להלן פסק דין בנושא ערעור על חניה באדום לבן: פסק דין בפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענינים מקומיים בחיפה, כב' השופטת ג'אדה בסול (להלן: "בית משפט קמא") בת"פ 6-9-263306 אשר הרשיע את המערער בעבירה של חניה באיזור אסור לחניה וגזר עליו קנס בסך 250 ₪. הערעור מופנה כנגד ההרשעה. בכתב האישום נשוא הערעור נרשם: "הרכב הנ"ל חנה באין עצירה, ליד אבני שפה אדום לבן, בניגוד לתמרורים ד-15 וב-28, רכב סגור ללא נהג, ללא כל סימן תקלה". אין מחלוקת בכל הנוגע לעובדות. המערער החנה את רכבו שהוא רכב מסוג אוטוביאנקי ברחוב לונץ בחיפה. בכניסה לרחוב מוצבים התמרורים המצוינים בכתב האישום. התמרור העליון הוא תמרור הוריה ב-28 שמשמעותו "אסורה חניית רכב בדרך בצד שבו הוצב התמרור... צוינו בשלט מחתיו הוראות חלות ההוראות הימני או השמאלי או משני צידה". בחלקו התחתון של תמרור ב-28 הנ"ל מחובר בבורג תמרור אזהרה בו רשום כדלקמן: "לרכב מעל 4 טון פרט לטעינה ופריקה משעה 20:00 עד שעה 9:00 למחרת". טענת המערער היא כי יש לקרוא את שני התמרורים כמקשה אחת, זאת בשים לב ללשון הכתובה ובשים לב לחיבור הפיזי בין שניהם. אם קוראים את שתי ההוראות ברצף, כי אז יש לראות את הוראת התמרור המאוחד כדלקמן: "אסורה חניית רכב בדרך בצד שבו הוצב התמרור לרכב מעל 4 טון פרט לטעינה ופריקה משעה 20:00 עד שעה 9:00 למחרת" (החלק באותיות המעוגלות הוא של תמרור ב-28 והחלק בדפוס של תמרור האזהרה. ר.ש.). סבור אני כי צודק המערער בטענתו בדבר הצירוף הלשוני של הוראות שני התמרורים. באופן בו מחוברים שני השלטים הנ"ל מוביל התחביר הנכון אל התוצאה כי התמרור מסוייג כך שהוא חל רק על רכב מעל 4 טון, פרט לשעות המותרות לטעינה ופריקה. ניתן להגיע למסקנה פרשנית זו כאשר קוראים את תמרור האזהרה בנפרד מהתמרור ב-28. ללא תמרור ב-28 אין לתמרור האזהרה, כפי שנוסח, כל משמעות. יתרה מזו, תמרור האזהרה מתחיל באות "ל" בפתח המילה הראשונה. מכאן שמדובר בהוראה שהיא המשך להוראה אחרת וחלק בלתי נפרד ממנה. עולה מהאמור שתמרור האזהרה צריך לבוא בהמשך להוראה אחרת ויש לקרוא אותו כמקשה אחת עם אותה הוראה. פרשנותו של המערער היא פרשנות סבירה להוראות התמרורים, כפי שהוצבו בכניסה לרחוב. פרשנות זו, שהיא פועל יוצא באי בהירות של צירוף התמרורים, פועלת לטובתו של המערער. ראה: רע"פ 7451/07 מדינת ישראל נ' רון אהרונוביץ (טרם פורסם, ניתן ביום 31.3.08, שם נאמר: "[...] פירושו של טקסט משפטי אינו הבנת הלשון בלבד. הפרשן אינו אך בלשן. על הפרשן לחלוץ מתוך המובן הלשוני מובן משפטי (ראו " 77/88 ' , " (4) 63, 72 (1989); " 4562/92 ' , " (2) 793, 804 (1996); " 7081/93 ' "-", " (1) 19, 25 (1996)). המובן המשפטי של טקסט הוא אותו מובן לשוני המגשים את תכליתו של הטקסט. המובן המשפטי של חוק הוא אותו מובן המגשים באופן הראוי ביותר את התכלית שהטקסט נועד לקדם. תכלית זו עניינה המטרות, היעדים, האינטרסים, המדיניות והפונקציות שאותו חוק נועד להגשים (ראו: " 693/91 ' , " (1) 749, 763 (1993); -" 6802/02 " ' , " (3) 873, 878 (2003))". ועוד לענייננו, "[...] מכלול ההסדרים שבתקנות התעבורה ובחוקי העזר הרלוונטיים מבקש ליצור מערכת כללים ברורה שתסדיר את השימוש בדרך בצורה בטוחה ונוחה. תכלית זו מחייבת מתן משמעות ברורה לסימנים ותמרורים שנקבעו, מבלי להותיר שיקול דעת למשתמשים בדרך לנהוג לפי הבנתם... האינטרס הציבורי מחייב שלא להשאיר בידי נהגים שיקול דעת במקום בו נקבעו סימנים ותמרורים מחייבים כחוק" (דברי השופטת ט' שטרסברג-כהן ב" 1555/00 בן שלמה נ' מדינת ישראל ( 29.2.00)) [...]". ראו גם את עפ 2940/94 צבי לוין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 11.9.94), שם נקבע: "[...] הפירוש הנכון של מילה נובע, בדרך כלל, משילוב של המשמעות הלשונית ותכלית הדיבור. משמע, מבין המשמעויות האפשריות מבחינה לשונית יש לבחור את המשמעות המגשימה את תכלית הדיבור. ולעתים כוחה של התכלית עמה אפילו להוציא מקרא מידי פשוטו, ולתת לו משמעות החורגת מן המשמעות הלשונית. כך במילה וכך גם במשפט או בסעיף [...] פירוש ההגדרה של חניה צריך לשרת את תכלית החקיקה, כלומר, את האיזון הראוי שבין צורכי הציבור לבין צורכי הפרט. אכן, כל פירוש שיינתן לא יוכל, כשהוא לעצמו, לקבוע בצורה מדויקת את נקודת האיזון בכל מקרה ומקרה. הרבה תלוי בנסיבות המיוחדות של כל מקרה. עם זאת, הפירוש עשוי להתוות נוסחת איזון שתשרת את תכלית החקיקה". הכלל בהוראת חוק בעלת מאפינים פלילים הוא שכאשר יש אי בהירות בלשון ההוראה יש לפרשה לטובת הנאשם. סבור אני כי במקרה זה בפרשנות שנותן הנאשם להוראות התמרורים המחוברים היא לכל הפחות פרשנות סבירה. גם אם טעה המערער כי אז ניתן לראות את הטעות בהבנת התמרורים כטעות במצב משפטי, כמשמעו בסעיף 34 יט לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"). זאת אם עומד המערער בתנאי הוראת הסעיף הנ"ל. בעבר לא הכיר הדין הפלילי בהגנת נאשם שטען לאי ידיעת הדין. היחס לאי ידיעת הדין כגורם המשפיע על קביעת אחריות פלילית עבר שינוי של ממש בתיקון 39 לחוק העונשין. הנושא מוסדר כיום בסעיף 34יט לחוק העונשין, שכותרתו "טעות במצב משפטי", וזו לשונו: "לענין האחריות הפלילית אין נפקה מינה אם האדם דימה שמעשהו אינו אסור, עקב טעות בדבר קיומו של איסור פלילי או בדבר הבנתו את האיסור, זולת אם הטעות היתה בלתי נמנעת באורח סביר". משמעותו של הסעיף כיום הוסברה בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 5672/05 טגר בע"מ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 21/10/07), שם נאמר (סעיף 58 לפסק הדין): "הכלל הכמעט מוחלט לפיו אי ידיעת הדין אינה פוטרת הוּמר בכלל הנכון להכיר, במקרים מסוימים, בפטור מאחריות פלילית בגין טעות משפטית. הכלל הבסיסי נותר, אמנם, בעינו ועל פיו אי ידיעת הדין אינה פוטרת. אלא שלצידו נקבע חריג משמעותי, הקובע פטור מאחריות פלילית במקרה של טעות במצב משפטי שהיא "בלתי נמנעת באורח סביר". ההגנה במקרה של טעות במצב משפטי מותנית בהתממשותם של שני תנאים: ראשית, על הטעות במצב המשפטי להיות טעות כנה ובתום לב. תנאי זה ברור מאליו, שכן טעות שאינה טעות כנה ובתום לב אינה בגדר טעות. שנית, על הטעות לעמוד בקריטריון של סבירות: "בלתי נמנעת באורח סביר". על בית המשפט להשתכנע שהטעות במצב המשפטי אירעה על אף שנעשו כל המאמצים שיש לצפות להם מאדם סביר כדי לברר את המצב המשפטי לאשורו. לא למותר לציין, כי בדומה לסייג זוטי דברים, טעות במצב משפטי לפי סעיף 34יט לחוק אף היא סייג לאחריות פלילית, ועל כן הנטל להוכחתה מוטל על הטוען לה (סעיף 34ה לחוק העונשין), כאשר די בכך שהטענה הוכחה ברמה של יצירת ספק סביר (סעיף 34כב(ב) לחוק העונשין; ע"פ 4675/97 רוזוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נג (4) 337, 373-368)" (ההדגשה הוספה. ר.ש.). מכאן שגם אם טעה המערער בפרשנות התמרורים, הרי שעליו הנטל להוכיח כי טעותו היא בתום לב וכי היא בלתי נמנעת באורח סביר. במקרה שבפני סבור אני כי לא עולה בידי המערער לעמוד בתנאי הוכחה אלו. מעיון בכתב האישום עולה כי יוחסה למערער גם חניה ליד אבני שפה שצבען אדום לבן. אמנם בפרוטוקול בית משפט קמא לא נרשמה הודאה של המערער בעובדות כתב האישום במלואו ואולם המערער הציג תמונות לבית המשפט להוכחת טענותיו. מהתמונות ניתן לראות את המקום בו החנה את רכבו, ליד אבני שפה שצבען אדום לבן. צבע זה מורה גם הוא על איסור חניה, זאת בנפרד מהתמרורים שבכניסה לרחוב. לכאורה סימון זה היה צריך להבהיר שחניה במקום בו חנה רכבו של המערער אסורה. מכאן שגם אם טעה המערער בהבנת התמרור שבפתח הרחוב לא יכל הוא לטעון לטעות כנה בתום לב ובלתי נמנעת באופן סביר. אשר על כן, ועל אף שטענתו של המערער בנוגע לפרשנות סבירה של הוראות התמרורים שבפתח הרחוב מקובלת עלי, סבור אני כי כי מעת שחנה עם רכבו ליד אבני שפה שצבען אדום ולבן, לא יכל הוא לטעון כי טעותו בהבנת הוראות התמרורים, במקרה זה, היא טעות כנה ובלתי נמנעת. גם אם טעה בפרשנות התמרורים, אשר כאמור גם לגישתי יש בהם, כפי שהוצבו, כדי להטעות את הציבור, גם אז בנסיבות העניין היה עליו לדעת ולהבין את איסור החניה, זאת בשים לב לצבען של אבני השפה, הצבועות באדוטם ולבן, דבר המהווה תמרור האוסר חניה בפני עצמו. אשר על כן הערעור נדחה. בד בבד עם דחיית הערעור ראוי הוא שהמאשימה תבחן את אופן הצבת התמרורים ותתקן את הליקוי כך שהתמרורים יהיו ברורים וחד משמעיים. התקף לב / אוטם שריר הלבערעורחניה