מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא ביטול תוכנית לרישום שיכונים ציבוריים: 1. בפניי עתירה מנהלית שבה מתבקש בית המשפט לתת את הסעדים הבאים: א. להורות על ביטולה או תיקונה של התוכנית לרישום שיכונים ציבוריים מס' 1/23/3 ומס' 1/23/4 שאושרו לרישום ביום 30/06/1997 וביום 12/12/00 (להלן: התרש"צ), כך שתשקף את התוכניות המפורטות בשטח, את חוזי החכירה של המשיב 6 (להלן: המינהל) ואת המצב העובדתי הקיים בשטח, וזאת בנוגע לרצועת שטח ברוחב של כ- 1.5 מ' עד 4 מ', הנמצאת לכל אורך חלקו הצפוני של מגרש העותרים או לכל אורך חלקן הדרומי של מגרשי המשיבים 1-2 (להלן: משפחת מרגלית) והמשיבים 3-4 (להלן: משפחת גולדנברג). ב. להורות על ביטול או תיקון התוכנית לצרכי רישום מיום 22.11.10 (להלן: התצ"ר), שהוכנה בהתאם לתרש"צ. ג. להורות למשיבים לבצע את הרישום בטאבו בהתאם לאמור בסעיף א' לעיל. 2. רקע עובדתי בתמצית: א. העתירה שלפנינו עוסקת בגבולות שבין מגרש העותרים לבין מגרש משפחת מרגלית ומגרש משפחת גולדנברג, הנמצאים כולם בגוש 17029 בישוב כפר תבור. העותרים, אשר הינם בעלי הזכויות במגרש מס' 80 ו-82, טוענים כנגד התרש"צ, אשר הקטינה לטענתם את שטח המגרש שבבעלותם מ- 3,900 מ"ר לגודל של 2,870 מ"ר, ומנגד הגדילה את שטח מגרש 83, אשר בבעלות משפחת מרגלית מ- 630 מ"ר ל- 891 מ"ר וכן הגדילה את שטח מגרש 79, אשר בבעלות משפחת גולדנברג מ- 748 מ"ר ל- 925 מ"ר. ב. ביום 24.5.62, חתם העותר 1 (להלן: "העותר") על הסכמים עם המשיבה 5 (להלן: עמידר) לרכישת זכויות ביחידות דיור מס' 1 ו-2 במבנה 4 קומה 1 בכפר תבור ובמגרשים עליהם עמדו. המקרקעין אשר היו ידועים כמגרשים 9 ו-10 בגוש 17037 הפכו ברבות השנים למגרשים נשוא עתירה זו (ראו נספח א' לעתירה). ג. ביום 19.4.94, נשלחה לעותרים הודעה מאת המינהל, לפיה לאחר ביקור מפקח מטעמם נמצא כי הינם מחזיקים במגרש מעבר לזכויות שברשותם לפי חוזה הרכישה מיום 24.5.62 ועל כן עליהם לפנות את השטח. ביום 22.5.94, נשלח לעותרים מכתב נוסף בעניין (ראו נספחים מש/2 ומש/2.1 לתשובת המינהל). ד. העותרים פנו למינהל במכתב ביום 1.5.94 וטענו כי הם מחזיקים בשטח כדין משנת 1961 ובידם מסמכים המעידים על כך. בנוסף, הפנו את המינהל לברר את הסוגיה במשיבה 8 - המועצה המקומית כפר תבור - (להלן: המועצה). (ראו נספח מש/3 לתשובת המינהל). ה. ביום 24.11.94 שלח בנו של העותר מכתב נוסף למינהל בשמם של העותרים. במכתב זה חזר על טענת העותרים לעניין רכישת הזכויות בחלקות הנדונות, ואף הוסיף כי מן השטח המקורי שהוגדר בתשריטים נלקחו שתי רצועות לסלילת כביש והסדרת שטחי חניה. בסיפא של המכתב ביקש העותר כי נושא הזכויות המקוריות בחלקות הנדונות, כפי שהוסדרו בחוזה משנת 1962, ירוענן ויוסדר וזאת על מנת שאפשר יהיה לפעול לצורך שינוי ייעוד המקרקעין לצרכי מגורים. (ראו נספח מש/4 לתשובת המינהל). ו. ביום 20.10.96 נחתמו שני הסכמי חכירה בין העותר והמינהל בנוגע למקרקעין האמורים. ההסכמים נחתמו בנוגע לחלקה 95 (בחלק), גוש 17037 בכפר תבור שגודל השטח בכל אחד מהם הוא 1,445 ממ"ר בערך ובסה"כ- זכויות חכירה בשטח של 2,890 מ"ר (להלן: "ההסכמים"). בסעיף 11 להסכמים הצהיר העותר כי ידוע לו ששטח המגרש וגבולותיו אינם סופיים וכי עלולים לחול בהם שינויים כתוצאה משינויים בתכנון עפ"י חוק התכנון והבנייה, תשכ"ח- 1965, הסדר קרקעות וכיוצא באלה. (ראו נספח מש/5 לתשובת המינהל). ז. ביום 19.12.96 הוציאה עמידר אישור החכרה לעותר, בהתאם לחוזה חכירה רגיל (בנייה לא רוויה). (ראו נספח מש/6 לתשובת המינהל). ח. בהמשך, נערכו ואושרו תוכניות שונות בנוגע לשטחים נשוא העתירה. כעולה מתשובת המינהל, ביום 30.6.97 אושרה תרש"צ 1/23/3 אשר הכינה עמידר (ראו נספח מש/11 לתשובת המינהל). ביום 12/12/00 אושרה תרש"צ 1/23/4 שמהווה שינוי לתרש"צ 1/23/3 ועודכנה ביום 1.10.07. בעקבות זאת אושרה תוכנית התצ"ר ביום 22.11.10, אשר במסגרתה נרשמו זכויות העותרים הסופיים במגרש. ט. במסגרת ההליכים השונים נערכו תכתובות שונות בין הצדדים. כך למשל, ביום 25.4.99 הגיש העותר לטענתו מכתב למינהל, לעמידר ולמועצה שכותרתו "ערעור על רישום פרצלציה בשכונת השקדים בכפר תבור בחלקות 95, 96, 104", בו נדרשו לתקן טעויות אשר היו לטענתו בסימון הגבול שפורסם, אשר אינו תואם את הסכם הרכישה שערך עם עמידר (להלן: "מכתב ההשגה") (ראו נספח ז' לעתירה). י. במהלך השנים האחרונות פנו משפחות מרגלית וגולדנברג לעותרים בטענה כי אלו פלשו לשטחם, וזאת בהתאם לתרש"צ והתצ"ר. אף תביעות בנושא זה הוגשו לבית המשפט (ראו נספח י' לתשובת משפחת מרגלית). יא. נוכח האמור הגישו העותרים ביום 27.9.11 תביעה אזרחית. לאור המלצת בית משפט זה, הסכימו העותרים למחוק את תביעתם ולפעול בדרך של הגשת עתירה מנהלית. 3. טענות הצדדים בתמצית א. לטענת העותרים, בעת שחתם העותר על הסכם הרכישה עם עמידר ביום 24.5.62, עמד שטח המגרש שנמכר לעותר, עפ"י התשריט שצורף להסכם הרכישה, על שטח של 3,900 מ"ר (ראו נספח א לעתירה). לטענת העותרים, מפת מדידה שהוכנה בהזמנתם ע"י חן בר מדידות והנדסה בע"מ ביום 10.4.11, מגלה כי מלכתחילה לא קיבלו העותרים את מלוא השטח שנמכר להם כי אם אלא שטח של 3,658 מ"ר בלבד. העותרים הוסיפו כי במרוצת השנים אירעו שינויים נוספים במגרשם, כמו הפקעת רצועת שטח של 621 מ"ר מחלקו המערבי לצורך סלילת כביש בראשית שנות ה-70. בהמשך, באמצע שנות ה-90 ובמסגרת הסבת ייעוד חלק משטח המגרש ממגורים לציבורי באמצעות תב"ע ג/9166, הופקע מהמגרש שטח נוסף הנמצא בחלקו המערבי לשם סלילת מפרץ חנייה. לטענת העותרים, לא ידעו על הכוונה לגרוע רצועת שטח מחלקם ומעולם לא חתמו על המסמכים של תב"ע ג/9166, למרות שבהיותם בעלי זכויות בקרקע, חתימתם נדרשת. אשר להסכמי החכירה עליהם חתם העותר עם המינהל ובהם אישר כי גודל השטח שברשותו עומד על 2,890 מ"ר, טענו העותרים כי בעת החתימה היה העותר בן 75 ובמצב רפואי בלתי יציב לאחר שני אירועים מוחיים שעבר בשנים 1990 - 1993. לטענת העותרים, סבר העותר לתומו כי ההסכמים נועדו לצורך עדכון הסכם הרכישה מעמידר לפי ההפקעות שנעשו לצורך סלילת הכביש ומפרץ החנייה, על כן לדידו המדובר בהסכמים פגומים. העותרים הוסיפו כי בעקבות מכתב מהנדס המועצה ביום 4.4.1999, אשר הודיעו לתושבים בשכונה, ובכללם העותר, כי המינהל ועמידר מבקשים לרשום את זכויותיהם בלשכת רישום המקרקעין, עיין העותר במפה שהוצבה במשרדי המועצה ונדהם לגלות כי שטח מגרשו, אינו תואם את הסכם הרכישה. עקב כך פנה העותר במכתב ההשגה לעמידר, למינהל ולמועצה, בו נדרשו לתקן את הטעות ברישום מיפוי ומדידת המגרש, כך ששטח המגרש יהיה לפי הסכם הרכישה, לאחר הפחתת ההפקעות שנעשו לצורך סלילת הכביש ומפרץ החנייה בצד המערבי של המגרש. לטענת העותרים, מאחר ומכתב ההשגה לא נענה, ועמידר, המינהל והמועצה לא פנו לעותר בדרישה או בטענה כי הוא פלש לשטח לא לו, סבר העותר כי ההשגה התקבלה ותוקנה הטעות במיפוי המגרש. העותרים הוסיפו כי רק בשנת 2009 פנו אליהם לראשונה משפחות מרגלית וגולדנברג בטענה שפלשו לשטחם ודרשו מהם לפנות את חלקו הדרומי של מגרשם. העותרים פירטו אודות ההליכים המשפטיים אשר התרחשו ומתרחשים בין הצדדים. לטענת העותרים, השטח לגביו טוענים משפחות מרגלית וגולדנברג כי העותרים פלשו אליו, נרכש על ידם מעמידר כדין ובתמורה מלאה, ונמצא בבעלותם ובחזקתם מאז שנת 1961 כשמנגד למשפחות מרגלית וגולדנברג אין ולא היו מעולם כל זכויות בשטח שבמחלוקת. לטענת העותרים, מפת המדידה שהוכנה לבקשתם ע"י חן-בר מדידות והנדסה בע"מ מוכיחה באופן חד משמעי כי גבול מגרשם לפי הסכם הרכישה מעמידר נמצא בקצה גבולו הצפוני של המגרש ואינו תואם את הסכם החכירה עליו חתם העותר. העותרים טענו כי פנו לעמידר על מנת לתקן את הטעות ברישום ואלו, במכתבם מיום 3.3.11, אף הודו כי אכן הוזז שטח העותרים דרומה במספר מטרים במסגרת תוכנית החלוקה. לאור האמור טענו העותרים כי התרש"צ אינה מתחשבת במצב הקיים בפועל בשטח. העותרים הוסיפו והפנו לזכויות אשר לטענתם קיימות למשפחות מרגלית וגולדנברג בשטח שבמחלוקת, וטענו כי בעוד שהשטח שבבעלותם קטן משטח רכישה מקורי מ- 3,900 מ"ר ל- 2,870 מ"ר, לעומת זאת שטח הרכישה המקורי של משפחת מרגלית גדל מ- 630 מ"ר לפי חוזה החכירה המקורי עליו חתמו ל- 891 מ"ר כיום ושל משפחת גולדנברג מ- 748 מ"ר על פי חוות דעת שמאי המועצה מיום 2.2.09, ל- 925 מ"ר כיום. נוכח כל האמור, טענו העותרים כי נפלו פגמים מהותיים בהכנת התרש"צ, אשר חורגים ממתחם הסבירות, כאשר אינה מתיישבת עם התוכניות המפורטות בשטח, עם חוזי החכירה עם המינהל ועם המצב העובדתי הקיים בשטח. לטענת העותרים, פגמים אלו יש בהם כדי לאיין את תוקפה המשפטי והחוקי של התרש"צ. ב. המשיבים, משפחות מרגלית וגולדנברג, המינהל, המועצה, עמידר וכן המשיבה 7- הועדה המקומית לתכנון ובנייה "גליל מזרחי" (להלן: "הועדה") (להלן כולם יחד: "המשיבים"), הגישו כולם כתבי תשובה וסיכומים לעתירה בהם ביקשו לדחותה. המשיבים העלו מספר טענות מקדמיות בגינן יש לדחות לטענתם את העתירה על הסף. לטענתם העתירה הוגשה בשיהוי ניכר, בהיעדר ניקיון כפיים מצידם של העותרים וללא צירוף משיבים נדרשים. כן טענו כי העותרים מנועים ומושתקים מלהעלות את הטענות המוגשות על ידם מקום שחתמו על חוזי חכירה מול המינהל, בהם נקבע גודל חלקתם כפי האמור בתרש"צ, ואף הצהירו כי הינם מסכימים לכל שינוי שיחול בשטח המגרש בעתיד. לגופו של עניין הוסיפו המשיבים כי התוכניות אשר חלות כיום על המקרקעין אושרו כדין, כאשר העותרים חותמו מרצונם החופשי על חוזי החכירה מול המינהל. הוסיפו וטענו כי זכויות העותרים במגרשים נשוא התביעה הוענקו להם רק במסגרת חוזה החכירה ולא טרם לכן בחוזה בינם ובין עמידר, מכל מקום חוזה זה כלל לא פירט את שטח המגרשים. הוסיפו כי עמידר כלל אינה יכולה להחכיר או למכור את המגרשים ללא אישור המינהל, אשר כלל לא ניתן. עוד הוסיפו כי ההחלטה בדבר התרש"צ התקבלה בהתאם למצב הקיים בשטח טרם קבלתה ותוך עמידה מלאה בדרישות החוק. המשיבים טענו עוד, כי בית משפט זה, אשר יושב כבית משפט לעניינים מנהליים, אינו מוסמך ואינו נדרש לדון בעובדות המועלות בעלמא במסגרת התביעה בדבר זכויות קנייניות במסגרת הליך מינהלי, אשר מטרתו לבחון סבירות החלטת הרשות ו/או תוכנית, ולאשר כי לא נפלו פגמים המחייבים את התערבותו. המשיבים הוסיפו כי בית המשפט אינו מחליף את שיקול דעתה של הרשות המינהלית וכל שעליו לבדוק הינו האם ההחלטה המינהלית מצויה במתחם הסבירות. לטענת המשיבים כל ההליכים, כולל אישורי התרש"צ והתצ"ר, רישום התוכניות וכיו"ב נעשו בסבירות, בסמכות וכדין ולפיכך אין כל מקום להתערב בהליך או להורות על תיקון הגבולות. 4. דיון והכרעה: לאחר שבחנתי את נימוקי העתירה ואת טענות באי כוח הצדדים הגעתי לידי מסקנה כי דינה של העתירה להידחות. א. המשיבים, העלו מספר טענות מקדמיות בעלות משקל אשר לחלק מהן אף מצאתי להתייחס, אולם טרם אבחן טענות אלו מצאתי לתת את הדעת לשאלה המרכזית בעתירה לטעמי, אשר להכרעה בה משקל ממשי הן לטענות המקדמיות של המשיבים והן לצורך דיון בעתירה לגופה. שאלה זאת נוגעת לחתימתו של העותר על הסכמי החכירה עם המינהל, ולטענה שהועלו העותרים לפיה חוזה זה פגום. כאמור, טענו העותרים כי עת שחתם על ההסכמים בשנת 1996, היה העותר בן 75 שנה, במצב רפואי לא יציב לאחר שעבר בשנים 1990 - 1993 שני אירועים מוחיים, לטענתם, העותר סבר לתומו כי ההסכמים נועדו לצורך עדכון הסכם הרכישה שערך עם עמידר ותו לא. טענה זו של העותרים לא מצאתי לקבל. ראשית, טענותיהם של העותרים לא נתמכו בכל מסמך או חוות דעת רפואית אשר יש בהן להעיד על חוסר היכולת של העותר להבין כייאות את ההסכמים עליהם חתם. גם אם אכן סבל העותר מאירועים מוחיים בשנים שקדמו לחתימתו על ההסכמים, אין באמור, ובהעדר מסמך רופאי המאשר זאת, בכדי להעיד על שלילת כשירותו של האחרון. מובן אף כי גילו של העותר, שהיה בן 75 עת חתם על ההסכמים, אין בו בכדי להעיד דבר או חצי דבר באשר לאי כשירותו. שנית ולאור המסמכים שהוגשו הן ע"י המשיבים והן ע"י העותרים עצמם, עולה תמונה ברורה לפיה עובר לחתימה על המסמכים ואף לאחריה, היה העותר מעורב בהליכים שהתרחשו בנוגע למקרקעין, תוך שהוא מפגין ידע ובקיאות המעידים על כשירותו. כך עולה כי במהלך שנת 1994, כלומר- כשנה לאחר האירוע המוחי הנטען שעבר העותר, הוא פנה באמצעות בנו במכתב למינהל, בו ביקש כי נושא הזכויות המקוריות בחלקות הנדונות, כפי שהוסדרו בחוזה עם עמידר משנת 1962, ירוענן ויוסדר וזאת על מנת שאפשר יהיה לפעול לצורך שינוי ייעוד המקרקעין לצרכי מגורים. עיון במכתב מגלה כי העותר מפגין יכולת ניסוח בהירה וכן ידע ובקיאות באשר לטענותיו לרכישת הזכויות בחלקה הנדונה ולתהליכים שהתרחשו בה במרוצת השנים. עוד יצוין, כי מכתב זה שלח העותר כתגובה למכתבים קודמים שקיבל באותה שנה מן המינהל, בהם הובהר לו כי חרג מגבולות המגרש שהוקצה לו ע"י עמידר. משמעות הדבר העותרים ידעו היטב, טרם חתימתם על ההסכמים, כי למינהל השגות וטענות באשר לגודל השטח אותו הם מחזיקים בפועל ולפיכך, חתימתם על ההסכמים, כפי גודל השטח המופיע בהם, נראית כחתימה מרצון, ולאחר שכל המידע הרלוונטי היה ברשות העותרים. יתירה מזאת, אף לאחר שחתם העותר על ההסכמים הוא הוסיף ושלח בשנת 1999 את מכתב ההשגה למינהל, לעמידר ולמועצה. עיון במסמך זה, אשר צורף ע"י העותרים עצמם, מלמד כי העותר מגלה בקיאות וידע בהליכים אשר התרחשו בנוגע לקרקע ובהסכמים שערך בעבר הרחוק והקרוב. נוכח כל האמור, סבור אני כי בעת שחתם על ההסכמים היה מוחו של העותר צלול (בהעדר כל ראיה ממשית הסותרת זאת), מכל מקום בוודאי שלא הוכח בפניי כי העותר לא היה כשיר לחתום על המסמכים או לא יכול היה להבין פשר ההסכמים עליהם חתם ולהם הסכים, בפרט כאשר הוכח על פי הראיות שהונחו בפניי כי מזה שנים נעזרו העותרים בבנם והיו מלווים איתו לאורך כל ההליכים, והבן למעשה היה הרוח החיה אשר ניהל את כל ההליכים. אף על פי המסמכים, הבן היה בקיא בכל ההליכים שננקטו. לפי כך ולאור כל האמור, אני קובע כי ההסכמים וכן הסכמתו המלאה של העותר לאמור בהם- שרירים ותקפים. כעת אבחן חלק מהטענות המקדמיות שהעלו המשיבים, אשר מצאתי לבחון אותן. ב. מניעות: בשים לב לקביעתי דלעיל, כי ההסכמים עליהם חתם העותר עם המינהל, אשר בהם נקבעו בצורה מפורשת גבולות חלקת העותרים, היו בהסכמתו המלאה ולא נפל בהם כל פגם, הרי שברור כי כיום, מנועים ומושתקים העותרים מלהעלות טענות הנוגעות להסכמים. לאור העובדה כי אף התרש"צ הוכנה בהתאם להסכמים עליהם חתם העותר, הרי שהעותרים מנועים ומושתקים מלהעלות טענות אף בנוגע לגבולות החלקה שנקבעו בתרש"צ ובהתאם להסכמים. כאמור, העותרים אף היו מודעים היטב לטענות של המינהל לפיהן הם מחזיקים בשטח שאינו שייך להם ועליהם לפנותו, אשר מצאו את ביטוין במכתב המינהל כבר בשנת 1994. יתירה מזו, אין להתעלם מקיומו של סעיף 11 להסכמים, אשר קובע מפורשות: "11. שינוי גבולות המגרש וקביעה סופית של שטחו (א) החוכר מצהיר, כי ידוע לו ששטח המגרש וגבולותיו אינם סופיים וכי עלול לחול בהם שינויים כתוצאה משנויים בתכנון על פי חוק התכנון והבנייה, תשכ"ח 1965, הסדר קרקעות וכיוצא באלה (ב). החוכר מצהיר שידוע לו כי בעקבות המדידה לצרכי רישום עלול להתברר ששטח המגרש קטן יותר או גדול יותר מהשטח לפיו נקבע הערך היסודי של המגרש. (ג). במקרה וכתוצאה מהשינויים כאמור בסעיף קטן (א) לעיל יוגדל או יוקטן שטח המגרש ו/או ישתנו גבולותיו וכן במקרה ויתברר כאמור בסעיף קטן (ב) לעיל ששטח המגרש קטן יותר או גדול יותר מהשטח לפיו נקבע הערך היסודי של המגרש החוכר מתחייב: (1) להסכים לכל שינוי בגבולותיו ו/או בשטחו של המגרש כפי שיווצר עקב השינויים הנזכרים בסעיף קטן (א) לעיל. (2) להסכים לכל קביעה בדבר שטחו של המגרש כפי שיקבע בעקבות מדידה לצרכי רישום כנזכר בסעיף (ב) לעיל. (3) לראות את המגרש בגבולותיו ובשטחו החדשים כנשוא החכירה ולקבל את החזקה בו." בחינה של סעיף 11 להסכמים מלמד כי גם אם אכן, כטענתו, לא היו מודעים העותרים לגודל השטח שנקבע באשר לחלקתם בהסכמים, הרי שמכל מקום נתנו העותרים את הסכמתם המלאה באשר לשינויים אפשריים בגודל החלקה, ולפיכך, מושתקים הם מלטעון כנגד ההסכמים גם מטעם זה. ג. שיהוי: תקנות 3 ו-4 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א- 2000, כדלקמן, הן הדנות בשיהוי בעניינים מנהליים וקובעות כדלקמן: "3. (א) עתירה תוגש במועד שנקבע לכך בדין. (ב) לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם. (ג) בית המשפט רשאי להאריך מועד שנקבע להגשת עתירה כאמור בתקנות משנה (א) ו-(ב), לאחר שנתן למשיב הזדמנות להגיב לבקשת ההארכה, אם ראה הצדקה לכך. 4. בית המשפט רשאי לדחות עתירה אם ראה כי בנסיבות הענין היה שיהוי בהגשתה, אף אם הוגשה בתוך המועד של ארבעים וחמישה ימים כאמור בתקנה 3(ב) או הוארך המועד להגשתה לפי תקנה 3(ג)." אשר לחשיבות העמידה במועדים בעניינן של עתירות מנהליות, יפים דברי כב' השופט חשין בעע"מ 1981/02 קיסר הנדסה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל: "לנושא המועדים נודעת חשיבות ממעלה ראשונה לעניין הגשתן של עתירות מינהליות. ימינו אלה אינם עוד כימים שבעבר. בעבר היו נושאי משפט מינהלי באים לדיון ולהכרעה לפני הבג"ץ, ובכפיפות להוראות חוק ספציפיות לא שלטה במועדי עתירות לבג"ץ אלא מַלְכַּת השיהוי בלבד. הגשת עתירה לאחר עבור חודשים מיום היווצר העילה - לעיתים חודשים לא-מעטים - לא עצרה בעד עותרים אלא אם שינו משיבים את מצבם לרעה; וגם כך לא תמיד צלחה טענת שיהוי. עידן זה חלף-עבר ככל שהמדובר הוא בנושאי מישפט מינהלי המצויים בסמכותו של בית-המשפט המחוזי בשיבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים. משהותקנו תקנות סידרי הדין; ומשנקבע מועד ספציפי ומיוחד להגשתה של עתירה לבית-משפט; זו הדרך בה שומה עלינו ללכת ואלה מועדים הוטל עלינו לכבדם. אכן, רשאי הוא בית-משפט להאריך את התקופה להגשתה של עתירה, ואולם - כלשונה של תקנה 3(ג) לתקנות סידרי הדין - כך יעשה בית-משפט "אם ראה הצדקה לכך". עוד לעניין השיהוי, יפים דברי כב' השופט לוי בעע"מ 2376/06 חנה דרויש נ' מדינת ישראל: "העיקרון המונח ביסוד הגבלת המועד להגשת עתירה מינהלית על פי תקנה זו, הוא עיקרון שיהוי ולא התיישנות (השוו לדבריה של השופטת פרוקצ'יה בעע"מ 2273/06 אי התכלת שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע, ניתן ביום 7.12.06, פסקאות 82, 84; דבריה התייחסו לתקנה 3 לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בעתירות לבית משפט לעניינים מינהליים), התשנ"ו-1996, שבוטלה בינתיים, ואת מקומה תפסה תקנה 3 לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים, שבגדרה נקבעה הוראה דומה). בכך עיגן הדין החל על בתי-המשפט לעניינים מינהליים את עקרונות השיהוי, השאובים מהלכותיו של בית-המשפט הגבוה לצדק. "התכלית העומדת ביסוד התקנה היא זירוז ההליכים בעתירות מינהליות במטרה להגיע להכרעה מהירה במחלוקת שנפלה בין הפרט לרשות המינהלית" (ע"א 6365/00 בר אור נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, מחוז צפון, פ"ד נו(4) 38, 44 (2006), וכן ראו בג"צ 940/04, אבו טיר נ' המפקד הצבאי באזור יהודה ושומרון, פ"ד נט(2) 320, 333 (2004)). אכן, פגם משפטי שנפל בהחלטת הרשות המנהלית, עשוי לגבור על טענת שיהוי, אולם גם נפסק כי "רק במקרים מיוחדים עשויה הטענה בדבר פגם משפטי להגיע לדרגת חומרה הגוברת על הנזק הנובע מן השיהוי" (בג"צ 2285/93 נחום נ' ראש עיריית פתח תקווה ואח', פ"ד מח(5) 630, 642 (1994))." בענייננו עולה כי התרש"צ אותן מבקשים העותרים לבטל אושרו בשנים 1997 ו- 2000. התוכניות שתיהן פורסמו כדין והעותרים לא העלו כל טענה בעניין זה. כלומר- העתירה הוגשה בפרק זמן של כ- 15 ו- 12 שנה לאחר אישור התוכניות. המדובר אם כן בשיהוי כבד עד מאוד, אשר העותרים לא נתנו לו כל הסבר המניח את הדעת מדוע שקטו על השמרים במשך תקופה כה ארוכה. העותרים העלו אומנם טענה כי בשנת 1999, שנתיים לאחר פרסום תרש"צ 1/23/3, העבירו את מכתב ההשגה, אולם טענה זו אין בה בכדי להפחית מן השיהוי הכבד הרובץ עליהם. ראשית, כעולה מתשובת המינהל, לא אותר מכתב זה במסמכיו, ולאור העובדה כי העותרים לא צירפו כל אישור משלוח של מכתב ההשגה, אין בידי לקבוע כי זה אכן הועבר למשיבות. שנית וחשוב מכך, אף העותרים עצמם מודים כי לאחר שלא קיבלו כל מענה לפנייתם, שקטו על השמרים ולא נקטו בכל פעולה נוספת באשר לטענותיהם בנוגע לתרש"צ. טענת העותרים לפיה משלא קיבלו כל מענה חשבו לתומם כי טענותיהם התקבלו הנה טענה משוללת יסוד ומנוגדת לשכל ישר ואין כל מקום לקבלה. יתרה מזאת וכפי שציינתי קודם לכן, העותרים היו מודעים היטב לטענת המינהל לפיה הם מחזיקים בשטח אשר לא שייך להם כבר בשנת 1994, עת העביר להם המינהל מכתב בעניין ועל אף האמור בחרו לחתום על התרש"צ כלשונה ומבלי להעלות כל טענה או הסתייגות מסוג כלשהו בעת החתימה. נוכח הדברים, עולה כאמור שיהוי כבד של למעלה מעשור בהתנהלות העותרים. בפסיקה נקבע לא פעם כי טענת שיהוי במשפט הציבורי מצריכה בחינה של שלושה יסודות: שיהוי סובייקטיבי, שיהוי אובייקטיבי, ופגיעה בעקרון שלטון החוק. השיהוי הסובייקטיבי מתמקד בבחינת התנהגות העותרים ובשאלה האם התנהגותם משקפת ויתור על זכותם לפנות לערכאות. השיהוי האובייקטיבי עניינו שינוי מצב קיים ופגיעה באינטרסים של גורמים אחרים עקב האיחור בנקיטת הליך משפטי לאכיפת הזכויות; והיסוד השלישי עניינו מידת החומרה בפגיעה בשלטון החוק באם העתירה לא תתברר לגופה. השאלה האם בסופו של יום תידחה עתירה בטענת שיהוי תוכרע על רקע איזון בין שלושת המרכיבים האמורים, תוך ייחוס משקל יחסי לכל אחד מהם בנסיבות ענין נתון (עמ"מ 7142/01 ועדה מקומית לתכנון ובנייה חיפה נ' החברה להגנת הטבע, פד"י נו(3) 673, 679; עע"ם 1975/01 ועדה מקומית לתכנון ובנייה נ' רובינשטיין, תק-על' 2002(3) פסקה 4; בג"צ 5682/02 פלוני נ' ראש ממשלת ישראל (טרם פורסם); ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים ירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים, פד"י נז(5) 433).   בנסיבות העניין שלפנינו, מתקיימים שני היסודות של השיהוי הסובייקטיבי והאובייקטיבי בעתירה שהוגשה. העותרים, אשר שקטו על השמרים למעלה מעשור מאז אושרו התרש"צ, לא הביאו כאמור כל הסבר המניח את הדעת לכך, ועל כן, לוקה עתירתם בשיהוי סובייקטיבי כבד. אשר לשיהוי האובייקטיבי, אין ספק כי תקופה כה ארוכה בה התקיים מצב חדש בשטח ואף התנהלו פעולות והוצאו סכומי כסף תוך הסתמכות על התרש"צ, מהווים גורמים בעלי משקל רב המצדיקים השארת המצב הקיים והימנעות משינויו. לעניין זה ניתן לציין כי המינהל, המועצה ועמידר המשיכו בהליכי הרישום והביאו לרישום התרש"צ עפ"י ההסכמים השונים שנחתמו, וזאת תוך הוצאת כספים רבים שהינם כספי ציבור. בהמשך הסתמכו על המצב משפחות מרגלית וגולדנברג כאשר משפחת מרגלית רכשו את חלקתם בהסתמך על רישומי התרש"צ והוציאו נוכח כך סכומי כסף משמעותיים ואף משפחת גולדנברג הרחיבו את ביתם וקיבלו אישורי בנייה על סמך גבולות החלקה שנקבעו בתרש"צ. מעבר לכך, המגרש של משפחת גולדנברג רשום כיום בלשכת רישום המקרקעין בשמם, ומבחינתם ניתן אף לקבוע כי קיים מעשה עשוי. אשר ליסוד השלישי, כפי שאדון בהמשך, לא מצאתי משקל רב גם בעתירה לגופה ואיני רואה כל פגיעה בשלטון החוק נוכח דחייתה. מנגד, הפגיעה אשר תיגרם למשיבים באם תתקבל העתירה, ובעיקר למשפחות מרגלית וגולדנברג אשר רכשו את חלקותיהם ופעלו בהן בתום לב עפ"י חוזים מול המינהל, הינה פגיעה קשה שיש בה לפגוע באופן משמעותי בוודאות הליכי התכנון של האזרח מול הרשות. סוף דבר לעניין זה, מצאתי כי העתירה הוגשה תוך שיהוי ניכר ביותר, אשר עולה אף כדי חוסר תום לב מצידם של העותרים, העותרים לא הביאו בפניי כל הסבר המניח את הדעת לשיהוי כזה. נוכח האמור, דינה של העתירה להידחות ולו מטעם זה בלבד. ד. אי צירוף צדדים רלוונטים: בקצרה אציין כי מצאתי לקבל אף את טענות המשיבים לעניין זה, לפיהן לא צורפו לעתירה צדדים שהכרעה בה נוגעת להם. כאמור, עניינה של העתירה הינו ביטול או תיקון התרש"צ. אין חולק כי אחת מפעולות אלו יש בה בכדי להביא לשינויי גבולות של כל בעלי החלקות אשר אושרו במסגרות התרש"צ בגוש 17037. לפיכך היה על העותרים לצרף לעתירה את כל בעלי הזכויות בחלקות שבאותו גוש, כמו גם את משרד הבינוי והשיכון ונציגי ועדת התיאום. ה. העתירה לגופה: לעניין העתירה גופה, ראוי לציון כי כידוע, עקרון במשפט המנהלי הוא עקרון אי התערבותו של בית המשפט בשיקול הדעת המנהלי, כל זמן שזה נופל לגדר מתחם הסבירות. עמד על כך בית המשפט העליון בבג"ץ 376/81 משה לוגסי נ' שר התקשות, פ"ד לו(2) 449: "כאשר בית משפט זה בוחן סבירות פעולתה של רשות מינהלית, העוסקת במוטל עליה בתחום סמכויותיה או מפעילה כוחות שהוענקו לה לפי החוק או לפי סדרי המינהל, מקובל על בית משפט זה מאז ומתמיד כלל גדול: אין הוא פוסק בשאלה, מה הדרך, שהיה נוקט בית המשפט, לו היה ניצב במקומה של הרשות המינהלית והיה מבצע את מה שמוטל עליה או את המסור לסמכותה. בעת הבחינה, אם רשות מינהלית פעלה בסבירות, אין בית המשפט שואל את עצמו, אם גם הוא בעצמו היה נוקט אותה דרך ממש; לא זהות הגישות בין בית המשפט לבין רשות מינהלית היא אבן הבוחן, אשר כל סטייה ממנה מוליכה למסקנה בדבר הקיום של חוסר סבירות. על-מנת להניע את בית המשפט, כי יתערב בפועלה של רשות מינהלית ויפסול אותה, יש תחילה לשכנע את הערכאה השיפוטית, כי פעולתה של הרשות סוטה באופן מהותי וקיצוני מן הסביר, וכי חוסר ההיגיון הטמון בה יורד לשורשו של עניין." (ראו גם עע"מ 8025/06 פלוני נ' עמיגור ניהול נכסים בע"מ ואח', פסקה 14 לפסק הדין). התערבותו של בית המשפט בהחלטה המנהלית תהיה אף מצומצמת יותר, עת עסקינן בהחלטה מנהלית של רשויות התכנון, אשר ניתנה לאחר שיקול דעת. לעניין זה נקבע בעת"מ 1284/01 עזבון המנוח חיים קלמן נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה דרום השרון,: בשורת פסקי דין נקבע העיקרון לפיו, בית המשפט לעניינים מינהליים לא ימיר שיקול דעת רשויות התכנון בשיקול דעתו שלו. וכן בית המשפט אינו מומחה בענייני תכנון ובניה ואין הוא מחליף את שיקול דעתו בשיקול דעת וועדות התכנון. התערבות בשיקול דעת הרשויות תיעשה במשורה ותוגבל אך למקרים של חוסר סבירות קיצונית ומהותית של ההחלטה המינהלית, היורדת לשורשם של דברים, כמו גם למקרים בהם חרגה הרשות מסמכותה. כב' השופט ברק (כתוארו אז) עמד על כך בהרחבה: "כדי שסטייה מסטנדרט ההתנהגות המקובל של רשות מנהלית סבירה תביא לביטול המעשה המנהלי, יש צורך בסטייה מהותית, היורדת לשורש הענין". וכפי שנקבע על ידי כב' השופט אלון (בג"צ 558/79, 572בעמ' 429): "...בית משפט זה לא יתערב בשיקול דעת המסור לרשות מינהלית ולא ישים עצמו במקומה של רשות זו אלא אם כן חוסר הסבירות יורד לשורש של ענין וקרוב לוודאי הוא כי על פי מידה נכונה של סבירות לא יכולה היתה הרשות להגיע להחלטה מעין זו". וכך קבע בית המשפט בעת"מ 75/97: "התערבות בית המשפט בשיקול הדעת של רשויות התכנון היא מצומצמת ביותר. מידת הצמצום נתבעת מן ההנחה המקדימה של תקינות פעולת הרשות ומעילות ההתערבות שעיקרן גילוי שחיתות וסכלות בפעולת הרשות". הלכה פסוקה היא, אם כן, כי בית המשפט המנהלי אינו יושב כ"טריבונל עליון לתכנון" והתערבותו תיעשה אך במקרים חריגים. עוד ראה לענין זה: בג"צ 2920/94 אדם טבע ודין נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה, פ"ד נ(3) 441; ע"מ 12/97 פלבר ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים ואח', דינים מחוזי לב(2) 620". לפיכך ועל מנת לזכות בסעד המבוקש של ביטול ההחלטה המנהלית, על העותר יהיה להוכיח כי שיקול-הדעת לוקה בפגם של שיקולים זרים או בפגם אחר מן הפגמים שיש בהם כדי לפסול שיקול-דעת מינהלי (ראו, לדוגמה, בג"ץ 2324/91 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, משרד הפנים, פ"ד מה(3) 678). בענייננו, שמים העותרים את יהבם על הסכם הרכישה שנחתם בינם לבין עמידר בשנת 1962, אשר על פיו עמד לטענתם שטח המגרש שנמכר להם על 3,900 מ"ר. אולם עיון בחוזה הרכישה שנחתם בין העותרים ועמידר מגלה כי חוזה זה נערך אך ורק לעניין מכירת יחידות מגורים מספר 1 ו-2, במבנה מספר 4 ובקומה 1, וכן בקרקע עליה בנויות יחידות המגורים. בגוף החוזה אין כל קביעה באשר למכירת הקרקע בחלקה כולה ואף אין כל אזכור לגודל השטח אשר נמכר לעותרים. רק בתשריט אשר צורף לחוזה המכר מצוין בצורה כללית וללא כל פירוט כי שטח המגרש בשתי החלקות עומד על 1945, 1955 מ"ר בערך. אומר מייד, לא מצאתי לתת לתשריטים אלו משקל. עיון בתשריטים אלו מלמד כי המדובר בתשריטים גראפיים וכללים, ללא כל פירוט , כנראה אלה נועדו לצורכי התמצאות וזיהוי הנכס בלבד. לאור האמור, וללא כל פירוט בהסכמי המכר עצמם, איני יכול לקבוע זיהוי גבולות על פי התשריטים לבדם. מכל מקום, אין לעמידר, שאינה בעלת הזכויות בקרקע, כל הרשאה להקנות זכויות בקרקע ללא היתר מן המינהל וללא אישורו. בעניינינו אישור מעין זה לא ניתן לעולם, אלא באמצעות ההסכמים עם המינהל, ועל כן הם המחייבים בענייננו. מעבר לכל האמור, העותר חתם על ההסכמים מול המינהל והביע הסכמה מודעת לתוכנם, על האמור בהם באשר לשטח גבולות חלקת העותרים. לפיכך, מחייבים הסכמים אלו את העותרים והם אינם יכולים כיום, בשיהוי כבד, לטעון כנגד תוכנם או כנגד התרש"צ אשר עומד בהתאמה מוחלטת לתוכנם. העותרים היו מודעים היטב כבר בשנת 1994 כי למינהל השגות באשר לגודל חלקתם אולם למרות זאת הוסיפו וחתמו על הסכמים מול המינהל, לרבות סעיף 11 הקובע שפעולות התכנון עלולות לגרוע משטחם, אולם נמנעו מלהגיש כל השגה מסודרת בעניין ולפיכך אין להם להלין אלא על עצמם. אוסיף כי אף אם הייתי קובע כי אכן קבע הסכם המכר עם עמידר כי שטחם של העותרים עומד על 3,900 מ"ר, הרי שחתימת ההסכמים עם המינהל הינה מאוחרת להסכם המכר עם עמידר ולפיכך היא המחייבת את העותרים ומובן מאליו כי היא מבטלת את הסכם המכר עם עמידר ככל שהוא מתייחס לשטח המגרש וגבולותיו. מכל מקום, העותרים לא הוכיחו בעתירתם, כי התרש"צ שהוכנה, לא הסתמכה על המצב כפי שהיה באותה עת בשטח, או כי נפל פגם כלשהו בהליכי אישור התרש"צ ובהעדר כל ראיה ממשית המראה אחרת, הרי שרשויות התכנון עשו את עבודתם נאמנה בסימון גבולות החלקות. העותרים העלו מספר טענות באשר לחלקות משפחות מרגלית וגולדנברג, כך טענו כי גודל החלקה של משפחת מרגלית גדל מ- 630 מ"ר לפי חוזה החכירה המקורי עליו חתמו ל- 891 מ"ר כיום ושל משפחת גולדנברג מ- 748 מ"ר על פי חוות דעת שמאי המועצה מיום 2.2.09, ל- 925 מ"ר כיום. אלא שטענות אלו דינן להידחות, אכן בחוזה בחכירה של המינהל מול משפחת גולדנברג נרשם בעמוד 11 כי שטח המגרש הינו 748 ממ"ר בערך, אלא שבתוספת לחוזה ומאותו יום, נכתב מפורשות כי נמצא ששטח המגרש הינו 820 ממ"ר וכך אף נרשם בהמשך במסמך מטעם המינהל אשר מופנה כלפי בנק משכנתאות בע"מ, שנתן הלוואה למשפחת גולדנברג (ראו נספח 1 לכתב התשובה של משפחת גולדנברג). בכל הנוגע לפער הנוסף של 105 ממ"ר, הרי שהעותרים עצמם נתנו תשובה לעניין בסעיף 28 לכתב העתירה עת טענו: "על פי טבלה זו, בעקבות שינויי השטחים, וללא קשר למגרש העותרים, מגרש משפ' מרגלית קטן בשטח של 107 מ"ר, ומגרש משפ' גולדנברג גדל בשטח של 102 מ"ר (5 מ"ר מהווים סטיה זניחה), בעוד ששטחה הכולל של חלקה 94 לא השתנה. כך שניתן לקבוע, כי מגרש משפ' גולדנברג גדל על חשבון משפ' מרגלית. אשר למשפחת מרגלית, אכן עפ"י חוות דעת שצורפה למסמכי המכרז באמצעותו רכשו משפחת מרגלית את השטח סומן שטח המגרש כ-630 ממ"ר, ואולם במפה המצבית שצורפה לחוות הדעת נראה בבירור שטח המסומן "פלישת השכן" (ראו נספחים ה' ו-ו' לכתב התשובה של משפחת מרגלית). ובהמשך נקבעו זכויותיהם עפ"י חוזה החכירה בשטח של 748 מ"ר ואף ניתן אישור על רישום זכויות בנכס בשטח זה (ראו נספחים ז' ו- י"ח לכתב התשובה של משפחת מרגלית). נוכח האמור, לא מצאתי ממש בטענות העותרים בעניין זה, ודאי שלא ברמה הנדרשת לשם התערבות בהחלטה מנהלית. לסיכום הגעתי לכלל מסקנה כי המינהל פעל כייאות עת אישר את התרש"צ וכי פעולותיו נעשו בהתאם לכל דין. מכל מקום, ודאי שאי אפשר לומר כי החלטותיו בעניין אינן סבירות או נגועות בפגם של ממש, אשר יש בו בכדי להביא להתערבות בהחלטת הרשות. מלבד האמור, מצאתי כי העתירה הוגשה תוך שיהוי ניכר ביותר, אשר אין כל מקום לקבלו ודי בו לכשעצמו להביא לדחיית העתירה וכן כי העותרים מנועים ומושתקים מלהעלות טענות כנגד התרש"צ מקום שחתמו בידיעה ומרצון על ההסכמים, על הגבולות הקבועים בהם. 5. לאור כל האמור לעיל, אין בידיי להיעתר לסעדים שנתבקשו בעתירה, והנני מורה על דחיית העתירה על כל חלקיה. 6. העותרים ישלמו למשיבים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪ אשר יתחלקו שווה בשווה בין משפחת מרגלית, משפחת גולדנברג, עמידר, המינהל והמועצה. (כלומר 5,000 ₪ לכל אחד מהמשיבים). לא מצאתי לקבוע הוצאות לוועדה, מקום שלא גילתה מעורבות של ממש בתיק. סכום זה ישולם תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הסכום ריבית והפרשי הצמדה כחוק. שיכונים ציבוריים