ערעור על הרשעה בתקיפת בת זוג

להלן פסק דין בנושא ערעור על הרשעה בתקיפת בת זוג: פסק דין 1. המערער בע.פ. 2072/07 (להלן:"המערער") מערער בפנינו על הכרעת הדין שניתנה בבית משפט השלום בחיפה (כב' ס. הנשיא השופטת רחל חוזה, להלן:"בימ"ש קמא") בה הורשע בביצוע עבירות תקיפה הגורמת חבלה של ממש לבת זוגו עבירה לפי ס' 382(ג) + ס' 380, תקיפת שוטר כדי להכשילו בתפקידו עבירה לפי ס' 274 (1) ואיומים, עבירה לפי ס' 192. הכל לחוק העונשין התשל"ז - 1977. המערער מבקש לזכותו מהעבירות שהורשע בהן. לחלופין מערער הוא על חומרת גזר הדין, מבקש להקל בעונשים שהוטלו עליו. בע.פ. 2003/07, מערערת המדינה (להלן:"המערערת") על קולת העונש. 2. בכתב האישום נשוא הכרעת הדין יוחסו למערער המעשים הבאים: א. ביום 20.3.06, הוא היכה ובעט בכל חלקי גופה של בת זוגו בעודה זועקת לעזרת שכניה. כתוצאה מתקיפה זו נגרמו לבת הזוג סימני פגיעה בצבע אדום-כחול סמוך לעינה הימנית, סימני חניקה דמויי אצבעות בצבע אדום-כחול על צווארה, סימנים כחולים בצד הימני של גבה, סימן אדום כחול על החלק העליון של גבה, שריטה מדממת באיזור האף ליד עינה הימנית ופגיעה באפה שגרמה לדימום. ב. משהגיעו שוטרים שהוזעקו לדירה, איים עליהם המערער בפגיעה בגופם. ג. משהתבקש המערער על ידי השוטרים להתלוות אליהם לתחנת המשטרה, הוא סירב, דרש מהם להסתלק, גידפם ואף דחף שנים מהשוטרים בכוונה למנוע מהם למלא את תפקידם. ד. בהמשכו של הארוע התנגד המערער למעצרו, דחף את השוטרים, בעט באחד מהם ברגלו ובבטנו וברגלו של שוטר נוסף. משעלה בידי השוטרים לכובלו, ירק המערער על מדיו של אחד השוטרים. ה. משהוכנס המערער לניידת הוא איים על השוטרים שיהרוג אותם אם יקרה משהו לעובר שבמעי בת זוגו. 3. בימ"ש קמא השתית את ההרשעה על העדויות הבאות: א. על הודעתה של השכנה טטיאנה, במשטרה (ת/10) שהוגשה לאחר שהעדה הוכרזה כעדה עוינת. שכנה זו מתגוררת קומה מתחת לדירת בני הזוג והיא זו שהזעיקה את המשטרה. היא שמעה את בת הזוג צועקת: "הצילו הצילו", לאחר שלפני כן היא שמעה את המערער מקלל אותה קללות הכי מלוכלכות. העדה מספרת כי היססה מלהזעיק את המשטרה נוכח מקרים קודמים בהם בת הזוג באה אליה בטענות מדוע הזמינה את המשטרה אבל כאשר בת הזוג החלה לדפוק בתקרה תוך צריחות "תעזרו לי בבקשה הורגים אותי" היא התקשרה למשטרה. מיד לאחר מכן בת הזוג ירדה אליה כשהיא בהיסטריה ללא נעליים ושיערה ובגדיה מבולגנים. לשאלה אם ראתה סימני חבלה עליה, השיבה העדה כי עקב הצרחות שלה היא לא הסתכלה עליה טוב והיא גם ראתה אותה לזמן קצר מאוד, שכן מיד לאחר שאמרה לה שהיא הזמינה משטרה, בת הזוג רצה בחזרה לדירתה. בימ"ש קמא נימק יפה יפה מדוע העדיף להאמין לדברי העדה בת/10 על פני התכחשותה לדבריה בעדותה בפני ביהמ"ש, ואין כל ממש בטענות המערער בענין זה. ב. עדות שכנה הגרה בבנין ממול (סבסטיאנוב). עדה זו סיפרה כי ביום הארוע בעת שתלתה כביסה ראתה את בני הזוג רבים במטבח. היא ראתה את המערער בועט בבת זוגו והיא צעקה מכאב. בימ"ש קמא נתן אמון מלא בעדותה של שכנה זו ולאחר ביקור במקום קבע שניתן לראות מדירת העדה את שהיא העידה עליו. ג. השוטר אורן שבתאי, שהיה אחד השוטרים שהגיעו למקום והוא רשם בת/13 כי הבחין בסימני דם על אפה של בת הזוג, סימנים אדומים על לחיה וסימני אצבעות על צווארה. ד. השוטר ינאי, שנכנס לדירה והבחין בטיפות דם בפרוזדור (ת/13). כתמי הדם צולמו ע"י איש מז"פ (ת/7 ות/7א') הוא לא צילם את החבלות על גוף בת הזוג נוכח התנגדותה. ה. שוטרת שתיעדה בת/2, את סימני החבלה המפורטים בכתב האישום. ו. השוטר יגאל כהן, שערך את ת/3, הוא מציין כי ראה סימני חבלה בפניה של בת הזוג, סימני דם על האף וסימני אצבעות על צווארה. עד זה שמע את המערער צועק לבת זוגו ברוסית שתגיד שכל הסימנים הם לא ממנו. ז. השוטר אייל ינאי שראה אף הוא את סימני החבלה. ח. שוטרים נוספים שאישרו את האמור לעיל וביהמ"ש נתן אמון מלא בדבריהם. 4. בימ"ש קמא דחה מכל וכל את דברי בת הזוג שהמערער לא פגע בה וכי הסימנים הינם תוצאה של אלרגיה ותאונת דרכים. בימ"ש קמא כותב כי אמנם בת הזוג סובלת מאלרגיה אך אין קשר בין הפציעות שהיו על גופה כפי שהעידו העדים לבין מחלתה זו. 5. נוכח דבריה של העדה טטיאנה בת/10 כי למשמע דבריה שהיא הזמינה משטרה, בת הזוג רצה מיד לדירתה, שכן לדבריה היא חוששת שילדתה תלקח ממנה אם יתגלה שהמערער מרביץ לה, ברור מדוע מחפה בת הזוג על המערער למרות האלימות הקשה שלו כלפיה. 6. אין כל ממש בטיעונו של המערער לענין הקביעות העובדתיות של בימ"ש קמא. 7. גם בטענת המערער כי לא היה מקום להרשיעו בעבירות שהורשע בהן בגין התנהגותו כלפי השוטרים, שכן הם נכנסו לדירתו שלא כחוק, אין כל ממש נוכח הקביעות לגבי החבלות שחבל המערער בבת זוגו. מעשים אלו מהוים עבירות ברות מעצר שנעברו זה לא מכבר והיה בהם כדי לסכן את בטחונה ושלומה של בת הזוג. 8. במסגרת הערעור שבפנינו ביקש הסניגור (ב.ש. 1237/07) לאפשר לו להגיש ראיה נוספת והיא סיכום מחלה של בי"ח רמב"ם מיום 27.11.06 ותצלומים של חלקי גוף שונים של אשת המערער בהם רואים המטומות רבות. הסניגור טוען כי ראיה נוספת זו אותה ביקש הוא להגיש מוכיחה כי יש אמת בטענת המערער כי הפגיעות בגופה של אשתו שבגרימתן הוא הורשע, לא היו תוצאה של תקיפת המערער אלא תוצאה מאלרגיה ממנה אשתו סובלת. 9. המשיבה התנגדה להגשת ראיה זו וטענה בין היתה כי בתעודה הרפואית המפורטת אין זכר למילה "אלרגיה" ולכן לא התעודה הרפואית ולא תצלומי חלקי הגוף מניחים תשתית לטענת ההגנה שנדחתה ע"י בימ"ש קמא. 10. אנו החלטנו כי נחליט בבקשה להגשת הראיה החדשה במסגרת הכרעת הדין והחלטתנו היא כי אין מקום להתיר את הגשת הראיה החדשה ולו מהטעם שהבאנו מפי ב"כ המשיבה. 11. נציין עוד כי הכרעת הדין בה הורשע המערער ניתנה ביום 5.12.06. יום לפני כן הגיש בא כוחו את הבקשה להציג את הראיה נוספת לבית משפט קמא ובימ"ש קמא דחה את הבקשה בנימוק שהראיות על כך שאשת המערער אכן סובלת מאלרגיה כבר הונחו בפניו. בהכרעת הדין גם קיבל בימ"ש קמא עובדה זו כנכונה אך על יסוד הראיות שהיו בפניו כמפורט לעיל קבע שמקור החבלות אינן במחלת האלרגיה. דברים אלו מקבלים לכאורה תמיכה מהראיה הנוספת שביקש הסניגור להגיש שהרי לו מקור הסימנים הנצפים בתמונות היה באלרגיה, דבר זה היה צריך להיות מצוין באותו חלק בתעודה שכותרתו "אבחנה נוכחית ו/או רלוונטית". זאת ועוד, גם אם מסיבה כל שהיא נשכח מעורך התעודה הרפואית לציין את האבחנה שהסימנים מקורם באלרגיה, הסניגור יכול היה לקבל חוות דעת כזו מרופא נוסף ואת חוות הדעת הזו לבקש להגיש אם לבימ"ש קמא, אם לפנינו. משלא עשה כן, הרי שאין "בראיה הנוספת" נשוא הבקשה ב.ש. 1237/07 כדי להצדיק היתר להגישה. 12. ערים אנו לכך שהתעודה הרפואית של בי"ח רמב"ם היא מיום בו המערער היה עצור ולכן הוא לא היה יכול לגרום לאשתו את הסימנים הנראים בתמונות, אך מאחר ובימ"ש קמא השתית כדבעי את הרשעת המערער בגרימת פגיעות לאשתו על ראיות מספיקות, הרי שגם אם היינו מקבלים את הראיה החדשה לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה. 13. ערעורו של המערער על הכרעת הדין נדחה לכן. 14. בימ"ש קמא גזר על המערער 30 חודשי מאסר בפועל ועוד 12 חודשי מאסר על תנאי. כן הפעיל שלושה מאסרים על תנאי, האחד בן 9 חודשים, השני בן 12 חודשים והשלישי בן 18 חודשים, תוך קביעה שהם ירוצו בינם לבין עצמם ובינם לבין המאסר שהוטל בגזר הדין נשוא הערעור, בחופף. 15. על כך מערערת המערערת וטוענת כי היה על בימ"ש קמא להפעיל את המאסרים המותנים במצטבר נוכח 13 הרשעות קודמות של המערער, שבע מהן בעבירות אלימות חמורה ונוכח העובדה שהעבירות נשוא תיק זה נעברו פחות מחודש לאחר ששני מאסרים על תנאי שהיו תלויים נגדו, הוארכו לשנה. 16. המערער בערעורו על העונש טוען כי טעה בימ"ש קמא בקובעו שהמאסרים על תנאי היו חבי הפעלה. עוד טוען ב"כ המערער כי העונש שהוטל חורג מרמת הענישה המקובלת במיוחד בהתחשב בעדותה של בת הזוג. איננו מוצאים צורך לעסוק בשאלה אם המאסרים המותנים היו חבי הפעלה או רק ברי הפעלה, שכן לדעתנו גם אם הם היו רק ברי הפעלה צריך היה להפעילם. 17. לאחר שעיינו בטענות הצדדים סבורים אנו כי יש ממש בערעור המערערת. נוכח אלימותו הקשה של המערער, לא היה מקום להורות על ריצוי כל המאסרים המותנים בחופף. הוראה כזו משדרת למערער ולדומיו כי עונש מאסר מותנה אין בו ממש ובבוא היום הוא ירוקן מתוכנו. 18. ודאי הוא שלא היה כל מקום להתחשב בעמדתה של בת הזוג כפי שאכן בימ"ש קמא לא התחשב בעמדתה זו. אדרבא, אשה המוכה באופן שהוכתה בת הזוג והיא מגינה על החובל בה מוכיחה בהתנהגותה שהיא זקוקה להגנת יתר של ביהמ"ש וגם מסיבה זו צריך היה להחמיר עם המערער ולעקר את יכולת הפגיעה שלו בבת זוגו לתקופה ארוכה. 19. לאור כל האמור, היינו צריכים לקבל את הערעור ולהורות כי כל תקופות המאסר על תנאי יופעלו במצטבר לתקופת המאסר שהוטלה על המערער בגין המעשים נשוא ערעור זה ורק מפני שערכאת הערעור אינה נוהגת למצות את הענישה הראויה בעיניה אנו מורים שרק 9 חודשים מתקופות המאסר על תנאי שהופעלו ירוצו במצטבר כך שבסה"כ ירצה המערער 39 חודשי מאסר בפועל. כל יתר חלקי גזר הדין של בימ"ש קמא ישארו בעינם. משפט פליליאלימותהרשעהערעורתקיפה