להלן פסק דין בנושא שחרור על תנאי אחרי ריצוי שני שליש ממאסר: פסק דין 1. העותר מרצה עונש מאסר ראשון בן 9 שנים, מאז היותו בן 19, בגין הרשעתו בת.פ. 371/91 (בימ"ש מחוזי בנצרת) בעבירות של קשירת קשר לפשע, עבירות נשק, השחתת גוף, אימון צבאי, השתייכות לארגון טרור, השמדת ראיות, שיבוש מהלכי משפט ועבירות נוספות, בגין אירועים שהתרחשו בשנת 1999, שעניינם השתייכותו ופעילותו של העותר במסגרת ארגון עז-א-דין אל קאסם (להלן: "הארגון"). המבקש עותר כנגד החלטת המשיבה 1(להלן: "הוועדה") מיום 21.3.07 שלא לשחרר אותו על תנאי, לאחר שריצה למעלה משני שליש ממאסרו. 2. הועדה דנה לראשונה בבקשת העותר לשחרור על תנאי ביום 19.7.06 ודחתה אותה, לאחר שקבעה כי העותר הוא אסיר בטחוני, שביצע את עבירותיו על רקע אידיאולוגי, ומטעם זה גלומה בו מסוכנות קשה. הוועדה קבעה כי קיים חשש אמיתי ומשמעותי שעם שחרורו יחזור העותר לבצע עבירות דומות ולכן שחרורו על תנאי עלול לסכן את הציבור. 3. בתאריך 6.12.06 דן בית המשפט המחוזי בת"א בערעור שהגיש העותר על ההחלטה הנ"ל ובהמלצת ביהמ"ש חזר בו העותר מעתירתו לאחר שנקבע בפסק הדין שעניינו יוחזר לדיון בפני הוועדה, תוך שתוסב דעתה לחומר מודיעיני שיתכן ויהיה בו כדי לתמוך בעמדתו של העותר. 4. ביום 21.3.07 דנה הוועדה בשנית בבקשת העותר. לאחר ששמעה את דברי ב"כ הצדדים והעותר ועיינה בגזר דינו של העותר, בחוו"ד שב"ס ובחוו"ד שב"כ דחתה את הבקשה. בהחלטתה קבעה הוועדה שמדובר בעבירות חמורות ביותר שבוצעו ע"י אזרח ישראל, וגם אם חלפו 8 שנים מתחילת מאסרו של העותר, שחרורו עלול לסכן את הציבור. 5. ב"כ העותר טען בפני הוועדה שהעותר מביע חרטה על מעשיו, וחל שינוי בתפיסת עולמו, תוך שהוא מפנה את הועדה לחוו"ד של השב"ס ולמסגרות הלימודיות שהעותר לקח בהן חלק במסגרת מאסרו. 6. בפתח החלטתה תיארה הוועדה את התנהגותו של העותר שהוא יליד 1979, תושב הכפר משהד, אשר הושפע מאימאם במסגרת לימודי דת האיסלאם ונגרר להצטרף לארגון, שמטרתו חטיפת יהודים ומלחמת ג'יהאד בהם. העותר אף עבר אימוני נשק וביצע משימות של איסוף מידע, רישומים ותצפיות שהיו אמורים לשמש לצורך פיגועים. בתאריך 5.9.99 אמור היה העותר, ביחד עם חבר נוסף בארגון, לבצע פיגוע באוטובוס היוצא מחיפה באמצעות תיק שבו חומרי נפץ, אותו הם היו אמורים להניח בתא המטען באוטובוס. מסיבה בלתי ידועה התפוצץ המטען מוקדם מן הצפוי, וגרם למות חברו של העותר. 7. הוועדה התייחסה לאמור בגזר דינו של העותר, בו נקבע כי מדובר בעובדות ובנסיבות קשות וחמורות, אך בהתחשב בגילו הצעיר של העותר, בעברו הנקי והיגררותו אחר האימאם, וכן בחרטה ובהודאה שמסר, תוך שהוא מפרט ומשחזר את האירוע - קיבל בית המשפט את הסדר הטיעון שנכרת בין הצדדים, וגזר עליו 9 שנות מאסר. 8. הוועדה ביססה החלטתה גם על חוות דעת שב"ס מיום 7.1.07, לפיה לחובתו של העותר עבירות משמעת שעבר מאז חודש נובמבר 2002 כשהפריע בזמן חיפוש, סירב לבצע הוראה חוקית של סוהר, השתתף בשביתת רעב בשנת 2004, ונפתח לו תיק חקירה עקב תקיפת סוהר. מחלקת המודיעין בשב"ס דיווחה שהעותר הוא אסיר דומיננטי, נציג של ארגון חמאס, ובעבר הוא הסית את אסירי האגף כנגד הנהלת בית הסוהר. הוועדה הסתמכה גם על חוו"ד שב"כ מיום 11.2.07, לפיה חרף השינוי בהשתייכות הארגונית של העותר, שעבר מארגון החמא"ס לתנא"ס, הוא עומד בהתנגדותו לשחרורו המוקדם, לאור התנהגותו החמורה בקשר לביצוע העבירות, התנהגותו במהלך מאסרו וכן המצב הבטחוני ששורר במדינה. טענות ב"כ העותר 1. הועדה התעלמה מהעובדה שהעותר עבר את העבירות בהיותו צעיר ולאחר שהושפע ע"י מבוגר שניצל את גילו הצעיר ואת חוסר ניסיונו. 2. העותר הודה במעשיו והתחרט עליהם, ולפיכך הגיעו הצדדים להסדר טיעון ובו טווח ענישה שנע בין 10-7 שנים. עצם העובדה שהפרקליטות הייתה מוכנה מבחינה עקרונית להסתפק במסגרת עסקת טיעון בתקופה הפחותה מזו שהעותר כבר ריצה, מלמדת על כך שמסוכנותו התאיינה זה מכבר. 3. אירוע התקיפה המיוחס לעותר בבית הסוהר שנוי במחלוקת, שכן לטענת העותר הוא הותקף ע"י הסוהרים. העותר אף הגיש תלונה בגין אירוע זה, אך טרם נתקבלה החלטה עניינית בה. מלבד אירוע זה לא נרשמו לחובת העותר אירועים חריגים או התנהגות בלתי הולמת, ונוכח התנהגותו החיובית התאפשר לו לעבור קורסים ולהשתתף בחוגים. 4. הטענה בדבר מסוכנותו של העותר היא טענה כללית, וגם אם יש בה ממש הרי אין חולק שבעוד שנה העותר ישוחרר ממאסרו ללא כל תנאי. בטענה כללית זו יש משום שלילת האפשרות לשחרור מוקדם של כלל האסירים הביטחוניים. 5. על הועדה היה לשקול במניין השיקולים, מעבר לחומרת העבירה, גם את הנתונים העומדים לזכותו של העותר כגון עברו הנקי, היות המאסר מאסרו הראשון, סיכויי שיקומו ושילובו מחדש בחברה הנורמטיבית, אך הוועדה הסתפקה בבחינת מסוכנותו של העותר בעבר, ולא בדקה את מסוכנותו בעתיד, שעל העדרה ניתן ללמוד מהחרטה שהביע והצהרותיו בעניין זה. העותר למד את לקחו, שינה את דעותיו, התארס ועתיד להתחתן לאחר שחרורו, והוא טוען שאינו מאמין עוד בדרך האלימות. 6. החלטת הועדה פוגעת באינטרס הלגיטימי של העותר באופן שאינו מידתי, ומנוגדת לתכלית החוק ולכוונת המחוקק. החלטת הועדה לוקה בשיקול דעת בלתי ענייני ובלתי ראוי. ועולה כדי חריגה ממתחם הסבירות. תגובת ב"כ משיב 2 1. העבירות בגינן מרצה העותר את מאסרו הן יוצאות דופן בחומרתן, כפי שנקבע בגזר הדין. 2. התמונה העולה מהדו"חות ומהמידעים החסויים שהוצגו בפני הוועדה היא שהעותר הוא מנהיג דומיננטי שלילי, שלא זנח את השקפתו האידיאולוגית בין כתלי הכלא, ואין בשינוי בהשתייכותו הארגונית כדי להפחית ממסוכנותו. לפיכך, שחרורו של העותר על תנאי ייצור סיכון לביטחון המדינה ולשלום הציבור. 3. העובדה שזה מאסרו הראשון של העותר והעובדה שהתנהגותו הגלויה בבית הסוהר הנה לרוב תקינה - שוקלות פחות מיתר השיקולים שהובאו לעיל, שכן בעבירות מסוג אלה שביצע העותר יש ליתן משקל ממשי לחומרתן ולהשקפה האידיאולוגית שעומדת בבסיסן. 4. ב"כ המשיב 2 ציינה שאמנם מספר השחרורים על תנאי בעבירות ביטחוניות הוא מועט, אך לא בלתי קיים. באשר לעותר עצמו, אין בעובדה שנותרו לו רק 10 חודשים לסיום ריצוי מלוא תקופת מאסרו כדי להוות שיקול לזכותו, שכן השב"כ סבור שמסוכנותו לא אויינה, ושינוי השתייכותו הארגונית לא מפחיתה מרמת מסוכנותו. דיון 1. סעיפים 3 ו-9 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: "החוק") מעגנים את קביעת הוועדה שחומרת המעשים והעבירות בגינם מרצה העותר את מאסרו מהווה שיקול מרכזי בבחינת מסוכנותו אם ישוחרר על תנאי. הנטל להצדיק את שחרורו על תנאי מוטל על העותר, ועליו להוכיח קיומם של שני תנאים מצטברים: האחד, שהוא ראוי לשחרור מוקדם, והשני, ששחרורו אינו מסכן את שלום הציבור (ראה רע"ב 2546/06 טאלב גית נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-על 2006 (3), 1267). עמדה זו עולה בקנה אחד עם ההנחה המובנית כי אין לאסיר זכות מוקנית לשחרור על תנאי בטרם השלים את מלוא תקופת מאסרו, וכי עליו להוכיח את קיומם של שני התנאים האמורים בטרם תינתן לו הזכות לשחרור מוקדם (ראה ע"א 2/83 ועדת השחרורים נ' אסיאס, פ"ד לז(2), 688) 2. אמנם בד"כ אין באופי העבירה כשלעצמו, כדי להצדיק את המסקנה שהאסיר אינו ראוי לשחרור מוקדם, שכן יש להתייחס לכל אסיר באופן פרטני, תוך שקילת נסיבותיו האישיות (ראה ספרו של א' שרון, שחרור מוקדם ממאסר, עמ' 160), ואולם, כבר נקבע כי חומרתן יוצאת הדופן של העבירות, כמו אלה שביצע העותר, היא סיבה העומדת בפני עצמה למניעת שחרורו על תנאי. כך נקבע בבג"צ 1920/00 גלאון נ' ועדת השחרורים, פ"ד נד(2), 313, מפי כב' השופט אור: "אכן, אופייה של העבירה, כשלעצמה, אין די בו, בדרך כלל, כדי להסיק שאין האסיר ראוי לשחרור מוקדם. אולם ישנם סוגי עבירות, אשר אופיין החמור והמיוחד ודרך ונסיבות ביצוען, עשויים להצביע, כשלעצמם, על מסוכנותו של האסיר, ועל החשש מפגיעה בביטחונו של הציבור כפועל יוצא משחרורו המוקדם (ראו בג"צ 281/61 שם טוב נ' ועדת השחרורים שליד שירות בתי הסוהר [5], פ"ד ט(3), 2063). עבירות המבוצעות על רקע לאומני-אידיאולוגי עשויות, בנסיבות מסוימות, להיכנס לגדר זה". 3. אין ספק שהמעשים בגינם הורשע העותר הם מעשים חמורים שבוצעו על רקע אידיאולוגי, ע"י אזרח ישראלי, מתוך רצון ברור לקטול חייהם של חפים מפשע. העובדה כי רק בנס לא קופדו חיי אדם, פרט למפגעים עצמם, אינה מפחיתה מחומרת המעשים ומהכוונה שעמדה מאחוריהם. מעשים אלה מהווים סכנה שורשית לביטחון הציבור והמדינה, משפיעים על התנהלותו של הציבור מידי יום ועל שגרת החיים. לאופי המעשים יש להוסיף גם את המצב הביטחוני השורר במדינה, גם בימים אלה, דבר שמהווה שיקול לגיטימי במניין השיקולים לבחינת מסוכנותו של העותר אם ישוחרר על תנאי. 4. אין בשינוי שחל בהשתייכותו הארגונית של העותר כדי להפיג את מסוכנותו, שכן עפ"י חוות דעת שב"כ והמיידעים החסויים שהוצגו בפני הוועדה ובפנינו, העותר ממלא תפקיד דומיננטי בקרב חברי ארגונו, התנהגותו בבית הסוהר שלילית, וקיים חשש פן ישוב ויבצע פעילות חבלנית עוינת כנגד מדינת ישראל אם ישוחרר על תנאי. 5. לאור כל האמור לעיל, קביעת הוועדה לפיה אין לשחרר את העותר על תנאי בשל מסוכנותו היא סבירה ומוצדקת, ואין כל נימוק להתערב בה. 6. לפיכך, אנו דוחים את העתירה.שחרור מוקדם מהכלאשחרור על תנאימאסר