אי הקראת כתב אישום

מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא אי הקראת כתב אישום: זוהי בקשה מאת ב"כ המבקש להורות על שחרורו לאלתר, וזאת בשל כך שלא בוצעה הקראה תוך 30 יום מאז הוגש כתב אישום נשוא בקשה זו, כפי דרישת החוק. בעניין זה המסגרת הנורמטיבית עליה נסמך ב"כ המבקש, מצויה בסע' 60 לחוק המעצרים, יחד עם סע' 143 לחסד"פ. סע' 60 קובע כי: "נאשם שלאחר הגשת כתב אישום נגדו, היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום תקופה מצטרפת כדי 30 יום ומשפטו לא החל, ישוחרר מן המעצר בערובה וללא ערובה, ואולם רשאי ביהמ"ש לדחות את מועד תחילת המשפט בלא שישוחרר 30 ימים נוספים אם ביקש זאת הנאשם או הסנגור". בצד הוראת חיקוק זה קובע סע' 43 כי: "בתחילת משפט יקריא ביהמ"ש את כתב האישום באוזני הנאשם, ויסביר לו אם ראה צורך בכך את תוכנו אולם רשאי ביהמ"ש לא לעשות כן לגבי נאשם המיוצג ע"י סנגור, אם הודיע הסנגור לביהמ"ש, כי קרא את כתב האישום באוזני הנאשם והסביר לו את תוכנו, ואם אישר הנאשם את ההודעה, דברי הנאשם וסנגורו יירשמו בפרוטוקול". קריאת שתי הוראות חיקוק אלו, זו בצד זו, יש בה כדי להביא לכאורה לתוצאה לה עותר ב"כ המשיב, שכן אין מחלוקת שבתיק זה חלפו מעבר ל-30 ימים, ולא בוצעה הקראה, גם לא הקראה אשר זכתה לכינוי "הקראה פורמאלית". הפגם הכרוך באי הקראת כתב אישום, אינו פגם טכני, שכן עסקינן בסוגיות הנוגעות לחירותו של חשוד ואלו כאמור דורשות הקפדה על הוראות החוק. לדאבון הלב, מדובר בתופעה אשר בתי המשפט שבים ונדרשים לה פעם אחר פעם, וזאת בין אם בשל תקלות, בין אם טעות בתום לב, ובין אם בנסיבות אחרות בהן לא מבוצעת הקראה. פועל יוצא מכך הינו שמדובר "בשדה חרוש", אשר קיימת פסיקה ענפה לגביו, לרבות הכללים אשר על ביהמ"ש לשקול עובר למתן החלטתו, כאשר כבר יאמר בפתח הדברים כי אין המדובר בפגם אשר באופן אוטומטי יש להביא לשחרור המבקש ועל ביהמ"ש ליתן דעתו לרכיבים כאלה ואחרים, אשר בסופו של דבר יכריעו בשאלה האם ניתן לרפא את הפגם על ידי הקראה מאוחרת אם לאו. בבש"פ 1552/04 אבו עיסא - נ - מ"י, הניח כב' השופט חשין את המסוכנות הנשקפת מן המשיב כאחד מן הפרמטרים העיקריים אשר יש ועל ביהמ"ש לשקול עובר להחלטתו האם ניתן לרפא את הפגם אם לאו. מאידך, בבש"פ 1056/07, מטר - נ- מ"י, כב' השופט רובינשטיין שם את הדגש על משך הזמן בו מצוי אדם במעצר לא חוקי. בנוסף, בבש"פ 7829/10, בעניין ליאון טרמצין, שב והפנה כב' השופט דנצינגר לפרמטרים נוספים, בכללם האם נפלה שגגה או שמא הדבר נעשה בזדון, וכן בחינה מהותית, האם הלכה למעשה עצם אי הקראת כתב האישום הביאה לקיפוח זכותו של הנאשם לניהול ענייניו, ובדומה ראה בש"פ 7847/10. לא למיותר לציין, כי הפסיקה גם דנה בשאלה מיהו המותב אשר ראוי וישמע את הבקשה הנוגעת לכך, כפי שאף קרה ביחס לתיק זה, שכן לכאורה ריפוי הפגם ראוי שייעשה בפני המותב העיקרי, ומנגד שקילת אותן פרמטרים עליהן הצבעתי ראוי שתעשה בפני שופט המעצרים, שכן זה יכול להיחשף לעברו הפלילי, ולמסוכנות הנשקפת מן המשיב. ומן הכלל אל הפרט. עיון בפרוטוקול שנערך בפני כב' השופט אמוראי, היום, מגלה כי בוצעה הקראה בעניינו של המבקש, ולכאורה תוקן הפגם. לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, ובשים לב לכך שביהמ"ש היה זה שהורה בתחילה על שחרורו ובהמשך על מעצרו, וכן בשים לב ליתר הפרמטרים אותם אפרט, נדמה כי בנקודה זו יש להורות על שחרורו של המשיב בתנאים עליהם הורה. נתון ראשון ששמתי לנגד עיני, נוגע למשך התקופה בה המבקש מצוי לכאורה מבלי שבוצעה הקראה. המדובר בתקופה ארוכה ביותר, הנעה בין 30 יום לשיטתו של ב"כ המבקש, לבין 20 יום אליבא ב"כ המשיבה. בעניין זה, ב"כ המשיבה טוען כי אין המדובר ב-20 יום אלא ביומיים בלבד, תוך שהוא מפנה לדיון שנערך ביום 24.8.11 ובו ביקש ב"כ המבקש דחייה. לשיטתו אחת שהתבקשה דחייה ע"י ב"כ המבקש, הרי יש למנות מחדש את מניין הימים. ביחס לכך אין בדעתי לקבל טענה זו, שכן שונים הדברים לו היה נוכח המבקש באותו דיון, וב"כ המבקש ביקש דחייה. עניין דומה נדון כאמור בעניין בש"פ 7829/10, שאז ביהמ"ש בצדק ראה לנכון לציין כי במובן מסוים ב"כ המשיב לא פעל "כקצין בימ"ש", וביקש דחייה כאשר גם עליו להקפיד הקפדה בעניין זכותו של בימ"ש. עיון בפרוטוקול מגלה כי באותו דיון המשיב כלל לא הובא ועל כן ממילא לא יכולה הייתה להתבצע ההקראה ולכן אין בשכלול הנתונים כדי ללמד שאי עמידה במסגרת 30 יום רובצת לפתחו של ב"כ המבקש. משאמרתי את שאמרתי לגבי משך הזמן, אגיע לעיקר העומד בבסיס החלטתי ונוגעת לכך שביהמ"ש הוא זה שדן בבקשת המעצר מלכתחילה של מבקש זה וכאמור ראה לנכון לאפשר את שחרורו של המבקש, חרף האמור בכתב האישום המקורי. מבלי להקל ראש, כהוא זה ביחס לדברים שזה ביצע, הרי אין המדובר בכתב אישום ברף החמור, וביהמ"ש בבואו לערוך את האיזונים שעה שמדובר במבקש המצוי במעצר לא חוקי, נותן דעתו לכך שהורה על שחרורו, וזאת גם ללא קבלת תסקיר. עיינתי גם באותו כתב אישום הנוסף, שהביא למעצרו של המבקש, וביחס לכתב אישום זה חשוב לציין כי גם ממנו לא עולה תמונה המלמדת על מסוכנות רבתית, וכן את העובדה כי בסופו של אותו עיון חוזר המבקש נעצר, בין היתר, בשל כך שלא הוצגה כל חלופה בפני ביהמ"ש ולא בכדי ביהמ"ש לא סגר הדלת בפני ב"כ המבקש להציג חלופה נוספת, כפי שהדבר מוצא ביטויו בפרוטוקול מיום 25.9.11. הנה כי כן, משך הזמן בו זה מוחזק במעצר בלתי חוקי הינו רב ומשמעותי, כאשר מנגד כתב האישום, והמסוכנות הנשקפת מן המבקש, כפי שביהמ"ש התייחס אליה כאמור לעיל, אינה ברף הגבוה. זאת יאמר גם בשים לב לעברו הפלילי של המבקש, שאינו מכביד כלל ועיקר. זאת ועוד. על ביהמ"ש לערוך בחינה מהותית אם נפגעה זכותו של מבקש זה, אם לאו. האם הוא מבין את מהלך הדברים. גם ביחס לכך מצאתי כי בנסיבותיו של תיק זה ישנן נסיבות מיוחדות ולא דינו כדין כל מבקש אשר מתייצב בפני בימ"ש זה. ובמה דברים אמורים: בעניינו של מבקש זה התקבלו 2 חוו"ד פסיכיאטריות שגם אם מצאו אותו כשיר לדין הצביעו על בעיות נפשיות מורכבות, ואף ביהמ"ש התרשם במהלך הדיון כי זה סובל מהתנהגויות ותופעות אשר מתיישבות עם אותם דברים עליהם הצביע הפסיכיאטר המחוזי ב-2 חווה"ד שהוגשו בעניינו. נתון זה אף הוא עובר לשקילה האם באופן מהותי זה הבין את ההליכים המתקיימים בעניינו, מחזק אף את מסקנתי כי יש מקום להורות על שחרורו. בסופם של דברים, לביהמ"ש נתונה הסמכות להורות על שחרור בתנאים, ונדמה כי בשים לב לאמור לעיל, ותוך הטלת פיקוח תמידי בצירוף ערבויות, ניתן יהא לערוך את האיזון כאשר ברקע הדברים מדובר כאמור במעצר לא חוקי. לאור כל האמור לעיל, הנני מורה על שחרורו של המשיב בתנאים הבאים: א. מעצר בית מלא, בבית המשיב ב. המשיב יהיה בפיקוח מלא ותמידי, של אחיו ג. הפקדה כספית בסכום של 3,000 ₪. ד. איזוק אלקטרוני. ה. איסור יצירת קשר עם המתלונן, במישרין או בעקיפין, נשוא כתב אישום זה. ו. חתימת ערבות צד ג' של הבת בסכום של 10,000 ₪. הערבות אשר חתם אחיו של המשיב תמשיך לעמוד בעינה.משפט פליליכתב אישום