להלן גזר דין בנושא עונש על עבירת תקיפה לאחר הסדר טיעון: גזר דין במסגרת הסדר טעון אליו הגיעו הצדדים תוקן כתב האישום שהוגש כנגד הנאשם ועל פי הודאתו הורשע הנאשם בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות במספר מועדים ועבירה של תקיפה חבלנית בנסיבות מחמירות. המדובר בארבעה אישומים. האחד מיום 15.01.06, והרקע לו ויכוח שהתנהל בבית הנאשם ואשתו בשעות הערב, במהלכו קילל הנאשם את המתלוננת באמרו לה: "אינעל ... יא כלבה." בהמשך, לאחר שהמתלוננת עלתה לישון בחדר בנם במיטתו, עלה הנאשם אחריה, תפס אותה בכתף שמאל, משך בשערה והפילה על הרצפה, אמר לה לקחת את בגדיה ובגדי הילד ולעזוב את ביתם ואכן המתלוננת עזבה לבית הוריה. אישום נוסף, ענינו אירוע מיום 07.01.06, כאשר בשעות אחה"צ ביקש הנאשם מאשתו ומבנם בן השש שימצאו את חפיסת הסיגריות שלו, ומשלא מצאו כעס וסטר לאשתו ולבנם. בתאריך 04.11.05 בחג איד אל פיטר בשעות הצהרים, תקף הנאשם את אשתו בביתם, בכך שמשך בשערה, שרט אותה מעל גבה הימנית, דחפה עד שנפלה על המיטה, וכתוצאה מכך נגרמה לה שריטה מעל הגבה. כנגד הנאשם תלוי ועומד עונש מאסר מותנה החל בתיק שלפני. התביעה מבקשת להורות על הפעלת עונש המאסר המותנה וכן לגזור על הנאשם עונש מאסר נוסף בגין כל עבירת אלימות, בה הורשע וזאת לריצוי במצטבר לעונש המאסר המותנה שיופעל. הוגש תסקיר שירות מבחן המכיל המלצה להארכת עונש המאסר המותנה תוך העמדת הנאשם בפיקוח שירות המבחן למשך שנה. זאת מהנימוקים המפורטים בתסקיר ובעיקר נוכח הנכונות שמביע כיום הנאשם לטפל בקשייו ובבעיותיו. הסניגור מבקש לאמץ את המלצת שירות המבחן. לשיטתו של הסניגור, היתה הסכמה שהנאשם ישלח לקבלת תסקיר, כאשר הוא מפנה לפרוטוקול הדיון בו מופיעה ההסכמה להפניה לשרות המבחן. אומר כבר עתה כי פרשנות ההגנה את דברי התביעה איננה תואמת, בכל הכבוד הראוי, את פשוטם של דברים. ב"כ התביעה הודיעה כי במסגרת ההסדר ישלח הנאשם לקבלת תסקיר אשר יבחן את נושא הארכת המאסר המותנה, אך מיד בהמשך ציינה מפורשות וברורות: "כאשר עמדת התביעה למאסר בפועל ממושך" הנה כי כן לא קמה לנאשם כל עילת הסתמכות והתביעה הבהירה עמדתה לענישה מלכתחילה, ועוד טרם מענה. ואכן הסניגור מודיע לאחר מכן כי הבהיר לנאשם "את עמדת התביעה והנאשם מודה". הנה כי כן הדיון יתמקד בטעוני הצדדים והנסיבות ובמנותק מכל יחוס התחייבות של התביעה להארכת המאסר המותנה. בעוד התביעה טוענת לחומרת הנסיבות, כמפורט בפרוטוקול, מפנה הסניגור לתסקיר שירות המבחן המפרט את הנסיבות האישיות, מצוקת המתלוננת נוכח מעצרו של הנאשם, הבעת החרטה, קבלת האחריות, גילוי התובנה לשליליות ההתנהגות, והמוכנות כיום - למרות הבעיות הכלכליות הקשות - להרתם להליך טיפולי ממושך. עוד טוען הסניגור כי תדירות העבירות וחומרתן אינן מצויות ברף הגבוה.לגבי השריטה המופיעה בכתב האישום, טוען הסניגור כי הוא לא נצפתה על ידי השוטרים עת ראו את המתלוננת, והאישום מסתמך על אמירת המתלוננת. למרות זאת מצא הנאשם להודות, הביע חרטה, קיבל עליו הדין, וגם זאת יש לזקוף לזכותו. עוד מפנה הסניגור לנסיבות האישיות, לעובדה שמדובר בתא משפחתי, הכולל את הנאשם, המתלוננת ובנם בן השש וחצי. אליבא דהגנה, לא יהיה במאסר כדי לתרום לתא המשפחתי, ולהפך, כל עונש מאסר יפגע בתא המשפחתי. לטענת ההגנה, האיזון בין האינטרס הציבורי לאינטרס השיקום, צריך להביא במקרה זה להעדפת האינטרס השיקומי העונה בנסיבות הענין גם על אינטרס המתלוננת. שקלתי נסיבות העניין, טיעוני הצדדים והאמור בתסקיר. לא אוכל לראות עין בעין עם ההגנה את הקלישות שמייחסת ההגנה לאירועים. המדובר במעשים חמורים. כך לדוגמא, במהלך יום חג מושך הנאשם בשערה של אשתו, שורט אותה, דוחף אותה עד שהיא נופלת למיטה. בארוע אחר, מוצאת המתלוננת לנכון לעלות לישון במיטת בנם בחדרו וזאת בעקבות קללות מעוררות שאט נפש שמטיח בה הנאשם. לא נחה דעתו של הנאשם, הוא עולה אחריה, תופס אותה בכתפה, מושך בשערה, מפילה לרצפה, ובעזות מצח גם אומר לה לקחת את בגדיה ובגדי בנם הקטין וכי יעזבו את הבית, ואכן כך עשתה המתלוננת. מעבר לפגיעה הפיזית בפנינו גם אקט של השפלה וביזוי שלא ניתן להשלים עמו. ודוק: המדובר בשעות הערב והנאשם אשר "מגייס" את טובת אשתו ובנו בטיעוניו כנגד הפעלת עונש המאסר המותנה, לא חס על אשתו ואף לא על בנו הקטין! כך גם לא חס הנאשם על אשתו ובנו בארוע בו הוא סוטר למתלוננת ולבנם הקטין כאשר קצפו יצא עליהם משום שכל "חטאם" שלא מצאו את חפיסת הסיגריות שלו לאחר שביקש מהם למצאה. מדובר באדם אשר בחסות הפרטיות שמקנה לו בית המשפחה, תוקף את אשתו ואת בנו, מבזה את אשתו הן בקללות והן בתקיפתה מול בנם הקטין, וכל זאת תוך התעלמות מההשפעה ההרסנית העלולה להיות למעשיו על שלומו ונפשו הרכה של בנו. כל זאת עושה הנאשם זמן לא רב לאחר שהורשע בעבירות של אלימות במשפחה (19.12.04) הכוונה לת.פ. 2236/04. באותו ענין נהנה הנאשם מאמון התביעה ומאמון מבית המשפט, בכך שאומץ הסדר טיעון שבין הצדדים, במסגרתו עתרה התביעה לעונש מאסר מותנה. יש לציין כי באותו ענין, הורשע הנאשם בארבעה אישומים שענינם נקיטת אלימות פיזית נגד אשתו, כאשר באחד מהם אף גרם לה חבלה של ממש. יצויין כי אז הוצע לנאשם על ידי התביעה כי ישלח לשירות המבחן. ב"כ התביעה הביעה דעתה אותה עת, שיתכן ששירות המבחן יכול לעזור לו בהתמודדות עם אשתו בדרך שאיננה דרך האלימות, אך הנאשם לא היה מעוניין בכך, וכבר אז הביעה התביעה את דעתה כי חבל שכך. ואכן מסתבר שלא היה די בעונש מאסר מותנה כדי להרתיע את הנאשם וכדי להביאו לכלל תובנה כי אין לנקוט בכל אלימות שהיא, וודאי לא כלפי אשתו. טרם גזה"ד באותו תיק, טען הנאשם כי חלו שפור ורגיעה בבית המשפחה לאחר הגשת כתב האישום. תוך שהובאו בחשבון ההודיה, העבר הנקי, שיפור המצב בבית והחזרה לקשר חיובי עם המתלוננת, אומץ הסדר הטיעון. עתה, טופחת המציאות על פנינו, כאשר מסתבר שמדובר באדם שדבריו על תובנה וחרטה לחוד, ומציאות לחוד. מסתבר, שאין בעונש מאסר מותנה כדי להרתיע את הנאשם והוא חוזר ומבצע שרשרת של עבירות אלימות כלפי אשתו, כאשר הפעם הוא מגדיל עשות, ונוקט באלימות פיזית גם כלפי בנם הקטין. יצויין, כי עיון בכתב האישום בתיק פלילי 2236/04 אשר בו הושת על הנאשם עונש המאסר המותנה אשר לו תחולה לעניננו, מעלה תיאור אירועים שרב בהם הדמיון לאירועים בהם הורשע הנאשם בתיק שלפני. כך למשל, באישום הראשון - (בין שאר המעשים) - משך בשערותיה של אשתו, סטר לה. באישום אחר חוזר מוטיב הסטירה לכשמתעורר ויכוח בינו לבין אשתו. התנהלות הנאשם באישומים הקודמים, כמו גם באישומים שלפני מלמדת על תבנית התנהגותית של אדם, אשר עשה לו כשיטה לפתור סכסוכים וויכוחים עם אשתו, על דרך האלימות. הנאשם איווה לו דרך זו גם כאשר נקרית בפניו "אכזבה" מכך שאשתו אינה מתייצבת לפקודתו (לכשביקש ממנה למצוא את הסיגריות). ההתנהלות מלמדת גם כי הנאשם אינו מגלה חמלה ואינו חס על שלוות נפשו של בנו הרך בשנים, הכל כאמור לעיל. כאמור, אין גם בעונש מאסר מותנה שתלוי ועומד נגדו כדי להרתיעו, והתנהלותו החוזרת ונשנית כפי שהיא נלמדת בתיק שלפני, כאשר הוא חוזר ומבצע במספר אירועים עבירות אלימות כלפי בני משפחה, שוללת מתן אמון כי לעת הזו יהיה בעונש מאסר מותנה - אם יוארך - כדי להרתיעו. יתירה מזו, הימנעות מענישה קונקרטית הולמת במקרה זה, לא תענה גם על אינטרס התגמול אשר צריך לקבל מענה, דוקא נוכח הישנות הארועים. אין המדובר באירוע חד פעמי אשר יש בו כדי להפעיל את עונש המאסר המותנה אלא במספר אירועים. זה אינו המקרה הראוי לבוא מבעד לפתח שהותיר המחוקק לצורך הארכת מאסר מותנה. לענין זה אפנה לסעיף 55 לחוק העונשין, אשר מציב את הכלל לפיו מקום בו ביצע נאשם אשר נדון למאסר על תנאי עבירה נוספת, יש להורות על הפעלת התנאי. אמנם, סעיף 56 לחוק העונשין פותח פתח להחרגה מהכלל בכך שהוא מסמיך את בית המשפט להורות על הארכת עונש מאסר מותנה אך זאת רק מקום בו מוצא הוא "טעמים שירשמו" ובנסיבות בהן כלשון הסעיף: "שוכנע בית המשפט שבנסיבות העניין לא יהיה צודק להפעיל את המאסר על תנאי." בנסיבות בהן מבצע הנאשם לא רק עבירה אחת אלא שלוש עבירות אלימות במשפחה, אשר יש בכל אחת מהן בנפרד כדי להפעיל את עונש המאסר המותנה - לא זו בלבד שאין "טעמים שירשמו" כדי להאריך את עונש המאסר המותנה, ולא זאת בלבד שאין המדובר במקרה שלא יהיה זה צודק להפעיל בו את המאסר המותנה אלא שבעצם בפנינו מאסר מותנה שחייבים להפעילו. לענין זה ראה הוראותיו הברורות של סעיף 56 (ב) לחוק העונשין! חומרת העבירות וההישנות שוללות כל אפשרות להארכה. לענין חומרת העבירות של אלימות במשפחה ולענין הצורך להוקיע התופעה ולעוקרה מן השורש, ראה דברי בית המשפט העליון בע"פ 2776/98 פלוני נ' מדינת ישראל, תקדין עליון, 99 (3) שם נאמר כך: "התופעה של אלימות במשפחה פשתה, למרבית הצער, במקומותינו ועל החברה להוקיע ולהביע סלידתה בכל דרך מתופעה זו אותה יש לעקור מן השורש. תרומת בית המשפט בעניין זה היא ענישה כואבת, קשה ומשמעותית שיש בה כדי להעניש ולהרתיע את העבריין ולהוות התראה והרתעה לאחרים כמותו." וכן ראה בע"פ 2157/92 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (1), 81: "תופעה זו של אלימות בתוך המשפחה היתה לנגע שפשט בחברה, ויש לעקרו על ידי עונשים הולמים, למען ישמע ויראה המערער ולמען ישמעו ויראו עבריינים בכוח אחרים. בכגון דא יש להחמיר בדינו של הנאשם, הן מתוך הבעת שאט נפש והוקעת מעשיו, והן מתוך מגמה של הרתעה." והדברים יפים וישימים שבעתיים לעניננו, מקום בו הנאשם נהנה בעבר ממידת הרחמים תוך שביהמ"ש נמנע להשית עליו ענישה קונקרטית והסתפק בענישה צופה פני עתיד. עם זאת, לנגד עיני גם הנסיבות המקלות, כפי שהן מוצאות ביטוי הן בתסקיר והן בטיעוני הסניגור. כך תובאנה בחשבון גם נסיבותיו האישיות של הנאשם, כפי שפורטו בתסקיר שירות המבחן, כולל מצבו הכלכלי, הרקע, הפערים בתפקוד בני הזוג, והקשיים במערכת המשפחתית בה שרויים בני הזוג כל זאת בלא שאפרטן מחמת צנעת הפרט. עוד מביאה אני בחשבון את התסקיר החיובי ואת התרשמות שירות המבחן באשר לנכונות אותה מגלה הנאשם כיום להשתלב בטיפול. אמנם, בעיתוי בה באה הנכונות, לא די בה כדי להמנע מענישה קונקרטית, אך הדברים יובאו בחשבון בעת קציבת אורך עונש המאסר שיושת על הנאשם. בנוסף, מביאה אני בחשבון את האפקט החיובי שהיה למעצרו של הנאשם, והחלק שיש למעצר בניצול התקופה להסתכלות פנימה ובדיקה עצמית מעמיקה של התנהגותו. בנוסף, תובא בחשבון הבעת החרטה, ההודיה שחסכה זמן שיפוטי וחסכה מהמתלוננת את הצורך להעיד, וכן רצונו הכן של הנאשם לפתוח דף חדש לאחר שישוב לביתו. בנוסף אני מביאה בחשבון את מצבו הבריאותי, כפי שהצביע על כך הסניגור. אציין כי ערה אני להחלטות השונות אליהן הפנה הסניגור, ואשר בהן נגזרו עונשים מקלים יותר על נאשמים בעבירות של אלימות במשפחה. כמובן שקיימת קשת רחבה של פסיקה בנושא של אלימות במשפחה, אך כל מקרה נדון לגופו, ולא הרי הנסיבות באותם מקרים כנסיבות בתיק שלפני. לאחר ששקלתי את הנסיבות לחומרה ולקולא, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: 1. עונש המאסר המותנה בן 7 חודשים שהוטל על הנאשם בת.פ. 2236/04 בית משפט שלום פתח תקווה - יופעל. 2. 9 חודשי מאסר בפועל. 4 חודשים מתוך תקופה זו ירוצו בחופף לעונש המאסר המותנה שהוריתי על הפעלתו, ו - 3 במצטבר, ובסה"כ ירצה הנאשם 12 חודשי מאסר בפועל, אשר ימנו מיום מעצרו בתיק שלפני, ודהיינו: 16.01.06. 3. 9 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שלא יעבור במשך שלוש שנים מיום שחרורו מהמאסר כל עבירת אלימות לרבות אלימות במשפחה מסוג פשע. 4. 6 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שלא יעבור במשך שלוש שנים מיום שחרורו מהמאסר כל עבירת אלימות לרבות אלימות במשפחה מסוג עוון. משפט פליליאלימותהסדר טיעון (עסקת טיעון)תקיפה