שחרור ממעצר עקב אי תחילת המשפט

להלן החלטה בנושא שחרור ממעצר עקב אי תחילת המשפט: החלטה בפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (סגן הנשיא נ' הנדל) מיום 22.11.2007 בתיק ב.ש. 22014/07, שבה נדחתה בקשתו של העורר לשחררו ממעצרו עד תום ההליכים, מן הטעם שחלפו למעלה משלושים ימים מאז נעצר העורר ומשפטו טרם החל. לטענת הסנגור, מצוות סעיף 60 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) היא כי ישוחרר העורר ממעצרו. 1. השתלשלות ההליכים בעניינו של העורר היתה כמפורט להלן: ביום 11.10.2007 הוגש כתב האישום נגד העורר בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. כתב האישום ייחס לעורר (הנאשם 1 בכתב האישום) ולנאשם 2 בכתב האישום עבירות של שוד לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), והפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק העונשין. בנוסף, יוחסה לעורר עבירה של הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין. עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. ביום 28.10.2007 התקיים בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופטת ד' אבניאלי) הדיון הראשון בתיק, שנועד להקראת כתב האישום. הדיון התקיים בהעדרו של העורר, עקב תקלה שבגינה לא הובא מבית המעצר. במהלך הדיון הודיע סנגורו דאז של העורר: "אני מצהיר לפרוטוקול שאני מסכים לראות את ישיבת היום כתחילת המשפט. אני מצהיר שכתב האישום הוקרא.... והמענה ייעשה במועד מאוחר יותר". חרף הצהרה זו, ביקשה באת-כוח המשיבה, כי תתבצע הקראה בנוכחותו של העורר לא יאוחר מיום 11.11.2007, בטרם יחלפו שלושים ימים ממועד הגשת כתב האישום. ביום 11.11.2007, שבו מלאו שלושים ימים להיותו של העורר נתון במעצר, התקיים דיון נוסף בבקשת המעצר בפני בית המשפט (השופטת ד' אבניאלי). אולם התקלה חזרה בשנית, והעורר לא הובא מבית המעצר אף לדיון זה. לא זו בלבד, אלא שאף סנגורו דאז של העורר נעדר מן הדיון, לאחר שהגיש הודעה לבית המשפט ביום הדיון, לפיה הוא משתחרר מייצוג הנאשם. בית המשפט הבהיר בהחלטתו מאותו היום, כי לפי הוראות החוק היה על הסנגור לבקש מבית המשפט לשחררו מייצוג, ולא להודיעו על כך. בית המשפט הורה בהחלטתו, כי ייבדקו הסיבות שבגינן לא הובא העורר לשני הדיונים שהתקיימו בעניינו. עוד הורה בית המשפט, כי ימונה לעורר סנגור מטעם הסנגוריה הציבורית. הדיון נקבע למתן מענה לאישום ליום 21.11.2007, היינו, למועד שבו ימלאו ארבעים ימים למעצרו של העורר. ביום 21.11.2007 הגיש בא-כוח העורר, אשר מונה לו מטעם הסנגוריה הציבורית, בקשה דחופה לבית המשפט קמא, שבה התבקש שחרורו של העורר ממעצר, בשל היותו עצור למעלה משלושים ימים מבלי שהחל משפטו. בקשה זו נסמכה על הוראת סעיף 60 לחוק המעצרים, שזו לשונה: "שחרור באין משפט 60. נאשם, שלאחר הגשת כתב האישום נגדו היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום, תקופה המצטרפת כדי שלושים ימים ומשפטו לא החל, ישוחרר מן המעצר, בערובה או ללא ערובה;..." (ההדגשה הוספה - ד' ב'). לטענת העורר, הדיון שהתקיים בהעדרו ביום 28.10.2007 לא היווה תחילת משפט, כהגדרתה בחוק, ולפיכך, לפי מצוות סעיף 60 שלעיל, היה על בית המשפט לשחררו ממעצר לאלתר. ביום 22.11.2007 ניתנה החלטת בית המשפט בבקשה האמורה. בית המשפט (סגן הנשיא נ' הנדל) קבע בהחלטתו, כי תכליתו של סעיף 60 התקיימה בנסיבות העניין, ולפיכך אין מקום להורות על שחרורו של העורר על יסוד מצוות סעיף זה. משכך, הבקשה נדחתה. על החלטה זו הוגש הערר שבפניי. 2. אין חולק, כי ביום מתן ההחלטה נשוא הערעור שלפניי היה העורר נתון במעצר למעלה משלושים ימים. השאלה שעמדה לפתחו של בית המשפט קמא בעת מתן החלטתו מיום 22.11.2007 היתה האם יש לראות בדיון שהתקיים בהעדרו של העורר ביום 28.10.2007 תחילת משפט, כמשמעותה בחוק. לטענת העורר, הדיון האמור לא קיים את תנאיו של סעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי), המגדיר מהי תחילת המשפט. וזו לשונו של הסעיף: "תחילת המשפט 143. בתחילת המשפט יקרא בית המשפט את כתב האישום באזני הנאשם, ויסביר לו, אם ראה צורך בכך, את תוכנו, אולם רשאי בית המשפט לא לעשות כן לגבי נאשם המיוצג על ידי סניגור, אם הודיע הסניגור לבית המשפט, כי קרא את כתב האישום באזני הנאשם והסביר לו את תכנו, ואם אישר הנאשם את ההודעה; דברי הנאשם וסניגורו יירשמו בפרוטוקול." בצדק טען העורר, כי תנאי הסעיף לא התקיימו במלואם. ראשית, העורר לא אישר את דבר הודעתו של הסנגור לפיה קרא האחרון את כתב האישום באזניו. שנית, העורר לא אישר, כי כתב האישום הוסבר לו על ידי בא כוחו, וכי הוא הבין את תוכנו. שלישית, דברי העורר לא נרשמו בפרוטוקול כמצוות הסעיף, אלא דבריו של סנגורו דאז בלבד. משכך, לשיטת העורר, הדיון שהתקיים ביום 28.10.2007 לא היווה "תחילת המשפט". על כך השתית העורר את טענתו, שלפיה הוא נתון במעצר בלתי חוקי המחייב את שחרורו לאלתר. 3. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר שבפניי, הגעתי לכלל מסקנה, כי בנסיבות העניין, אין מקום להורות על שחרורו המיידי של העורר. פסיקתו של בית משפט זה הבהירה בהזדמנויות רבות, כי הפרשנות הראויה למושג "תחילת משפט" הינה פרשנות תכליתית-מהותית, ולא טכנית-דווקנית. הסעיף נועד להבטיח, כי הנאשם יבין את תוכן ההליך המתנהל נגדו, כך שהבנה זו תהווה ערובה לזכותו להתגונן וליכולתו להיערך כראוי למשפטו (ראו: בש"פ 196/97 מרטינז נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 591 (1997) (להלן: עניין מרטינז); בש"פ 1948/03 שילון נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2) 869 (2003) (להלן: עניין שילון); וכן ראו לאחרונה: בש"פ 9130/07 נאסר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.11.2007)). לפיכך, במקום שבו לא בוצעה הקראה פורמלית, יש לבחון, האם הובטחה תכלית זו באמצעים אחרים. במקרה דנן, אכן נפל פגם בניהולו של ההליך. פגם זה נגרם בגין התקלות שמנעו את הבאתו של העורר לדיונים. למרות המאמצים שנעשו כדי לקיים את תחילת המשפט במועדו, לא מולאו דרישות החוק. יש בפגם האמור כדי לפגוע בזכותו של העורר להיות נוכח בתחילת משפטו, ולהודיע לבית המשפט האם אכן הוקרא באזניו כתב האישום והאם תוכן האישום ידוע לו. עם זאת, הפגם שנפל בהליך ניתן לתיקון מכאן ואילך. לשאלה מה תוצאתו של הפגם שנפל בהליך במועד הרלוונטי אין מענה חד וברור. לכאורה, משחלפו שלושים ימים ולא נתקיימה הקראה כהלכתה של כתב האישום, ואף לא נתבקשה דחייה לשלושים ימים נוספים בידי סנגורו, התחייב שחרורו של העורר ממעצרו. אולם הנסיבות הקשורות בעניין זה לא הובררו עד תומן. קשה להתעלם מכך, שבפני בית המשפט הופיע סנגור שהודיע כי קרא באזני העורר את כתב האישום, וכי הוא נכון לראות בהליך המשפטי "תחילת משפט". צדקה באת-כוח התביעה שלא היתה מוכנה להסתפק בהצהרה זו, וביקשה לקיים הליך מחודש בטרם ימלאו שלושים ימי המעצר. אלמלא התקלה הנוספת בהבאת העצור, ניתן היה לעמוד בדרישות החוק. יש לראות בחומרה את העובדה שבשני המועדים שנקבעו לתחילת המשפט לא הובא העורר לדיון, ובכך סוכלו הוראות החוק. דא עקא, אף כי בית המשפט קמא הורה לברר את הסיבות לתקלה בעת הארכת המעצר, לא נתקיים כל הבירור הנדרש באשר לנסיבות התקלה האמורה, ומטעם זה עלינו לצאת מההנחה כי לעורר אין חלק ומעורבות באי התייצבותו בבית המשפט, אך זאת אין אפשרות לקבוע כממצא. כבר חזרנו ואמרנו לא אחת, כי בנושא חירותו של חשוד או נאשם בעבירה, יש להקפיד על הוראות החוק כלשונן וכתכליתן. המחוקק קבע את זכותו של העצור להיות מובא בפני בית המשפט לצורך "תחילת המשפט". הוראת סעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי נועדה להבטיח, כי אכן כתב האישום ותוכנו הובאו לידיעת הנאשם. בית המשפט עצמו צריך להיות משוכנע כי דרישה זו מולאה, וכי ניתן לראות בהליך שלפניו תחילת משפט. כאשר מתברר כי נאשם נתון במעצר שלא על פי דין, יש לשחררו מן המעצר. אולם זאת, כפי שנאמר בפסיקתנו, לא באופן אוטומטי, אלא לאחר בירור הנסיבות (ראו עניין מרטינז, בעמ' 595). על בית המשפט לבחון את הנסיבות, כדי להכריע בשאלה אם אכן ההליך מקיים את דרישות החוק, ואם אכן יש מקום להשתכנע כי עובדות כתב האישום ידועות לנאשם. לשם כך, עליו להורות על התייצבות מיידית של הנאשם בבית המשפט, או לפחות לקבל הסבר מלא מבעוד מועד. כאמור, בעניינו של העורר בירור כזה לא נתקיים במועד הרלוונטי. אמנם מנגד נותרה הודעת הסנגור, שהיה בה משום ויתור על ההליך. עם זאת, לא היה בה כדי לייתר את ההכרח בעריכת הבירור עם קבלת ההחלטה. ההליכים שננקטו היו אפוא בלתי תקינים בשל היעדר הבירור הנדרש בנסיבות של אי קיום הוראות סעיף 143, ובשל אי נקיטת אמצעים לתיקון הפגם בהקדם האפשרי. בענייננו, ניתן היה לרפא את הפגם באמצעות חידוש ההליך וקיום הקראה בהקדם האפשרי (ראו בש"פ 4526/06 מסרי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.6.2006)). פתרון זה היה בו כדי להבטיח לעורר את זכויותיו. אולם הניסיון להביא לתיקון הדרוש בידי בית המשפט לא צלח בכל המועדים שנקבעו לכך. תיקון זה היה בכוחו להביא, גם אם בדיעבד, להגשמת תכליתו ומהותו של סעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי. הגשמת תכלית זו עדיין אפשרית, אפוא, בנסיבות העניין שלפניי, גם מבלי שנתקיימו עד כה כל דקדוקיה של הוראת סעיף 143 (ראו עניין שילון, בעמ' 871). ודוקו: אין בחידוש ההליך כדי לרפא את הפגם בדיעבד בכל מקרה שבו נעצר אדם לתקופה העולה על שלושים ימים טרם תחילת משפטו. הפרשנות התכליתית שהעניקה הפסיקה לסעיף 60 אינה משמיעה, כי בכל מקרה די בהקראה מאוחרת כדי לקבוע שלא היה מקום מלכתחילה לפעול על פי מצוות סעיף 60, המורה על שחרור ממעצר. ההקראה המאוחרת מרפאת את הפגם ממועד תחילת המשפט ואילך, ואין בה כשלעצמה כדי להכריע בשאלה האם היה מקום לשחרורו של העצור מלכתחילה. לעובדת אי השחרור עשוי להיות משקל מה, אם גם לא משקל מכריע, בהחלטת המעצר המחודשת. בענייננו, מעצרו של העורר הוארך על בסיס הצהרת סנגורו דאז, לפיה קרא את כתב האישום בפני העורר והסביר לו את תוכנו. דברים אלה נרשמו בפרוטוקול, כמו גם בקשתו של הסנגור דאז כי הדיון ייחשב כתחילת משפט. להתנהלותו של הסנגור בענייננו משקל רב, אשר לא ניתן להתעלם ממנו אך בשל החלפת הייצוג. ראוי לאמוד את חומרת הפגם שנפל בהליך גם בהתחשב בהתנהלות זו. הנסיבות כולן, והתקיימותם של מרבית תנאי סעיף 143, מלמדים, כי לא נגרם לעורר עיוות דין בעטיו של הפגם האמור (ראו בש"פ 6762/96 סנדורסי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.10.1996)). לכאורה, ניתן אפוא לקבוע כי אכן מעצרו של העורר לאחר שמלאו שלושים ימים להגשת כתב האישום היה שלא כדין. גם בתיקון הפגם בדיעבד אין כדי להכשיר למפרע את מעצרו של העורר בתקופה זו. אולם על פי פסיקתנו, החזקתו של עצור שלא כדין מחייבת הכרעה בדבר עוצמת הפגם והיא מהווה רק נתון שיש להביאו בגדר השיקולים שעל השופט לבחון בבואו להכריע בבקשה מחודשת להארכת מעצר (ראו בש"פ 11114/05 ממן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.12.2005)), אולם נוכח נסיבות העניין האמורות, שיקול זה אינו יכול להוות שיקול מכריע. לפיכך, הוריתי בהחלטתי, שניתנה ביום 3.12.2007 בפני באי-כוח הצדדים, כי העורר יישאר במעצר ויובא עוד בהמשך אותו היום בפני השופט התורן בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, כדי שכתב האישום יוקרא בפניו, ותחילת המשפט תתקיים כראוי. בנסיבות אלה גם אין מניעה להאריך את המעצר על פי שיקול דעתו של בית המשפט קמא. שחרור ממעצרמעצר