תקיפה עם מקל סנוקר

להלן פסק דין בנושא תקיפה עם מקל סנוקר: פסק דין הנשיא י. פלפל: 1. המערער הודה והורשע בביצוע עבירה של פציעה בנסיבות מחמירות, עבירות לפי סעיפים 334 ו 335(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק"), כאשר בתאריך 26.11.05, במרכז התיירות באילת, אחז בידיו מקל סנוקר וחבט באמצעותו בראשו של המתלונן , כשהמתלונן עומד כשגבו מופנה למערער. כתוצאה ממעשיו גרם המערער לחתך באורך של 10 ס"מ בראשו של המתלונן. המתלונן הופנה וטופל בבית חולים. המערער נידון לעבודות של"צ, מאסר על תנאי ותשלום קנס ופיצוי למתלונן. 2. הערעור מופנה כנגד עצם הרשעתו של המערער. 3. ב"כ המערער טוען, כי היה מקום להמנע מהרשעתו של המערער, מן הנימוקים הבאים: א. המלצתו של שירות המבחן שלא להרשיע את המערער. ב. הטענה, כי האירוע היה חד פעמי ואין זה סביר שהמערער יחזור בעתיד על מעשיו. ג. העדר עברו הפלילי. ד. עובדת היותו של המערער סטודנט לרפואה וכי הרשעתו בפלילים עלולה לסתום את הגולל על המשך לימודיו או אפשרות לעסוק ברפואה. ה. גילו הצעיר של המערער. ו. מעשיו של המערער היו תגובה להתגרות ממושכת מצד המתלונן. ז. קיום אינטרס ציבורי לסיוע למערער להגשים את ייעודו (לימודי רפואה). ח. הודאתו של המערער ונטילת אחריות על מעשיו וכן הבעת חרטה. 4. ב"כ המערער טען שהמערער למד באנגליה במסלול של "קדם רפואה" וכי הציונים שלו טובים, ו"לכן סביר להניח שהוא יתקבל ללימודי רפואה לאחר שיסיים את הלימודים הנוכחיים". מהאישור מע/1 שנכתב ביום 16.12.05 שהוגש ע"י המערער, למדים שהמערער למד בקורס של BIOMEDICAL SCIENCAS. הקורס התחיל ב-26.9.06 והסתיים ב-31.8.08 באוניברסיטתBRAVNEL בלונדון (ראו מע/1). יצויין שהעבירה כלפי המתלונן נעברה ב-26.11.05. מהמסמך הנ"ל ברור שלא מדובר בבית ספר לרפואה וגם לא שמדובר במקצוע שכונה על ידי הסניגור "קדם רפואה". לא הוכח לנו שהמערער נרשם באיזו שהיא פקולטה בעולם ללימודי רפואה. ההיפך הוא הנכון, בבית משפט השלום המערער טען (בעמוד 5 לפרוטוקול בית משפט השלום), כי החל ללמוד רפואה, טענה שעתה ברור שאינה נכונה גם לאור מע/1. יצויין שהמערער טען שהוא סיים לבצע את עבודות השל"צ. לעניין הנזק שצפוי למערער בעצם הרשעתו, הפנה, ב"כ המערער, את ביהמ"ש לסעיף 4 לפקודת הרופאים, לפיו רק אדם "הגון" יכול לקבל רישיון לעסוק במקצוע. 5. המשיבה מבקשת להותיר את ההרשעה על כנה, כיוון שלגרסתה חשיבותה של ההרשעה הנה בידיעת הציבור "שמי שעושה מעשים כפי שעשה המערער יורשע בדין ... הקלות הבלתי נסבלת שבה הילדים נוהגים באלימות אחד כלפי השני, זה בין היתר תוצאה של ענישה וותרנות של המערכת להתנהגותם". 6. אחד מפסקי הדין החשובים הדנים בסוגיית אי הרשעה הנו ע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3), 337 ,עמ' 341-342, שם נקבע, כי - "תכליתו של סעיף 71א לחוק, כפי שהיא משתקפת גם מן ההסטוריה החקיקתית שלו, דומה איפוא לתכלית סעיף 1 לפקודת המבחן, המאפשר, כאמור לעיל, להטיל מבחן ללא הרשעה. מטרת שני אמצעים אלה הינה שיקומית. ואולם, כידוע, שיקומו של נאשם - הגם שהוא מהווה שיקול מהותי שלציבור כולו עניין בו - הינו אך אחד משיקולי הענישה, שאליו מתווספים שיקולים אחרים הנובעים מאופיה של העבירה. אכן, ענישתו של נאשם היא אינדווידואלית, ובית-המשפט בוחן עניינו של כל נאשם ונאשם ואינו קובע את עונשו אך על-פי מהות העבירה. ואולם, מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים, ובעבירות שקורבנן אינו הפרט אלא הציבור כולו אף הוקעת מעשי העבירה - בצירוף מדיניות ענישה אחידה ככל האפשר על -יסוד שיקולים אלה - כל אלה משמשים כגורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של הנאשם. הימנעות מהרשעה אפשרית איפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם; ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל(הדגשה שלי - י.פ.)". כמו כן, ראה בע"פ 3301/06, יעקב ביטי נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(4), 1000 עמ' 1001, שם נפסק, כי - "ביסוד החלטה שלא להרשיע נאשם, עומדים בעיקרם שיקולים שעניינם בשיקום הנאשם. בע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337 (להלן - כתב) נקבע כי "הימנעות מהרשעה [הינה] אפשרית ... בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על הרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים ..." (שם, בעמ' 342, מפי השופטת דורנר). כמו כן, פורטו בעניין כתב שיקולים שונים של שירות המבחן - בהמליצו על הימנעות מהרשעה - כשיקולים שאכן יש להביאם בחשבון, כשמנגד עומדים שיקולים נוספים, וביניהם חומרת העבירה ונסיבותיה, כמו גם האפקט הציבורי של ההרשעה (שם, בעמ' 344, מפי המשנה לנשיא ש' לוין). בענייננו, המערער אכן עומד בקריטריונים שונים שהמשנה לנשיא לוין מנה בעניין כתב ככאלה התומכים בהימנעות מהרשעה. כך, בעניין יחסו אל העבירה וחרטתו; כך, בשאלת הסבירות שיעבור עבירות נוספות; כך, בעניין השפעת ביצוע העבירה עליו במישור הרגשי; ההשפעה האפשרית של הרשעה על תחומי פעילותו השונים והמגוונים; ועוד. ברם, כפי שצוין בעניין כתב, יש להביא בחשבון גם שיקולים הקשורים בחומרת העבירה, בנסיבות שבהן בוצעה ובאפקט הציבורי שיש להרשעה (כמו גם להימנעות ממנה). בעניין זה, כך נראה, אין אנו רואים עין בעין עם המערער את חומרת העבירה ונסיבות ביצועה, כפי שאלו עולים מכתב האישום המתוקן. אין להקל ראש כלל וכלל במעשיו של המערער: בריחה בנסיעה מתוך מחסום בכוונה להתנגד לעיכוב או מעצר כדין, על אף הוראות אנשי כוחות הביטחון כי יעצור. אפשר שנסיבות אלו אינן ממקמות את מעשיו של המערער ברף הגבוה של העבירה החמורה מבין השתיים שבהן הורשע - חבלה בכוונה מחמירה - אך עדיין מדובר בסוג עבירה ובנסיבות שלא ניתן להשלים עמן, ואין הן מאפשרות, לדידנו, הימנעות מהרשעה". בענייננו הוגשו לבית משפט קמא שני תסקירים מאת שירות המבחן, המתייחסים למערער, לשם בחינת סוגיית ההרשעה. בתסקיר מיום 19.08.06, נכתב, כי "אנו מתרשמים מבחור חיובי, כנה, בעל ערכים נורמטיביים ולא תוקפן, אשר ביצע את העבירה על רקע תחושות נבגדות, עלבון וכעס מתמשכים ... להערכתנו קיים קשר בין גילו הצעיר לקשייו בהתמודדות עם תחושות אלו ... המלצתנו לנוכח התרשמותנו החיובית ממנו, התפתחותו התקינה והנורמטיבית, העדר מעורבותו בפלילים עד כה ולמול הסיכון כי אפשרויותיו התעסוקתיות תפגענה, הינה לבטל את הרשעתו בדין". בבית משפט קמא נטענו ע"י ב"כ המערער טענות אחרות על הרקע למעשה העבירה של המערער, לא תחושת "נבגדות עלבון וכעס מתמשכים" אלא רקע רומנטי והקנטה של המערער ע"י המתלונן. אגב, המערער לא ביקש לעלות על דוכן העדים כדי להסביר את עמדתו. מכל מקום גם אם העבירה נעברה על רקע תחושת נבגדות וגם בגין העלבתו - המערער נזקק למעשה אכזרי ומסוכן כדי "להעניש" את המתלונן. אם הפציעה בראש היתה עמוקה יותר, יתכן שהיה נגרם למתלונן נזק בלתי הפיך. גם התסקיר המשלים, מיום 17.12.06, המליץ להמנע מהרשעתו של המערער, בשל האפשרות לפגיעה ממשית בעתידו המקצועי של המערער. סוף דבר, בית משפט קמא, לא קיבל את המלצת שירות המבחן ובגזר דינו, לאחר שבחן את כל הטענות שהועלו בפניו וקבע, כי אין בנסיבותיו האישיות של המערער "כדי להוות משום 'תכשיר פלא' להסרת כתם ההרשעה ...". גם לאחר שקבע, בית משפט קמא, כי לא הוכח בפניו כי הרשעתו של המערער בפלילים תחבל בלימודיו, המשיך ובחן את האפשרות מתוך ספק לקיומה של האפשרות וקבע - "התנהגותו הנטענת של המתלונן, אינה מצדיקה התנהגות בריונית נגדית כפי זו בה בחר הנאשם, ובדיוק כפי זו ממנה חשש הנאשם ... הדברים הם מקל וחומר בעניינו של הנאשם, כשתכונות כשיקול דעת וקור רוח אינן זרות לעיסוקו העתידי ... מניע עמוק ככל שיהיה, נסוג כנגד התנהגות נורמטיבית ושקולה וסבירה המצופה מהנאשם, כשהתנהגות הבאה לחסל חשבונות בכח הזרוע, ראויה לכל גנאי ...". בע"פ (באר-שבע) 7147/05, מדינת ישראל נ' מיכאל זיס ואח', תק-מח 2006(2), 8184 ,עמ' 8190, נידון, בין היתר, מקרה של רופא כירורג אשר הורשע בביצוע עבירה של סיוע לזיוף שטר כסף לפי סעיף 462(2) + 31 לחוק ושם נפסק - "במקרה שבפנינו, אמנם מדובר בעבירה ראשונה של שלושת הנאשמים ואמנם מדובר במי ששרות המבחן המליץ שלא להרשיעם בדין, אך נוכח מהותה של העבירה אותה עברו המשיבים והצורך בהרתעת הרבים, בצרוף מדיניות ענישה אחידה ככל האפשר על יסוד שיקולים אלה, מחייבים ענישה של ממש, שהרשעה לצידה. שיקולים אלה, יש בהם כדי לגבור על שיקולי השיקום של המשיבים שבפנינו. אמנם נכון, כי ייתכן והמשיב מס' 1 יפוטר מעבודתו בשל הרשעתו בדין, אך עולה במפורש מעובדות כתב האישום בו הודה, כי היה מעורה באופן אקטיבי בכל המעשים, וכי היה זה הוא אשר תאם ותיווך בין המשיבים האחרים לבין אותו "דימה" שסיפק למשיבים 2 ו-3 את הכסף המזויף. יתכן גם, שהמשיב מס' 3 לא יוכל לעבוד בבסיסי צה"ל במסגרת פרוייקטים של משרד הבטחון, ואולי ההרשעה אף תפגע באפשרות העסקתו העתידית של המשיב מס' 2 (דבר שנאמר אך לא תועד בכל בסיס עובדתי שהוא), אך לא ניתן להימנע מהרשעה רק על מנת שהמשיבים יוכלו לעסוק במקצוע המציב משוכות אתיות למבקשים לעסוק בו. משוכות אלה נועדו להגן על הציבור ולשמור על צביונו של המקצוע וטוהר מידותיו. קיומן של משוכות כאלה אינו נימוק לאי הרשעה ואין לאפשר למשיבים להתגבר עליהן ו"לעקוף" אותן באמצעות כלי זה. הנזק שייגרם למשיבים במידה ויורשעו אינו בלתי מידתי למעשיהם, אלא הוא תוצאה ישירה של מעשיהם, תוצאה המוכתבת מטיב המקצוע שהם מבקשים לעסוק בו (הדגשה שלי - י.פ.)". לאחרונה ניתן פסק דין - ע"פ 4370/07 (באר-שבע) מדינת ישראל נגד עזריה משה, ובו נסקרה הפסיקה הרלוונטית לעניינינו. במקרה הזה החליט בית משפט קמא שלא להרשיע את המשיב, אשר סיים את לימודי ראיית החשבון והיה מעוניין לשמש כרואה חשבון, בביצוע עבירה של קבלת דבר במרמה. המשיב הגיש למוסד לביטוח לאומי תביעה לתשלום דמי אבטלה תוך התעלמות מהרובריקה של "הכנסות בתקופת האבטלה", כאשר בפועל עבד כמרצה בשני מקומות שונים ואף שלושה. בית משפט זה החליט ברוב דעות להרשיע את המשיב וקבע, כי - "לא יעלה על הדעת שאדם שסיים למעשה את לימודי ראיית החשבון ומעוניין לשמש כרואה חשבון יהיה אדם שעבר עבירה של קבלת דבר במירמה, שכן רשויות המדינה, לרבות המוסד לביטוח לאומי, אמורות לסמוך על דיווחים של בעל מקצוע מסוג זה ואם הוא עבר עבירה של קבלת דבר במירמה, מי לידינו יתקע שהוא לא יכפה על עבירות כאלו שנעברו על ידי מבוקריו". לאחר שבחנתי את מכלול טענות הצדדים ושקלתי את השיקולים המותווים בפסיקה, אינני רואה כל מנוס מלהותיר את הרשעתו של המערער על כנה. אין להקל ראש בביצוע העבירה אותה ביצע המערער, כאשר המתלונן נמצא כשגבו פונה אליו. לקיחת האחריות מצד המערער, הבעת החרטה על מעשיו, עברו הנקי, היותו צעיר בגיל אין בהם די כדי לגבור על האינטרס הציבורי, בסוג עבירה שכזו ובנסיבות שהתבצעה. אכן מצער הוא שהמערער, המייעד עצמו למקצוע הרפואה, התנהג בצורה כל כך מבישה וברוטאלית שאין מנוס מלהרתיעו ולהביא את חשיבות האינטרס בהרתעה מפני מעשים שכאלו על ידי הרשעתו. לפיכך אני מציע לדחות את הערעור. י. פלפל - נשיא נ. הנדל - ס. נשיא אני מסכים. נ. הנדל - ס. נשיא א. ביתן - שופט אני מסכים. א. ביתן - שופט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא.משפט פליליאלימותתקיפה