מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא אי פינוי חפצים מדירה בשכירות: התובע (שהוא גם הנתבע שכנגד 1. להלן - התובע) שכר דירה מהנתבע 1 (שהוא גם התובע שכנגד. להלן - הנתבע) למשך תקופה של שנה. כעבור כחצי שנה, הפסיק התובע לשלם דמי שכירות ואף הודיע על עזיבת הדירה. לאחר שלא פינה את מיטלטליו, אחסן אותם הנתבע במחסן בבעלות הנתבע 2 תמורת תשלום חודשי. בתביעה הנדונה, עותר התובע לצו עשה שיורה לשני הנתבעים להשיב לו את מיטלטליו. כן ביקש רשות לפצל את סעדיו, כך שיוכל לתבוע את הנזקים שלטענתו, נגרמו למיטלטליו בשל עיכובם וזאת לאחר שיוכל לאמוד את היקפם. הנתבע הגיש תביעה שכנגד נגד התובע ונגד הנתבעת בתביעה שכנגד (להלן - הנתבעת שכנגד) שבה תבע את אלו: דמי השכירות שלא שולמו, דמי אחסון המיטלטלין ותשלום עבור אריזתם והובלתם אל המחסן שבו אוחסנו, חשבונות חשמל וגז שלא שולמו בתקופת השכירות, עלות תיקון נזקים שעל-פי הנטען נגרמו לדירה בתקופת השכירות וכן נתבע פיצוי בגין אובדן ימי עבודה של הנתבע ועבור עגמת נפש. התביעה הוגשה גם נגד הנתבעת שכנגד בשל כך היותה חתומה על כתב ערבות שמכוחו היא ערבה לכל התחייבויותיו של התובע על-פי הסכם השכירות. א. הערה על שמיעת התיק ומתן פסק הדין 2. תובענה זו לרבות הראיות שנשמעו במסגרתה, נשמעה לפני כבוד השופט (בדימוס) יצחק מילנוב, אשר פרש לגמלאות לאחר שהצדדים הגישו את סיכומי טענותיהם וקודם למתן פסק הדין. משחלף המועד שנקבע בסעיף 15(א) בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ובהתאם להנחיית נשיאת בית משפט זה, הועבר התיק אליי למתן פסק-דין. תקנה 177 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שעניינה "רציפות הדיון", קובעת כי אם נמנע משופט לסיים את הדיון, רשאי שופט אחר לנהוג בעדויות כאילו הוא עצמו שמע אותן, ורשאי הוא להמשיך מן השלב שבו הפסיק קודמו. לפיכך, פסק הדין יינתן מבלי שהעדויות שנשמעו בפני כבוד השופט מילנוב תשמענה פעם נוספת (ראו: ע"א 2449/08 טואשי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט (2010), פסק-דינו של כבוד השופט ס' גובראן בפסקאות 12-11. ראו גם: ע"א 534/69 אהרן שושני נ' יפה אלזם, פ"ד כד(1) 145, 147 (1970); ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' פולק, פ"ד כז(1) 768, 773 (1973); ע"א 387/74 יוסף אברהם נ' בתי מרגוע ומלונות "היוזם" בע"מ, פ"ד כט(1) 353, 356 (1974); ע"א 577/94 אורות ייצוג אמנים והפקות ואח' נ' גלי עטרי, פ"ד נא(5) 241, 249 (1997)). ב. עיקרי העובדות 3. על-פי הסכם שכירות שנחתם בין התובע לבין הנתבע ביום 24.12.2005, השכיר הנתבע לתובע דירה ברחוב קדיש לוז בירושלים (להלן - הדירה) לתקופה של שנה, מיום 10.1.2006 ועד יום 9.1.2007 (הסכם השכירות - נ/6). הנתבעת שכנגד חתומה כאמור, על כתב הערבות המצורף אל ההסכם, שעל-פיו היא ערבה לכל התחייבויותיו של התובע מכוח ההסכם. אין מחלוקת על כך שהנתבעת שכנגד, שהייתה באותה עת חברתו של התובע, הצטרפה בשלב מסוים אל התובע וגרה עימו בדירה. דמי השכירות נקבעו בסך של 700$ לכל חודש, שאותם היה על התובע לשלם ביום העשירי בכל חודש (סעיף 4 בהסכם השכירות). התובע אמנם שילם את דמי השכירות עד חודש יוני 2006 בדרך של הפקדה לחשבון הבנק של הנתבע (אישורי ההפקדות - נ/5) ולאחר מכן חדל לשלמם. במהלך חודש אוגוסט התברר לנתבע כי התובע הפסיק לשלם את דמי השכירות ולאחר שעלה בידיו ליצור קשר עם התובע, נפגשו השניים ביום 24.8.2006. בפגישה זו הודיע התובע לנתבע כי אינו מעוניין להמשיך ולשכור את הדירה ולכן ביקש לסיים את השכירות. באותו מעמד, חתם התובע על מסמך שלפיו הוא מאשר לנתבע להשתמש בדירה כרצונו ואף להשכירה לשוכר אחר, וזאת על אף שטרם הסתיימה תקופת השכירות על-פי ההסכם (המסמך שעליו חתם התובע - נ/3). לטענת הנתבע, באותו מעמד גם הוסכם בינו לבין התובע שהשכירות תסתיים ביום 10.10.2006 וכי התובע אף מסר לידיו את מפתח הדירה, אולם התובע חולק על כך. מכל מקום, אין מחלוקת על כך שבאותה פגישה, גם מסר התובע לנתבע המחאה של אחיו (עופר אברהם X) על סך של 9,140 ₪, שמועד פירעונה הוא 12.9.2006, עבור דמי שכירות לחודשים יולי עד ספטמבר (ההמחאה - נ/4). אין מחלוקת על כך שהמחאה זו לא נפרעה וכי התברר שחשבון הבנק של אחיו של התובע מוגבל. 4. ביום 13.9.2006 נפגש הנתבע עם שוכרים חדשים לדירה. ביום 17.9.2006 נחתם עימם הסכם שכירות 17.9.2006 (נ/15), שעל-פיו החלו לשכור את הדירה ביום 1.10.2006. ביום 13.9.2006, לאחר שהנתבע נפגש עם השוכרים החדשים, הוא פנה אל התובע וביקש ממנו שיפנה מן הדירה את חפציו (להלן גם - המיטלטלין), שאם לא כן הודיע לו, יעשה זאת בעצמו. לטענת הנתבע, הצורך בפינוי החפצים נבע מכך שנדרש לבצע תיקונים שונים בדירה קודם שהשוכרים החדשים ייכנסו לגור בה ובשל כך שלטענתו, התובע הותיר אותה במצב מוזנח. לטענת הנתבע, הוא הסביר לתובע שפינוי החפצים כרוך בתשלום והתובע השיב לו שהוא יכול לפנות את חפציו וכי בסופו של אותו שבוע יגיע לקחתם ולהסדיר את התשלום עבור פינויים (עדות הנתבע, עמ' 47 שורה 28 עד עמ' 48 שורה 7). התובע לעומת זאת, חלק על כך שהסכים לכך שהנתבע יפנה את חפציו וכאמור, אף הכחיש שעוד קודם לכן, בפגישה מיום 24.8.2006, החזיר לנתבע את מפתח הדירה (עמ' 15 שורות 26-24). לאור הסכמת התובע, לפי טענת הנתבע, פינה הנתבע את חפציו של התובע עוד באותו יום באמצעות מוביל אל מחסן בבעלות הנתבע 2. בהתאם להסכם בין הנתבע לבין הנתבע 2, נקבע שהתשלום עבור אחסנת חפציו של הנתבע יהיה בסך של 100$ בכל חודש בשנה הראשונה והחל מהשנה השנייה יהיו דמי האחסנה בסך של 110$. 5. ביום 17.9.2006 הגיש התובע בקשה לבית-משפט זה (בש"א 6833/06), שבה עתר לצו עשה שיורה לנתבע להשיב לו את חפציו. ביום 22.9.2006 התקיים דיון במעמד שני הצדדים ובהחלטת בית המשפט (כבוד השופט א' דראל) נקבע כי הבגדים שנתפסו בדירה יוחזרו לתובע עד יום 25.9.2006. באשר לשאר חפציו נקבע, כי אלו יוחזרו לו בכפוף לעמידת התובע בשלושה תנאים: הפקדת סך של 3,000 ₪ במזומן בקופת בית המשפט; חתימה על התחייבות עצמית בסך של 10,000 ₪; העמדת שלושה ערבים תושבי ישראל בעלי הכנסה מוכחת, שכל אחד מהם יחתום על ערבות בסך של 10,000 ₪. עוד נקבע, כי הצו כאמור, יעמוד בעינו בכפוף לכך שהתובע יגיש תביעה עד יום 25.9.2006, שאם לא כן יפקע הצו מאליו (פרוטוקול הדיון מיום 17.9.2006, שהתקיים במעמד התובע בלבד - נ/2; פרוטוקול הדיון במעמד התובע והנתבע מיום 22.9.2006 - נספח ד2 של כתב ההגנה מטעם הנתבע). אין מחלוקת על כך שבגדיו של התובע הוחזרו לו, בהתאם לצו ואף אין מחלוקת על כך שהתובע לא עמד בשלושת התנאים שנקבעו כאמור וכי מטעם זה לא חפציו לא הוחזרו אליו. כך גם פקע הצו בשל אי הגשת תביעה בתוך המועד שנקבע כאמור. 6. ביום 7.11.2007 הוגש כתב התביעה המקורי נגד הנתבע בלבד, שבו עתר התובע לצו עשה, שיורה לנתבע להחזיר לתובע את מיטלטליו וכן ביקש כאמור לעיל, היתר לפצל את סעדיו, כך שלאחר שיקבלם יוכל לאמוד את הנזק שנגרם להם ולתבוע פיצוי בגינו. יוער בתביעה הנדונה, מיוצג התובע בידי עורך-דין שמונה לייצגו מטעם לשכת הסיוע המשפטי. ביום 3.1.2008 הגיש הנתבע כתב הגנה וכן הגיש תביעה שכנגד נגד התובע ונגד הנתבעת שכנגד, שבמסגרתו תבע סך של 35,105 ₪ עבור דמי שכירות, חשבונות חשמל וגז שהתובע לא שילם, עלות תיקון נזקים בדירה, עלות אריזת חפציו של התובע, הובלתם ודמי אחסונם ופיצוי בגין אובדן ימי עבודה ובגין עגמת נפש. ביום 14.1.2008 הגיש התובע כתב תביעה מתוקן, שבמסגרתו תבע גם את הנתבע 2. כתב הגנה מתוקן וכתב תביעה שכנגד מתוקן, שבמסגרתו הועמד סכום התביעה שכנגד על סך של 44,695 ₪ הגיש הנתבע ביום 15.2.2009. כתב הגנה מטעם הנתבע 2 הוגש ביום 17.2.2009 וביום 4.3.2009 הגישו התובע והנתבעת שכנגד כתב הגנה לתביעה שכנגד שהוגשה נגדם. 7. ביום 26.2.2008 הגיש התובע בקשה לצו עשה זמני לקבלת מיטלטליו (בש"א 6319/08), שתגובה עליה הגיש הנתבע ביום 20.3.2008 ועל כך השיב התובע ביום 6.4.2008. מאחר שבישיבת קדם המשפט מיום 24.3.2008 טרם הוגשה תשובת התובע, הבקשה לא נדונה באותו דיון. בישיבת קדם המשפט מיום 13.4.2008 הודיע בא-כוח התובע כי התובע מתקשה בהשגת הסכום המלא של דמי האחסון, שבאותו מועד עמד על סך של כ-1,500$ ומאחר שהנתבע דורש את מלוא הסכום, ביקש ארכה בת שלושים יום לנסות לגייס את הסכום האמור. ביום 8.5.2008 הגיש בא-כוחו של התובע הודעה לבית המשפט, שבה הודיע כי לא עלה בידי התובע להשיג את הסכום הנדרש עבור אחסון החפצים. לטענתו, הוא אף נדרש לתשלומים נוספים ובהם הפרשי הצמדה, ולפיכך "ימשיך התובע לנהל התובענה כרגיל". דברים דומים אמר בא-כוחו של התובע גם בקדם המשפט שהתקיים ביום 11.6.2008. לדבריו באותו דיון, "בדקנו ובררנו. נכון להיום אין בידי התובע אפשרות כספית כדי לממן את הוצאת החפצים מהמחסן. לכן כרגע נבקש להמשיך בהליך כמו שהוא". 8. הראיות הוגשו ונשמעו בשתי ישיבות הוכחות, שבמהלכן העידו העדים מטעם הצדדים מבלי שקדמה לעדותם הגשת תצהיר עדות ראשית. בישיבה מיום 19.10.2010 העידו התובע (עמ' 35-13), הנתבעת שכנגד (עמ' 43-35) והנתבע (עמ' 61-44). בישיבה מיום 7.4.2011 העיד מטעם הנתבע מר איתן אוחיון, שהיה מי שביצע את התיקונים בדירה לאחר שהתובע הפסיק לגור בה (עמ' 65-62) וכן העיד גם הנתבע 2 (עמ' 71-66). לבקשת הצדדים, סיכומי טענותיהם הוגשו בכתב. מטעם התובע והנתבעת שכנגד הוגש ביום 26.5.2011, מטעם הנתבע הוגש ביום 3.8.2011 ומטעם הנתבע 2 הוגש ביום 20.6.2011. ג. עיקרי טענות הצדדים 9. עיקרי טענותיהם של התובע ושל הנתבעת שכנגד הם כי מעולם לא הסכימו לכך שהנתבע יפנה את מיטלטליהם מהדירה וכי אף לא הסכימו שישכור מהנתבע 2 מחסן לאחסונם. לפיכך בהיעדר הרשאה לעשות כן, על הנתבע להשיב את המיטלטלין. כך גם טענו טענות שונות בעניין תוקפו של ההסכם שנחתם בין הנתבע לבין הנתבע 1 לעניין אחסנת חפציהם במחסן של הנתבע 2. טענה נוספת שטען התובע הייתה, כי ההמחאה שנתן עבור דמי שכירות לחודשי יולי עד ספטמבר, לא הייתה אלא המחאת פיקדון, שהנתבע התחייב שלא להפקידה. בנסיבות אלו טענו התובע והנתבעת שכנגד, כי הנתבעים פעלו בניגוד לחובת ההשבה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, וכי עוולו כלפי התובע והנתבעת שכנגד עוולת גזל, עוולת שליחת יד במיטלטלין ועוולה של הסגת גבול במיטלטלין. יוער כבר עתה, כי מעבר להזכרת שורה של עוולות ועילות כאמור, לא טרחו התובע והנתבעת שכנגד לבסס את טענותיהם בעניין זה, אף לא פירטו את יסודותיהן של העילות והעלוות שאת כותרותיהן הזכירו. כך גם לא ביססו את התקיימותן בהפניה כלשהי לעובדות או לראיות. בעניין התביעה שכנגד טענו התובע והנתבעת שכנגד, כי תחילה יש לדחות את טענת הנתבע כי התובע הפר את ההסכם בכך שאפשר לנתבעת שכנגד לגור בדירה, מאחר שלטענתם, הוכח שהנתבע ידע על כך. בהמשך טענו שורה של טענות, שאליהן נידרש בהמשך הדברים שלפיהן לטענתם, לא עלה בידי הנתבע להוכיח את כל אחד מהנזקים שלהם טען ומהסכומים שתבע במסגרת התביעה שכנגד. לבסוף טענו, כי אפילו ייקבע כי עליהם לשלם סכום כלשהו לנתבע, כי אז יש לקזז מכל סכום שייפסק סך של 3,000 ₪, שלטענתם השאירו בדירה במזומן. 10. הנתבע טען, כי התובע הפר את הסכם השכירות בכך שאפשר לנתבעת שכנגד לגור עימו בדירה, בניגוד להוראות ההסכם. עוד טען כי הנתבעת שכנגד בכל מקרה חייבת בכל חובותיו של התובע, מאחר שחתמה בתור ערבה לקיום כל התחייבויותיו של התובע מכוח ההסכם. עוד טען הנתבע, כי הוכח שאחסנת חפציו של התובע נעשתה בידיעתו ובהסכמתו. בנוסף טען הנתבע, כי על-פי הסכם השכירות היה על התובע לשלם את מלוא דמי השכירות עד תום תקופת השכירות וכי רק לפנים משורת הדין הסכים לכך שהתובע ישלם דמי שכירות רק עד חודש ספטמבר, אך למרות זאת, לא עמד התובע בהתחייבותו לשלם זאת. לפיכך לטענתו, לא נעשה מצדו דבר שאינו כדין בכך שאחסן את חפציו של התובע ובסירובו להשיבם לתובע קודם שיפרע את חובותיו. בעניין התביעה שכנגד טען, כי עלה בידיו להוכיח את כל הסכומים הנתבעים וכן כי יש לדחות את טענת הקיזוז שטען התובע, גם משלא הוכחה וגם בשל כך שלא הועלתה בדרך שנקבע להעלאת טענת קיזוז. לכל אלו נידרש כאמור, בהמשך הדברים. 11. הנתבע 2 טען כי אין כל יריבות בינו לבין התובע וכי התביעה, ככל שהוגשה נגדו, היא טרדנית וקנטרנית ונעדרת כל בסיס עובדתי ומשפטי. לטענתו, הוא אינו צד לסכסוך בין התובע לבין הנתבע וכי אחסנת החפצים נעשתה לבקשת הנתבע ועל-פי הסכם עימו. משלא שילם התובע את דמי האחסנה, ממילא זכאי הנתבע 2 להוסיף ולעכבם. בנוסף הצטרף אל טענות הנתבע בעניין ההרשאה שלטענתו, נתן התובע לאחסנת חפציו. באשר לנזקיו הנטענים של התובע, הרי שאלו לטענת הנתבע 2, לא הוכחו. הנתבע 2 הוסיף וטען, כי יש לדחות את כל טענות התובע בעניין תוקפו של ההסכם בין הנתבעים, שעניינו אחסנת חפציו של התובע. לבסוף טען, כי התובע לא הוכיח אף לא עילה אחת מהעילות שעליהן ביקש לבסס את תביעתו נגד הנתבע 2, ואף לא הוכיח את יסודותיה של אף לא אחת מן העוולות שמנה בתביעתו, מבלי לבסס את התקיימותה. הנתבע 2 הטעים, כי "כל הסאגה המשפטית של התיק שבכותרת, נעוצה בהתנהגותו חסרת תום הלב והמטעה של התובע, כלפי הנתבע 1, ובלעדיה לא היה הנתבע 2 נגרר בעל כורחו לסכסוך זה" (פסקה 67 בסיכומי הנתבע 2). עוד הוסיף כי "הפתרון הפשוט הוא לכל בעיותיו של התובע בתיק זה, שהוא יעשה את הדבר הפשוט וישלם את חובותיו" (שם, פסקה 75). לבסוף טען אף הוא, שיש לדחות את טענת הקיזוז שטען התובע, גם בשל אי הוכחתה וגם בשל כך שלא נטענה בדרך שנקבעה בדין להעלאתה. ד. דיון והכרעה (1) התביעה העיקרית - תביעת התובע להשבת מיטלטליו השאלות הטעונות הכרעה 12. כאמור לעיל, התובע לא שילם דמי שכירות עבור חודשים יולי עד ספטמבר ובפגישה של הנתבע עם התובע מיום 24.8.2006 הודיע התובע לנתבע כי אינו מעוניין להמשיך ולשכור את הדירה וביקש לסיים את השכירות. באותו מעמד, חתם התובע על מסמך שלפיו הוא מאשר לנתבע להשתמש בדירה כרצונו ולהשכירה לשוכר אחר, הגם שטרם הסתיימה תקופת השכירות על-פי ההסכם (נ/3). באותה פגישה גם מסר התובע לנתבע המחאה על סך של 9,140 ₪, שמועד פירעונה היה 12.9.2006 (נ/4), אשר אין מחלוקת כי לא נפרעה. בעניין זה טען הנתבע, כי בפגישה זו הוסכם שהשכירות תסתיים ביום 10.10.2006 והתובע אף החזיר אלו את מפתח הדירה, אך התובע כאמור, הכחיש זאת. לאחר שביום 13.9.2006 מצא הנתבע שוכרים חדשים לדירה, הוא פנה אל התובע וביקש שיפנה את חפציו, שאם לא כן יעשה זאת בעצמו. לפי טענת הנתבע, התובע הסכים שהנתבע יפנה את חפציו ויאחסן אותם ואף הסכים לשאת בעלויות הכרוכות בכך, ואילו התובע טוען שלא הסכים לכך וכי היה אמור להגיע בעצמו וליטול את חפציו. בהתאם להסכמת התובע, כטענת הנתבע, פונו כאמור, חפציו של התובע ואוחסנו במחסן של הנתבע 2. הנתבע הסכים להחזיר לתובע את חפציו לאחר שיפרע את חובותיו לרבות תשלום דמי האחסנה. חלק ניכר מן העדויות ומטענות הצדדים בסיכומיהם יוחד לשאלה, אם התובע אמנם הסכים לכך שהנתבע יפנה את חפציו ואם הסכים לשאת בעלויות הכרוכות בכך. התובע טען, כי מאחר שלא הסכים לכך ומאחר שהנתבע לא הורשה לפנות את חפציו ולאחסנם, הרי שעל הנתבע להשיבם. מנגד טען הנתבע, כי פעל בהרשאת התובע וכי בכל מקרה היה רשאי לעכב את חפציו עד שיפרע את חובו. 13. הגם שיש רלוונטיות מסוימת לשאלה העובדתית, שעניינה אם ניתנה הסכמת התובע לפינוי חפציו ולאחסונם עד שייקח אותם, השאלה העיקרית שטעונה בירור היא, אם הנתבע אמנם היה רשאי לעכב את חפציו של התובע עד פירעון חובותיו. נבחן תחילה בקצרה את השאלה העובדתית ולאחריה, את השאלה העיקרית, שעניינה, אם לנתבע זכות עיכבון, לעכב ברשותו את מיטלטליו של התובע. ההיבט העובדתי - שאלת הסכמת התובע לפינוי המיטלטלין 14. הצדדים כאמור, חלוקים בשאלה אם אמנם כטענת הנתבע, בשיחת הטלפון שנערכה בין השניים ביום 13.9.2006, הרשה התובע לנתבע להוציא את חפציו מן הדירה ולאחסנם. התובע כאמור, טוען כי לא הרשה זאת. מחלוקת נוספת עניינה במשמעות של המסמך שעליו חתם התובע עוד ביום 24.8.2006, בעקבות הודעתו לנתבע באותו יום, כי הוא מבקש להפסיק את השכירות (נ/3). כך נאמר במסמך זה: "לכל המעוניין, אני X מפרש ת"ז ... מאשר למר אלי X לעשות כל שימוש בדירה שברח' קדיש לוז ... לצורכי השכרת הנכס. כמו כן מאשר אני להשכיר את הנכס הנ"ל אף על פי שלא תם מועד ההשכרה על-פי החוזה" ( - ) X מפרש". אין מחלוקת על כך שבאותו מעמד, נתן התובע לנתבע את ההמחאה בסך של 9,140 ₪, המשוכה מחשבונו של אחיו ושמועד פירעונה היה 12.9.2006 (נ/4), אשר לא נפרעה. 15. מהמסמך האמור, עולה אפוא, שהתובע הסכים באופן מפורש לכך שהנתבע יעשה "כל שימוש בדירה" לרבות השכרתה לאחר. כך גם עולה, כי התובע הסכים כי עליו לשלם דמי שכירות לשלושה חודשים, שאם לא כן, לא היה מוסר את ההמחאה. בנסיבות אלו, מובן מאליו שהיה על התובע לפנות את חפציו סמוך ככל הניתן לאחר שחתם על המסמך ביום 24.8.2006, שהרי כל עוד מיטלטליו בדירה, ממילא שלא ניתן להשכירה לאחר. לפיכך ומשלא פינה התובע את מיטלטליו והנתבע הציע לו כטענתו, שיעשה זאת בעצמו אך על חשבונו של התובע, מתקבלת יותר על הדעת גרסת הנתבע, כי התובע אמנם הסכים לכך. כפי שנראה בהמשך הדברים, בכל מקרה לשאלת הסכמת התובע, ישנה חשיבות משנית, אם בכלל. 16. עוד יש להוסיף, כי העובדה שבמועד שבו ביקש להפסיק את השכירות (ביום 24.8.2006), ידע התובע על חובו בשל אי תשלום דמי שכירות במשך שלושה חודשים ואף ידע על כך במועד פינוי מיטלטליו (ביום 13.9.2006), אינה שנויה במחלוקת. בכל מקרה עובדה זו הוכחה בשורה של ראיות, שהעיקריות הן שתי אלו: האחת, התובע כאמור נתן לנתבע המחאה בסכום השווה לשלושה חודשי שכירות (נ/4). השנייה, בדיון מיום 17.9.2006, בבקשת התובע להשבת מיטלטליו, שהתקיים רק בנוכחותו, אמר התובע את הדברים המפורשים הבאים: "החוב שלושה חודשים, 700$ לחודש" (נ/2). ההיבט המשפטי - זכות העיכבון 17. עיכבון היא זכות לעכב נכס כערובה לחיוב, עד סילוק החוב. הכוונה היא, שהמחזיק בנכס, של החייב, מעכב את יציאת הנכס מרשותו, ממשיך להחזיק בו ומשאיר אותו אצלו, עד אשר בעליו יפרע את חובו כלפיו (נינה זלצמן, עיכבון, 1998, בעמ' 17. להלן - זלצמן). זכות העיכבון לא הוסדרה בהסדר חקיקתי אחד, אלא בדברי חקיקה שונים. דפוסי העיכבון במשפט האזרחי הותוו בסעיף 11 בחוק המיטלטלין, התשל"א-1971, הקובע כללים באשר להפעלת זכות העיכבון. מערכת דינים שנייה, קובעת הוראות עיכבון סטטוטוריות הפזורות בהוראות חוק רבות והן המקור שבדין להיווצרות זכות העיכבון (ע"א 6492/00 שלדות מפעלי מתכת בע"מ נ' מאזן שחיבר, פ"ד נו(5) 925 (2002), כבוד השופט י' טירקל, בפסקה 7; ע"א 4588/06 אלוניאל בע"מ נ' כונס הנכסים עו"ד גרנות (2009), כבוד השופט (כתוארו אז) א' גרוניס, בפסקה 7; ע"א 8923/08 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' מתמור בע"מ (2011), כבוד השופט (כתוארו אז), א' גרוניס, בפסקה 11; זלצמן בעמ' 36-33). סעיף 11 בחוק המיטלטלין קובע אפוא, את הכללים החלים על מימוש הזכות של עיכוב מיטלטלין ובלבד שזכות זו אמנם קמה כדין מכוח הוראה מיוחדת הקובעת אותה. העיכבון הרלוונטי לענייננו, המגדיר את התנאים להתקיימות הזכות, הוא זה אשר נקבע בסעיף 19 בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן - חוק התרופות), שכותרתו "זכות עיכבון" וזו לשונו: "קיבל הנפגע עקב החוזה נכס של המפר שעליו להחזירו, תהא לנפגע זכות עיכבון באותו נכס כדי תשלום הסכומים המגיעים לו מן המפר עקב ההפרה". הוראה זו קובעת אפוא, כי "לנפגע מהפרת חוזה קיימת זכות עיכבון על נכס שקיבל עקב החוזה. החיוב המובטח על ידי העיכבון הוא כל סכום המגיע לנפגע עקב הפרת החוזה" (עניין אלוניאל, שם). הגם שנמתחה ביקורת על כך שזכות העיכבון היא כאמור רחבה ואף הוצע לצמצמה, אין מחלוקת על כך שהוראה זו "אינה מכילה דרישה לזיקה ספציפית בין הנכס מושא העיכבון לבין החיוב המובטח" (עניין אלוניאל, שם. על הביקורת בעניין זה ועל הגישה המציעה לצמצמה, ראו: זלצמן, עמ' 52-51 וכן בפרקים שלאחר מכן). הוראה זו מסתפקת גם בזיקה רופפת בין החיוב לבין הנכס המעוכב, המתקיימת בכך שישנו קשר הנובע מעצם החוזה או מעצם העסקה. מטעם זה, זכות העיכבון עשויה לקום לנושה גם להבטחת חיוב כספי, שהקשר בינו לבין הנכס המעוכב אינו הדוק, אלא אף רופף בלבד. כך אפילו הקשר בין הנכס המעוכב לבין החוב אינו מעבר לכך שהחוב נולד מאותה עסקה שבמסגרתה, הגיע הנכס אל הנושה (זלצמן, עמ' 48-47 וראו שם, ה"ש 1. כן ראו עמ' 117-116). כך למשל, הכיר בית המשפט בזכות העיכבון של בעלת מחסן לאחסון סחורות הפועלת על-פי פקודת המכס, להבטחת חוב שהגיע לה בגין דמי אחסון סחורות. באותו עניין נקבע כי זכות העיכבון ההסכמית אינה עומדת לה לעיכוב הסחורות, אך כן עמדה לה זכות העיכבון מכוח סעיף 19 בחוק התרופות. בית המשפט קבע כי הפרת ההסכם בכך שהוצאו סחורות שלא בידיעת החברה המאחסנת הייתה בגדר הפרת ההסכם, וכי בנסיבות אלו בדין הפעילה את זכות העיכבון על הסחורה שאוחסנה. כאמור שם, "תרופת העיכבון, כמוה כשאר התרופות שבחוק החוזים (תרופות), קמה מקום בו הפר צד לחוזה את חיוביו על-פי החוזה" (ע"א 4387/91 צמיגי נעמן בע"מ נ' סולל בונה שרות נמל בע"מ (1995), כבוד השופט א' גולדברג, פסקה 15). במילים אחרות, די בעצם ההפרה ובכך שבידי הנפגע נכס שהגיע לידיו אגב ההתקשרות שהופרה, כדי שהנפגע יהיה רשאי לעכב את אותו נכס. 18. חרף הביקורת שכאמור, נמתחה על כך שדי בזיקה שאינה הדוקה בין החוב לבין הנכס המעוכב, ישנם שיקולים רבים המצדיקים זאת. בהם, העובדה שמדובר בסעד עצמי שאינו מצריך פנייה לערכאה שיפוטית המאפשר לנושה לפעול כפי שמתבקש באופן טבעי שיפעל, אם החייב אינו מגלה נכונות לפרוע לו את חובו בעוד שבידיו נכס של החייב, שאותו הוא יכול לעכב כדי להבטיח את פירעון החוב. זאת בדומה לסעד העצמי של מחזיק במקרקעין, היכול להפעיל כוח סביר כדי להגן על החזקתו המיידית מפני פולשים (סעיף 18 בחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969). כפי שאמר על כך בית המשפט, "נראה שקיים רציונאל משותף העומד בבסיס שניהם: מתן לגיטימציה מסוימת לפעולות של עשיית דין עצמי, שנראות טבעיות כל כך עד כי המשפט מוכן להכיר בהן ... כך נראה הוא אך טבעי, שאדם, שגבולו הוסג עתה, ישתמש בכוח סביר כדי לסלק את הפולש, וכך נראה גם טבעי סירובו של נושה להחזיר לחייב לו נכס המצוי בידו, כאשר החייב אינו מגלה נכונות לשלם את החוב. עיכוב הנכס נתפס, אם כן, כטבעי וכלגיטימי בדמות זכות העיכבון המוקנית לנושה בכל אותם מקרים" (ע"א 790/85 רשות שדות התעופה נ' גרוס, כונס נכסים, פ"ד מד(3) 185 (1990), כבוד השופט א' גולדברג, פסקה 13). כך גם לעניין השכרת דירה. אם השוכר שכר את הדירה במשך תקופה ולא שילם את דמי השכירות, נראה טבעי ולגיטימי שהמשכיר יעכב ברשותו את מיטלטליו של השוכר, שאינו מגלה נכונות לשלם את החוב, עד אשר יואיל לעשות כן. בית המשפט הוסיף ומנה שיקולים נוספים המצדיקים את זכות העיכבון ובהם "שאלמלא זכות זו, לא יסכימו נותני שירותים שונים לתת שירותיהם ... בלא שיידעו כי מובטחים הם שיקבלו את המגיע להם" (עניין רשות שדות התעופה, שם). כך הגם שלכאורה תמיד עומדת אפשרות המשכון או הפקדת ערבויות שונות, אך אלו לא תמיד מעשיים בעסקאות קטנות. דברים אלו יפים, כך נראה, גם לעניין משכיר נכס מקרקעין, שהשוכר אינו משלם לו את דמי השכירות ואין בידיו ערובה בכלל, או ערובה ממשית, כדי להבטיח את תשלום חובו של השוכר. 19. במקום שבו נקבע כי אמנם קמה זכות עיכבון של הנכס כדין, כי אז קובעת הוראת סעיף 11 בחוק המיטלטלין, התשל"א-1971 את הכללים למימושה של זכות העיכבון, כלהלן: "(א) עיכבון הוא זכות על פי דין לעכב מיטלטלין כערובה לחיוב עד שיסולק החיוב. (ב) עלה שווי המיטלטלין המעוכבים על שווי החיוב במידה בלתי סבירה, זכאי החייב לשחרור מקצת המיטלטלין אם הם ניתנים להפרדה לחלקים. (ג) החייב זכאי לשחרר את המיטלטלין מן העיכבון במתן ערובה מספקת אחרת לסילוק החיוב. (ד) הוציא הנושה מרצונו את המיטלטלין המעוכבים משליטתו, יפקע העיכבון. ...". הוראה זו קובעת את זכות עיכוב הנכס עד קיום החיוב (ס"ק (א)). כן נקבע בה, כי עיכבון הנכס המעוכב יימשך כל עוד הנושה מחזיק בו ושולט בו (ס"ק (ד)). כן נקבעו שתי הוראות שתכליתן הקטנת נזקיו של החייב. אם ניתן להפריד את הנכסים המעוכבים ונמצא כי שוויים עולה במידה בלתי סבירה על שובי החיוב, כי אז זכאי החייב לקבל מקצת מן המיטלטלין (ס"ק (ב)). בדומה זכאי החייב להמציא ערובה מספקת אחרת לסילוק החוב וכנגדה לשחרר את המיטלטלין המעוכבים (ס"ק (ד)) (זלצמן, עמ' 44-43 וכן ראו בהמשך, דיון נפרד בעניין כל אחת מהוראות אלו). 20. יישום עקרונות אלו על המקרה הנדון מוביל למסקנה שהנתבע עיכב את מיטלטליו של התובע כדין. כאמור לעיל, אין מחלוקת על כך שלתובע חוב כלפי הנתבע, העומד על סכום דמי השכירות עבור שלושה חודשים ולשיטת הנתבע, כנטען בתביעה שכנגד, אף מעבר לכך. בנסיבות אלו, שבהן התובע לא פרע את חובו לנתבע ואף לא התנהג כמי שמגלה נכונות לשלמו, היה הנתבע רשאי לנקוט פעולה של עשיית דין עצמי, שהדין מכיר בלגיטימיות שלה. שכן כאמור, "טבעי סירובו של נושה להחזיר לחייב לו נכס המצוי בידו, כאשר החייב אינו מגלה נכונות לשלם את החוב. עיכוב הנכס נתפס, אם כן, כטבעי וכלגיטימי" (עניין רשות שדות התעופה, שם). מטעם זה, אף לא הייתה רלוונטיות לשאלה, אם התובע אמנם הרשה לנתבע לאחסן את חפציו במחסן, אם לאו (לשאלת התשלום עבור אריזת החפצים, הובלתם אל המחסן ואחסונם, נידרש עת נדון בתביעה שכנגד). 21. גם בחינת מימוש זכות העיכבון בידי הנתבע מעלה, כי פעל כדין. התובע והנתבעת שכנגד אמנם טענו כי בין החפצים שעיכב הנתבע היו גם חפצים יקרי ערך, אך בפועל אין מחלוקת כי לא הונחה כל תשתית ראייתית של ממש להוכיח זאת. טענתם זו, אינה מתיישבת עם הראיות שהוגשו ואף לא עם היגיונם של דברים ועם השכל הישר. הטענה כי החפצים כללו נכסים יקרי ערך לא הוכחה בראיות פוזיטיביות על קיומם ומנגד, נסתרת בטופס הזמנת ההובלה מיום ההובלה, 13.9.2006, שערך המוביל (מור הובלות) (נ/8). במסמך זה נאמר, כי החפצים שהובלו כללו "מיטה; שידה; פינת אוכל - שולחן וכסאות; תכולת ארגזי ביגוד ומטבח; מחשב; ציוד משרדי". עוד עולה ממנו, כי עבודת המוביל כללה גם "אריזה של כל תכולת הבית" וכן "אספקת ארונות + אריזה". חזקה על המוביל, כי אילו נתקל בציוד בעל ערך רב, היה טורח לציין זאת במפורש. התובע אף יכול היה להזמין את המוביל להעיד, כדי שיפרט מה ארז, אך נמנע מכך. בנסיבות אלו, מהראיות שהובאו וגם מאלו שלא הובאו עולה כי לא היו בין המיטלטלין חפצים יקרי ערך, כפי שביקשו התובע והנתבעת שכנגד לטעון, ובכל מקרה, לא הוכח אחרת. הטענה כי החפצים כללו נכסים יקרי ערך וכי אף הושאר בדירה כסף מזומן (בסך של 3,000 ₪), אף אינה מתיישבת עם השכל הישר. אילו כך היה, חזקה על התובע ועל הנתבעת שכנגד שהיו ממהרים להוציא את חפצים יקרי הערך, בטרם עזבו את הדירה ובטרם הרשה התובע לנתבע לעשות בדירה כרצונו. כך גם חזקה עליהם, שעבור חפצים יקרי ערך, היו מוכנים לשלם את דמי האחסון שנדרשו מהם באותה עת, בטרם חלף חודש מאז אוחסנו. התובע והנתבעת שכנגד לא עשו דבר באופן ממשי כדי לקבל את מיטלטליהם ויש בכך כדי ללמד, שקרוב לוודאי ערך המיטלטלין היה נמוך ומטעם זה לא היו הם נכונים להתאמץ או להוציא סכום כסף כלשהו, כדי לקבלם. בנסיבות אלו, הרי שלא הוכח ששווי המיטלטלין המעוכבים על על שווי החוב וממילא שגם לא הוכח כי שוויים עלה על שווי החוב במידה בלתי סבירה. לכן גם ממילא שלא היה התובע זכאי לשחרר מקצת המיטלטלין (סעיף 11(ב) בחוק המיטלטלין). בהקשר זה גם נזכיר, כי למרות זאת, נקבע עוד ביום 22.9.2006, כי הבגדים יוחזרו עד יום 25.9.2006 ואין מחלוקת על כך שאמנם הוחזרו. באותה החלטה (מיום 22.9.2006) אף נקבעו ערובות שיוכל התובע להמציא, כתנאי לקבלת מיטלטליו (כמפורט לעיל). כך שגם אפשרות זו (בהתאם לסעיף 11(ג) בחוק המיטלטלין) עמדה לתובע, אך הוא בחר שלא לממשה. דומה כי גם בכך יש כדי לתמוך בכך שלא היה בין המיטלטלין חפצים יקרי ערך. שכן אילו כך היה ואילו כללו המיטלטלין גם חפצים יקרי ערך, חזקה על התובע שהיה מסכים להמציא את הערבויות שנדרשו כדי לקבלם, במיוחד בשים לב לכך שהערבויות אף היו נמוכות החוב לנתבע (הפקדה של 3,000 ₪ ערבות עצמית והמצאת שלושה ערבים נוספים). אחריותו של הנתבע 2 (בעל המחסן) 22. קיום זכות העיכבון מותנה בכך שהנושה מחזיק בנכס באופן רצוף, ואם הוציאם משליטתו, פוקע העיכבון (סעיף 11(ד) בחוק המיטלטלין. ראו גם: עניין רשות שדות התעופה, בפסקה 9 (עמ' 208)). מכאן התגבשו בפסיקה ארבעה תנאים לקיומה של ההחזקה בנכס לצורך עיכבון: החזקה שראשיתה החזקה כדין; החזקה שאופייה שליטה בנכס; החזקה בלעדית מכוח עיכבון; החזקה רצופה בנכס (זלצמן, עמ' 130-120). למרות זאת וחרף דרישת השליטה הבלעדית של הנושה בנכס, אין מניעה שהנושה, המעכב את הנכס, יחזיק בו באמצעות אחר ובין השאר, בדרך של אחסון המיטלטלין המעוכבים במחסן תמורת תשלום (ראו למשל, ע"א 144/56 בלנגא נ' מור, בית חרושת לסיגריות בע"מ, פ"ד יב 5 (1958), כבוד השופט י' זוסמן, פסקאות 10-9. שם אוחסנו המעוכבים במחסן; זלצמן, עמ' 127-125). הפקדת המעוכבים בידי אחר, אינה פוטרת את הנושה מאחריותו לנכסים המעוכבים ואף ישנם מצבים שבהם גם מי שברשותו הם מאוחסנים, יהיה אחראי כלפי החייב לשמירתם. עניין זה עשוי להיות רלוונטי בעיקר אם נגרם נזק למיטלטלין ולכן איננו נדרשים לכך במסגרת התביעה הנדונה. אם התביעה היא כבענייננו, רק תביעה להשבת המיטלטלין, הרי שבעל דברו של התובע הוא רק הנתבע, שהוא הנושה שעיכב את המיטלטלין ולא זה אשר שומר על המיטלטלין עבור הנושה. בנסיבות אלו, צודק הנתבע 2 בטענתו, כי אין כל יריבות בינו לבין התובע וכי כבר מטעם זה ראוי היה לדחות את התביעה נגדו על הסף. תוצאת תביעת התובע להשבת מיטלטליו 23. המסקנה מכל האמור היא אפוא, שהנתבע עיכב את מיטלטליו של התובע כדין ולפיכך דין התביעה נגד הנתבע להידחות. ממילא שדין התביעה להידחות גם נגד הנתבע 2, שבינו לבין התובע אין כל יריבות במקום שבו עניינה של התביעה הוא בקשה לביטול העיכבון ולהשבת המיטלטלין. (2) התביעה שכנגד - תביעת הנתבע נגד התובע והנתבעת שכנגד לתשלום החוב ולפיצוי אחריות הנתבעת שכנגד 24. במסגרת הדיון בתביעה שכנגד, נדון בכל אחד מהסכומים הנתבעים במסגרתה, אשר נובעים מהסכם השכירות שנחתם בין התובע לבין הנתבע. בחלקו האחרון של ההסכם מופיע כתב התחייבות, שעליו חתמה הנתבעת שכנגד כי היא ערבה "ערבות מלאה לכל ההתחייבויות וללא יוצאים מן הכלל הנובעות מחוזה זה". עוד נאמר שם, כי הערבות תקפה לכל תקופת השכירות. בנסיבות אלו, לא יכולה להיות מחלוקת על כך שהנתבעת שכנגד חבה בכל חובותיו של התובע הנובעים מהסכם השכירות. משהגענו למסקנה זו, אין צורך להידרש לשאלה, אם גם הנתבעת שכנגד גרה בדירה במעמד של שוכרת, ואם בשל כך, חלות עליה כל ההתחייבויות מכוח הסכם השכירות. חוב בגין דמי שכירות עבור חודשים יולי, אוגוסט וספטמבר 2006 25. החוב בגין דמי השכירות עבור חודשים יולי, אוגוסט וספטמבר 2006, לא היה שנוי במחלוקת. לא זו בלבד, אלא שהתובע אישר את קיומו של החוב בדבריו בדיון מיום 17.9.2006 (נ/2), באומרו כי "החוב שלושה חודשים. 700$ לחודש". כך גם אישר את החוב בעצם נכונותו לשלם לנתבע באמצעות המחאה על סכום השווה לדמי שכירות עבור שלושה חודשים, שמועד פירעונה היה סמוך למועד שבו נדרש לשלם את דמי השכירות עבור חודשים אלו (נ/4). לפיכך, בהיעדר מחלוקת באשר לגובה דמי השכירות ובהיעדר מחלוקת על עצם החוב, ממילא שעל התובע לשלמו מכוח התחייבותו בהסכם, ואילו על הנתבעת שכנגד לשלמו מכוח ערבותה לכל התחייבויותיו של התובע מכוח ההסכם. על-פי חישובו של הנתבע, שלא נסתר, סך כל החוב עבור דמי השכירות, בעודו משוערך ליום הגשת התביעה שכנגד, הוא בסך של 10,678 ₪ (3,572 ₪ עבור חודש יולי, 3,553 ₪ עבור חודש אוגוסט ואותו סכום, 3,553 ₪, גם עבור חודש ספטמבר). חשבונות חשמל וגז שהתובע לא שילם 26. משלא סתר התובע את חובותיו הנובעים מכך שלא שילם את חובו לחברת החשמל ולחברת הגז בתקופת השכירות, ממילא שעליו לשלם זאת. מן הטעמים שעליהם עמדנו באשר לחובה של הנתבעת שכנגד לפרוע את חובותיו של התובע, הרי שגם חיובים אלו חלים אף עליה לאור ערבותה לכל התחייבויותיו של התובע מכוח ההסכם. סך כל החוב עבור חשבונות החשמל והגז הוא בסך של 769 ₪ משוערך למועד הגשת התביעה שכנגד וזאת כלהלן בהתאם לחישובו של הנתבע, שלא נסתר: חשבון עבור תשלום לחברת פז-גז עבור צריכת גז, מעודכן ליום 25.9.2006 בסך של 100.96 ₪ (נ/13). סכום זה, המשוערך ליום הגשת התביעה שכנגד, עמד על סך של 116 ₪. חשבון לחברת החשמל על-שם התובע עבור צריכת חשמל, מעודכן ליום 25.9.2006, בסך של 569.08 ₪ (נ/14). סכום זה, המשוערך ליום הגשת התביעה שכנגד, עמד על סך של 653 ₪. אריזת המיטלטלין, הובלתם ואחסונם 27. בעניין הוצאות הנתבע בגין אריזת המיטלטלין של התובע, הובלתם ואחסונם, הגיש הנתבע את הראיות הבאות: טופס הזמנת ההובלה מהמוביל, מור הובלות, מיום 13.9.2006, שלפיו עבור הובלת המיטלטלין ואריזתם ביקש סך של 2,000 ₪ בתוספת מע"מ (נ/8); חשבונית מס וקבלה של מור הובלות על סך של 2,310 ₪ (2,000 ₪ ומע"מ בסך של 310 ₪) מיום 7.8.2008 (נ/9); הסכם מיום 13.9.2006 שנחתם בין הנתבע לבין הנתבע 2, שלפיו התשלום עבור אחסון המיטלטלין של התובע במחסן של הנתבע יהיה בסך של 100$ עבור כל חודש בשנה הראשונה. החל משנת האחסון השנייה יהיו דמי האחסון בסך של 110$ בכל חודש (נ/10); חשבוניות עבור התשלום בגין שכירת המחסן מתאריכים 20.5.2008 ו-12.6.2008 שהוציא מר סיני יצחקי (נ/11, נ/12). התובע ניסה לטעון טענות שונות בעניין אמינותו של ההסכם לשכירת המחסן, בעניין החשבוניות שהוצאו עבור דמי שכירת המחסן ובעניין החשבונית של מור הובלות, בהצביעו בין השאר, על כך שמועד הוצאתה היה כשנתיים לאחר מועד ההובלה. באשר לאמינות ההסכם, חרף טענותיו של התובע, לא עלה בידיו לסתור את העובדה שמדובר בהסכם אמיתי, שלפיו על הנתבע לשלם בכל חודש לנתבע 2 סך של 100$ עבור אחסנת המיטלטלין של התובע. לעניין מועד הוצאת החשבונית של מור הובלות, יש היגיון בטענת הנתבע כי בתחילה לא שילם עבור ההובלה, מתוך מחשבה שהתובע ישלם זאת, כפי שהתחייב. לאחר שבמשך זמן רב לא פרע התובע את החוב, נאלץ הנתבע לעשות כן באיחור ניכר, ולכן החשבונית נושאת תאריך מאוחר. באשר לטענה שהחשבוניות שעניינן התשלום עבור שכירת המחסן אינן של הנתבע 2, אלא של מר יצחקי, טען הנתבע 2, כי אמנם מדובר בחשבוניות של המתווך יצחקי. לפי הסברו, גם הוא וגם יצחקי עוסקים בתיווך והגם שההסכם בעניין שכירת המחסן נחתם עם הנתבע, שאף שילם לנתבע 2 תמורת שכירתו, נעשתה עסקה משולבת של המחאת זכות, ולכן החשבוניות הן של יצחקי, שהיה מי שקישר בין שני הנתבעים לעניין שכירת המחסן (עמ' 67 שורה 29 עד עמ' 68 שורה 6). בנסיבות אלו והגם שמדובר בעסקה סיבובית תמוהה (ככל הנראה מטעמי מיסוי), לא נסתרה העובדה שהנתבע שילם בפועל עבור שכירת המחסן. 28. באשר לעצם חובתו של התובע לשלם עבור הוצאות אריזת המיטלטלין, הובלתם ואחסונם, הרי שלאור העובדה שנמצא שהמיטלטלין עוכבו בידי הנתבע כדין, ממילא שעל התובע לשלם גם הוצאות אלו. לפיכך גם אין רלוונטיות לשאלה, אם אמנם הסכים לכך, כטענת הנתבע, או שמא כטענתו, לא הסכים לכך. כפי שכבר נאמר, הנושה, בעל זכות העיכבון, רשאי להחזיק בנכסים המעוכבים גם באמצעות אחר, אשר במצב זה שומר על הנכסים המעוכבים עבור הנושה ומטעמו. בהיותו במעמד של שומר, הוא אחראי כלפי החייב לאובדן הנכס או לנזקו באותה מידה שבה הוא אחראי לכך כלפי הנושה, שהפקיד בידיו את הנכסים. עם זאת, הנושה זכאי לשיפוי מן החייב בגין תשלום שכרו של השומר, כחלק מההוצאות שהוציא לשם שמירת הנכס, ובלבד שאלו הוצאות סבירות (זלצמן, עמ' 288-287). הבסיס לחיוב החייב בעלות הוצאות שמירת הנכסים המעוכבים, הוא בחוק השומרים, התשכ"ז-1967 ובדיני עשיית עושר ולא במשפט. סעיף 8(א) בחוק השומרים קובע כי "בעל הנכס חייב לשפות שומר חנם וכן את המחזיק משכון או בטוחה אחרת, על ההוצאות הסבירות שהוציאו ועל ההתחייבויות שהתחייבו בהן באופן סביר עקב השמירה". תחולתה של הוראה זו גם על נושה בעל עיכבון, נובעת מהיותו "בעל בטוחה אחרת" (זלצמן, עמ' 282). לפיכך, כל עוד הוצאות הנושה עבור שמירת הנכסים המעוכבים וההתחייבויות בגין כך הן סבירות, הרי שהוא זכאי לכך שהחייב ישפה אותו בגין הוצאותיו אלו. בדומה, גם מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט על החייב לשפות את הנושה שנדרש להוצאות לשמירת מיטלטליו המעוכבים של החייב, ובלבד שהיו אלו הוצאות סבירות שאמנם נועדו לשמירת המעוכבים ונועדו למנוע נזקים אפשריים שייגרמו להם (ראו: ד' פרידמן, עשיית עושר ולא במשפט, מהודה שנייה, תשנ"ח, בעמ' 153; זלצמן, שם). לא רק שעל החייב לשלם את הוצאות השמירה על חפציו המעוכבים, אלא שאי תשלום זה מקים לשומר זכות עיכבון עצמאית. סעיף 9 בחוק השומרים קובע הוראת עיכבון שלפיה "לשומר תהא זכות עיכבון על הנכס כדי המגיע לו מבעל הנכס עקב השמירה". לפיכך אפילו פרע החייב את חובו לנושה, כל עוד לא פרע את חובו לשומר בגין הוצאות השמירה הסבירות, עומדת לשומר זכות להוסיף ולעכב את הנכס ברשותו עד אשר יפרע החייב את הוצאות השמירה (זלצמן, עמ' 283-282). 29. לאור כל האמור ומשלא נסתרו הסכומים המפורטים בתביעה שכנגד ואף לא נסתר חישובם, הרי שעל הנתבע לשלם את כל התשלומים שהיו דרושים לשם אחסנת המיטלטלין, לרבות את התשלומים עבור אריזתם והובלתם, ובסך הכול משוערך ליום הגשת התביעה שכנגד, סך של 18,169 ₪ (2,657 ₪ עבור אריזה והובלה וסך של 15,512 ₪ עבור האחסנה). מן הטעמים שהובאו לעיל בעניין חובה של הנתבעת שכנגד לשאת בחובותיו של התובע הנובעים מן ההסכם, הרי שגם חיובים אלו חלים עליה לאור ערבותה לכל התחייבויות התובע מכוח ההסכם. פיצוי עבור שיפוץ הדירה 30. הנתבע הגיש את מכתבו של מר איתן אוחיון מיום 15.10.2006 (נ/16), שלפיו הוצאות שיפוץ הדירה היו בסך של 4,450 ₪, אשר כללו החלפת מנעול רב בריח שבור (800 ₪), תיקוני חורים בקירות, עבודות טיח והחלפת שתי דלתות (3,200 ₪) וכן תשלום עבור פינוי פסולת ועבור ניקיון הדירה (450 ₪). אוחיון אף העיד בעניין ביצוע העבודות שנעשו באמצעות פועל מטעמו. חרף טענות שונות של התובע, כי לכאורה לא פרץ את הדלת והתפלמסויות של הצדדים בעניין זה, דומה כי די בהודאת התובע עצמו, שאמנם פרץ את הדלת. בפרוטוקול הדיון מיום 17.9.2006 בעניין הבקשה להחזרת המיטלטלין, אמר התובע באופן ברור ומפורש "פרצתי את הדלת על-פי הוראת חוקר משטרה" (נ/2). מכאן שלא יכולה להיות מחלוקת שהתובע אמנם פרץ את הדלת וכי עשה זאת לאחר שכבר חתם על המסמך מיום 24.8.2009 (נ/3), שלפיו התובע רשאי "לעשות כל שימוש בדירה" ואף "להשכיר את הנכס" לאחרים. כך שבנסיבות אלו, לא רק שאסור היה לתובע להוסיף ולהיכנס אל הדירה, אלא אף אסור היה לו לפרוץ את הדלת. גם חזקה על התובע שידע זאת, אחרת היה פונה אל הנתבע ומבקש שיפתח עבורו את דלת הדירה. בדומה, לא הניח התובע כל תשתית ראייתית לטענתו, שלכאורה עשה כן על-פי הוראת חוקר משטרה. מה גם שאפילו הייתה ניתנת הוראה מעין זו, ספק אם ניתנה כדין וספק אם התובע אמנם אמר לאותו שוטר, ככל שהיה כזה, את העובדות לאשורן. בנסיבות אלו, על התובע לשאת בעלות החלפת המנעול, בסך של 800 ₪. באשר לשאר הוצאות שיפוץ הדירה, שכללו כאמור, תיקון חורים בקירות, עבודות טיח והחלפת שתי דלתות וכן פינוי הפסולת שנבעה מאותן עבודות, הרי שלא הוכח שאמנם התובע היה זה שהסב את כל אותם נזקים, ככל שהיו. כך גם לא הוכח מה היה מצב הדירה בעת כניסת התובע לגור בה. לפיכך אין הנתבע זכאי לפיצוי בגין הוצאות השיפוצים מעבר לעלות תיקון החלפת המנעול. מאחר שגם סכום זה נובע מההסכם ומהפרתו, ומן הטעמים שפורטו לעיל, אף הוא יחול גם על הנתבעת שכנגד. פיצוי בגין אובדן ימי עבודה ועבור עגמת נפש 31. משלא הוכח כמה ימי עבודה נדרש הנתבע לבטל בשל כך שנדרש לעסוק בענייני הדירה בשל התנהלות התובע, ואף לא הוכח מהו שכרו היומי, הרי שלא ניתן לחייב את התובע לפצותו בשל כך. עם זאת, קשה להתעלם מעגמת הנפש שנגרמה לנתבע בשל התנהלות של התובע. בגין כך יעמוד סכום הפיצוי על סך של 4,000 ₪. בסכום זה יישאו התובע והנתבעת שכנגד, שערבה לכל התחייבויות התובע מכוח ההסכם. טענת הקיזוז שטען התובע 32. התובע טען כי מכל סכום שבו יחויב הוא זכאי לכך שיקוזז סכום של 3,000 ₪ בשל כך שלטענתו, הותיר בדירה כסף מזומן בסכום זה. הנתבעים העלו טענות שונות בעניין זה, שלפיהן טענת הקיזוז לא הוכחה ואף לא נטענה כנדרש בדין. מאחר שאמנם טענת הקיזוז לא הוכחה ולפיכך ממילא יש לדחותה, הרי שאין עוד צורך לדון בשאר טענות הנתבעים בעניין טענה זו. תוצאת התביעה שכנגד שהגיש הנתבע נגד התובע והנתבעת שכנגד 33. בהתאם לאמור לעיל, סך כל החוב שעל התובע והנתבעת שכנגד לשלם לנתבע הוא בסך של 34,300 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה שכנגד (15.2.2009) ועד התשלום בפועל, לפי הפירוט הבא: 10,678 ₪ - חוב בגין דמי שכירות; 653 ₪ - חוב בגין צריכת חשמל וגז; 18,169 ₪ - הוצאות אריזת המיטלטלין, הובלתם ואחסונם; 800 ₪ - החלפת מנעול; 4,000 ₪ - פיצוי בגין עגמת נפש. ה. סיכום ומסקנות לפני סיום - הערה על תביעתו של התובע ועל התנהלותו 34. בחלק המפרט את עיקרי טענות הצדדים, ציטטנו מתוך דברי הנתבע 2 בסיכום טענותיו. שם אמר בין השאר, כי "כל הסאגה המשפטית של התיק שבכותרת, נעוצה בהתנהגותו חסרת תום הלב והמטעה של התובע, כלפי הנתבע 1, ובלעדיה לא היה הנתבע 2 נגרר בעל כורחו לסכסוך זה" (שם, פסקה 67). עוד הוסיף כי "הפתרון הפשוט הוא לכל בעיותיו של התובע בתיק זה שהוא יעשה את הדבר הפשוט וישלם את חובותיו" (שם, פסקה 75). אכן כך. כפי שאף עלה מדבריו של בא-כוח התובע, הטעם היחיד שעמד בבסיס ניהולה של התובענה הנדונה היה העובדה שהתובע התקשה, כך לטענתו, לשלם את סכום החוב שהוא חייב לנתבע. כמובא לעיל, בהודעתו לבית המשפט מיום 8.5.2008 אמר, כי לא עלה בידי התובע לגייס את הסכום הנדרש עבור אחסון החפצים ולטענתו הוא אף נדרש לתשלומים נוספים ובהם הפרשי הצמדה, ולפיכך "ימשיך התובע לנהל התובענה כרגיל". דברים דומים אמר בא-כוחו של התובע כאמור, גם בקדם המשפט מיום 11.6.2008, שבמהלכו אמר, "בדקנו ובררנו. נכון להיום אין בידי התובע אפשרות כספית כדי לממן את הוצאת החפצים מהמחסן. לכן כרגע נבקש להמשיך בהליך כמו שהוא". במילים אחרות, התובע לא כפר בחובו והוא אף לא יכול היה לכפור בו, שהרי למצער הודה, כי הוא חייב לשלם את דמי השכירות עבור שלושה חודשים (כפי שהודיע בעצמו לבית המשפט עוד בדיון הראשון מיום 17.9.2006 בעניין הבקשה לקבלת חפציו - נ/2). למרות זאת, מאחר שהודיע כי אין באפשרותו לשלם את חובו, ביקש "לנהל התובענה כרגיל" ו"להמשיך בהליך כמו שהוא". אכן חוסר תום-לב בניהול תביעה ואכן שימוש לרעה בהליכי משפט. שכן כאמור, התובע לא ניהל את תביעתו בשל אמונתו בצדקת טענותיו, אלא בשל כך שלטענתו, לא יכול היה לפרוע את חובו. אילו היה התובע מממן מכיסו את ניהולו של ההליך הארוך והמיותר (הבא לידי ביטוי בין השאר במספר לא מבוטל של דיונים המחזיקים שבעים ושניים עמודי פרוטוקול), כי אז החרשנו. אילו היה התובע נושא באופן אמיתי בחוב ובסכום שייפסק במסגרת פסק-דין זה, גם אז היינו נמנעים מלהעיר את הערותינו. אך לא כך. לא רק שהתובע הודה והצהיר כי אין באפשרותו לשאת בתשלום חובותיו, שרק גדלו מאז הוגשה התביעה, אלא שבמהלך בירורה אף התברר, ועניין זה אינו שנוי במחלוקת, כי התובע בעל חשבונות בנק מוגבלים וכי מתנהלים נגדו הליכים בלשכת ההוצאה לפועל בשל חובותיו ובין השאר, נקבע בעניינו הסדר של איחוד תיקים. התובע פשוט הרשה לעצמו להתנהל כפי שהתנהל ביודעו, כך נראה, כי בכל מקרה, שערה משערות ראשו לא תיפול ארצה. השאלה הקשה יותר נעוצה בייצוג של התובע באמצעות לשכת הסיוע המשפטי, הפועלת מכוח חוק הסיוע המשפטי, התשל"ב-1942 ומכיוון שכך, הרי שייצוגו המשפטי ממומן מכספי הציבור. סעיף 4 בחוק מסמיך את ראש לשכת הסיוע המשפטי לדחות בקשה לייצוג או להפסיק ייצוג בנסיבות הקבועות בו, כלהלן: "ראש הלשכה רשאי לדחות בקשת שירות משפטי, אם היה סבור שענינו של המבקש אינו אלא טרדני או קנטרני, או שאין לו על מה לסמוך, או שאין לו בסיס סביר מבחינת הדין, העובדות או הראיות, ורשאי הוא להורות שיופסק שירות שהוחל בו וכי המבקש יחזיר הוצאות שהוציאה הלשכה על שירות שנתנה, הכל כפי שנקבע בתקנות". נסיבות כמו המקרה הנדון מעוררות תהיות קשות ושאלות לא מעטות. בהן בין השאר השאלות, על מי לשאת בעלות ההליך ואם אמנם על הציבור לשאת בכך וזאת גם על דרך של מימון ייצוגו של התובע ובשל הבזבוז שנגרם לזמנו היקר של בית המשפט שהוקדש לתביעה הנדונה. כך גם נשאלת השאלה, ממי יוכלו הנתבעים להיפרע. תוצאת התביעות 35. תביעת התובע (מפרש X) נגד הנתבעים להשבת מיטלטליו, נדחית. התביעה שכנגד שהגיש הנתבע (אליהו X) נגד התובע (מפרש X) ונגד הנתבעת שכנגד (סטלה פינקוס) מתקבלת בכפוף לאמור לעיל. לפיכך על התובע והנתבעת שכנגד לשלם, ביחד ולחוד, לנתבע סך של 34,300 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה שכנגד (15.2.2009) ועד התשלום בפועל. כן ישלמו התובע והנתבעת שכנגד, ביחד ולחוד, לכל אחד מהנתבעים עבור הוצאות המשפט שהוציאו ועבור שכר-טרחת באי-כוחם, כלהלן: לנתבע 1 (אליהו X) ישלמו סך של 25,000 ₪ ולנתבע 2 (דויד פרינט) ישלמו סך של 20,000 ₪. כל התשלומים כאמור, ישולמו תוך שלושים יום מיום המצאת פסק הדין. פינוי מושכרשכירותפינוי