להלן פסק דין בנושא ערעור על הרשעה בעבירות מין במשפחה: פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. המערער הורשע על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטות ב' אופיר-תום ומ' סוקולוב וכבוד השופט י' שנלר) בשורה של עבירות מין ועבירות אלימות. עבירות המין בוצעו בבתו הקטינה של המערער ובשלוש מחברותיה. עבירות האלימות נעשו כלפי אשתו של המערער וכלפי שני בניו. על המערער הושת עונש של עשרים וחמש שנות מאסר לריצוי בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, וכן הוא חויב בפיצוי כספי בסך 50,000 ש"ח לטובת הבת ובסך 25,000 ש"ח לזכות אחת מחברותיה. בערעור משיג המערער נגד הרשעתו בעבירה של מעשה סדום כלפי אחת החברות, היא המתלוננת באישום הרביעי, בטענה כי העבירה התיישנה. כן מלין המערער על חומרת גזר הדין. 2. המערער הינו יליד שנת 1954. הבת הינה ילידת שנת 1985 ושלוש חברותיה, המתלוננות הנוספות, הינן ילידות 1986. העבירות בהן הורשע המערער לגבי בתו בוצעו בין שנת 1992 לשנת 1999, כלומר מאז שהייתה בגיל 7 ועד הגיעה לגיל 14. התלונה הוגשה בשנת 2003, בהגיע הבת לגיל 18. האישום הראשון בכתב האישום מתייחס לעבירות שביצע המערער בבתו. באישום זה יוחסו למערער שורה של עבירות מין קשות. על פי המתואר, ביצע המערער בבתו מעשה אונס, בהחדרת איבר מינו לאיבר מינה. כמו כן, כפה הוא עליה בהזדמנויות רבות לבצע בו מין אוראלי. נוסף לאלו ביצע המערער בבתו מעשי סדום ומעשים מגונים בכך שנהג להעירה בבוקר תוך שהוא נוגע בה, גם באיבר מינו, ואף מחדיר אצבעותיו לפי הטבעת שלה. עבירות התקיפה המיוחסות למערער באישום השני מתארות אירוע בו נטל המערער מגב והיכה באמצעותו את אישתו ואת אחד מבניו בעוצמה כה רבה עד כי נשבר מקל המגב, והוא אף המשיך להכותם לאחר מכן. יוער, כי בעדויות תוארה אווירה של טרור פיזי ואלימות מילולית שהשליט המערער כלפי בני משפחתו. האישום השלישי סב גם הוא על עבירת תקיפה. מדובר במקרה בו היכה המערער את בנו השני במקל. באישומים הרביעי, החמישי והשישי יוחסו למערער עבירות מין כלפי שלוש חברות של בתו. לעניין המתלוננת שבאישום הרביעי נטען, כי המערער ביצע בה מעשה סדום בכך שכפה עליה לבצע בו מין אוראלי בהיותה כבת שבע. בנוסף הואשם המערער כי ביצע באותה חברה מעשים מגונים שהתבטאו בליטופים ונשיקות באברי גופה השונים, לרבות איבר מינה, ובהורדת חולצתה. המעשים המיניים השונים שבאישום הרביעי בוצעו בין השנים 1994 ו-1997, החל מהיותה של החברה בת 8 שנים ועד הגיעה לגיל 11 שנים. המעשים נפסקו כאשר החברה ניתקה את הקשר עם בתו של המערער. באישום החמישי יוחסה למערער עבירה של מעשה מגונה בחברה אחרת של בתו, בכך שבמועד כלשהו בשנת 1996, בהיותה כבת 10, חיבק אותה ותחב את לשונו לפיה. באישום השישי דובר על עבירה של מעשה מגונה כלפי חברה שלישית של הבת, בכך שבשנת 2000, שעה שהייתה כבת 14, ליטף המערער את ידה והציע לה לבוא ולבקר בביתו גם כאשר בתו אינה נמצאת. 3. בית המשפט המחוזי מצא כי המערער אכן ביצע את כל שיוחס לו בכתב האישום. הוא הורשע לפיכך בביצוע עבירות מין במשפחה ובידי אחראי על חסר ישע, עבירות של תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות ותקיפת קטין, תקיפה בנסיבות מחמירות, מעשה סדום בקטינה שטרם מלאו לה 16 שנים ומעשים מגונים בקטינות שטרם מלאו להן 16 שנים. 4. המערער צמצם את ערעורו, ככל שמדובר בהכרעת הדין, לעניין הרשעתו בעבירה של מעשה סדום בקטינה שטרם מלאו לה 16 שנים, אשר נכללה באישום הרביעי. על פי הנטען, מדובר בעבירה שהתיישנה. בדיון בפנינו הסכימה באת כוח המדינה לקבלת הערעור בנקודה זו. משכך, מתקבל הערעור על הכרעת הדין במובן זה שההרשעה בעבירה של מעשה סדום, שנכללה באישום הרביעי, מבוטלת. 5. לעניין הערעור על חומרת העונש, טען לפנינו בא כוח המערער, כי חובה להתחשב בכך שהמערער זוכה מעבירת מעשה הסדום בחברתה של בתו, עבירה שחומרתה נלקחה בוודאי בחשבון במתן גזר הדין. כמו כן נטען, כי העונש שהוטל על המערער נמצא ברום הגבוה ביותר של הענישה בגין עבירות המין בהן הורשע, בעוד שהעבירות, על אף חומרתן שלא הוכחשה, אינן החמורות ביותר. בנוסף, ביקש בא כוח המערער להתחשב בכך שדרגת חומרתן של העבירות ירדה במהלך השנים (עבירת האונס בוצעה לפי כתב האישום בשנת 1994) וכי המערער הפסיק בביצוע העבירות מספר שנים לפני הגשת התלונות נגדו. לעניין זה הצביע הסנגור על כך שלא בוצעו עבירות מין אחרי שנת 2000, בעוד שהתלונה הראשונה הוגשה בשנת 2003. בעניין המתלוננת באישום הרביעי טען בא כוח המערער, כי תסקיר הקורבן שהוגש בעניינה, לא התייחס לאירוע אחר של תקיפה מינית, בו לא היה המערער מעורב, ואשר התרחש לאחר העבירות המיוחסות למערער. על יסוד זה, טען בא כוח המערער, כי אין לדעת עד כמה הקשיים מהם סובלת אותה מתלוננת, והנזכרים בתסקיר הקורבן, נובעים ממעשיו של המערער. 6. באת כוח המשיבה טענה, כי על אף הזיכוי החלקי, מביצוע עבירה של מעשה סדום, אין מקום להקל בעונשו של המערער. הכרעת הדין, גם לאחר הזיכוי החלקי, מתארת מסכת התעללויות שביצע המערער בבתו, לרבות מעשה אונס ומעשי סדום, בצירוף מעשים מגונים חמורים אותם ביצע המערער בבת ובחברותיה הקטינות. נוסף על כל אלה יש לזכור את עבירות האלימות שבוצעו בבני משפחתו של המערער, אשתו ובניו. כמו כן נטען מטעם המשיבה, כי יש ליתן משקל לחובת המערער להתנהלותו במהלך המשפט וליחס הקר והאטום שגילה כלפי בתו. 7. משקיבלנו כאמור, בהסכמת המשיבה, את הערעור על עבירת מעשה הסדום שיוחסה למערער באישום הרביעי, נותר בפנינו הערעור על גזר הדין. אין ספק שעונש המאסר לריצוי בפועל שהוטל על המערער - עשרים וחמש שנות מאסר - הינו עונש חמור ביותר, אשר מצוי בטווח העליון של העונשים המוטלים על עבירות מין חמורות במשפחה. עם זאת, גם המעשים אותם ביצע המערער הינם קשים וחמורים במיוחד. מכוונים אנו כמובן למעשים המיניים, אינוס ומעשי סדום, אשר המערער ביצע בבתו שלו. תחת שהמערער ישמש כמגן לבתו הפך הוא לסיוט מבחינתה. קשה לתאר בגידה חמורה יותר באמון מצידו של הורה כלפי צאצאיו. כפי שראינו, התנהגותו העבריינית המינית של המערער לא יוחדה לבתו, אלא התרחבה במובן זה שהיא כוונה גם כלפי חברותיה הקטינות של בתו. מתסקירי הקורבן המצויים לפנינו, עולה תמונה קשה של נזק בל ישוער שנגרם לנפשה של בתו של המערער ולנפשה של חברתה, המתלוננת שבאישום הרביעי. אכן, מעשי העבירה של המערער נפסקו שנים ספורות לפני שהחלה החקירה המשטרתית. ברם, על עובדה זו מאפילים מעשיו של המערער שנמשכו במשך שנים וכלפי קורבנות שונים. אין מנוס מלומר כי עסקינן בעבריין מין סדרתי. 8. כאמור, הרשעתו של המערער בעבירה של מעשה סדום (שנכללה באישום הרביעי) בוטלה. השאלה הנשאלת היא האם יש להקל בעונש בשל נתון חדש זה. בית המשפט המחוזי הטיל עונש כולל, בגין כל העבירות בהן הורשע המערער. לא הוטל עונש נפרד לגבי כל עבירה בה הורשע המערער. אילו השית בית משפט קמא עונש נפרד על כל אחת מן העבירות, נראה שבעקבות הזיכוי חובה הייתה עלינו כערכאת ערעור לבטל את העונש שיוחד לעבירה המסוימת (ד"נ 30/75 קובי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 757 (1976); דנ"פ 8086/01 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5), 625 (2005)). בענייננו פעלה הערכאה הדיונית כפי שנהוג במרבית ההליכים הפליליים כאשר ההרשעה היא במספר עבירות והטילה עונש כולל. במקרה כזה רשאי בית המשפט שלערעור, אף שזיכה מעבירה או מעבירות מסוימות, להותיר את העונש שגזרה הערכאה הראשונה על כנו, הגם שלא הוגש ערעור על קולת העונש (ד"נ 30/75 הנ"ל; דנ"פ 8086/01 הנ"ל; ע"פ 288/88 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(4) 45, 53-52 (1988)). אף שרשאים אנו להותיר את העונש המקורי על כנו חרף הזיכוי החלקי, חייבים אנו לשקול האם ראוי לעשות כן. אין צורך לחזור ולהדגיש את החומרה המופלגת של מעשיו המזוויעים של המערער, במיוחד כלפי בתו. עם זאת, יש לזכור כי העבירה של מעשה סדום, שההרשעה לגביה בוטלה, הינה אף היא מן העבירות החמורות שבספר החוקים - מדובר במעשה סדום שבוצע בקטין או בקטינה שגילם פחות מ-16 שנים. כמובן, שאין מקום לערוך חישוב אריתמטי ולהקטין את העונש הכולל באופן יחסי על בסיס הערכה מהו העונש שנקצב לכל עבירה מתוך העונש הכולל. הדרך שיש ללכת בה במקרה זה, הינה להקטין באופן מינורי את העונש ולהותירו בטווח העליון של הענישה לגבי עבירות מעין אלה בהן הורשע המערער. 9. המערער חויב בתשלום פיצוי בסך 25,000 ש"ח למתלוננת שבאישום הרביעי (בצד הפיצוי בסכום של 50,000 ש"ח לבתו). כאמור, הרשעתו בעבירה של מעשה סדום במסגרת האישום הרביעי בוטלה. האם יש בכך כדי להשפיע על החיוב בפיצויים? התשובה לכך היא שלילית, וזאת בשל שני נימוקים. ראשית, חרף ביטולה של ההרשעה במעשה סדום נותרה על כנה ההרשעה בביצוע מעשים מגונים באותה מתלוננת. שנית, המתלוננת לא צורפה כמשיבה בערעור אף שחובה לצרפה מקום שהערעור מופנה אף נגד החיוב בפיצויים (ראו, ע"פ 3818/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 721, 731 -732 (2001); ע"פ 5225/03 חבאס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.12.03)). 10. אשר על כן הננו מחליטים לקבל את הערעור על הכרעת הדין במובן זה שמבוטלת ההרשעה בגין מעשה סדום בקטינה שטרם מלאו לה 16 שנים. כמו כן, מתקבל הערעור על גזר הדין כך שעונש המאסר לריצוי בפועל יועמד על 23 שנים. לא יחול שינוי במרכיבים האחרים של גזר הדין. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס.משפט פליליהרשעהעבירות מיןערעור