מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא אי תשלום מס שבח על דירה: בחודש ינואר 1990 נחתם הסכם שעל-פיו רכשו חברי מושב זכויות בדירת מגורים במושב. למימון רכישת הדירה, קיבלו הם הלוואה מבנק, שכנגדה נרשם משכון על זכויותיהם בדירה (הלוואת משכנתה). משלא עמדו הם בהחזרי ההלוואה, פתח הבנק בהליכים למימוש המשכון ומונה כונס נכסים למימוש הדירה. אלא שאז התברר כי הזכויות בדירה לא נרשמו על שם אותם חברי מושב, מן הטעם שמעולם לא שולם מס השבח בגין העסקה. המחלוקת בתובענה זו היא בעיקר בשאלה, על מי חלה חובת תשלום מס השבח; האם חובה זו חלה על המושב, על חברי המושב או שמא על עורך הדין שערך את הסכם ההתקשרות. כל זאת בעוד שאין מחלוקת שבהסכם נכתב כי חובת התשלום חלה על המושב. א. הערה על שמיעת התיק ומתן פסק הדין 2. תובענה זו לרבות הראיות שנשמעו במסגרתה, נשמעה לפני כבוד השופט (בדימוס) יצחק מילנוב, אשר פרש לגמלאות לאחר שהצדדים הגישו את סיכומי טענותיהם וקודם למתן פסק הדין. משחלף המועד שנקבע בסעיף 15(א) בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ובהתאם להנחיית נשיאת בית משפט זה, הועבר התיק אליי למתן פסק-דין. תקנה 177 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שעניינה "רציפות הדיון", קובעת כי אם נמנע משופט לסיים את הדיון, רשאי שופט אחר לנהוג בעדויות כאילו הוא עצמו שמע אותן, ורשאי הוא להמשיך מן השלב שבו הפסיק קודמו. לפיכך, פסק הדין יינתן מבלי שהעדויות שנשמעו בפני כבוד השופט מילנוב תשמענה פעם נוספת (ראו: ע"א 534/69 אהרן שושני נ' יפה אלזם, פ"ד כד(1) 145 (1970), בעמ' 147; ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' פולק, פ"ד כז(1) 768 (1973) בעמ' 773; ע"א 387/74 יוסף אברהם נ' בתי מרגוע ומלונות "היוזם" בע"מ, פ"ד כט(1) 353 (1974), בעמ' 356; ע"א 577/94 אורות ייצוג אמנים והפקות ואח' נ' גלי עטרי, פ"ד נא(5) 241 (1997) בעמ' 249). ב. עיקרי העובדות ועיקרי ההליכים עיקרי העובדות 3. העובדות בעיקרן, אינן שנויות במחלוקת. תחילה נעמוד על עיקריהן וככל שישנן עובדות אשר שנויות במחלוקת, הדבר יצוין במפורש. 4. הצדדים השלישיים 2 ו-3 (להלן - X), חברי מושב הנתבעת (להלן גם - המושב), זכו במכרז לקבלת זכויות בדירה (בית מקצועי מס' 47. להלן - הדירה או הנכס) במושב. ביום 10.1.1990 התכנסו חמשת חברי ועד המושב באותה עת כדי לדון בנושא זכיית X במכרז לקבלת הזכויות בדירה, אשר עד אז הוחזקה בידי אדם בשם רחמים אליהו. באותה ישיבה אושרה העסקה ונערך פרוטוקול דיון שעליו חתמו חמשת חברי המושב, מנשה יוניסי, יצחק שושן, מרדכי (שם המשפחה אינו קריא), יוסף עזמה וירמיהו דוד, וכן הוטבעה חותמת המושב (להלן - פרוטוקול ישיבת ועד המושב או הפרוטוקול). בשל חשיבות תוכנו של פרוטוקול הישיבה, נביא את תוכנו במלואו: "סדר היום: מכרז דירת רחמים אליהו. דיונים והחלטות (תמצית בלבד): הוחלט לקבל את תנאי המכרז של מאיר X לגבי דירה "חדר הדרכה" בהחזקת רחמים אליהו בתנאים הבאים: א. סכום של 30,000 ₪ עבור ההעברה/מכירה. ב. שכ"ט עו"ד יחולו על הקונה כמו כן הוצאות מינהל מקרקעי ישראל, דמי הסכמה, מס שבח וכל הוצאה אחרת, יחולו על הקונה. ג. לחבר הושמעו כל תנאי האגודה. ד. סוכם בין האגודה לחבר מאיר X שייערך חוזה ביניהם ע"י עו"ד של מאיר X כפוף לתנאי האגודה ומאיר X יריץ העניין לקבלת משכנתא. ה. תוך חודשיים ימים חייב מאיר X להעביר לאגודה את סכום 30,000 ₪. ו. יושם סעיף בחוזה האומר שבמידה והחבר לא יקבל משכנתא המכרז והחוזה בטל ומבוטל. ז. מאיר לא יכנס לדירה עד התשלום בפועל ולאחר התשלום לרחמים אליהו ע"י האגודה". 5. ההסכם להעברת הזכויות בדירה מהמושב אל X נערך במשרדו של הצד השלישי 3 (להלן - עו"ד מור יוסף) ונחתם במשרדו ביום 16.1.1990 (להלן - ההסכם). על ההסכם חתומים בני הזוג מאיר ורחל X, ומטעם המושב חתמו על ההסכם יוסף עזמה ומנשה יוניסי, שהיו בעלי זכות החתימה וכן הוטבעה חותמת של המושב. ההסכם מחזיק פחות משני עמודים וחצי והוא כולל שישה-עשר סעיפים. על נוסח ההסכם המודפס נוספו תיקונים בכתב-יד. כך בין השאר נוסף בכתב-יד סעיף 16 הקובע כי "בכל מקום שכתוב המוכר יבוא המעביר ובכל מקום שכתוב הקונה יבוא המקבל". להלן יובאו מקצת מסעיפי ההסכם, אשר רלוונטיים לטענות הצדדים ולשאלות השנויות במחלוקת: בפסקת המבוא החמישית של ההסכם (ה"והואיל" החמישי) נאמר כך: "והואיל וניתנה החלטתה מיום 10.1.1999 של האגודה, לפיה הסכימה להעביר ולרכוש ממנה את הזכויות בדירה לקונה". בסעיף 2 בהסכם נקבע כי התמורה עבור העברת הדירה מהמושב לX תהיה 50,000 ₪. על-פי סעיף 4 התמורה במלואה תשולם עד לא יאוחר מיום 20.2.1990 "ובתנאי שעד אז התקבלה המשכנתא ובכפוף למסירת החזקה". עוד נאמר בסעיף 4 כך: "מוסכם בין הצדדים כי במידה ומסיבה כלשהי לא קיבל הקונה משכנתא, אזי החוזה יהיה בטל ולא תהיה לו נפקות משפטית". סעיף 8 בהסכם, המסדיר תשלומים הקשורים בהעברת הזכויות קובע לאמור: "כל התשלומים וההוצאות הקשורים בטיפול בתיק העברת הזכויות בדירה על שם הקונה בחברה המשכנת או בכל משרד מוסמך אחר, וכן אגרת העברת רישום הדירה, יחול על הקונה וישולמו על ידו, אולם מס שבח מקרקעין אם יוטל בקשר להעברת הזכויות בדירה, ורישומה יחול על המוכר וישולם על יד, דמי הסכמה במידה ויחולו וישולמו על ידי הקונה" (ההדגשה אינה במקור; סימני הפיסוק וטעות ההקלדה בצירוף 'על יד' מופיעים כך במקור). סעיף 14 בהסכם קובע כי "שכ"ט עו"ד יחול על שני הצדדים, 350 ₪ מכל צד בתוספת מע"מ". 6. במעמד החתימה על ההסכם, חתמו הצדדים במשרדו של עו"ד מור יוסף גם על הטפסים הרלוונטיים לעניין מס שבח מקרקעין ומס רכישה ("מש"ח"), שבהם צוין כי שווי הנכס לצורך חישוב המס הוא 50,000 ₪. 7. לשם מימון רכישת הזכויות בדירה לוו X הלוואת משכנתה מטפחות - בנק משכנתאות לישראל בע"מ (לימים, בנק מזרחי טפחות בע"מ, שיכונה להלן - הבנק), סך של 45,750 ₪. הסכם ההלוואה, אשר כלל התחייבות לכך שכספי ההלוואה נועדו רק לשם מימון רכישת הנכס (ראו למשל, סעיף 2 בהסכם זה), נחתמו ביום 5.4.1990. במועד מאוחר יותר, ועל-פי הסכם ההלוואה (הלוואת משכנתה), נרשם משכון על זכויותיהם של X בנכס. 8. ביום 20.5.1990, נערך הסכם בכתב בין המושב לבין X, שאותו ערך ניסן דניאל, אשר סמוך לאותו מועד מונה להיות יו"ר ועד המושב, המסדיר את ענייני התשלומים של X הקשורים ברכישת הזכויות בדירה (להלן - הסכם מאי). על ההסכם חתם ניסן דניאל בשם המושב וכן חתם עליו מאיר X. מפאת חשיבותו של הסכם זה, נביא את תוכנו: "הנדון: הסכם העברת דירה 47 חדר הדרכה מאיר X. בהמשך לפנייתו של החבר מאיר X מתאריך , ועד המושב מסכים לשקול להוריד 5,000 ₪ מהמחיר אותו קבע הועד הקודם וזאת בתנאי שהחבר רחמים אליהו יסכים להוריד סכום זה מהסכום שהוחלט שהוא יקבל עבור השיפוצים בבית 47. וזאת לאחר שועד הישוב הבטיח שהסכום של 5,000 ₪ מתוך הסכום של 30,000 ₪ יועבר כמו שסוכם לטובת מזכירות הישוב. כמו כן, ועד הישוב מסכים בזאת לקבל את סכום המשכנתא של 45,750 ₪ עבור הבית הנ"ל ולשלם 1. לחבר רחמים אליהו עבור שיפוצים בבית הנ"ל סך 20,000 עשרים אלף ₪. 2. 5,000 ₪ לועד הכפר. 3. 20,750 ₪ יוחזרו למאיר X כדי שיוכל להשלים השיפוצים. כל החזרי המשכנתה שהינה בסך 45,750 ₪ הינה על מאיר X ת"ז ולועד הכפר אין חלק ואחריות לגבי החזר של המשכנתא. ולראיה באנו על החתום ..." (יוער כי התאריך בשורה הראשונה ומספר תעודת הזהות במשפט האחרון לא הופיעו גם במקור). המשמעות של הסכם מאי, כפי שעולה מתצהירי המושב וממסמכים נוספים שצורפו לתצהירי המצהירים מטעם המושב (ובהם כרטסות חשבונותיהם של X ושל רחמים אליהו), לא הייתה שנויה במחלוקת ולא נסתרה. משמעות זו היא אפוא, כי בתחילה נקבע שהתמורה עבור העברת הזכויות בדירה אל X תהיה בסך של 30,000 ₪. סכום זה היה מורכב מסך של 5,000 ₪ אשר ישולם לוועד המושב וסך של 25,000 ₪ אשר ישולם למר רחמים אליהו שהחזיק קודם לכן בנכס, ולטענתו השביח אותו בשווי זה. לטענת ניסן דניאל, היוזמה לעריכת המסמך הייתה בקשתו של X שהסדר חלוקת התמורה ישונה, כך שסכום נוסף של 20,750 ₪ ייגבה המושב מהבנק ולאחר מכן ייתן סכום זה לX, כדי שישמש אותו לצורך שיפוץ הדירה. נעיר כי מאיר X טען, שהסכם מאי לא נערך לבקשתו וכי מבחינתו לא עניין אותו כמה ישולם לרחמים אליהו. בסופו של דבר לאחר שהתקבלה התחייבותו של עו"ד מור יוסף להעברת הזכויות לטובת הבנק ולמשכונן, העביר הבנק למושב את מלוא כספי ההלוואה בסך של 45,750 ₪. מתוך סך כספי ההלוואה שהתקבלו כאמור מהבנק, הועבר לוועד המושב סך של 5,000 ₪, סך של 20,000 ₪ שולם לדייר היוצא (רחמים אליהו) וסך של 20,750 ₪ קיבלו X (נעיר, שבעדותו טען מאיר X, שקיבל סכום נמוך יותר, רק כ-17,000 ₪ (עמ' 42), אך אין לכך רלוונטיות לענייננו). 9. משלא עמדו X בהחזרי הלוואת המשכנתה לבנק, נפתח נגדם הליך בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים, לשם גביית חובם לבנק. בשל היקף חובותיו, הוכרז מאיר X בשנת 2005 בתור חייב מוגבל באמצעים ובשנת 2007 הוכרזה רחל X, פושטת רגל. בעקבות זאת הגיש הבנק אל לשכת ההוצאה לפועל בירושלים בקשה למימוש המשכון הרובץ על הנכס (תיק הוצל"פ 03-21359-06-9), אך אז התברר כי הזכויות בנכס לא רשומות על שם X ולכן לא ניתן לממשו. לאחר פעולות שונות שנעשו מצד התובע והתכתבויות עם המושב, מונה התובע ביום 14.3.2007 להיות כונס הנכסים של הנכס (יוער כי כל המסמכים בעניין העובדות האמורות צורפו אל תצהירו של התובע, אך מאחר שעובדות אלו אינן שנויות במחלוקת, לא ראיתי צורך לפרט את הדברים ולהפנות אל הנספחים המדויקים). התובע פנה אל רשויות מס שבח מקרקעין, ואז התברר לו כי מס השבח מעולם לא שולם, וכי ביום 14.5.2007 עמד החוב בגין אי תשלומו על סך של 253,823 ₪ (להלן גם - מס שבח או המס). בהקשר זה נעיר כבר עתה, כי על-פי המסמכים שצירף עו"ד מור יוסף לתצהירו, סכום המס המקורי בעת עריכת העסקה, היה בסך של כ-20,000 ₪ בלבד. 10. בשל החוב האמור לרשויות מס שבח מקרקעין, ומאחר שבשל אי תשלום המס לא ניתן היה להעביר את הזכויות בדירה ולממשה, נעשו פניות מצד התובע אל המושב. עמדת המושב בשורה של מכתבים - בין אלו שנשלחו אל התובע ובין בהתכתבויות עם עו"ד מור יוסף - הייתה כי על-פי החלטת המושב בפרוטוקול, החיוב במס שבח אמור היה לחול על X, וכי ככל שנכתב אחרת בהסכם, הרי שזו טעות. עוד טען המושב, כי לX חובות כספיים כבדים למושב בבין השאר בשל צריכת מים עבור גידולי חקלאות. עיקרי ההליכים 11. מאחר שעל-פי ההסכם וכמפורט לעיל, חוב מס שבח המקרקעין הוטל על המושב, הגיש התובע ביום 10.6.2007, תביעה נגד המושב שבה עתר לסעד הצהרתי אשר יחייב את המושב לשלם את חוב המס בגין עסקת העברת הזכויות בדירה לX. כן עתר לסעד הצהרתי אשר יחייב את המושב להעביר את הזכויות בנכס על שמם של X בכל מקום שבו מנוהל רישום הזכויות, ובין השאר במינהל מקרקעי ישראל (להלן גם - המינהל) ובסוכנות היהודית (להלן גם - הסוכנות). בעקבות ישיבת קדם משפט מיום 8.9.2008 הגיש התובע ביום 2.11.2008 כתב תביעה מתוקן, אשר בו נוספו שני נתבעים, המינהל והסוכנות. כתב ההגנה המתוקן מטעם המושב הוגש ביום 4.12.2008. במקביל להגשתו, הגיש המושב הודעה לצד שלישי נגד עו"ד מור יוסף ונגד בני הזוג X, אשר במסגרתו עתר לכך שבית המשפט ייקבע כי החובה בתשלום מס שבח מקרקעין מוטלת על X וכי על הצדדים השלישיים, או מי מהם, יהיה לשפות את המושב ולפצותו בגין כל סכום אשר יידרש לשלם, אם התביעה נגדו תתקבל. 12. ביום 1.1.2009 הוגש כתב ההגנה מטעם הסוכנות (הנתבעת 2) וביום 18.1.2009 הוגש כתב ההגנה מטעם המינהל (הנתבע 3). כאמור בכתבי הגנה אלו, הזכויות במושב מוסדרות בחוזה המשולש ("חוזה משבצת"), שנכרת בין המינהל שהוא בעל הזכויות בקרקע, הסוכנות שהיא שוכרת הקרקע והמושב שהוא בר רשות בקרקע, אשר רשאי להעביר זכויות במקרקעין לגורם אחר רק באישור המינהל והסוכנות. בדומה, גם שיעבוד במקרקעין יכול להיעשות רק באישור המינהל והסוכנות. על-פי רישומיהם, אין כל רישום של הנכס הנדון על שם X ואף לא הוגשה בקשה אל הסוכנות לרישומו על שמם. על-פי האמור בכתב ההגנה של המינהל, טרם התקבלו המסמכים המאפשרים את קידום העסקה ובהם בין השאר, גם המלצת הסוכנות. כך גם טרם הוסדר תשלום דמי החכירה. מכל מקום גם המינהל וגם הסוכנות הודיעו כי אינם צדדים המעורבים בסכסוך שבין התובע לבין המושב והצדדים השלישיים, וכי אין כל יריבות ביניהם לבין התובע או הבנק. בכל מקרה, כל החלטה אשר יחליט בית המשפט ובלבד שתעלה בקנה אחד עם נהלי המינהל ועם החלטות מועצת מקרקעי ישראל, תכובד. בהתאם לכך ביקשו המינהל והסוכנות כי בית המשפט יפטור אותם מהתייצבות לדיונים ומהגשת ראיות. בקשה זו אמנם התקבלה בהחלטת בית המשפט שניתנה בקדם המשפט מיום 26.3.2009 (עמ' 6 בפרוטוקול, פסקה 6 בהחלטה). 13. כתב ההגנה מטעם עו"ד מור יוסף (צד שלישי 1) הוגש ביום 27.1.2009 וכתב ההגנה מטעם X (צדדים שלישיים 2 ו-3) הוגש ביום 10.3.2009. 14. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו. מטעם המושב הוגשו תצהירי עדות ראשית של מר ירמיהו דוד, של מר יוסף עזמה ושל מר ניסן דניאל. כן הוגש תצהיר עדות ראשית של עו"ד מור יוסף ותצהיר עדות ראשית אחד של בני הזוג X. לכל התצהירים צורפו מסמכים, אש יפורטו בהמשך הדברים, ככל שנידרש אליהם. המצהירים נחקרו על תצהיריהם בישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 8.6.2010. בתום ישיבת ההוכחות נקבע לבקשת הצדדים, שסיכומי טענותיהם יוגשו בכתב. מטעם התובע הוגש ביום 17.6.2010, מטעם המושב הוגש ביום 17.10.2010, מטעם עו"ד מור יוסף הוגש ביום 22.12.2010 ומטעם X הוגש ביום 14.12.2010. ג. השאלות השנויות במחלוקת 15. בישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 26.3.2009 נקבעו הפלוגתות הטעונות הכרעה במסגרת התובענה הנדונה וכן נקבע כי תצהירי הצדדים וראיותיהם יוגבלו רק לפלוגתות אלו. אלו הן הפלוגתות אשר נקבעו כאמור (עמ' 5, פסקה 1 בהחלטה). "1.1 על מי חל מס השבח בנסיבות העניין במקרה זה, על הצדדים ג' 2, 3 או על הנתבעת 1? 1.2 את מי ייצג צד ג' 1, את הנתבעת או את צד ג' 2, 3 או את שניהם? 1.3 האם צד ג' 1 התרשל כלפי הנתבעת 1, במה וכיצד? 1.4 את מי יש לחייב בהוצאות ושכ"ט עו"ד וכמה?". 16. השאלות הטעונות הכרעה הן אפוא, על מי חלה החובה לשלם את מס השבח. מאחר שאין לפנינו תביעה כספית, ספק אם יש לבחון אם עו"ד מור יוסף התרשל כלפי המושב. אולם גם אם הדבר למעלה מן הצורך, נידרש אף לכך וכן נדון גם בשאלת הייצוג, הגם שספק אם היא רלוונטית. ד. עיקרי טענות הצדדים עיקרי טענות התובע (כונס הנכסים של הבנק) 17. טענות התובע בתמצית הן, כי על-פי ההסכם, אשר הועבר אל הבנק בעת עריכת מסמכי ההלוואה שהלווה הבנק לX, החובה לתשלום מס השבח חלה על המושב, כפי שנקבע באופן ברור ומפורש בסעיף 8 בהסכם. לפיכך החוב מוטל על המושב. לטענתו, אף הוראת סעיף 15 בחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), תשכ"ג-1963 מטילה חובה זו על המושב, שכן נקבע בה כי "חובת תשלום המס היא: במכירת זכות במקרקעין - על המוכר, ובפעולה באיגוד - על עושה הפעולה". כך לטענת התובע אף עולה מהצהרת המושב למס שבח. בנוסף לכך, אם אמנם הוחלט כי הקונה יישא בתשלום זה, כי אז המשמעות היא שיש לגלם את ההטבה שקיבל המושב ואז שווי העסקה בפועל, גבוה יותר. 18. התובע הוסיף כי אין לקבל את טענות המצהירים מטעם המושב כי ההסכמה שבאה לידי ביטוי בפרוטוקול היא המחייבת, וזאת מאחר שההסכם מאוחר לפרוטוקול ואף חלו בו שינויים מהותיים נוספים לעומת ההסכמה בפרוטוקול, ובהם שינוי התמורה מסך של 30,000 ₪ לסך של 50,000 ₪. בנוסף לכך, לא הוכח שX ידעו על תוכנו של הפרוטוקול או שהעתקו הומצא להם. עוד טען התובע, כי אין לקבל את טענותיהם של המצהירים מטעם המושב, כי לא היו מודעים לכך שהוראת סעיף 8 בהסכם עומדת בסתירה להסכמה בפרוטוקול שלפיה תשלום מס השבח יוטל על X. שכן אין לקבל טענה שאדם שחתם על מסמך לא היה מודע לתוכנו. חזקה היא שאדם בר דעת מודע לתוכן המסמך שעליו חתם וכי חתימתו מהווה אישור להסכמתו לתוכן המסמך. בהסכם שנחתם בין X למושב ישנן מספר הוראות ייחודיות וחריגות ובהן, הטלת תשלום דמי ההסכמה על הקונה (בעוד שבדרך כלל מוטל תשלום זה על המוכר), והסכמה כי אם X לא יקבלו הלוואת משכנתה כי אז ההסכם יבוטל. מכאן לטענת התובע, שאין לומר שנחתם הסכם סטנדרטי ונראה כי תוכנו היה פרי משא ומתן בין הצדדים. 19. לבסוף טען התובע, כי הגם שננקטו נגד המושב בשנים האחרונות הליכים מצד רשויות מס שבח, לא עשה המושב דבר ולא פעל נגד עו"ד מור יוסף או נגד מי מהצדדים, כפי שטען המושב כי בכוונתו היה לעשות. גם אין לקבל את טענת המושב שבמשך כל השנים לא הייתה פנייה אליו לגביית החוב, וזאת לנוכח הזמן הממושך שחלף מאז נעשתה העסקה. בנוסף לכך, אם אמנם סבר המושב שעל X לשאת בתשלום מס השבח, לא ברור מדוע העביר לX סך של 20,750 ₪ מתוך כספי ההלוואה שהעביר הבנק למושב, מבלי שוידא שאמנם מס השבח שולם. מאחר שהחוב הוטל על המושב, יכול היה המושב לשלם את מס השבח באמצעות הסכום האמור, שלטענת המושב, ניתן לX לשם שיפוץ הדירה. עיקרי טענות הנתבע 1 (המושב) 20. המושב טוען כי הוסכם שX יישאו בתשלום מס השבח. הסכום היחיד שהמושב אמור היה לקבל מהעסקה היה הסך של 5,000 ₪, בעוד שאת כל ההוצאות הכרוכות בעסקה, לרבות שכר-טרחת עורך הדין, תשלומים למינהל ובהם גם דמי הסכמה וגם מס שבח, ישלמו X. כך לטענת המושב, אף הוסכם בפרוטוקול שבו אושרה העסקה עם X. עוד טוען המושב, כי X אף ידעו על כך והיו מודעים לכך. המושב טען, כי במבוא להסכם נאמר כי הוא נכרת מכוח ההחלטה בפרוטוקול ומכאן שהאמור בהחלטה מחייב. לפיכך ולאור "הילכת אפרופים" (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991), פ"ד מט(2) 265 (1995)) בדבר פרשנות חוזים, המחייבת לפרש חוזה גם על-פי נסיבות כריתתו, יש לקבוע כי תוכן ההסכמה הוא זה שנקבע בפרוטוקול, שעל-פיו על X לשלם את מס השבח. 21. המושב טען עוד כי עד פנייתו של עו"ד מור יוסף אל המושב בשנת 2004, כלל לא היה מודע לקיומו של החוב. אמנם עו"ד מור יוסף טען ששלח אל המושב מכתבים בעניין עוד שנים קודם לכן, אולם לא הוכח שהמכתבים, שנשלחו בדואר רגיל, אמנם נשלחו ואף לא הוכח שהתקבלו במושב. המושב טען עוד, כי אין לקבל את טענתו של עו"ד מור יוסף כי לא היה מודע לתוכן ההסכמה בפרוטוקול, מאחר שבהסכם שערך הוזכרה ההחלטה במבוא של ההסכם המהווה חלק מן ההסכם. 22. בעניין נושא הייצוג בידי עו"ד מור יוסף טען המושב, כי למושב היה ברור שהוא מייצג את שני הצדדים להסכם. לאנשי המושב לא היה הידע המשפטי הדרוש לעריכת ההסכם וכי אנשי הועד של המושב בטחו בעו"ד מור יוסף, כפי שאף העידו על כך. בעניין זה הפנה המושב גם להוראת סעיף 11 בהסכם, שבה נקבע ששכר הטרחה יחול על שני הצדדים, ומכאן שעו"ד מור יוסף ייצג את שני הצדדים והיה חב חובת נאמנות לשני הצדדים. כך גם לטענת המושב, בכל ההתכתבויות בין המושב לעו"ד מור יוסף, הוא מעולם לא הכחיש את העובדה שבעסקה עם X הוא ייצג את שני הצדדים, וכך אף עולה מטפסי מס השבח שאותם הכין עו"ד מור יוסף. 23. לאור טענותיו האמורות של המושב, טען הוא כי עו"ד מור יוסף התרשל כלפיו באלו: עריכת ההסכם בלי לבדוק את תוכנו של הפרוטוקול; אי מתן הסבר לנציגי המושב באשר לתוכן ההסכם ולמסמכי מס שבח שעליהם התבקשו לחתום במשרדו; אי מתן העתק של ההסכם לנציגי המושב שחתמו על ההסכם; משלוח דרישות תשלום מס שבח אל המושב באמצעות דואר רגיל, ככל שאמנם נשלחו, ומבלי לוודא שאמנם התקבלו במושב. בשל כל אלו טען המושב שעו"ד מור יוסף הפר את חובת הנאמנות שהוא חב כלפי המושב, את החובות החוזיות שיש לו כלפיו בשל כך שייצג גם את המושב ולפיכך מוטלות עליו גם אחריות בנזיקין וגם אחריות בשל הפרת החובות החוזיות המוטלות עליו. עיקרי טענות הצד השלישי 1 (עו"ד מור יוסף) 24. תמצית טענתו של עו"ד מור יוסף היא, שההסכם שערך במשרדו משקף את ההסכמות שהיו בין הצדדים שתוכנן נימסר לו ושבהתאם להן נערך החוזה ונחתם בידי הצדדים. החוזה נחתם לאחר שהוא קרא לצדדים את תוכנו והעתקו נמסר לאחר חתימתו לכל אחד מהצדדים. על כך שקרא לצדדים את החוזה בטרם נחתם ניתן לטענתו, ללמוד גם מכך שנעשו תיקונים בכתב יד, אשר שני הצדדים חתמו לצד כל אחד מהתיקונים. באותו מעמד, גם חתמו נציגי המושב על טפסי מס שבח. 25. באוקטובר 1990 התקבלה במשרדו של עו"ד מור יוסף דרישה לתשלום מס השבח, שאותה שלח אל המושב. כך גם שב ופנה אל המושב ואל X פעמים רבות במשך כל השנים, אך לא זכה למענה לפניותיו. בעניין זה הפנה אל שורה ארוכה של מכתבים שהעתקיהם צורפו אל תצהירו ואשר לטענתו, נשלחו אל המושב במהלך השנים 1990, 1994, 1995 ו-1996 וכן מכתב שמסר בשנת 2004 לידיו של X, כדי שיעביר למושב. מאז שנת 2004 אף הייתה התכתבות בינו לבין המושב, כפי שפורטה בתצהירו ובפעם נוספת בסיכום טענותיו. 26. לטענת עו"ד מור יוסף, התנהלות המושב הייתה כזו שאף לא טרחו ליידע אותו באשר לפרטים מהותיים. כך למשל, חרף העובדה שבמסגרת הסכם מאי שונו תנאים שנקבעו בהסכם, המושב או איש מהצדדים להסכם לא טרח לעדכן אותו על עריכתו. עוד טען, כי התנהלותו של המושב הייתה התנהלות לא כשרה, בכך שבפועל, רימו את הבנק. לטענת המושב, הוסכם על העברת הזכויות בדירה תמורת 30,000 ₪ ולאחר מכן תוקן הסכום לסך של 50,000 ₪, כפי שנכתב בהסכם, בעוד שבפועל, הסכום שננקב בהסכם ושאותו לוו X לא היה בתמורה לנכס. כך ביקשו הצדדים להסכם להוציא מהבנק הלוואה על סכום עודף שלא היה חלק מהתמורה עבור העברת הזכויות בנכס אל X. שכן, לפי דברי המושב, הסכום היחיד ששולם למושב עבור העברת הזכויות בנכס היה בסך של 5,000 ₪ בלבד. 27. לבסוף טען עו"ד מור יוסף, כי אילו אמנם נפלה טעות בהסכם, כטענת המושב, כי אז מצופה היה שעם גילוי הטעות יבקש המושב לבטל את החוזה, אך המושב לא עשה כן. בנוסף לכך, במשך שנים רבות, משנת 1990 עד שנת 2004, התעלם המושב מכל הפניות הרבות שהפנה אל המושב כדי שישלם את מס השבח. התנהלות המושב מראשיתה ועד סופה מצביעה על ליקויים חמורים ובמיוחד במקום שבו מדובר בניהול של כספי ציבור. בנסיבות אלו, לא היה מקום לכך שהמושב ינסה לגלגל את מחדליו אליו. כך במיוחד לאור מאמציו במשך כל השנים ולאור העובדה שגם מאז שנת 2004, עת נודע למושב על החוב למס שבח, ועד הגשת התביעה (בשנת 2007), לא עשה המושב דבר בעניין חוב המס הנטען. עיקרי טענות הצדדים השלישיים 2 ו-3 (מאיר ורחל X) 28. טענתם של X היא כי אינם מבינים דבר בעסקאות ובהסכמים ולכן פנו אל עו"ד מור יוסף שייצג אותם. על-פי סעיף 8 בהסכם המושב צריך לשלם את מס השבח. רק בשנת 2005 נעשה ניסיון מצד המושב להחתים את X על מסמך (נספח ב' של תצהירם), שלפיו לכאורה, נפלה טעות בהסכם וכי היה אמור להיכתב בו שעל X לשלם את מס השבח. מכאן שעצם דרישת המושב שייחתם המסמך האמורה, מצביעה על כך שהמושב היה מודע לכך שעל-פי הוראות ההסכם חובת התשלום חלה עליו. עוד טענו X, כי אין מחלוקת שמלוא כספי ההלוואה הועברו מהבנק ישירות אל המושב. כך שאילו סבר המושב שעל X לשלם את מס השבח, היה מנוכה סכום המס מתוך סך כל הכסף שהעביר הבנק אל המושב, עוד בטרם נתן המושב לX את סכום הכסף שקיבלו כדי לשפץ את הדירה. 29. X טענו כי במשך כל השנים פנו הם אל המושב פעמים רבות בדרישה שישלמו את מס השבח, אך נענו שלמושב אין כסף. בשל התנהלות המושב, נותרו הם, משפחה בת שבעה נפשות, בדירה קטנה, שהזכויות בה לא הועברו על שמם. עוד ציינו X, כי בניגוד למושב, הם כן שילמו את מס הרכישה שעל-פי ההסכם חל עליהם, וכי עשו כן מיד עם קבלת הדרישה לשלמו. עוד טענו, כי במשך כל השנים שילמו את רוב החזרי הלוואת המשכנתה, וכי רק בשנים האחרונות נקלעו לקשיים כספיים, אשר נגרמו בשל התנכלויות מצד המושב אליהם, ולטענתם, הרקע לכך היה בקשתם לאפשר את רישום הזכויות בדירה על שמם. ה. עיקרי ראיות הצדדים 30. בטרם נדון בשאלות הטעונות הכרעה לאור טענותיהם של הצדדים, נעמוד בקצרה על עיקרי הראיות שהובאו מטעם הצדדים ועל עיקרי גרסאותיהם של המצהירים, כפי שבאו לידי ביטוי בתצהירים ובעדויותיהם. 31. התובע פירט בתצהירו את השתלשלות הדברים שעל תוכנה עמדנו לעיל, תוך תמיכתה במסמכים רבים. מתוך עדותו (בעמ' 13-10), ראוי לציין את דבריו כי להערכתו, אילו ידע הבנק שהתמורה נמוכה מזו שננקבה בחוזה, לא הייתה ניתנת הלוואה על סך של 50,000 ₪ (שם, עמ' 12 שורות 23-12). 32. מטעם המושב, העידו כאמור שלושה. בתצהיריהם פורטו העובדות וטענות המושב, שעל עיקריהן כבר עמדנו. מתוך האמור בעדויות, ראינו להדגיש את הדברים הבאים: מר ירמיהו דוד (עדותו בעמ' 23-14), אישר שלא נכח בעת חתימת ההסכם ולטענתו ראה אותו לראשונה בשנת 2004 (עמ' 14); הוא לא ידע על פניות לתשלום מס שבח לפני שנת 2004 (עמ' 16); נכח בעת הישיבה שבה נערך הפרוטוקול, שאותו כתב בעצמו (עמ' 18); לאחר חתימת החוזה לא ביקש לעיין בו ולא ראה אותו, אלא כאמור, רק בשנת 2004 לערך (עמ' 21); ידע על הסכם מאי, אך לא זכר כמה זמן לאחר שנערך הובא לידיעתו (עמ' 22); לא זכר אם לאחר הפניות ממס שבח בשנת 2006 פנה בבקשה להפחית את החיוב במס (עמ' 23); לא ידע לומר מדוע לא יידעו את X על דבר הישיבה שבה נערך הפרוטוקול (שם). מר יוסף עזמה (עדותו בעמ' 30-24), אישר שלא הראה את הפרוטוקול לעו"ד מור יוסף בעת החתימה על ההסכם (עמ' 24); חתם על ההסכם מבלי לעיין בו או לקרוא אותו ולטענתו גם מנשה יונסי שחתם עימו על ההסכם לא קרא אותו לפני שחתם עליו. גם לא בדק מה הסכום שנכתב בהסכם או כל דבר אחר בהסכם, וזאת מתוך אמון בעו"ד מור יוסף, שאותו אישר כי כלל לא הכיר קודם לכן (עמ' 26-25); לא ראה פניות של עו"ד מור יוסף בעניין מס שבח לאחר חתימת ההסכם, אך יודע על כך שבשנתיים האחרונות ננקטו הליכים נגד המושב בעניין זה (עמ' 27-26); לא יודע אם העתק הפרוטוקול נמסר לX (עמ' 27); בהמשך עדותו חזר על כך שלא ידע דבר ורק חתם היכן שהתבקש (עמ' 30-28). מר ניסן דניאל (עדותו בעמ' 36-30), לא נכח בעת עריכת הפרוטוקול ומעולם לא ראה את ההסכם (עמ' 30); בהסכם מאי ההתייחסות לסכום היא לפי גובה ההלוואה, ולא לפי ההסכם שאותו כאמור, מעולם לא ראה. כך גם לא ראה אף מכתב שהופנה על המושב בעניין מס השבח (עמ' 31). 33. רחל X (עדותה בעמ' 39-36) ומאיר X (עדותו בעמ' 45-39), חזרו בעדויותיהם על עיקרי טענותיהם, כפי שאף פורטו בסיכום טענותיהם וכאמור לעיל. בנוסף לכך ראוי לציין מספר עניינים שעליהם העידו. רחל X העידה, כפי שנאמר בתצהירה, כי רק בשנת 2005 ביקש המושב לתקן את האמור בהסכם ולשנותו, כך שייכתב שעל X לשלם את מס השבח ולא על המושב (עמ' 38); קודם לחתימת ההסכם עו"ד מור יוסף קרא את ההסכם בנוכחות נציגי ועד המושב. בנוסף לכך, לבקשת עו"ד מור יוסף פנו הם אל המושב להסדרת נושא מס השבח, אך המושב טען שאין לו כסף (שם); בני הזוג X לא נכחו בעת עריכת הפרוטוקול ואף לא קיבלו אותו (עמ' 39). מאיר X העיד על כך שתנאי העסקה סוכמו עם חברי הועד, בעיקר זכר את ניסן דניאל וירמיהו דוד (עמ' 39); לבקשת המושב ביקש מעו"ד מור יוסף להכין את ההסכם ואמר לו שהוסכם שהתמורה תהיה 50,000 ₪. לא ביקש ממנו הכללת סעיף מסוים בהסכם, ושילם את חלקו כפי שהוסכם. באשר לשאר כספי ההלוואה שהתקבלו במושב, לא ידוע לו מה המושב עשה בו (עמ' 41-40); הבין שעו"ד מור יוסף ייצג את שני הצדדים בעסקה. אישר את תוכנו של הסכם מאי, אך לטענתו מסמך זה לא נערך לבקשתו (עמ' 42); כשהגיע למשרדו של עו"ד מור יוסף לא ידע על הפרוטוקול, שכן נודע לו עליו רק בשנת 2007 או בשנת 2008, לאחר שהתביעה הנדונה הוגשה. ידע רק על החלטה של ועד המושב לאשר את העסקה. זכור לו ששאל את עו"ד מור יוסף מדוע הדירה לא נרשמה על שמם ועו"ד מור יוסף השיב כי למרות המכתבים ששלח אל המושב, לא טופל נושא מס השבח. הוא קיבל לידיו מסמכים בעניין מעו"ד מור יוסף והעביר אל ועד המושב. במעמד חתימת החוזה עו"ד מור יוסף קרא את ההסכם לצדדים ומסר להם העתק ממנו (עמ' 45-44). 34. עו"ד מור יוסף העיד (עדותו בעמ' 51-45) על עיקרי הדברים כפי שאף נטענו בסיכומי טענותיו. כך בין השאר טען, כי ההסכם משקף את תוכנה של העסקה כפי שנמסרה לו, כי קרא את תוכן ההסכם לצדדים בטרם חתמו עליו ואף מסר להם העתק ממנו (עמ' 47-45); הוא ידע שהייתה החלטה של ועד המושב המאשרת את העסקה, ידע על המועד שבו התקיימה הישיבה, אך לא ראה את תוכנה, ולכן כך נוסחו הדברים בהסכם. את סכום התמורה, 50,000 ₪, אמר לו מאיר X (עמ' 47); אילו ראה את הפרוטוקול לא היה עורך הסכם שהתמורה בו גבוהה ממה שהוסכם, מכיוון שזו מרמה כלפי הבנק (עמ' 48); את המכתבים למושב בעניין מס שבח שלח בדואר רגיל ועם X. מדובר בכתובת הקבועה של המושב, ולא הייתה סיבה שהמכתבים לא יגיעו אליו (עמ' 49-48); במכתבים שהמושב הופנה אליו, לא הכחיש שייצג את שני הצדדים, אלא כלל לא התייחס לעניין זה, שכן התייחסותו הייתה רק אל נושא החיוב במס שבח (עמ' 51-50). ו. דיון השאלות הטעונות הכרעה 35. כאמור לעיל, השאלה העיקרית הטעונה הכרעה היא, על מי חלה החובה לשלם את מס השבח. למעלה מן הצורך נבחן בקצרה גם את הטענות של המושב שעניינן הרשלנות המיוחסת לעו"ד מור יוסף כלפי המושב וכן את נושא הייצוג, ככל שיש לכך רלוונטיות. על מי לשאת בתשלום מס השבח 36. הגם שהארכנו בתיאור העובדות, בעיקרי הראיות ובעיקרי טענות הצדדים, דומה כי לאחר כל אלו התשובה לשאלה על מי לשאת בתשלום מס השבח היא קצרה מאד ופשוטה עד מאד. בין הצדדים לעסקה להעברת הזכויות בדירה מהמושב אל X נחתם הסכם אחד ויחיד אשר בו ישנה קביעה מפורשת באשר לצד להסכם שעליו חל החיוב בתשלום מס השבח. הסכם זה הוא ההסכם מיום 16.1.1990 אשר בו נאמר, בסעיף 8 שבו, באופן ברור ומפורש, כי תשלומים רבים והוצאות שונות, כפי שפורט שם, יחולו על "הקונה" או "המקבל של הזכויות", שהוא X. עם זאת, הוראת סעיף זו קובעת באופן ברור ומפורש כי "אולם מס שבח מקרקעין, אם יוטל בקשר להעברת הזכויות בדירה ורישומה, יחול על המוכר וישולם על יד[ו]". "המוכר" הוא כאמור, המושב "המעביר של הזכויות". איך שלא מבקשים לקרוא את הסעיף ולפרשו, לא יכולה להיות משמעות אחרת למילים הברורות, כי מי שצריך לשאת בתשלום מס שבח מקרקעין הוא המושב. כך נקבע בהסכם אשר נחתם בין הצדדים ואין כל דרך אחרת להבין את הדברים. 37. בניגוד לטענת המושב, אין בהסכם כל אימוץ של הפרוטוקול שנערך ביום 10.1.1990, אין כל הסתמכות על האמור בו ואף אין כל איזכור שלו או של תוכנו; לא במפורש ולא במשתמע, ובוודאי שלא בדרך שנהוג לעשות, במקום שבו מבקשים לאמץ את תוכנו של מסמך קודם או של הסכמה קודמת אל תוך הסכם. אכן, בפסקה החמישית של חלק המבוא של ההסכם (ה"והואיל" החמישי) נאמר, כי "והואיל וניתנה החלטה מיום 10.1.1990 של האגודה, לפיה הסכימה להעביר ולרכוש ממנה את הזכויות בדירה לקונה". אף אין חולק כי חלק זה הוא חלק בלתי נפרד מההסכם (כאמור בסעיף 1 בהסכם). אולם אין בכך דבר מהנטען בטענות המושב, מאחר שכל אשר נאמר הוא שהייתה החלטה אשר לפיה הוסכם להעביר את הזכויות בדירה אל X. כך ולא דבר מעבר לכך. לא בהסכם נאמר שבאותה החלטה שנכתבה בפרוטוקול, נקבעו תנאי העסקה; לא נאמר כי התנאים שנקבעו שם מחייבים או מהווים חלק מן ההסכם; לא נאמר שהפרוטוקול הקודם בזמן גובר על ההסכם המאוחר לו. אם נצרף לכך את העובדות הבאות, הרי שאין כל בסיס לטענות המושב. עובדות אלו הן אפוא אלו: ראשית, לא רק שלא הוכח שX ידעו על הפרוטוקול ועל תוכנו, אלא הוכח שכלל לא ידעו על הפרוטוקול ועל תוכנו; שנית, לא רק שלא הוכח שאנשי המושב שהגיעו לחתום על ההסכם וחתמו עליו לא הביאו עימם את הפרוטוקול, ואף לא הוכח שטענו כי יש לכלול את תנאיו בהסכם, אלא הוכח שלא הביאו עימם את הפרוטוקול, לא הזכירו אותו, לא סיפרו לעו"ד מור יוסף על קיומו ועל תוכנו, ולא ביקשו להכניס אל תוכן ההסכם את התנאים שנכתבו בפרוטוקול; שלישית, הוכח שאנשי המושב שהגיעו לחתום על ההסכם וחתמו עליו, לא אמרו דבר וחצי דבר בעניין תוכנו של ההסכם, לא התעניינו בעניין תוכנו, לא ביקשו לקרוא אותו, ואפילו קראו להם אותו לא התעניינו בכך, ובוודאי שלא ביקשו לכלול תנאי שלפיו על X לשלם את מס השבח; רביעית, הוכח שאנשי המושב חתמו על ההסכם ואף הוכח שחתמו על טפסי מס שבח (ה"מש"ח"). כך בין אם טרחו לבדוק על מה הם חותמים ובין אם לא טרחו לבדוק; חמישית, הוכח שאיש מחברי הועד של המושב, בין אלו שחתמו על ההסכם ובין האחרים, לא ביקש לקבל לידיו את ההסכם. אפילו נקבל שעו"ד מור יוסף לא מסר להם העתק של ההסכם, הוכח שלא גילו כל עניין בתוכנו ולא ביקשו לקבלו במועד מאוחר יותר; שישית, אין מחלוקת שחלו שינויים מהותיים מאד בין הפרוטוקול, שX ועו"ד מור יוסף לא ידעו עליו ותוכנו לא הובא לידיעתם ואף לא יכולים היו לדעת עליו, לבין ההסכם. בראש ובראשונה חל שינוי מהותי בכך שסכום התמורה שונה בשיעור ניכר, כך שבמקום 30,000 ₪ שננקב בפרוטוקול שעליו לא ידעו X ועו"ד מור יוסף, בהסכם נקבע שהתמורה תהיה בסך של 50,000 ₪. 38. כאמור בפתח פסק הדין, הראיות נשמעו בפני שופט אחר, ולכן אין אני יכולה להתייחס לשאלת המשקל שיש לתת לעדויות העדים. לפיכך ההנחה לצורך מתן פסק הדין היא, שכל העדים היו דוברי אמת וכי יש לקבל את דבריהם במלואם. בנסיבות אלו, איני יכולה לקבוע אם יש להעדיף את גרסתו של יוסף עזמה, שטען שעו"ד מור יוסף לא קרא לו את ההסכם בטרם חתם עליו ולא מסר לו העתק ממנו, או שיש להעדיף את עדויותיהם של עו"ד מור יוסף, של מאיר X ושל רחל X, שלפיהן עו"ד מור יוסף קרא את ההסכם בטרם נחתם ואף מסר לצדדים העתק של ההסכם. כך או אחרת דבר אחד ברור: אם עזמה חתם על ההסכם בלי לקרוא אותו, כי אז אין לו להלין אלא על עצמו וכך גם על המושב לנהוג. אפילו נניח שנכונה טענת המושב כי לא קיבלו לידיהם את ההסכם מיד לאחר שנחתם, הרי שגם אז אין בכך כדי להעלות או להוריד. ראוי היה שאנשי ועד המושב ידאגו לקבל את ההסכם לידיהם, אפילו עו"ד מור יוסף לא מסר להם את העתקו, יקראו אותו ויבחנו על מה חתמו ולמה התחייבו. כך גם בעניין טפסי מס השבח. אילו כטענתם אמנם ההסכם לא שיקף את אשר ביקשו שישקף, היה עליהם לפעול לביטול ההסכם באופן מיידי, בשל כך שלטענתם, הוטעו והוחתמו על מסמך בניגוד למה שהוסכם. משלא עשו כן סמוך לחתימת ההסכם ואף לא בחלוף שנים, עת נודע להם על תוכנו כטענתם, רק בשנת 2004, אין הם יכולים להשמיע טרוניה כלשהיא; לא כלפי X, לא כלפי עו"ד מור יוסף ולא כלפי אף אחד אחר. 39. דומה כי אין צורך לחזור על מושכלות יסוד שלפיהן, אדם מוחזק כמי שיודע את תוכנו של מסמך שעליו הוא חותם, וכמי שנתן את הסכמתו לאמור בו. "בפסיקה עקבית נקבעה החזקה כי חתימתו של אדם על מסמך מהווה אישור ועדות לכך שהבין את תוכנו ונתן הסכמתו לאמור בו" (ע"א 8533/06 נורית גילרמן נ' הפועלים אמריקאי ישראלי בע"מ (2008), בפסקה 5. כן ראו: ע"א 467/64 שוורץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113, 117 (1965) ופסקי-דין נוספים המובאים שם, בפסק-דין גילמן). בכל אותם פסקי-דין חזר בית המשפט על ההלכה, כי על המבקש לסתור את החזקה האמורה, לעשות כן בראיות פוזטיביות משמעותיות. המושב לא הביא כל ראייה לסתירת החזקה. להפך. טענות המושב הסתכמו בכך שטענו כי "הוטעו", בעוד שבה בעת אישרו בפה מלא כי כלל לא קראו את ההסכם בטרם נחתם, וכי כלל לא קראו את ההסכם אף לאחר שנחתם. אפילו לא נמסר להם העתק כטענתם, הרי שלא ביקשו העתק של ההסכם ולא בדקו את תוכנו. כך שכאמור, ונחזור על כך שוב, ככל שיש למושב טענות, עליו להפנותן כלפי עצמו בלבד. בוודאי אין מקום להפניית הטענות כלפי X או כלפי עו"ד מור יוסף. בהקשר זה נוסיף עוד, כי אף לא יכולה להישמע טענה כי אנשי המושב שהגיעו לחתום על ההסכם וחתמו עליו, לא הבינו אותו, או שהתקשו בקריאת מסמך משפטי ארוך ומורכב. שכן, כפי שעמדנו על כך בעת פירוט העובדות, ההסכם קצר מאד, הוא מחזיק פחות משני עמודים וחצי, הסעיפים בו מועטים והוא נוסח בעברית בהירה ופשוטה. 40. התוצאה היא אפוא, שעל המושב חלה החובה לשלם את תשלום מס השבח, בדיוק בהתאם להסכמתו בהסכם שעליו חתם. למעלה מן הצורך: שאלת הייצוג ושאלת רשלנותו של עו"ד מור יוסף 41. למעלה מן הצורך נבקש להעיר בקצרה בעניין שתי הפלוגתות הנוספות שנקבעו כטעונות הכרעה: השאלה את מי ייצג עו"ד מור יוסף והשאלה אם התרשל כלפי המושב. 42. לצורך הדיון נניח כי לשם החתימה על ההסכם ובמהלך העסקה כולה, עו"ד מור יוסף אמנם ייצג את שני הצדדים, כפי שעולה מהוראת ההסכם, שלפיה שני הצדדים ישלמו את שכר טרחתו (סעיף 11 בהסכם). עוד נניח - הגם שהדבר לא הוכח - כי עו"ד מור יוסף התרשל בכך שלא ביקש לראות את ההחלטה שבאה לידי ביטוי בפרוטוקול הדיון במושב, ולכן התנאים שנקבעו בו לא באו לידי ביטוי בהסכם. גם בנסיבות אלו, אין לייחס לעו"ד מור יוסף רשלנות כלשהי, ואפילו יש מקום לייחס לו רשלנות, הרי שלאור הרשלנות התורמת של המושב המגיעה לכדי 100%, המסקנה היא שאין לייחס לו כל רשלנות. רשלנותו התורמת של המושב באה לידי ביטוי בכך שאנשי ועד המושב לא טרחו להביא לידיעת עו"ד מור יוסף את תוכנו של הפרוטוקול ולא הציגו לו אותו. כך גם לטענתם, כלל לא בדקו על מה הם חתמו בעת החתימה על ההסכם ואף לא לאחר מכן. שהרי אילו בדקו לאחר מכן, כי אז לטענתם, יכולים היו לומר שנפלה טעות בהסכם בכך שהמושב חויב לשלם את מס השבח ולא X. די בכך כדי להגיע למסקנה כי בכל מקרה, אין לגלגל את התנהלותו של המושב אל כתפי עו"ד מור יוסף ואף לא אל כתפיהם של בני הזוג X. כך בין אם התנהלות המושב ואנשי הוועד שלו נבעה מרשלנות ובין אם הייתה מכוונת והם מלכתחילה הסכימו לשאת בתשלום מס השבח. ז. סיכום ותוצאה 43. התוצאה היא כאמור, שהוכח כי על המושב לשאת בתשלום מס השבח בגין העסקה, וזאת כאמור לעיל, בהתאם להסכם שעליו חתמו בעלי זכות החתימה בשם המושב. בהתאם לכך, התביעה העיקרית מתקבלת וההודעה לצדדים השלישיים נדחית. לפיכך, ניתן בזה סעד הצהרתי הקובע כי על הנתבע 1 - מושב נווה מיכאל (רוגלית) - לשאת בתשלום מס שבח מקרקעין בגין העסקה שנקשרה בינו לבין הצדדים השלישיים 2 ו-3 - מאיר ורחל X - ביום 16.1.1990. לאחר התשלום ובכפוף למילוי כל התנאים והנהלים כפי שפורטו בכתבי ההגנה מטעם מינהל מקרקעי ישראל (הנתבע 2) ומטעם הסוכנות היהודית (הנתבעת 3), בכפוף לכל דין ובהיעדר מניעה אחרת על-פי הדין, יש להעביר את רישום הזכויות בדירה (בית מקצועי 47 במושב) על שמם של מאיר ורחל X (צדדים שלישיים 2 ו-3). 44. לאור התוצאה האמורה, יישא הנתבע 1 (המושב) בהוצאות הצדדים ובשכר-טרחת באי-כוחם בסך של 36,000 ₪, שישולם כלהלן: לתובע סך של 12,000 ₪, לצד השלישי 1 (עו"ד מור יוסף) סך של 12,000 ₪ ולצדדים שלישיים 2 ו-3 יחד (מאיר ורחל X) סך של 12,000 ₪. תשלומים אלו ישולמו תוך שלושים יום מיום המצאת פסק הדין.מיסיםמקרקעיןמס שבח