות אלזה ומיכאלסון, שהנה גישה ישרה, וגם מבחינה בטיחותית עדיפה הנסיעה הישרה על פני רמפות סיבוביות ומאולצות בהן שדה הראיה מוגבל. באיזון שבין פתרון גישה איכותי שפגיעתו בתושבי הרחובות הסמוכים מצומצמת ביותר, לבין פתרון גישה נחות ומאולץ מבחינת רמת השירות היוצר פתרון לא נוח ולא ראוי למאות הדיירים העתידים להתגורר במתחם, ראתה הוועדה לבכר את הפתרון הראשון. כך לגבי המפלס העליון של המתחם, וודאי שכך לגבי מפלס המתחם התחתון, שהפרש הגובה בינו לבין רח' אביגד מסתכם ב-18 מטרים ויותר. הוועדה הבהירה כי לא הביאה במנין שיקוליה את תוספת העלות שתידרש לחלופת הגישה דרך רח' אביגד. עוד הובהר בהחלטה כי רחובות אלזה ומיכאלסון יישארו גם בתכנית החדשה רחובות ללא מוצא, ורח' אלזה אף ישופר על ידי הרחבת המיסעה הקיימת בו. על טענת תושבי רח' מיכאלסון כי אופיו הנוכחי של רחובם נקבע במסגרת פשרה תכנונית שהושגה עם מגישי ההתנגדויות לתכנית הקודמת, השיבה ועדת המשנה בכך שאין מניעה לבחינה מחודשת של הצרכים התכנוניים בחלוף מספר שנים מאישור התכנית הקודמת, מה עוד שתוספת התנועה המצומצמת ביותר הצפויה ברחוב לא תגרום שינוי באופיו. זאת ועוד, דווקא פתרון הגישה דרך רח' אביגד עלול להגביר את עומסי התחבורה ברחובות מיכאלסון ואלזה, שכן קיימת אפשרות סבירה ביותר שדיירי המתחם יעדיפו להחנות את רכביהם ברחובות הסמוכים על פני עשיית שימוש מסורבל ולא נוח ברמפה או במתקן ההנדסי שיגשרו על פערי הטופוגרפיה בין רח' אביגד לבין המתחם. בשולי ההחלטה ציינה ועדת המשנה שהיא שוקלת לקבוע כי חלוקת התנועה למגרש 1א בין רח' אלזה לרח' מיכאלסון תהיה שוויונית מבחינה מספרית. לשם כך ניתנה לדיירי שני הרחובות אפשרות להגיש לוועדת המשנה טענות בכתב בנקודה זאת בהתאם לסעיף 106(ב) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן - חוק התכנון והבניה). 7. תושבי רח' אלזה הודיעו בתגובה כי הם מבקשים מהוועדה להורות באופן סופי על חלוקה מספרית שווה של התנועה בין רח' אלזה לרח' מיכאלסון. לעומתם הגישו תושבי רח' מיכאלסון לוועדת המשנה התנגדות אליה צירפו חוות דעת מאת האדריכל דני קייזר. בהתנגדותם תקפו את החלטתה הנזכרת של הוועדה מיום 16.9.10, וטענו כי היא עומדת בסתירה לפסק הדין הקודם, לעקרונות המשפט המינהלי ולמציאות התכנונית, וכי דחיית חלופת הגישה מרח' אביגד אינה סבירה ואינה מעוגנת בנימוק מקצועי של ממש. עוד טענו העותרים כי מכיוון שבמגרש 1א יידרשו רק 216 מקומות חניה, לאחר שתוך כדי הדיונים בתכנית החדשה פחת באופן משמעותי מספר יחידות הדיור שייבנו במסגרתה, הרי די בגישה אחת למגרש זה דרך רח' אלזה, שיועד כבר בתכנית הקודמת לדרך גישה למתחם וככזה אופיו לא ישתנה, בניגוד לרח' מיכאלסון שתוחם בתכנית הקודמת ברצועת שצ"פ כחלק מפשרה בין יוזמי התכנית לבין המתנגדים לה במטרה לחסום את הגישה למתחם מרח' מיכאלסון. העותרים עמדו על נתוניהם השונים של הרחובות אלזה ומיכאלסון מבחינה תכנונית ותעבורתית, וטענו כי נוכח הבדלים אלה חלוקת מאוזנת של התנועה בין הרחובות אין פירושה חלוקה מספרית שווה. 8. נוכח התנגדות תושבי רח' מיכאלסון קיימה הוועדה דיון פומבי נוסף ביום 4.1.11. בדיון השמיעו את טענותיהם באות-כוחם של תושבי רח' מיכאלסון, האדריכל מטעמם, יועץ התנועה מטעמם, אחת מתושבות רח' ניות (משיבה 8 בעתירה הנוכחית), נציג של תושבי רח' אלזה (משיב 7 בעתירה הנוכחית), באת-כוחם של תושבי רח' בורלא-שמי, נציג מהנדס העיר, אדריכל התכנית החדשה, בא-כוחה של מגישת התכנית ואחד מבעליה. בתום הדיון החליטה ועדת המשנה שלא לשנות מהחלטתה מיום 16.9.10, ובכלל זה לחלק את התנועה למגרש 1א כך שמחצית כלי הרכב שחנייתם מתוכננת במגרש זה יעברו דרך רח' מיכאלסון ומחציתם הנותרת יעברו דרך רח' אלזה, ותוך חסימת אפשרות המעבר של כלי רכב בין שני הרחובות דרך חניון המתחם. הוועדה עמדה בהחלטה על כך שבעוד שההחלטה מיום 16.9.10 אפשרה לתושבי רח' מיכאלסון להוסיף ולטעון אך ורק בנושא חלוקת נפח התנועה בין רחובם לרח' אלזה, בפועל תושבי רח' מיכאלסון חרגו ממסגרת זאת, שבו וטענו בזכות חלופת הגישה מרח' אביגד, והעלו טענה חדשה לפיה לא ניתן לאשר חלק מהתכנית החדשה, המתייחס לבניה במגרש 1א, טרם מציאת פתרון לבעיית הגישה למגרש 3 במסגרת אותה תכנית. טענה אחרונה זו נדחתה על ידי הוועדה גם לגופה, מהטעם שהפקעת דרך הגישה מרח' שמי מחייבת בלאו הכי נקיטת הליך תכנוני חדש, שאינו ניתן ליישום במסגרת התכנית הנדונה כעת. מאחר שהוועדה המחוזית מעוניינת במימוש מהיר ככל הניתן של התכניות המאושרות על ידה, ומאחר שלא נמצאה הצדקה אמיתית לקשור בין מגרש 3 לבין חלקיה האחרים של התכנית, די בהחלטה שלא יינתן היתר בניה במגרש 3 עד למציאת פתרון הגישה אליו, כדי לאפשר את אישור התכנית לגבי הבניה במגרש 1א באופן מיידי. החלוקה השוויונית של תנועת הרכבים בין הרחובות אלזה ומיכאלסון נומקה על ידי הוועדה בהיקף הזניח של התנועה האמורה להתווסף ברחובות אלו כתוצאה מהבניה במתחם, וכן במבנה הרחב והפתוח של רח' מיכאלסון ובעובדה שהגישה אליו קלה ופשוטה אף יותר מאשר הגישה לרח' אלזה. אמנם ההיקף המצומצם של התנועה שתתווסף כתוצאה ממגרש 1א מאפשר להטיל את כל תוספת התנועה על אחד משני הרחובות, אך יחד עם זאת מאחר שמגרש 1א ממוקם בין שני הרחובות, ראוי וצודק יותר לחלק את התנועה הנובעת ממנו בין שניהם ולהקטין בכך עוד יותר את ההשפעה המצומצמת ממילא של התנועה על כל אחד מהרחובות. זאת חרף העובדה שהתכנית הקודמת לא השוותה בין שני הרחובות לעניין מעבר התנועה דרכם למתחם: כעת, משנמצאה הצדקה תכנונית להשוואה בין שני הרחובות, וכאשר נמצא כי לא קיים הבדל פיזי ביניהם המצדיק הטלת עומס תנועה רב יותר על רח' אלזה, ראוי לבצע את ההשוואה ולצמצם בכך באופן נכון וראוי את השפעתה של התנועה הנובעת ממגרש 1א על כל אחד מהרחובות. טענתם של תושבי רח' מיכאלסון בדבר הסתמכותם על המצב התכנוני הקיים נדחתה בנימוק שהתכנית הקודמת אושרה לפני קרוב לעשרים שנה, ובהתקיים הצדקה תכנונית לשנותה - נוכח הצורך בהוספת יחידות דיור בירושלים - אין מניעה לעשות כן, כשם שאין מניעה לאשר כל תכנית אחרת המשנה מצב תכנוני קיים. תושבי רח' אלזה הסתמכו גם הם על המצב התכנוני הקיים בנוגע להיקף התנועה הצפויה לעבור דרך רחובם; ומעבר לכך, התכנית החדשה אינה משנה את מעמדו של רח' מיכאלסון כרחוב ללא מוצא אלא רק מאריכה אותו במקצת. בנסיבות אלה לא הייתה הוועדה נכונה לקבל את טענת תושבי רח' מיכאלסון בדבר קיומה של התחייבות מטעם מוסדות התכנון שלא לשנות את גבול הרחוב, הנעוצה כביכול בפשרה שהושגה במסגרת התכנית הקודמת. הוועדה הוסיפה בהקשר זה כי תושבי רח' מיכאלסון לא היו צד לאותה פשרה, שכן באותה עת בתיהם עדיין לא נבנו. 9. העותרים פנו ביום 3.3.11 ליושבת-ראש הוועדה המחוזית וביקשו ממנה להרשות להם לערור למועצה הארצית על החלטתה של ועדת המשנה. בפנייתם מנו העותרים שתי סוגיות עקרוניות המתעוררות נוכח החלטת ועדת המשנה המצדיקות את מתן הרשות: האחת, אישור תכנית הבניה במגרש 1א טרם הסדרה סופית של הגישה למגרש 3, ובניגוד להוראות פסק הדין הקודם. השניה, העדר שינוי נסיבות מהותי המצדיק את שינוי הייעוד של רצועת השצ"פ שנקבעה בהסכמה במסגרת פשרה בהליך אישור התכנית הקודמת, ואשר עליה הסתמכו תושבי רח' מיכאלסון. ביום 14.3.11 החליטה יושבת-ראש הוועדה המחוזית לדחות את הבקשה, מהטעם שמדובר בתכנית נקודתית שאינה בעלת השלכת רוחב או אופי עקרוני ושאינה מלווה ברגישות ציבורית מיוחדת או במחלוקת ציבורית קשה, כמתחייב על פי ההלכה הפסוקה לשם מתן רשות לערור למועצה הארצית. יושבת-ראש הוועדה המחוזית הוסיפה כי גם לגופו של עניין נראה שלא נפלה טעות בהחלטת ועדת המשנה המצדיקה את מתן הרשות, וכי הטענות המועלות בבקשה זכו למענה מלא ומפורט באותה החלטה, שהנה החלטה מאוזנת ושקולה אשר התקבלה לאחר שניתנה לצדדים המעורבים אפשרות מלאה להצגת טענותיהם. 10. בהמשך להחלטת ועדת המשנה פורסמה ברשומות ביום 26.9.11 הודעה בדבר אישור התכנית החדשה. בעקבות פניות של תושבי הרחובות בורלא-שמי ומיכאלסון החליטה ועדת המשנה ביום 27.10.11 לתקן שתי טעויות סופר שנפלו בהוראות התכנית המאושרת. הודעה בדבר תיקון הטעות פורסמה ברשומות ביום 26.1.12. 11. ביני לביני, תוך כדי ההליכים המתוארים בפני ועדת המשנה, קידמו משיבה 4 (מגישת התכנית החדשה) והוועדה המקומית את ביצוע החלטת ועדת המשנה מיום 5.1.10 בדבר הגשת תכנית המייעדת את רצועת הקרקע הפרטית ברח' שמי להפקעה ולדרך גישה למגרש 3: תכנית כאמור הוגשה ביום 8.2.11 (מס' 14217). הוועדה המקומית המליצה ביום 21.2.11 להפקיד את התכנית בתנאים. הוועדה המחוזית החליטה ביום 7.8.11 להפקיד את התכנית להתנגדויות בכפוף למספר שינויים. לתכנית המופקדת הוגשו התנגדויות מטעם תושבי הרחובות שמי, בורלא ונווה שאנן. הוועדה המקומית המליצה ביום 4.4.12 לקבל את ההתנגדויות באופן חלקי אך לאשר את הפקעת השטח הנדרש והפיכתו לכביש גישה למגרש 3. ביום 5.6.12 החליטה ועדת המשנה להתנגדויות של הוועדה המחוזית לבצע פרסום משלים של דבר ההפקדה ולהורות לוועדה המקומית לקיים דיון נוסף בתכנית, בהתאם להנחיות שפורטו בהחלטה. הוועדה המקומית עשתה כן ביום 7.11.12, ושבה והמליצה לוועדה המחוזית לאשר את התכנית כפוף לקבלת חלק מההתנגדויות. כעת על ועדת המשנה של הוועדה המחוזית לשוב ולדון בהתנגדויות. טענות העותרים 12. בעתירתם פורטים תושבי רח' מיכאלסון שתי טענות המחייבות לטעמם את ביטול החלטתה של ועדת המשנה להתנגדויות לאשר את התכנית החדשה. הטענה הראשונה היא שאישור התכנית החדשה טרם השלמת ההליך התכנוני המיועד להסדרת הגישה למגרש 3 דרך רח' שמי, מהווה הפרה של פסק הדין הקודם ומכתים את ההחלטה בפגם שורשי של חוסר סמכות. בפסק הדין הקודם נקבע: "התכנית החדשה מוחזרת אל הוועדה המחוזית לצורך נקיטת הליך הפקעה שייעודו יצירת גישה למגרש 3 דרך רחוב שמי, וכן לצורך בחינת חלופת הגישה למגרש 1א מרחוב אביגד וקבלת החלטה משלימה באשר לגישה למגרש זה, הכל בהתאם לקביעות ולהנחיות המפורטות בגוף פסק הדין. עד להשלמת הליכים אלו יושהה תוקפה של התכנית החדשה". העותרים מפרשים הוראה זו כמכוונת לכך שהליך ההפקעה המיועד ליצירת גישה למגרש 3 צריך להתבצע במסגרת התכנית החדשה שהוחזרה לוועדה המחוזית, ולא במסגרת תכנית נפרדת, וכי תוקפה של התכנית החדשה יושהה עד להשלמת הליך ההפקעה במסגרתה. לטענת העותרים, התניה כזאת נקבעה בפסק הדין על מנת להבטיח ראיה תכנונית כוללת לגבי המתחם, וכדי למנוע מצב שבו לאחר אישור התכנית יתברר כי לא ניתן להכשיר את רח' שמי כדרך גישה למגרש 3, באופן העלול להשפיע לרעה על מצבם. היתכנותו של מצב כזה אינה בלתי אפשרית, שהרי תושבי רח' בורלא-שמי הבהירו לוועדת המשנה כי בדעתם להתנגד באופן נחרץ להפקעה המתוכננת במקרקעיהם ולנקוט לצורך זה בהליכים משפטיים ממושכים. בנסיבות אלה ועדת המשנה לא הייתה רשאית לגלות זריזות יתרה דווקא כעת, לאחר שבמשך שנים רבות היא ומוסדות התכנון האחרים השתהו בקידום ההפקעה, ואין מקום להחלטתה לאשר בניה במגרש 1א תוך הסתפקות במתן הוראה לוועדה המקומית להגיש תכנית הפקעה נפרדת. באותו אופן גם אין די בהוראת התכנית החדשה האוסרת מתן היתר בניה במגרש 3 עד לאישור פתרון גישה למגרש זה. הטענה השניה בעתירה היא שהחלטת ועדת המשנה פוגעת שלא כדין באינטרס ההסתמכות של העותרים ומפרה את עקרון הרציפות התכנונית, המתנה את שינויה המהותי של תכנית מתאר, בדומה לכל החלטה מינהלית אחרת, בהתקיימותו של שינוי מהותי בנסיבות. העותרים טוענים כי מאחר שהחסימה של רח' מיכאלסון למעבר כלי רכב באמצעות רצועת שצ"פ נקבעה על ידי הוועדה המחוזית בתכנית הקודמת במסגרת פשרה בין המתנגדים הרבים לאותה תכנית לבין יוזמיה, ומאחר שהעותרים הסתמכו על קביעה זו עת רכשו את דירותיהם שתוכננו בהתאמה כדירות יוקרה שחדרי השינה שלהן פונים אל הרחוב, לא הייתה הצדקה מספקת לשנות מהוראת התכנית הקודמת שהקנתה לרח' מיכאלסון את הצביון של "רחוב פרטי" המשרת רק את אלה שמתגוררים בו. ההצדקה אותה נתנה ועדת המשנה הייתה הצורך בתוספת יחידות דיור בירושלים והתאמת הבינוי המוצע בתכנית החדשה (המוסיפה יחידות דיור בלא הוספת גובה ושטחים עיקריים) למדיניות התכנון העדכנית בדבר ציפוף הבניה במרקם העירוני. אלא שהנמקה זאת אינה יכולה לעמוד, שהרי סך כל יחידות הדיור המוצעות בתכנית החדשה במגרש 1א הנו 108 יחידות. מבחינה תחבורתית זהו מספח זניח, שניתן יהיה למצוא לו פתרון מלא בכביש גישה אחד דרך רח' אלזה כפי שהורתה התכנית הקודמת, ואין בתוספת כה זניחה של יחידות דיור כדי להצדיק את שינויה המהותי של התכנית הקודמת תוך ריקון הפשרה שהושגה בה מתוכן, ביטול השצ"פ ושינוי מצבו הפיזי והסטטוטורי של רח' מיכאלסון. לא עוד אלא שגם ועדת המשנה קבעה בהחלטתה כי כל אחד מהרחובות אלזה ומיכאלסון מסוגל ללא קושי לשאת לבדו את מלוא התנועה שתזרום למתחם. מדובר אפוא בשינוי, שמצד אחד אינו נחוץ לא לשם הצדק ולא לשם השוויון, ומצד שני יסב לעותרים נזקים כלכליים חמורים ופגיעה קשה באיכות חייהם, בבחינת "משפט שלמה", במיוחד על רקע העובדה שהתכנית החדשה תגדיל את מספר כלי הרכב המגיעים למתחם. אמנם בהחלטת הוועדה נאמר כי העברת מלוא התנועה דרך רח' אלזה תפגע באינטרס ההסתמכות על המצב התכנוני הקיים של תושבי רחוב זה. אולם העותרים אינם מקבלים אמירה זאת, בהטעימם כי שני הרחובות אינם ברי השוואה שכן רח' אלזה, בשונה מרח' מיכאלסון, לא נחסם בתכנית הקודמת ברצועת שצ"פ אלא יועד בה לדרך גישה למתחם בלא הגבלת נפח התנועה שתעבור דרכו. כמו כן, רח' אלזה הנו רחוב קצר (באורך של 20 מטרים בלבד) היוצא מדרך עירונית המהווה חלק ממערך התנועה העירוני. 13. כסעד חלופי לסעד העיקרי המתבקש בעתירה של ביטול ההחלטה המאשרת את התכנית החדשה, מבקשים העותרים לבטל את החלטת יושבת-ראש הוועדה המחוזית אשר סירבה לאפשר להם לערור על ההחלטה למועצה הארצית. העותרים מבססים סעד זה על ההנמקה שניתנה על ידי ועדת המשנה לשינוי התכנית הקודמת. כזכור, ההנמקה נתלתה במדיניות התכנון העדכנית בדבר ציפוף הבניה בירושלים. מדיניות זאת, טוענים העותרים, הנה מדיניות עקרונית, בעלת השלכות רחבות היקף על תכניות נוספות ועל כלל תושבי ירושלים, ומן הראוי שהמועצה הארצית הניצבת בראש ההיררכיה התכנונית תיתן את דעתה לשאלה האם יש במדיניות חדשה זאת להצדיק שינויים כה מהותיים במעמד הרחובות כפי שנקבע בתכנית הקודמת. התשובות לעתירה 14. ועדת המשנה המחוזית (משיבה 1) ויושבת-ראש הוועדה המחוזית (משיבה 2) טוענות כי החלטותיהן התקבלו כדין, על יסוד הפעלת שיקול דעת סביר ומאוזן, וכי אין לבית המשפט כל עילה להתערב בהן. לדבריהן, ההחלטה לחלק את התנועה המגיעה למגרש 1א שווה בשווה בין הרחובות אלזה ומיכאלסון הנה החלטה תכנונית מובהקת וממוקדת, המצויה ב"גרעין הקשה" של שיקול הדעת המקצועי המופקד בידי מוסדות התכנון ולא בידי בית המשפט, הנוהג מאז ומתמיד למשוך את ידיו מהתערבות בכגון דא. כך במיוחד משעה שההחלטה התקבלה לאחר שבית המשפט החזיר בפסק הדין הקודם את התכנית לוועדה לצורך שקילה נוספת של כל החלופות הקיימות, וכאשר מוסכם על הכל כי תוספת התנועה הצפויה מהמתחם הנה זניחה על פי כל קנה מידה ומסתכמת בעשרות בודדות של כלי רכב בשעות השיא. הוועדה המחוזית דוחה את הפירוש הניתן על ידי העותרים לפסק הדין הקודם, כמחייב כריכה בין אישור התכנית החדשה בהתייחס למגרש 1א לבין השלמת הליך ההפקעה ברח' שמי בהתייחס למגרש 3. הוועדה המחוזית סבורה כי יצאה ידי חובת פסק הדין הקודם בכך שהורתה לוועדה המקומית להכין תכנית הפקעה, והוסיפה והתנתה בתכנית החדשה את הבניה במגרש 3 בהסדרת דרך גישה אליו. משמעותה של התניה זאת היא שבמקרה והתכנית להפקעה ברח' שמי לא תאושר לבסוף, לא יהיה ניתן לבנות במגרש 3 בלא אישורה של תכנית חדשה שתסדיר דרך גישה אחרת למגרש, ובכך די כדי למלא את מצוות פסק הדין. אם לא נאמר כן, ונקבל את דרישת העותרים להכללת ההפקעה במסגרת התכנית הנדונה כעת, יעוכב מימוש התכנית כולה ללא הצדקה, וגם אותו חלק ממנה העוסק בבניה במגרש 1א יחזור לנקודת ההתחלה של הפקדה מחדש ושמיעת התנגדויות, למרות שמגרש 1א כלל אינו קשור לגישה מרח' שמי. עיכוב שכזה עומד בסתירה לאינטרס הציבורי של ציפוף ועיבוי הבניה באזורים עירוניים, במטרה להקל על מצוקת הדיור המתגברת ברחבי הארץ. על הטענה בדבר הסתמכות העותרים על המצב התכנוני הקיים, משיבה הוועדה המחוזית בכך שהשצ"פ שבוטל נועד אך ורק למטרת חיץ תחבורתי ולא כשטח פתוח לרווחת הציבור. גם לאחר ביטול השצ"פ יישאר רח' מיכאלסון כרחוב ללא מוצא, ארוך יותר אך במעט, ותוספת התנועה שתיגרם בו תהיה שולית וזניחה. מאחר שבכל זאת חל בתכנית החדשה גידול במספר יחידות הדיור שייבנו במגרש 1א לעומת התכנית הקודמת, ולאחר שהתכנית החדשה הוחזרה אליה על ידי בית המשפט תוך מתיחת ביקורת על חלוקת התנועה הלא שוויונית שנעשתה בה בין הרחובות אלזה ומיכאלסון, ראתה ועדת המשנה לנכון לשוב ולחלק את התנועה המובילה למגרש זה בין שני הרחובות, והפעם באופן שוויוני מבחינה מספרית. חלוקה זו אינה מעוררת כל קושי מבחינת המבנה של רח' מיכאלסון, שהנו רחב ופתוח יחסית, ושהגישה אליו קלה ופשוטה אף יותר מאשר הגישה לרח' אלזה. אמנם רח' אלזה נקבע בתכנית הקודמת כדרך גישה בלעדית למגרש 1א (מגרש 1 באותה תכנית). אולם התכנית הקודמת התירה הקמת 61 יחידות דיור במגרש. כעת, כאשר המספר עלה בתכנית החדשה ל-108 יחידות דיור, ובשים לב לכך שהתכנית הקודמת אושרה לפני 20 שנה (בשנת 1992) ועל פי הדין הייתה נתונה לשינויים בהתאם לצרכי השעה ולא יכולה הייתה ליצור אצל העותרים ציפייה סבירה לעמידתה לנצח, הייתה לוועדת המשנה הסמכות והזכות לשנות את הסדרי התנועה שנקבעו בה, לצורך מימושה של מדיניות תכנון עדכנית. כך הדבר גם אם נכונה טענת העותרים לפיה אותם הסדרים נקבעו בתכנית הקודמת כפרי של פשרה תכנונית בין היזמים לבין המתנגדים; וכך הוא על אחת כמה וכמה הדבר משעה שהעותרים לא יכולים היו להיות צד לאותה פשרה מהטעם שבתיהם טרם נבנו בעת גיבושה. תשובתה של יושבת-ראש הוועדה המחוזית לסעד החלופי של מתן רשות לערור למועצה הארצית, הנה שההחלטה על אישור התכנית אינה בעל השלכת רוחב מיוחדת, אינה נושאת אופי עקרוני, אינה נוגעת במחלוקת ציבורית קשה ואינה מלווה ברגישות ציבורית מיוחדת, ומשכך אינה עונה על אף אחד מהמבחנים שנקבעו בפסיקה למתן הרשות. מדובר בתכנית נקודתית, החלה על שטח לא גדול של שני מגרשים ומתיישבת עם מדיניות התכנון העדכנית של הוועדה המחוזית, כאשר העתירה עצמה עוסקת בהיבטים תחבורתיים שהשפעתם על העותרים מצומצמת ביותר. מכך שהתכנית מבוססת על מדיניות הציפוף של הוועדה המחוזית לא נגזר טעם מיוחד להענקת רשות לערור, שהרי כל תכנית המתאשרת על ידי מוסד תכנון והמשנה מצב תכנוני קודם תואמת מטבע הדברים את מדיניות התכנון העדכנית של אותו מוסד. 15. הוועדה המקומית, שצורפה מלכתחילה כמשיבה לעתירה, הודיעה כי לא קיבלה כל החלטה בנושאים הנדונים בעתירה וכי אין לה עמדה לגביהם. בהתאם לכך, ובהסכמת יתר הצדדים, סווגה הוועדה המקומית כמשיבה פורמלית בתיק. 16. משיבה 4, שהגישה את התכנית החדשה, סבורה אף היא כי יש לדחות את העתירה. לטענתה, מטרתם היחידה של העותרים היא לדחות את הקץ ולעכב את מימוש התכנית עד שמשיבה 4 תתייאש מכוונתה לבנות במקום. בכך נגרם נזק הן לציבור הנזקקים לדירות בירושלים והן למשיבה 4, שרכשה בדמים מרובים קרקע המיועדת למגורים ובמשך שנים רבות מנסה להקים עליה פרויקט מגורים בצפיפות נמוכה מהצפיפות המינימלית שלפי תכנית המתאר הארצית תמ"א 35. משיבה 4 עומדת על חוסר העקביות בטיעון של העותרים, שבעתירתם הקודמת טענו כי יש להעביר את התנועה למגרש 1א דרך רח' אביגד, אך כעת, משנוכחו כי ועדת המשנה דחתה פתרון זה, טוענים לפתע כי חלופת הכניסה מרח' אביגד מיותרת בשל היקפי התנועה הזניחים וכי ניתן להסתפק בהעברת כל התנועה דרך רח' אלזה. משיבה 4 מצטרפת לטענות הוועדה המחוזית הן בנושא הפרדת הליך אישור הבניה במגרש 1א מהליך ההפקעה העצמאי להכשרת דרך גישה למגרש 3, והן בנושא חלוקת התנועה למגרש 1א בין הרחובות אלזה ומיכאלסון. בנושא אחרון זה מוסיפה משיבה 4 כי העברת תנועה למגרש 1א דרך רח' מיכאלסון אינה משנה באופן מהותי את ההסדר שנקבע לגביו בתכנית הקודמת, שכן רח' מיכאלסון הנו כבר כיום דרך ציבורית בבעלות עיריית ירושלים; מעמדו כדרך ללא מוצא יישמר בתכנית החדשה; וכבר בתכנית הקודמת נקבעה גישת כלי רכב דרכו לשש יחידות דיור המשתייכות למתחם וממוקמות בשניים מבנייניו. באשר לבקשת העותרים לקבלת רשות לערור למועצה הארצית, משיבה 4 מצטרפת לטענות יושבת-ראש הוועדה המחוזית. 17. משיבים 5, תושבי רח' נווה שאנן, מבהירים כי אין להם עניין בשאלת דרכי הגישה למגרש 1א אלא רק בשאלת דרך הגישה למגרש 3. בשאלה אחרונה זו, מצטרפים משיבים 5 לעמדת הוועדה המחוזית ומגישת התכנית, וסבורים כמותן כי פסק הדין הקודם אינו מונע מהוועדה המחוזית להורות, כפי שאכן הורתה, כי הסדרת הגישה למגרש 3 דרך רח' שמי תיעשה בתכנית נפרדת ובלא שיהיה בהליך ההפקעה העצמאי למנוע כבר כעת מתן תוקף לתכנית בהתייחס לבניה במגרש 1א. לא רק שהפרדה כזאת אינה נוגדת את קביעות פסק הדין הקודם, אלא שאין בה לפגוע בכל דרך בעותרים, ואם רצו העותרים לתקוף את ההפרדה היה עליהם לעתור כבר על החלטת ועדת המשנה מיום 5.1.10 שהורתה על הכנת תכנית הפקעה נפרדת, ולא להמתין שנה נוספת עד לאישור התכנית הנוגעת למגרש 1א. 18. עמדה דומה מביעים משיבים 6, בעלי הקרקע הפרטית ברח' שמי המשמשת חניה לדירותיהם ברח' בורלא. גם הם סבורים שאין כל מקום לניסיון של העותרים לקשור בין שאלת הגישה למגרש 1א לבין שאלת הגישה למגרש 3. בשאלה אחרונה זו עמדת תושבי רח' בורלא-שמי היא שאין להעביר את התנועה למגרש 3 דרך רחובם, באשר הדבר יגרום פגיעה קשה בקניינם ובאיכות חייהם. אלא שעמדה זו הוצגה ותוצג על ידי תושבי רח' בורלא-שמי במסגרת התנגדותם לתכנית ההפקעה הנפרדת שהכינו משיבה 4 והוועדה המקומית, ולשיטתם אין לערבה עם שאלת הגישה למגרש 1א. שתי השאלות יכולות היו להיות קשורות זו לזו אילו החליטה ועדת המשנה לקבל את הרעיון (בו תמכו ועדיין תומכים גם תושבי רח' בורלא-שמי) של יצירת דרך גישה למתחם כולו, כלומר למגרש 1א ולמגרש 3 כאחד, דרך רח' אביגד. אולם מאחר שרעיון זה נדחה על ידי ועדת המשנה, אין לְדעת תושבי רח' בורלא-שמי כל מניעה לאישור תכנית הבניה במגרש 1א טרם אישור דרך הגישה למגרש 3. תושבי רח' בורלא-שמי מעלים את החשש שמטרת העותרים היא לגרום לכך שהתנועה האמורה לעבור דרך רח' מיכאלסון תוסט לרח' שמי. לדעתם, משנדחתה חלופת הגישה מרח' אביגד, יש לדחות גם את התנגדותם של העותרים להעברת תנועה למתחם דרך רח' מיכאלסון. רח' מיכאלסון הנו דרך ציבורית בבעלות ציבורית, להבדיל מרח' שמי שהבעלות בו פרטית ושנועד לשמש, ואף משמש בפועל, כמקום חניה לדיירי הבניינים הצמודים לו. לא ייתכן, טוענים תושבי רח' בורלא-שמי, שהעותרים יפעלו לכך שהתנועה למתחם תעבור בכל הרחובות הסובבים אותו פרט לרחובם; וגם לא ייתכן שהעותרים יטענו לפגיעה הצפויה באופי רחובם כתוצאה מהפיכתו לדרך גישה למתחם, ובה בעת יתמכו בהכשרת דרך גישה מרח' שמי, שהנו רחוב ללא מוצא המשמש לחניה פרטית בבעלות פרטית ושבנייניו תוכננו גם הם כך שחלונות חדרי השינה שלהם פונים אל החניה האחורית ברח' שמי. 19. משיבים 7, תושבי רח' אלזה, נמנעים מלנקוט עמדה באשר לטענות המועלות בעתירה נגד ההפרדה בין אישור תכנית הבניה במגרש 1א לבין ההליך התכנוני להכשרת דרך גישה למגרש 3. תושבי רח' אלזה מתייחסים רק לטענות העותרים נגד חלוקת התנועה למגרש 1א בין רח' מיכאלסון לרח' אלזה, וחולקים עליהן. מדובר, לטענת תושבי רח' אלזה, בהחלטה תכנונית טהורה שהתקבלה בהתאם לשיקול הדעת המקצועי של ועדת המשנה המחוזית ולאחר שניתנה לכל הצדדים, כולל לעותרים, אפשרות טיעון מלאה בכתב ובעל-פה, ולפיכך אין כל מקום להתערבות של בית המשפט בהחלטה. זאת ועוד, החלטת ועדת המשנה סבירה גם לגופה, שכן אין מקום להטיל את כל נפח התנועה הזורמת למגרש 1א רק על רח' אלזה בשעה שמסוגלותו הפיזית של רח' מיכאלסון לשאת תנועה כזאת טובה, על פי קביעת הוועדה, ממסוגלותו של רח' אלזה, ובשעה שיועץ התנועה מטעם תושבי רח' אלזה עמד בפני הוועדה על הסיכונים הבטיחותיים הכרוכים בהעברת התנועה דרך רחובם. תושבי רח' אלזה דוחים את טענת ההסתמכות של תושבי רח' מיכאלסון על התכנית הקודמת: אם טענה זו נכונה, כי אז אין להגדיל את מספר כלי הרכב שתוכננו לעבור דרך רח' אלזה על פי התכנית הקודמת, שהרי במצב כזה שמורה גם לתושבי רח' אלזה זכות ההסתמכות על התכנית הקודמת. בכל מקרה, מדובר לדעת תושבי רח' אלזה בשינוי מצומצם יחסית במצבו של רח' מיכאלסון, שימשיך לתפקד כרחוב ללא מוצא גם לפי התכנית החדשה, ושהגדלת התנועה הצפויה בו כתוצאה מהתכנית החדשה הנה שולית וזניחה לפי קביעת הוועדה. שינוי זה אף עולה בקנה אחד עם הביקורת שבית המשפט מתח בפסק הדין הקודם כלפי החלוקה הלא שוויונית של נפח התנועה בין רח' אלזה לרח' מיכאלסון, חלוקה שנעשתה בנספח התנועה הסופי של התכנית החדשה בניגוד להצהרת הוועדה המחוזית בפני בית המשפט אודות כוונתה לערוך חלוקה מאוזנת בין שני הרחובות של עומסי התנועה. דיון והכרעה 20. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את העתירה על כל חלקיה. 21. טענתם הראשונה של העותרים, השוללת הפרדה בין אישור תכנית הבניה במגרש 1א לבין ההליך התכנוני המיועד ליצירת דרך גישה למגרש 3, הנה טענה כבושה ושגויה גם יחד. כאמור, ועדת המשנה המחוזית החליטה כבר ביום 5.1.10, כחודש לאחר מתן פסק הדין הקודם, להורות לוועדה המקומית "להכין ולהגיש תכנית שתאפשר את הגישה למגרש 3 בתכנית דנן מכיוון רח' שמי". עוד באותה החלטה קבעה ועדת המשנה את מתכונת המשך הדיון שיתקיים בפניה בנושא חלופות הגישה מרח' אביגד ומרח' מיכאלסון. העותרים, תושבי רח' מיכאלסון, נטלו חלק בדיון ההמשך אותו קיימה ועדת המשנה ביום 22.7.10, והעלו בו בפירוט את טענותיהם באמצעות באת-כוחם שייצגה אותם בעתירה הקודמת. והנה, טענותיה של באת-כוח העותרים באותו דיון התייחסו כולן לעדיפותה הנטענת של חלופת הגישה מרח' אביגד על פני חלופת הגישה מרח' מיכאלסון. העותרים, שהיו מודעים באותה עת להחלטת הוועדה מיום 5.1.10 בדבר הכנת תכנית להכשרת גישה למגרש 3 דרך רח' שמי, נמנעו מלטעון בדיון מיום 22.7.10 את שטוענים הם כעת, היינו, שההחלטה עומדת בסתירה לפסק הדין הקודם המורה, כביכול, ש"על הליך ההפקעה שייעודו יצירת גישה למגרש 3 דרך רחוב שמי, להתבצע במסגרת התכנית דנן ולא במסגרת תכנית נפרדת" (סעיף 44 לעתירה הנוכחית; ההדגשה במקור). טענה זאת הועלתה על ידי העותרים רק לאחר שהחליפו את הייצוג המשפטי והגישו ביום 1.12.10, בעקבות החלטת הוועדה מיום 16.9.10, התנגדות על פי סעיף 106(ב) לחוק התכנון והבניה. באותה התנגדות טענו העותרים לראשונה כי החלטת הוועדה להסדיר את דרך הגישה למגרש 3 במסגרת תכנית נפרדת עומדת בסתירה לפסק הדין הקודם. דא עקא, שהחלטת הוועדה מיום 16.9.10, אשר מכוחה הוגשה ההתנגדות, כלל לא עסקה במתכונת הדיונית של הסדרת הגישה למגרש 3. ההחלטה מיום 16.9.10 היוותה המשך לדיון מיום 22.7.10 שעסק כולו (כהמשך להחלטתה הקודמת של הוועדה מיום 5.1.10) בנושא חלופות הגישה מרח' אביגד ומרח' מיכאלסון. בנושא זה החליטה הוועדה ביום 16.9.10 לדחות את חלופת הגישה מרח' אביגד ולהעדיף את חלופת הגישה המשולבת מרח' אלזה ומרח' מיכאלסון. השאלה היחידה שהושארה פתוחה בהחלטה מיום 16.9.10 נגעה לאופן חלוקת התנועה בין הרחובות אלזה ומיכאלסון: חלוקה שוויונית מבחינה מספרית או חלוקה ביחס כמותי אחר. לגבי שאלה אחרונה זאת בלבד אפשרה הוועדה (בסעיף 17 להחלטה הנ"ל) לתושבי הרחובות אלזה ומיכאלסון להביע את עמדתם בהתאם לסעיף 106(ב) לחוק. רק לאחר מכן (בסעיף 18 להחלטה) הוסיפה הוועדה קביעה המתנה את מתן היתר הבניה במגרש 3 באישור פתרון גישה עבור מגרש זה. אולם קביעה זאת כלל אינה מתייחסת לסוגיה שנגדה מפנים העותרים כעת את חיצי הביקורת, כלומר להסדרת הגישה למגרש 3 בהליך תכנוני נפרד, סוגיה שמלאכתה של ועדת המשנה לגביה נסתיימה עוד בהחלטה מיום 5.1.10 המורה על הכנת תכנית נפרדת להסדרת הגישה למגרש 3. הקביעה בהחלטה מיום 16.9.10 שלא לאפשר מתן היתר בניה במגרש 3 טרם הסדרת הגישה למגרש, נועדה להגן על העותרים על רקע ההחלטה מיום 5.1.10 ולמנוע את המצב ממנו הם חוששים, בו הפרדת ההליכים התכנוניים שנקבעה ביום 5.1.10 תיצור אפשרות בניה במגרש 3 טרם הסדרת דרך הגישה אליו. ממילא, הכללת הוראה מגוננת זו בהחלטה מיום 16.9.10 לא הקנתה לעותרים זכות לכלול בהתנגדות שהגישו מכוח אותה החלטה טענות בנושא הפרדת ההליכים התכנוניים, טענות שכל כולן מכוונות נגד ההחלטה מיום 5.1.10 ולא נגד ההחלטה מיום 16.9.10. מכל מקום, התנגדות המוגשת לפי סעיף 106(ב) לחוק התכנון והבניה - וכזאת היא התנגדותם של העותרים מיום 1.12.10 - הנה התנגדות משנית, המיועדת למניעת פגיעה בפלוני, שלא הגיש התנגדות לתכנית, כתוצאה מקבלת התנגדות שהגיש אלמוני (בג"ץ 524/75 "הריאל" אגודה הדדית לשיכון בע"מ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד ל(1) 737, 743-742; בג"ץ 10242/03 מילבלובסקי נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה, פ"ד נח(6) 673, 678-677; בג"ץ 811/04 אריאלי נ' הוועדה לנושאים תכנוניים עקרוניים, מיום 13.6.07, בפסקה 10). ההתנגדות שהובילה לנקיטת הליכי הפקעה ברח' שמי הייתה התנגדותם של תושבי רח' נווה שאנן לתכנית החדשה. התנגדות זאת לא התקבלה על ידי הוועדה המחוזית אלא על ידי בית המשפט, במסגרת פסק הדין הקודם שקיבל עתירה נגד החלטת הוועדה המחוזית. פסק הדין הקודם לא הקנה לעותרים - שכבר הגישו התנגדות מקורית (עיקרית) לתכנית החדשה - זכות להגיש התנגדות נוספת (משנית). החלטת ועדת המשנה המחוזית מיום 16.9.10 היא זו שהתירה הגשת התנגדות משנית על ידי תושבי הרחובות אלזה ומיכאלסון, אך היא גם זו שהגבילה במפורש את זכות ההתנגדות המשנית שלהם לסוגיה של חלוקת התנועה בין שני הרחובות. העותרים לא היו רשאים אפוא לנצל את זכות ההתנגדות המשנית האמורה על מנת להעלות במסגרתה טענות נגד החלטת ועדת המשנה מיום 5.1.10 בנושא הפרדת ההליכים התכנוניים. כך במיוחד על רקע העובדה שבמשך קרוב לשנה מאז אותה החלטה, לרבות בדיון שוועדת המשנה קיימה ביום 22.7.10 בנוכחות העותרים, לא נשמעה מצדם כל הסתייגות מההחלטה. 22. גם אלמלא מחדל זה, ראויות היו טענות העותרים להידחות לגופן. פסק הדין הקודם החזיר את התכנית החדשה אל הוועדה המחוזית לשתי מטרות: האחת, "לצורך נקיטת הליך הפקעה שייעודו יצירת גישה למגרש 3 דרך רחוב שמי"; השניה, "לצורך בחינת חלופת הגישה למגרש 1א מרחוב אביגד וקבלת החלטה משלימה באשר לגישה למגרש זה, הכל בהתאם לקביעות ולהנחיות המפורטות בגוף פסק הדין" (פסקה 39 לפסק הדין). לא זו בלבד שבשום מקום בפסק הדין הקודם לא נאמר שהליך ההפקעה ייעשה במסגרת תכנית מס' 5662 שנדונה בו, אלא אף הובהר כי החובה המוטלת על הוועדה המחוזית הנה לגרום לכך שהוועדה המקומית תעשה שימוש בסמכותה "להכין ולהגיש תכנית המייעדת את השטח הפרטי בקצה רחוב שמי להפקעה" וכי "מדובר בהליך תכנוני, בו שמורה לבעלי הקרקע זכות ההתנגדות" (פסקאות 25 ו-27 לפסק הדין). פירושו של החיוב "להגיש תכנית" אינו אלא הוראה לנקיטת הליך תכנוני חדש ולא, כפי שטוענים העותרים, לעדכון התכנית הנדונה בדרך של הוספת הוראת הפקעה. אם עדיין נותר ספק בדבר, הרי הוא מוסר בפסקה 21 לפסק הדין הקודם, בה צוטטה אמירתה של ועדת המשנה המחוזית, שנימקה את דחיית פתרון הגישה למגרש 3 דרך רח' שמי "לאור העובדה שמימושו מחייב הפקדת תכנית חדשה לשם הפקעת שטחי מגרשי בנייה סחירים לטובת דרך גישה לפרויקט זה" (ההדגשה הוספה). הנמקה זו נדחתה על ידי בית המשפט מהטעם שבנסיבות המקרה יש לראותה כשיקול זר שאינו תכנוני (שם, פסקאות 25-22); משמע, הוועדה המחוזית חויבה לנקוט בהליך הנחוץ להעמדת דרך גישה מרח' שמי למרות "שמימושו מחייב הפקדת תכנית חדשה". מסקנה דומה עולה מפסקה 26 לפסק הדין הקודם, בה צוטטה המלצתה של הוועדה המקומית לוועדה המחוזית להורות על "הגשה של תוכנית חדשה המסדירה כניסה לפרויקט דרך רחוב שמי, התוכנית תוגש על ידי יזם התכנית בשם עיריית ירושלים", ולאור זאת נקבע על ידי בית המשפט כי "נכונות העירייה לכך שמשיבה 3 תגיש בשמה תכנית המפקיעה את השטח הנדרש להכשרת כביש גישה מרחוב שמי, מסלקת את טענת משיבה 3 בדבר חוסר היתכנותה של תכנית כזאת" (ההדגשות הוספו). ביודענו כי תכנית מס' 5662 הוגשה על ידי משיבה 4 בשם עצמה, כבעלת הזכויות במתחם, על כורחך כי תכנית הפקעה חדשה, המוגשת על ידי משיבה 4 בשם עיריית ירושלים, הנה תכנית נפרדת ונבדלת מתכנית מס' 5662. אכן, תכנית מס' 5662 עברה כבר את שלבי ההפקדה להתנגדויות והדיון בהתנגדויות שהוגשו לגביה. פסק הדין הקודם לא התיימר לאיין את כל ההליכים הללו, להרחיב את תחום התכנית ולהסיגה לשלב ההתחלתי של ערב הדיון בהפקדתה; והרי זו הייתה משמעות הדברים אילו התקבלה עמדת העותרים. בפסק הדין נאמר כי אין מקום לביטול גורף של תכנית מס' 5662 (פסקה 35), וכי תוקף התכנית מושהה עד להשלמת ההליכים אותם חויבה הוועדה המחוזית לנקוט (פסקה 39) - מושהה אך לא מבוטל. הוראת פסק הדין לוועדה המחוזית הייתה לקדם את הדיון בתכנית מס' 5662 - כמות שהיא וללא שינוי ב"קו הכחול" שלה - מהשלב אליו הגיעה (קביעת דרך גישה למגרש 1א לאחר ההפקדה ושמיעת ההתנגדויות) ובמקביל לגרום לכך שהוועדה המקומית תגיש תכנית נפרדת לצורך העמדת דרך גישה למגרש 3. מתכונת זאת הבטיחה איזון מידתי בין האינטרס הציבורי באי-השהיית הבניה במגרש 1א, שכבר נמצאה אליו דרך גישה, לבין האינטרס של תושבי רח' נווה שאנן שלא תיקבע מרחובם דרך גישה למגרש 3. 23. כוונה זאת של פסק הדין הקודם אינה עומדת בניגוד לקביעה המופיעה בסיומו: "עד להשלמת הליכים אלו יושהה תוקפה של התכנית החדשה". אף כי "השלמת ההליכים" עליה מדובר שם הנה כפולה: הן נקיטת הליכי ההפקעה ברח' שמי והן בחינת חלופת הגישה מרח' אביגד, עדיין אין בניסוח האמור כדי למנוע את אופן הילוכה של ועדת המשנה המחוזית. בכוונת מכוון ננקט בפסק הדין ניסוח גמיש ורחב, המותיר בידי הוועדה המחוזית את הבחירה באופן הפעולה המדויק, ובלבד שתישמר תכליתו של פסק הדין להבטיח שלא תתבצע בניה קודם להסדרת דרכי הגישה לבניינים שייבנו. לפיכך רשאית הייתה הוועדה המחוזית להחליט להמתין עד למיצוי הליך ההפקעה ברח' שמי ועד אז לא לאפשר בניה כלשהי במתחם; אך באותה מידה היה באפשרותה להורות - כפי שהורתה בפועל - על פיצול הבניה במתחם לשני חלקים: חלק ראשון, בניה במגרש 1א, שלא תתבצע עד להשלמת ההליך המשלים שנקבע בפסק הדין של בחינת חלופת הגישה למגרש זה מרח' אביגד ומרח' מיכאלסון; וחלק שני, בניה במגרש 3, שלא תתבצע עד להשלמת ההליך התכנוני המיועד להכשרת גישה למגרש זה מרח' שמי או מרחוב אחר. פיצול כזה עונה גם הוא על הוראת פסק הדין הקודם בדבר השהיית תוקף התכנית החדשה עד להשלמת יישום שתי המטרות אשר לשמן הוחזרה התכנית לוועדה המחוזית. אמנם אין מדובר בהשהיה גורפת של התכנית אלא בהשהיה מפוצלת שלה. אולם בפיצול התוקף כשלעצמו אין כדי להפר את ההוראה בדבר השהיית התוקף. שתי השאלות היחידות הקובעות הן האם מובטחת לכל בנין המוקם בתחום התכנית דרך גישה מאושרת עוד לפני תחילת הקמתו, והאם איזו מזכויות העותרים עלולה להינזק בעקבות התרת בניה באחד המגרשים טרם אישורה של דרך הגישה למגרש השני. ועדת המשנה השכילה להתוות בהחלטתה פתרון המבטיח את האינטרסים של העותרים בשתי השאלות הללו: ההוראה אותה הוסיפה הוועדה לתכנית החדשה, המתנה הוצאת היתר בניה במגרש 3 באישור פתרון גישה עבור מגרש זה, מבטיחה שלא תבוצע במגרש 3 כל בניה טרם השלמת הליכי התכנון של דרך הגישה אליו. בה בעת, העותרים אינם צפויים להינזק מכך שהבניה במגרש 1א תתבצע טרם אישורו של פתרון גישה למגרש 3. בהתנגדות שהגישו לוועדת המשנה ביום 1.12.10 העותרים כלל לא טענו לנזק שכזה. בעתירה נטען (בסעיף 50) כי אם לא תאושר הגישה למגרש 3 דרך רח' שמי כי אז "עשוי הדבר להשפיע על העותרים", אולם לא נמסר פירוט נוסף לטענה. במסגרת הטיעון בעל-פה של באת-כוח העותרים בפני ועדת המשנה ביום 4.1.11, נאמר כי חששם של העותרים הוא שאם תכנית ההפקעה ברח' שמי לא תאושר, לא יהיה ניתן לחזור לרח' נווה שאנן, לנוכח מה שנקבע לגביו בפסק הדין הקודם, ואז עלולים העותרים למצוא את עצמם במאבק מול כוונה להעביר את התנועה למגרש 3 דרך רחובם (ראו גם דברי באת-כוח העותרים בעמ' 4-2 לפרוטוקול בית המשפט מיום 18.9.11). ארבע תשובות לחשש זה: ראשית, אין בפסק הדין הקודם דבר המסוגל להצביע על עדיפותו של רח' מיכאלסון על פני רח' נווה שאנן לשמש דרך גישה למגרש 3. מה שנקבע בפסק הדין הקודם הוא שרח' שמי עדיף לצורך הזה על פני רח' נווה שאנן מבחינה תכנונית ומבחינה תנועתית. יתרה מכך, נקבע בפסק הדין הקודם (פסקה 27) כי חובת מוסדות התכנון הנה "לנקוט בכל האמצעים על מנת לנסות ולקדם את הליך ההפקעה. כל עוד הליך שכזה לא ימוצה בתום לב ובמאמצים כנים, לא ניתן יהיה לאשר את החלופה הטובה פחות מבחינה תכנונית ותעבורתית של הפיכת רחוב נווה שאנן לכביש גישה למגרש 3". הנה כי כן, חלופת הגישה למגרש 3 מרח' נווה שאנן לא נפסלה כליל בפסק הדין הקודם, אלא מה שנקבע הוא שאין לאשרה בלא מיצוי הליך הפקעה ברח' שמי. שנית, הנחת העותרים כי דחייתה של חלופת הגישה למגרש 3 מרח' שמי תגרור אחריה ניסיון להעמיד חלופת גישה למגרש זה מרחוב אחר, מוטלת כשלעצמה בספק. בדיון שוועדת המשנה קיימה ביום 4.1.11 הודיע אחד מבעליה של משיבה 4 כי במקרה שבו לא תאושר חלופת הגישה למגרש 3 דרך רח' שמי, בדעת משיבה 4 להחזיר את המגרש למינהל מקרקעי ישראל ולהגיש תביעת פיצויים נגד עיריית ירושלים על כך שנמנעה בעבר להפקיע את רח' שמי (עמ' 24 לפרוטוקול המתומלל). בהמשך לכך, הציעה משיבה 4 באותו דיון להוציא את מגרש 3 מתחום התכנית. ההצעה נדחתה על ידי ועדת המשנה בנימוק שיש להמתין תחילה להשלמת ההליך התכנוני עליו הורה פסק הדין הקודם, אולם ההצעה לא נפסלה למקרה שבו ההפקעה ברח' שמי לא תסתייע. שלישית, גם אם יתממש חששם של העותרים ותעלה בעתיד יוזמה להעברת התנועה למגרש 3 דרך רח' מיכאלסון, מצבם של העותרים לעת השמעת התנגדותם ליוזמה שכזאת לא יהיה נחות ממצבם דהיום. ההוראה שהוספה לתכנית החדשה בהחלטת ועדת המשנה מיום 16.9.10 קובעת: "תנאי למתן היתר בניה במגרש מס' 3 הינו הסדרת דרך הגישה למגרש". ההסדרה עליה מדובר הנה הסדרה בתכנית (מקומית או מפורטת), שהרי בעקבות פסק הדין הקודם התכנית המתאשרת כעת (מס' 5662) נעדרת דרך גישה למגרש 3. מכאן, שאם תכנית ההפקעה ברח' שמי לא תאושר, וגורם כלשהו יחפוץ להעביר את התנועה למגרש 3 דווקא דרך רח' מיכאלסון, יהיה עליו להגיש לצורך זה תכנית חדשה, והעותרים יוכלו להעלות את כל טענותיהם במסגרת התנגדות לאותה תכנית (ככל שיוחלט להפקידה להתנגדויות). התנגדות כזאת לא תישמע על רקע של מעשה עשוי, רוצה לומר: במצב שבו מגרש 3 כבר בנוי אך נעדר דרך גישה, מה שמטבע הדברים יוצר לחץ לאשר דרך גישה בכל מחיר. מאחר שהתנאי שהוסף בהחלטת ועדת המשנה מיום 16.9.10 הנו שהיתר הבניה במגרש 3 (להבדיל מהיתר האכלוס) יינתן רק לאחר הסדרת דרך הגישה למגרש, הרי שהתנגדות עתידית של העותרים לתכנית עתידית שתבקש להפוך את רח' מיכאלסון לדרך גישה למגרש 3 תוגש על רקע מצב עובדתי זהה למצב העובדתי בו מגרש 3 נתון כיום: מגרש ריק שאישור הבניה בו מותנה במציאת דרך גישה ראויה לכלי הרכב המגיעים אליו. רביעית, הערכת הסיכוי שרח' מיכאלסון ייבחר כיעד אפשרי להעברת התנועה המגיעה למגרש 3, מושפעת במידה רבה מנתוניו הפיזיים של המתחם. כבר הוזכרה לעיל קביעתה של ועדת המשנה בדבר הפרשי הטופוגרפיה הניכרים בין מגרש 1א לבין מגרש 3, המחייבים שימוש באמצעים הנדסיים של רמפה או מתקן טכני לשם מעבר כלי רכב. משיבה 4 הייתה שותפה להערכה זאת במסגרת הטיעון בפני ועדת המשנה. במצב דברים זה, הסיכוי שהוועדה או משיבה 4 יבקשו להעביר את התנועה למגרש 3 דרך רח' מיכאלסון, הממוקם טופוגרפית מעל הכניסה לחניה במגרש 1א, הנו נמוך, שהרי ועדת המשנה ומשיבה 4 פסלו שתיהן את השימוש בפתרונות טכניים מהסוג האמור (ראו גם דברי באת-כוח הוועדה המחוזית בעמ' 7 לפרוטוקול בית המשפט מיום 18.9.11). יותר מכך, במהלך הדיון בעתירה השיב אדריכל התכנית בלאו מוחלט לשאלת בית המשפט האם קיימת מבחינת משיבה 4 היתכנות להעברת התנועה למגרש 3 דרך מגרש 1א (שם, עמ' 6), ובא-כוחה של משיבה 4 החרה החזיק אחריו והציג בשם מרשתו התחייבות (שאמנם אין לה משקל מכריע בהינתן שמשיבה 4 עשויה להעביר בעתיד את זכויותיה בקרקע, אך משקל מסוים עדיין יש לה) "שלא לבקש אי פעם בעתיד הסדר גישה למגרש 3 לא מרח' אלזה ולא מרח' מיכאלסון" (שם, עמ' 9). 24. מכאן לטענה הנוספת של העותרים, התוקפת את החלטת הוועדה להעביר דרך רח' מיכאלסון מחצית מכלי הרכב המגיעים למגרש 1א. גם טענה זו לוקה בשינוי חזית מהותי בקו הטיעון של העותרים. בעתירתם הקודמת הלינו העותרים על דחיית חלופת הגישה למגרש 1א מרח' אביגד, "כפי שהוצע הן על ידי יועץ התנועה מטעם העותרים והן על ידי יועץ התנועה מטעם המתנגדים מרחוב אלזה" (סעיף 6.2 לעתירה הקודמת; ראו גם שם סעיפים 13.5, 13.9, 14.3.3, 16.4.2, 17.2.3 ו-17.5), והוסיפו וטענו כי תושבי רח' אלזה נפגעו אף הם שלא כדין מדחיית חלופת הגישה מרח' אביגד (שם סעיף 16.4.4). העתירה הקודמת כלל לא ציינה את העובדה שרח' אלזה יועד בתכנית הקודמת כדרך גישה למתחם; לא נכלל בה אף לא סעד חלופי של העברת מלוא התנועה המגיעה למגרש 1א דרך רח' אלזה; בעת הדיון בעתירה הקודמת הבהירה באת-כוחם דאז של העותרים: "אין לי שום עניין להטיל מטלות על אלזה" (עמ' 38 לפרוטוקול מיום 19.3.09); ובמקום אחר נאמר על ידה כי התכנית החדשה פוגעת "באיכות חיי התושבים הותיקים אשר השקיעו את מיטב כספם ברכישת דירותיהם ברחוב מיכאלסון (וגם ברח' אלזה)" (סעיף 18.2 לעתירה הקודמת). מגמה זאת נשמרה בעת הופעת באת-כוחם הקודמת של העותרים בפני ועדת המשנה המחוזית ביום 22.7.10. גם שם נמנעו העותרים מלבקש את הגדלת נפח התנועה שתעבור דרך רח' אלזה, וכל בקשתם, על יסוד חוות הדעת של יועץ התנועה המקורי מטעמם עליו נסמכו כבר בעתירה הקודמת (עדי זלינגר), הייתה להעדיף את החלופה המוצעת מרח' אביגד. כפועל יוצא, החלטת ועדת המשנה מיום 16.9.10, שהתקבלה לאחר שנענתה בקשת העותרים להגיש חוות דעת משלימה של יועץ התנועה זלינגר, לא נדרשה כלל לסוגיית היחס בין רח' מיכאלסון לבין רח' אלזה, וכל עניינה היה בשאלה האם לאשר את חלופת הגישה מרח' אביגד. משהכריעה הוועדה באותה הזדמנות שלא לאשר חלופה זאת, נגזרה מאליה קביעתה המופיעה מיד לאחר מכן בהחלטה: "פתרונות הגישה למגרשים 1 ו-2 יהיו דרך רחובות אלזה ומיכאלסון" (סעיף 17 להחלטה), שכן כאמור, איש לא טען עד אז בפני הוועדה כי יש לפטור את רח' מיכאלסון מהשתתפות בהזנת התנועה למגרש 1א גם על הצד שחלופת רח' אביגד לא תאושר. והנה, משהותירה ועדת המשנה בהחלטתה הנזכרת סוגיה צרה וממוקדת בלא הכרעה וקבעה לגביה, ורק לגביה, דיון המשך - השאלה האם לחלק את הנטל בין רחובות אלזה ומיכאלסון (חלוקה שעצם עריכתה הוכרעה כבר על ידי הוועדה) בשוויון מספרי או במתכונת אחרת - או אז חל שינוי מפתיע בעמדת העותרים. העותרים החליפו את הייצוג המשפטי והגישו כתב התנגדות החורג מגבולות ההתנגדות שהותרה להם בהחלטה מיום 16.9.10. ההתנגדות החדשה נסמכה על חוות דעת מקצועית של האדריכל דני קייזר, שאף הוא גורם מקצועי חדש שלא הופיע בתיק עד כה, ואשר קבע כי רח' אלזה יהיה מסוגל לשאת את מלוא התנועה שתגיע למגרש 1א לפי התכנית החדשה ללא כל פגיעה ברמת השירות ובאיכות החיים של תושבי רח' אלזה. בהמשך, במהלך הדיון בהתנגדות ביום 4.1.11, יועץ התנועה הקודם מטעם העותרים (עדי זלינגר) הוחלף ביועץ תנועה אחר (חורחה פקטו), שהציג בפני ועדת המשנה עמדה חדשה נוספת שלפיה "אין צורך בכניסה נוספת" - גם לא כניסה מרח' אביגד - שכן "אנחנו חושבים שגם זה מיותר, והכניסות המתוכננות היום מרחוב אלזה נותנות מספיק קיבולת מענה תחבורתי לכל הפרויקט" (עמ' 10-9 לפרוטוקול המתומלל). לא זו בלבד שעמדה זו מהווה שינוי קיצוני בהשוואה לעמדה אותה הציגו העותרים בעתירה הקודמת ובדיון הראשון שוועדת המשנה קיימה (ביום 22.7.10) לאחר מתן פסק הדין בעתירה הקודמת, במסגרתם עמדו העותרים על נחיצותה של חלופת הגישה מרח' אביגד; ולא זו בלבד שקבלתה החלקית של העתירה הקודמת בהתייחס למגרש 1א נבעה כל כולה מדרישתם הנחרצת של העותרים לכך שחלופת הגישה מרח' אביגד תיבחן עד היסוד; אלא שאפילו האדריכל החדש מטעמם, דני קייזר, כתב בחוות דעתו לגבי חלופת הגישה מרח' אביגד כי "ראוי לבחון בכובד ראש חלופה זו על יתרונותיה הרבים מבחינת החיבור למערך התנועה העירוני ומבחינת הסרת מטרד החניה מרחובות אלזה ומיכאלסון". 25. ועדת המשנה רשאית הייתה להסתפק בכך על מנת לדחות את דרישת העותרים להפניית כל התנועה דרך רח' אלזה. אולם הוועדה נמנעה מלעשות כן, דנה בדרישה זאת לגופה, ודחתה אותה בהחלטה מפורטת ומנומקת. הנימוקים שניתנו לכך על ידי הוועדה מצויים בליבת שיקול הדעת המקצועי והתכנוני שהופקד בידיה על פי החוק, ואין בהם לגלות כל עילה להתערבות מצד בית המשפט, התערבות השמורה לאותם מקרים מיוחדים בהם החלטת מוסד התכנון לוקה "באחד מ'המרעין בישין' של המשפט המינהלי כגון: חריגה מסמכות; ניגוד עניינים; משוא פנים או שיקולים זרים או חוסר תום לב; וחריגה קיצונית ממתחם הסבירות" (עע"מ 317/10 שפר נ' סקאל יניב, מיום 23.8.12, פסקה 17, והאסמכתאות שם). החלטה החותרת לקידום השוויון בין שני רחובות סמוכים למתחמה של תכנית, במטרה להבטיח שנטל הזרמת התנועה למתחם החדש לא יחול כולו על תושבי הרחוב האחד בעוד תושבי הרחוב האחר יופטרו כליל מהנשיאה בנטל, אינה יכולה בשום אופן להיתפס כסוטה באופן קיצוני ממתחם הסבירות (ולדעתי גם סטייה שאינה קיצונית ממתחם הסבירות אין פה, אך הדברים הנם מעבר לצורך), וזאת גם אם יכול שיימצא מי שיפקפק בתבונת ההחלטה ויסבור כי ניתן היה לקבל החלטה טובה הימנה. השגות מהסוג הזה שמורות להליך ערעורי, מה שאין כן ההליך בו אנו מצויים עתה של ביקורת שיפוטית על החלטת הוועדה המחוזית, שבו "אין בית המשפט יושב כערכאת ערעור על שיקוליה התכנוניים של רשות התכנון" (בג"ץ 5137/08 אלבז נ' הועדה לנושאים תכנוניים עקרוניים של המועצה הארצית לתכנון ובנייה, מיום 14.10.10, פסקה 6), ושבו "אין די לעניין זה בכך שדעתו של בית המשפט בשאלה תכנונית שונה מעמדת הרשות" (עע"מ 9385/05 וינברג נ' ועדת הערר המחוזית - מחוז תל אביב, מיום 18.10.07, פסקה 3). 26. העותרים סבורים להתגבר על מכשול זה באמצעות טענת ההסתמכות על הפשרה שנקבעה בתכנית הקודמת ושמכוחה רח' מיכאלסון נחסם בקצהו על ידי רצועת שצ"פ על מנת שלא תתאפשר תנועת כלי רכב דרכו למתחם. אלא שגם טענה זו אינה מצביעה על חריגה (לא כל שכן קיצונית) של החלטת ועדת המשנה ממתחם הסבירות. אף אם נתעלם מהעובדה שאותה פשרה נקבעה לפני שהעותרים רכשו את דירותיהם (נתון שדי בו לשלול את טענת ההתחייבות השלטונית אותה הם מעלים), ואף אם נניח לעובדה הנוספת שגם בתכנית הקודמת הוקנתה זכות מעבר כלי רכב דרך רח' מיכאלסון לשני הבניינים הצפוניים של המתחם, בכל זאת מתנגד לתכנית לא יישמע בבית המשפט בטענה שסמך בעת רכישת דירתו על כך שהמצב התכנוני סביב הנכס שרכש יקפא על שמריו. התכנון הנו תופעה דינמית, המתעדכנת מעת לעת בהתאם לצרכי השעה המתפתחים (בג"ץ 1636/92 העמותה לשמירת איכות החיים והסביבה נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, מחוז תל-אביב, פ"ד מז(5) 573, 583; בג"ץ 1696/91 יצחקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה "המרכז", פ"ד מו(1) 292, 296). כל הרוכש נכס מקרקעין צריך להיות מודע לכך: "בענף זה, העוסק בעיקר בתכנון הפיזי של סביבתו של האדם, יש חשיבות גדולה למתן שיקול דעת רחב לרשות המינהלית בלא שזו תהא קשורה יתר על המידה בהחלטותיה הקודמות. לאינטרס ההסתמכות יש משקל נמוך יחסית בתחום זה. כך למשל אדם הרוכש נכס מקרקעין לאחר שערך בדיקות מקיפות לגבי המצב התכנוני של הנכס אינו יכול לטעון כי הסתמכותו על המצב הקיים צריכה לשמש כמחסום בפני שינוין של התוכניות החלות במקום" (בג"ץ 9717/03 נעלה, עמותה להתיישבות בשומרון של עובדי התעשייה האווירית לישראל נ' מועצת התכנון העליונה באזור יהודה ושומרון, פ"ד נח(6) 97, 102). כלל זה אינו מוגבל לסוג מסוים של תכניות, אלא הוא תקף לגבי כל מצב תכנוני, בין שקביעתו נעשתה בהחלטה מקורית של מוסד התכנון ובין שקביעתו הנה פרי של פשרה בין יזם למתנגדים שמוסד התכנון סמך ידו עליה ונתן לה תוקף. כך הוא גם במקרה שלפנינו: התכנית הקודמת אושרה לפני 20 שנה, עוד בשנת 1992. על מנת שבחלוף פרק זמן משמעותי שכזה, המתקרב כדי שנות דור, תהיה הוועדה המחוזית רשאית לעדכן את הוראות התכנית ובכך לחולל שינוי בסביבה הסמוכה לדירות העותרים, אין צורך בהתרחשותו של שינוי מהותי בנסיבות כפי שטוענים העותרים. די בכך שהוועדה המחוזית סבורה, לאחר הערכה עדכנית של הנתונים בשטח ושל הצרכים התכנוניים, כי יש מקום לשינוי התכנית הקיימת. שינוי נסיבות מהותי אינו מהווה תנאי הכרחי אפילו כאשר מוסד תכנון מבקש לבטל החלטה קודמת שלו המתירה בניה או שימוש בנכס מסוים, על ידי המרתה בהחלטה המונעת מבעל הזכויות בנכס את הבניה או את השימוש שכבר הותרו לו בהחלטה המקורית. אמנם במקרה כזה, המהווה פגיעה ישירה במקרקעין (ע"א 1188/92 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים נ' ברעלי, פ"ד מט(1) 463, 474), נודע משקל לאינטרס ההסתמכות של בעל הנכס, אם הלה שינה את מצבו לרעה בהסתמך על ההחלטה הראשונה (בג"ץ 123/64 קליופי נ' הוועדה המקומית לבניה ולתכנון עיר, ת"א-יפו, פ"ד יח(3) 533, 542-541; ע"א 196/90 ירמיהו עיני, חברה לבנין בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה קריות, פ"ד מז(2) 111, 131; עע"מ 1868/01 לוזון נ' ועדת הערר לתכנון ובניה מחוז ת"א, מיום 3.3.03, פסקה 4). ועדיין, אפילו בסיטואציה שכזאת המצדיקה משנה זהירות, שינוי ההחלטה הראשונה אינו מותנה בהכרח בשינוי נסיבות, שכן בידי רשות התכנון "להעריך את הנסיבות הקיימות הערכה חדשה, אם היא מוצאת לנחוץ לעשות כן מטעמים חשובים הנעוצים בטובת הציבור" (בג"ץ 318/75 חדג'ס נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה חיפה, פ"ד ל(2) 133, 137; עע"מ 11061/04 הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז חיפה נ' עיריית קריית אתא, מיום 29.6.05, פסקה ה(3)). ואם בידי רשות התכנון לבצע הערכה מחודשת של הנסיבות הקיימות ולבסס עליה פגיעה ישירה בקרקע כתוצאה משינוי החלטה תכנונית קודמת שהיטיבה עם בעליה, על אחת כמה וכמה תכנית מתאר שבחלוף שנים רבות מאישורה מחליטה רשות התכנון להגדיל את ניצולת המקרקעין בתחום תחולתה, ובכך לחולל בקרקע סמוכה (בהתאם לטרמינולוגיה שנקבעה בע"א 1188/92 הנ"ל) פגיעה עקיפה בלבד. בחינה מחודשת כזאת אינה דומה למצב שבו מוסד תכנון החליט להעניק היתר בניה או לאשר תכנית, אך לפני שההיתר או התכנית מומשו חזר בו מהחלטתו ונטל בכך ממי שבקשתו כבר התקבלה את קטיפת פירותיה המעשיים של ההחלטה המקורית. כפי שנקבע בפסיקה, מצב שכזה אכן מסוגל לבסס טענת הסתמכות, ולפיכך ראויה בו למוסד התכנון מידת הזהירות והריסון בבואו לשנות מהחלטתו הקודמת, אם כי גם בגדרו של מצב כזה אפשרית לעתים הערכה מחודשת של הנסיבות הקיימות. לעומת זאת, לצורך החלטה בדבר הגדלה של זכויות בניה ושימוש, די למוסד התכנון בהערכה מחודשת של המצב, ואין הכרח שיימצא לו טעם ציבורי יוצא דופן בחשיבותו לפגיעה העקיפה בקרקע הסמוכה (השוו עע"ם 1386/04 המועצה הארצית לתכנון ובנייה נ' עמותת נאות ראש העין, מיום 20.5.08, פסקה 26; בג"ץ 9717/03, לעיל, עמ' 102; בג"ץ 795/79 המועצה האזורית גזר נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, פ"ד לו(1) 561, 571). במקרה שלפנינו התכנית הקודמת אושרה, קיבלה תוקף, ופירותיה נקטפו על ידי העותרים ועל ידי בעלי עניין נוספים לאורך שני עשורים. בכך ניתן מענה מעשי, משך זמן רב, גם להסתמכות, אולם לא ניתן - ולא יכול היה להינתן - שיריון משפטי להסתמכות. העותרים, וכמותם בעלי הקרקע הקודמים שמכרו לעותרים את הדירות, לא זכו מעולם בהבטחה לכך שעומסי הבניה והתנועה בסביבה הסמוכה לדירות הנרכשות יישארו לנצח על כנם ולא יוגדלו כל עוד לא יחול שינוי מהותי בנסיבות. שינוי מהותי בנסיבות משמש אמנם סיבה מובהקת להתקנת תכנית חדשה, אך גם שקילה מחודשת של צרכי הציבור ושל מדיניות התכנון מסוגלת להספיק לשינוי המשטר התכנוני הסביבתי, ובלבד שהשינוי נעשה בהליך תקין והוגן ולאחר שקילה עניינית ומקיפה של כל צדדי הנושא. בשלב הזה, ההגנה על בעל נכס שמצבו הורע כתוצאה מאישור התכנית החדשה אינה בפסילתה אלא בזכות לתבוע פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה בגין הפגיעה הסביבתית שהתכנית החדשה הסבה למקרקעין בתחומה או הגובלים עמו, ככל שאותה פגיעה הביאה לירידת ערך המקרקעין בהשוואה לערכם על פי התכנית הקודמת. העדפת מסלול הפיצוי הכספי על פני המסלול של הקפאת התכנון איננה רק דרך מותרת למוסד התכנון. זוהי "'דרך המלך' שיש לילך בה בהקשר זה, קרי - עריכת תכנון חדש ועדכני המבטא את אותן נורמות ותפישות חדשות, על כל הכרוך בכך מבחינת זכות הפיצוי העומדת לבעלי הזכויות במקרקעין לפי דיני התכנון והבניה" (עע"מ 8411/07 מעוז דניאל בע"מ נ' אדם טבע ודין, מיום 28.1.10, פסקה 24). 27. על מנת להיווכח בתוקף וביישום של עיקרון זה אין צורך להרחיק את עדותנו, ודי להתבונן בקורותיהם של הרחובות הנוספים, כמו רחובם של העותרים, הסובבים את המתחם. הנה הוא רח' נווה שאנן. רחוב זה הופטר בתכנית הקודמת ממעבר תנועה דרכו למתחם, שהרי בתכנית הקודמת כל התנועה למגרש 3 עברה דרך רח' שמי. למרות זאת, לא עלה על הדעת לראות בנתון האמור סיבה המונעת את העברת הגישה בתכנית החדשה מרח' שמי לרח' נווה שאנן, ועתירתם של תושבי רח' נווה שאנן התקבלה לא בשל הסתמכות על התכנית הקודמת אלא אך ורק בשל עדיפותו התכנונית והתנועתית של רח' שמי על פני רחובם. טענת הסתמכות יכולה הייתה לכאורה לשרת היטב גם את תושבי רח' שמי, הנאחזים בזכויות קנין פרטיות בקרקע שדרכה מבקשים להעביר את התנועה למגרש 3, והטוענים אף הם, בדומה לעותרים, כי רחובם תוכנן מלכתחילה כרחוב ללא מוצא שאינו אמור להעביר תנועה לאתר אחר ושחלונות חדרי השינה של דירותיו פונות לרחוב. למרות זאת הורתה התכנית הקודמת על העברת התנועה למגרש 3 דרך רח' שמי, ולמרות זאת לא נשללה בפסק הדין הקודם היתכנותה של החלופה האמורה, אשר לצורך בחינתה הוחזר העניין לוועדה המחוזית. ומכאן לרח' אלזה. העובדה הראשונה הראויה לציון לגבי רחוב זה היא שהאדריכל קייזר, שהופיע מטעם העותרים בדיון האחרון של ועדת המשנה, לא ראה מניעה עקרונית לכך שתנועת כלי הרכב לפי התכנית החדשה תהווה פגיעה באיכות החיים של תושבי רח' אלזה, וכדבריו: "אם היא כן משמעותית ותושבי רחוב אלזה יחשבו או יוכיחו שערך הנכסים שלהם ירד כתוצאה מאישורה של התכנית החדשה הזאת, יש סעיף בחוק התכנון והבניה שמספרו 197. הם יוכיחו שירד ערך הנכס שלהם, הם יפוצו" (פרוטוקול מיום 4.1.11, עמ' 8 לתמליל). אין זאת אלא שגם העותרים מקבלים את העיקרון של פגיעה (בהשוואה לתכנית קודמת) כנגד פיצוי, אך זאת רק לגבי שכניהם ברחוב הסמוך ולא לגבי עצמם. זאת ועוד, ההיסטוריה של רח' אלזה לא החלה בשנת 1992 בה אושרה התכנית הקודמת. משיב 7 ציין בפני ועדת המשנה בדיון שקיימה ביום 4.1.11 כי הוא מתגורר ברח' אלזה מזה 55 שנה, קרי מאז שנת 1956 (עמ' 16 לפרוטוקול המתומלל; ראו גם שם בעמ' 15, דברי משיבה 8 המתגוררת ברח' ניות מול הצומת המוביל לרח' אלזה: "הבניינים האלה אמנם נבנו לפני 50 שנה, הם נבנו עם חדרי שינה לכיוון הזה. זאת אומרת גם אנחנו ישנים פה לאורך הכביש הזה, לא רק במיכאלסון"). אכן, כפי שציינו העותרים בעתירתם הקודמת (סעיף 9), התכנית הקודמת אינה התכנית הראשונה שהסדירה את התכנון באזור בו עסקינן. קדמו לה תכנית המתאר המקומית לירושלים וחמש תכניות נוספות (מס' 1188, 1833, 2004, 2394 ו-3566) ששונו כולן במסגרת התכנית הקודמת. מאחר שהתכנית הקודמת היא זו שקבעה את הבניה במתחם הנדון והיא זו שייעדה את רח' אלזה כדרך גישה מוטורית למפלס העליון של המתחם, לא יהיה זה מופרך לחשוש כי שינויים אלה נגדו את אומד הדעת של תושבי רח' אלזה בשנים הרבות שקדמו לשנת 1992 באשר לאופי ולייעוד של הרחוב בו רכשו את דירותיהם. אלא שלהשוואה זו בין שתי תקופות תכנוניות מוקדמות יותר לא מצאנו זכר בעתירה. העותרים, שטרחו לפרט ולהרחיב אודות השינויים שהתכנית החדשה תחולל ברחובם בהשוואה לתכנית הקודמת, עצרו את בדיקתם ביום אישור התכנית הקודמת ולא ראו לנכון לברר (או לפחות לשתף את בית המשפט בתוצאות הבירור) שמא ההסתמכות אינה דבר המייחד אותם ושמא גם תושבי הרחוב אליו הם מבקשים כעת להעביר את התנועה שהוטלה על רחובם יכולים היו, לו היה הדבר אפשרי על פי הדין, לעשות שימוש באותה הנמקה ממש של הסתמכות, ועל ידי כך להימנע מלהגיע למצב שבו הם מועמדים כיום להוספת תנועה ברחובם בטענה ש"בין כה וכה רחובכם משמש כביש גישה למתחם". 28. ועדת המשנה המחוזית ביססה את החלטתה לחלק את התנועה המגיעה למגרש 1א בין שני רחובות, על טעם ענייני וראוי, לאמור: קידום השוויון והנשיאה המשותפת בנטל. טעם זה כשלעצמו מאפשר לקיים את החלטת הוועדה, גם אם 20 שנה קודם לכן אושר על ידה הסדר שונה שבו לא הוקפד על השוויון. בידוע הוא "שאין לפלוני כל זכות כלפי הרשות השלטונית, אם היא חדלה מהתנהגותה המפלה... מותר לה לרשות השלטונית - בין אם מדיניותה בעבר הייתה כדין ובין ובעיקר אם מדיניותה בעבר אינה כדין - לבוא ולומר, בלשונו של השופט ברנזון, 'עד כאן ולא יותר. מלאה הסאה ואין להוסיף עליה'" (בג"ץ 637/89 "חוקה למדינת ישראל" נ' שר האוצר, פ"ד מו(1) 191, 204). אלא שהוועדה לא הסתפקה בהנמקה זו, ועמדה על כך שהתכנית החדשה מגדילה את מספר יחידות הדיור שייבנו במתחם, ובה בעת רח' מיכאלסון הנו רחוב רחב ופתוח שהגישה אליו קלה ופשוטה אף יותר מהגישה דרך רח' אלזה. אכן, התכנית הקודמת הועידה במגרש 1א (שסומן בה כמגרש 1) 61 יחידות דיור, מתוכן יחידות ספורות בשני הבניינים בצפון המתחם שהגישה אליהן תוכננה עוד בתכנית הקודמת דרך רח' מיכאלסון, והיתר (כ-55 יחידות ולהן כ-110 מקומות חניה) שהגישה אליהן תוכננה דרך רח' אלזה. לעומת זאת, התכנית החדשה במתכונתה הנוכחית (לאחר שהוועדה המחוזית הפחיתה יחידות דיור מבקשתה של משיבה 4) מתירה להקים במגרש 1א 108 יחידות דיור, המצריכות 216 מקומות חניה. לאחר ניכוי 12 מקומות החניה של 6 יחידות הדיור בחניון הצפוני העליון, שהגישה אליו הנה בכל מקרה דרך רח' מיכאלסון, ייכנסו למגרש 1א לפי התכנית החדשה כ-200 כלי רכב. הווי אומר: היצמדות של ועדת המשנה למתכונת התכנית הקודמת, בה הגישה היחידה למגרש 1א נעשתה מרח' אלזה, הייתה כמעט מכפילה את מספר כלי הרכב העוברים ברח' אלזה בדרכם למתחם. בהינתן כשירותו הפיזית העודפת של רח' מיכאלסון לשמש דרך מעבר לכלי רכב, רשאית הייתה ועדת המשנה לסרב להכפיל את נפח התנועה ברח' אלזה, חרף קביעתה כי רח' אלזה מסוגל ללא קושי לשאת לבדו את כל התנועה הנובעת מהתכנית החדשה, וחרף העובדה שרח' אלזה נועד בתכנית הקודמת להזין לבדו את התנועה למגרש 1א. התכנית הקודמת התייחסה למצב בו ברח' אלזה תעבור כמחצית התנועה בה מדובר כעת. משנמצא לוועדה כי לא רק רח' אלזה, אלא גם רח' מיכאלסון מסוגל ללא קושי לשאת לבדו את כל התנועה הנובעת מהתכנית החדשה, אין זה בלתי סביר (ובוודאי שאין זה בלתי סביר באופן קיצוני כנדרש לשם התערבות שיפוטית) שבחלוף 20 שנה מהתכנון המקורי תראה הוועדה בהכפלת נפח התנועה נימוק מספיק לשינוי התכנית הקודמת ולהשוואת התנועה העוברת בשני הרחובות. אמנם העברת התנועה ברח' מיכאלסון תצריך להקים בקצהו רמפה משופעת (ישרה), אך רמפה כזאת תיבנה לפי התכנית גם בחיבור של רח' אלזה עם חניון המתחם, כך שגם מבחינה זאת אין הבדל בין הרחובות. איכות חיי התושבים תהיה פחות או יותר דומה בשני הרחובות (כאשר גם כאן יש לשוב ולזכור את קביעת הוועדה בדבר עדיפות הנתונים הפיזיים של רח' מיכאלסון), ושניהם יישארו דרך ללא מוצא כפי שהיו בתכנית הקודמת. בהקשר זה של ההשפעה הסביבתית, קשה שלא להבחין בחוסר העקביות בטיעון של העותרים, שמצד אחד מעצימים את תיאור הפגיעה שתיגרם לאיכות חייהם כתוצאה מהעברת מחצית התנועה למגרש 1א דרך רחובם, ומצד שני מגמדים את השפעתה של אותה תנועה ממש ככל שתועבר דרך רח' אלזה. כך, בעוד שעמדת העותרים היא שהוספת תנועת עשרות כלי הרכב שיגיעו למתחם דרך רחובם תגרום "פגיעה חמורה באיכות חייהם... ובערך דירותיהם" כתוצאה "ממפגעי בטיחות, ממטרדי רעש וזיהום אוויר" (סעיפים 83-79 לעתירה), כאשר עוברים העותרים לתאר את ההשפעה של אותו נפח תנועה בדיוק על רח' אלזה, התמונה משתנה מקצה לקצה, ולפתע מדובר ב"מספר כה זניח מבחינה תחבורתית" (סעיף 61 לעתירה) שאין בו "כדי לשנות ואפילו באופן שולי את רמת השירות של הרחוב ואת איכות חיי הדיירים שבו" (סעיף 6.3 לחוות דעת האדריכל קייזר מטעם העותרים). הדברים הם בבחינת ממה נפשך: אם 100 כלי הרכב שייכנסו למתחם דרך רח' מיכאלסון אכן יסבו לתושבי הרחוב מפגעי בטיחות, מטרדי רעש ומטרדי זיהום אוויר, כי אז הכפלת מספר הרכבים הנכנסים למתחם דרך רח' אלזה מכ-100 לכ-200 אינה יכולה בשום אופן להיחשב לתוספת זניחה, ויש במפגעים ובמטרדים הכרוכים בה כדי להצדיק את החלטת ועדת המשנה לסטות מהתכנית הקודמת ולחלק את השלכותיה הסביבתיות הפוגעניות של התכנית החדשה באופן שווה בין הרחובות אלזה ומיכאלסון. אם, לעומת זאת, איכות חייהם של תושבי רח' אלזה לא תיגרע כתוצאה מהכפלת כלי הרכב שינועו ברחובם אל המתחם, כי אז תוספת כלי הרכב לא תחולל מפגעים ומטרדים לא ברח' אלזה ולא ברח' מיכאלסון, ומציאות החיים ברח' מיכאלסון לאחר אישור התכנית החדשה תהיה רחוקה מתיאורם הקודר של העותרים. 29. טענתם האחרונה של העותרים מכוונת נגד החלטת יושבת-ראש הוועדה המחוזית שדחתה את בקשתם למתן רשות לערור למועצה הארצית. גם החלטה זאת אינה מגלה כל עילה להתערבות בית המשפט. הלכה היא "שכדי שתינתן רשות ערעור למועצה הארצית, נדרש שהעניין יהיה חשוב עד כדי הצדקה לערב את המועצה אם בשל היותו בעל השלכה רחבה, אם בשל אופיו העקרוני, אם בשל היותו מלווה ברגישות ציבורית מיוחדת ואם בשל היותו נתון למחלוקת ציבורית קשה" (עע"מ 3663/02 ועד שכונת עין כרם נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה למחוז ירושלים, פ"ד נז(2) 882, 892). פשיטא שטענות העותרים בדבר הפרת פסק הדין הקודם ובדבר תוקפה המשפטי של פשרה המושגת במהלך דיון בהתנגדויות לתכנית, אינן עניין למועצה הארצית לענות בו, אלא הגורם הראוי לבררן הוא בית המשפט, כפי שאכן נעשה. אשר לסבירות ההחלטה, הרי שגם כאן השאלות המתעוררות בעקבות החלטת ועדת המשנה אינן נופלות לגדר איזה מבין הקריטריונים שהותוו בפרשת ועד שכונת עין כרם. עניינה של ההחלטה בתכנית מתאר מקומית נקודתית, החלה על רצועת קרקע בודדת. קביעת ייעודה של הקרקע למגורים, כמו גם קביעת נפח הבניה ומספר יחידות הדיור שייבנו, הנן החלטות שהושלמו כבר בגלגוליו הקודמים של ההליך התכנוני (התכנית הקודמת והתכנית החדשה עד השלב של פסק הדין הקודם), כך שכל שנותר לוועדת המשנה להחליט בו הנה סוגיית דרך הגישה לאחד ממגרשי המתחם. סוגיה זו - ביתר פירוט: האם כניסת כלי הרכב למגרש תיעשה דרך רחוב אחד או דרך שני רחובות - הנה שאלה מקומית מובהקת המוגבלת למתחם הנדון ולעניינם הפרטני של העותרים. היא אינה מלווה ברגישות ציבורית מיוחדת, אינה נתונה במחלוקת ציבורית קשה, ואינה נושאת עמה השלכות רוחב. ניסיונם של העותרים לשוות אופי עקרוני למחלוקת הנוגעת להעברת התנועה דרך רחובם, ראוי אף הוא להידחות. נכון הוא שהרקע להכפלת מספר יחידות הדיור במתחם בהשוואה לתכנית הקודמת הנו מדיניות הוועדה המחוזית להגביר את ציפוף הבניה בירושלים. אולם אותה מדיניות אינה נתקפת בעתירה, ואף לא ניתן היה לתקוף אותה בעתירה לאחר שפסק הדין הקודם החזיר את הדיון לוועדה המחוזית בסוגיות מוגדרות שמדיניות הציפוף אינה כלולה בתוכן. בגלגול הנוכחי של ההליך דנה הוועדה המחוזית אך ורק בהשלכה התחבורתית הנגזרת מהגדלת נפח הבנייה. מדובר אפוא ביישום המדיניות ולא בקביעתה. במסגרת היישום צצות ועולות שאלות רגילות של איזון בין אינטרסים שונים, ואלה אינן מצדיקות את עירובה של המועצה הארצית (עע"מ 5239/09 אדם טבע ודין נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז מרכז, מיום 16.9.09, פסקה 9). זאת יש לדעת, כי "הענקת זכות ערר במקרים שאינם מצדיקים זאת מאריכה את הליכי התכנון ועלולה גם 'לסתום' את המועצה הארצית" (עע"ם 5839/06 בראון נ' יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז המרכז, מיום 25.9.08, פסקה 19). 30. לאור כל האמור, העתירה נדחית. העותרים, יחד ולחוד, ישלמו הוצאות בסך של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ לכל אחת מקבוצות המשיבים הבאות: משיבות 2-1 (שתיהן יחד); משיבה 4; משיבים 5; משיבים 6; ומשיבים 7. תוכנית בניהבניהתכנית מתאר