ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ', פ"ד נט(6) 776 (2005), עוסק בסוגיית האכיפה הבררנית: "הנחת המוצא היא כי אמנם גם בעבירה מרובת משתתפים מוטל על התביעה לשאוף להעמדה לדין של כל המעורבים בה. האשמת כל המעורבים מגשימה את האינטרס הכללי שיש לציבור בהעמדתו לדין של כל מי שהפר איסור פלילי ושיש נגדו ראיות לכאורה. כן היא מקיימת את עקרון השוויון ומונעת חששות לתחושת אי-צדק ולפגיעה באמון הציבור במערכות האכיפה, המתלווים לאכיפה חלקית, שבעיני הציבור עלולה להתפרש כאכיפה שרירותית" (שם, בעמ' 821-820). הצורך באכיפה שוויונית אינו יכול לגבור על הדרישה הבסיסית שבידי המאשימה יהיו ראיות מספיקות לאישומו של כל אחד מן השותפים, ראיות שיהיה בהן כדי להקים "סיכוי סביר להרשעה" (בג"ץ 2534/97 יהב נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נא(3) 1, 13 (1997) (להלן - עניין יהב). מקום שאין בידי התביעה ראיות כאלה, אך מובן מאליו שאין לצפות כי תעמיד לדין חשוד, גם אם נטען על ידי מבצע אחר של העבירה כי אותו חשוד היה שותפו לעבירה. בעניין בחינתן של מהות הראיות ודיותן לצורך הגשת כתב אישום, בית המשפט אינו הופך "לתובע על" ואינו מחליף את שיקול-דעתה של התביעה בשיקול-דעתו שלו בג"ץ 3425/94 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פ"ד נ(4) 1, 10 (להלן - עניין גנור). נוכח האמור, הכירו בתי המשפט בקיומו של מתחם אפשרויות סבירות; כאשר התערבותו של בית המשפט שמורה רק לאותם מקרים חריגים שבהם נפלה ההחלטה מחוץ למתחם זה (עניין גנור, בעמ' 515; ישגב נקדימון הגנה מן הצדק (מהדורה שנייה, 2009), בעמ' 397). הריסון השיפוטי שנוקט בית המשפט בביקורת השיפוטית על רשויות התביעה מתבטא במיוחד בשאלת דיוּת הראיות, שההכרעה בה מצויה "בגרעין הקשה" של סמכויות התביעה (עניין יהב הנ"ל, בעמ' 31). אכיפה בררנית