להלן גזר דין בנושא עונש על סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה: גזר דין הכרעת הדין וכתב האישום 1. הנאשם הורשע על פי הודאתו בכתב אישום מתוקן, בביצוע עבירות של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה - עבירה לפי סעיף 332(3) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין") בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין ובעבירה של חבלה במזיד ברכב - עבירה לפי סעיף 413ה' בצירוף 29 לחוק העונשין. 2. בהתאם לעובדות כתב האישום המתוקן, ביום 29.12.08 בסמוך לשעה 18.00, הנאשם וקבוצה מחבריו כמפורט בכתב האישום (להלן: "חברי הנאשם") שהו בסמוך לכביש 700 (להלן: "הכביש") המחבר בין העיר נצרת לכביש מס' 79. חברי הנאשם שלחו אש בפח אשפה, במיכל פלסטיק ובצמיגים שהיו במקום והציבו אבנים גדולות ואת פח האשפה הבוער בכביש. בנוסף, הנאשם יחד עם חבריו יידו אבנים אל עבר המכוניות שחלפו בכביש, בכוונה לפגוע בנוסעים ובכלי הרכב שחלפו בכביש. אחת האבנים פגעה ברכבו של חוסיין כמאל (להלן: "המתלונן") ונפצה את שמשת רכבו הקדמית. המתלונן נזקק לטיפול רפואי, עקב הפגיעה. תסקיר שרות המבחן 3. לאחר הרשעתו של הנאשם, וכמצוות המחוקק, עקב גילו של הנאשם בעת ביצוע העבירה (בן 18 וחודשיים), הופנה הנאשם לקבלת תסקיר שרות המבחן. 4. בתסקיר נקבע, כי מוצאה של משפחת הנאשם הינה מעזה, וכי הם התגוררו, לסירוגין בעזה ובתוך תחומי מדינת ישראל. רק בשנות ה- 90 השתקעה המשפחה בישראל, לאחר שהוכרו כתושבי המדינה. לקביעת תסקיר המבחן, העבירות נשוא כתב האישום נעשו על רקע דאגתו של הנאשם לקרובי משפחתו בעזה, בזמן מבצע "עופרת יצוקה". עוק קובע שרות המבחן, כי לדברי הנאשם, חש במהלך המבצע בעזה, חוסר "בטחון ובלבול" וכי, הנאשם לא השכיל לנתב את תסכולו באופן בונה. 5. שרות המבחן מציין, כי הנאשם הינו אדם נורמטיבי, ללא עבר פלילי, אשר קיבל אחריות מלאה למעשיו והביע צער וחרטה. 6. לאור כל האמור, המליץ שרות המבחן שלא למצות את הדין עם הנאשם ולהסתפק בעונש מאסר, אשר ירוצה בדרך של עבודות שרות. טיעוני המאשימה לעונש 7. ב"כ המאשימה, בפתח טיעוניו לעונש, הפנה לנסיבות ביצוע העבירות, במהלך מבצע "עופר יצוקה", עבירות שנעשו על רקע לאומני ומשכך, יש להחמיר בעונשו של מבצען. 8. עוד מבקש ב"כ המאשימה, להסב תשומת לב בית המשפט לכך, שמדובר בנתיב תחבורה ראשי, דו מסלולי ודו נתיבי, בו חולפות מכוניות רבות, ובמהירות לא פחותה. לטענת ב"כ המאשימה, הנאשם, כמו גם חבריו, ארבו למכוניות בשעות החשיכה והשליכו אבנים במטרה לגרום לפגיעה ונזק למכוניות החולפות. 9. ב"כ המאשימה הפנה לפסיקה המנחה לדעתו, והקובעת, כי בעבירות כגון דא, יש לגזור עונשי מאסר לתקופות ארוכות. 10. עוד טען ב"כ המאשימה, כי במקרה שבפנינו, ראוי להחמיר במיוחד, שכן, מכוניתו של המתלונן ניזוקה באופן משמעותי, ואף המתלונן עצמו, נזקק לטיפול רפואי. 11. בשקלול כל האמור, ביקש ב"כ המאשימה לגזור על הנאשם 24 חודשי מאסר בפועל, קנס ופיצוי משמעותי למתלונן. את טענתו זו האחרונה תמך ב"כ המאשימה, בדו"ח שמאי שהוגש ואשר בו הוערך הנזק שנגרם למכוניתו של המתלונן ב- 27,000 ₪. טיעוני ב"כ הנאשם 12. ב"כ הנאשם טען לעומת זאת, כי מדובר בנאשם שהיה על סף גיל הבגירות, דהיינו בסך הכל בן 18 וחודשיים. עוד מפנה ב"כ הנאשם לעברו הפלילי הנקי של הנאשם, לחרטתו המלאה, ולהודייתו המיידית של הנאשם בעובדות כתב האישום המתוקן, אשר ייחסו לנאשם זה, עבירות פחותות בהרבה מאלו שיוחסו לו בכתב האישום המקורי. 13. ב"כ הנאשם מפנה לתסקיר שרות המבחן, אשר קבע, כי מדובר בנאשם נורמטיבי, שלמד ועבד לפרנסת משפחתו. ב"כ הנאשם מפנה במיוחד לעובדת היות משפחת מוצאו של אבי הנאשם מעזה, ולקביעת שרות המבחן, כי העבירה בוצעה על רקע זה, ועל רקע תחושת בלבול וחוסר בטחון, עקב המצב בעזה. עוד מפנה ב"כ הנאשם לכך, שהנאשם שהה במעצר בשמך למעלה מחודש ולאחר מכן שוחרר בתנאי שחרור של "מעצר בית מלא", שהוקלו לאחרונה, עת הותר לנאשם לצאת לעבודה בשעות היום, בלווית אביו. 14. ב"כ הנאשם ציין, כי הוא אכן ער, למגמת ההחמרה בפסיקה בעונשו של מי המסכן חיי אדם בנתיב תחבורה, אלא שלטעמו, יש להתחשב בנסיבות האינדיבידואליות של נאשם זה, ובמיוחד יש להתחשב בעניינו, בהמלצת שרות המבחן, שהינו גוף מקצועי ונייטרלי. 15. לאור כל האמור, מבקש הסנגור המלומד, להסתפק בעונש מאסר שירוצה בדרך של עבודות שרות. באשר לפיצוי למתלונן, טוען ב"כ הנאשם, כי חוות הדעת של השמאי, לא הייתה חלק מחומר הראיות, מה גם שהנזק נגרם במשותף על ידי הנאשם וכל חבריו, כך שאין הצדקה לחייבו במלוא הפיצוי. 16. הנאשם אף הוא הביע בפני חרטה, והתחייבות, כי מעשיו אלו לא יישנו. דיון ומסקנות 17. הנאשם הורשע בשתי עבירות חמורות אשר העונש הנקוב בצידן בחוק העונשין, הינו עונש חמור במיוחד. כך, בגין העבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה - נקבע עונש מקסימום של 20 שנות מאסר. 18. אומר לעניין זה, כי לא בכדי כך קבע המחוקק, שכן אבן, או אבנים הנזרקות לעבר מכוניות חולפות בנתיב תחבורה במהירות גבוהה, עלולה, לעיתים לגרום לקיפוח חיי אדם, וכבר היו דברים מעולם. 19. חומרה מיוחדת, מקבלים מעשיו של הנאשם, אשר בצוותא חדא, עם חבריו, זרק אבנים על מכוניות חולפות בנתיב תחבורה סואן במיוחד, בוודאי בשעות הערב המוקדמות, תוך שהנאשם וחבריו, ארבו בצידי הדרך, תוך ניצול החשיכה, והשליכו, כאמור את האבנים על המכוניות החולפות. 20. בנדון שבפנינו, זממם של הנאשם וחבריו, עלה בידם ואכן מכונית חולפת ניזוקה ונהגה אף נפצעה, אם כי, באורח קל. נקל לשער, וכאמור לעיל, שאותה אבן, אשר חדרה למכוניתו של המתלונן, לאחר שהשמה נופצה יכולה הייתה בנקל לגרום לפגיעה חמורה בהרבה, ואולי אף חלילה להביא לסיכון חיים של ממש. 21. בפסיקת בית המשפט העליון נקבע לא אחת, כי יש להחמיר בעונשו של מיידי אבנים לעבר מכוניות חולפות, קל וחומר מקום בו עבירה זו מבוצעת על רקע לאומני. ראה לעניין זה, ע"פ 411/09 אברהם גדיר ואח' נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 21.4.09). יוער, כי פסק דין זה, עניינו ערעור, על פסק דינו של כבוד השופט גרשון במסגרת ת"פ (חיפה) 5124/06, אשר הוגש לעיוני על ידי ב"כ המאשימה (אני מניח שבעת הצגת פסק הדין של בית המשפט המחוזי הנ"ל, לא היה מודע ב"כ המאשימה, מודע לפסק הדין הנ"ל בערעור). מכל מקום, עובדות פסק הדין שם, היו זהות בעיקרן לאלו שבפנינו. במקרה שם נגזרו על הנאשמים, בבית המשפט המחוזי, 21 חודשי מאסר, 15 חודשי מאסר ו- 18 חודשי מאסר. כמו כן, נגזרו על כלל הנאשמים, כך בערכאה קמא שם, 9 חודשי מאסר על תנאי. בית המשפט העליון בחר להקל בעונשם של כל המערערים שם (הנימוקים לכך להלן) וקבע, כי על המערערים 1 - 3 יוטלו 9 חודשי מאסר בפועל, ועל מערער 2 שם, יוטלו 7 חודשי מאסר בפועל. המאסר על תנאי שהושת בבית המשפט קמא שם, נותר על כנו. ביחס לעצם ביצוע העבירות של יידוי אבנים לעבר רכב נוסף, הביע השופט א.א. לוי את דעתו וכדלהלן: "הדגשנו בעבר לא אחת כי יידוי אבנים לעבר רכב נוסע עלול להסתיים בתוצאה קשה ואף קטלנית. ומאחר וסכנה זו ברורה לכל מי שעיניו בראשו, מותר להוסיף ולקבוע כי מי שנותן ידו ליידוי אבנים, הוא גם מי שמוכן לגרום לפציעתו או למותו של אדם". 22. עוד אעיר, כי ב"כ המאשימה הפנה לע"פ 1599/08 מרדכי לוינשטיין ואח' נ' מדינת ישראל. שם נגזרו על המערערים (בהתאמה), בערכאת הערעור, 34 ו- 24 חודשי מאסר. אלא ששם, הורשעו המערערים לבד מהעבירות של ניסיון סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, גם בעבירות נוספות של קשירת קשר לבצע פשע, שיבוש מהליכי משפט והדחה בעדות בנסיבות מחמירות. זאת ועוד, שם מדובר היה במערערים שהגו תכנית להצתת כלי רכב בנתיבי איילון, בתל-אביב בשעות הבוקר, שאז, כדברי בית המשפט העליון, "קיים שם עומס תנועה רב". משכך אפוא, רף הענישה שנקבע בעניינם של לוינשטיין, אינו למיטב הבנתי, הרף המנחה, דרך כלל. 23. כאמור, לטעמי רף הענישה שנקבע בעניין גדיר, הוא רף הענישה המנחה וזאת הגם שהנסיבות לקולא אותן מנתה ערכאת הערעור בעניין גדיר, אינן כולן רלוונטיות לעניין שבפנינו. כך, בעניין שם התחשב בית המשפט בעיקר בעובדה שמיום ביצוע העבירה ועד להגשת האישום, חלפו 20 חודשים, וגם מאז שהוגש כתב האישום "הוסיפו ההליכים להנתהל בעצלתיים ...". למחדלים אלו, לא מצא בית המשפט העליון סיבה מספקת, תוך שהוסיף וקבע שם, כך; "הנה כי כן, ההליכים באירוע שאינו מורכב יתר על המידה, נמשכו הדיונים למעלה מארבע שנים, וזו תקופה משמעותית בחייו של אדם צעיר לאור התמורות המתחוללות בו בגילאים אלה. נוכח זאת סברנו כי כליאת המערערים בשלב זה של חייהם לתקופה ממושכת, היא תוצאה קשה ובלתי סבירה, ועל כן החלטנו לקבל את הערעור בחלקו". 24. בעניין שבפנינו, לא כך הם פני הדברים, העבירה בוצעה ביום 29.12.08, כתב האישום המקורי הוגש ביום 8.1.09, וגזר הדין ניתן היום (14.5.09) פחות מחמישה חודשים מאז ביצוע העבירות. בנסיבות אלו, השיקול של חלוף הזמן ועינוי הדין, כמו גם התמורות המתחוללות בגילאים הצעירים, אינם רלוונטיים. 25. כאמור, מעשיו של הנאשם חמורים, העבירות בהן הורשע, מן החמורות שבספר החוקים הם, מעשיו בוצעו על רקע לאומני, דבר המהווה אף הוא, משום נסיבה לחומרה. 26. מאידך, במסגרת השיקולים לקולא, יש לזקוף את הודייתו המהירה והמיידית עם תיקונו של כתב האישום, את העובדה שחלקו של נאשם זה היה פחות מזה של חבריו, וכן את עובדת חרטתו הן בדבריו בפני שרות המבחן והן בדבריו בפניי. כמו כן, יש ליתן את הדעת לגילו הצעיר של הנאשם בעת ביצוע העבירה, כמו גם לעברו הנקי, ולעובדת היותה של עבירה זו, הסתבכותו היחידה עם החוק. 27. בטרם אגזור דינו של הנאשם, אבקש להדרש להמלצת שרות המבחן, אשר בכל הכבוד איני יכול לקבלה. סבורני, כי קבלת עמדת שרות המבחן והסתפקות במקרה דנא, בעונש מאסר אשר ירוצה בדרך של עבודות שרות, תחטיא את מטרות הענישה, ותעביר לציבור מסר שניתן להקל בעבירות חמורות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. דומני, כי בתי המשפט צריכים להעביר מסר ברור וחד-משמעי וזאת על מנת להרתיע את הרבים, כי מי המיידה אבנים בכוונה לפגוע בכלי רכב החולפים בנתיב תחבורה - לא יינקה ויגזר עונשו בהתאם. 28. עוד אוסיף לעניין תסקיר שרות המבחן את שנאמר לא אחת לעניין סמכות ההחלטה בדבר הענישה וכדלהלן: רע"פ 3204/08 עלי חג'אג' נ' מדינת ישראל; "ראוי לציין כי לעניין קבלת המלצתו של תסקיר המבחן, קבע בית-משפט זה, כי: "מתפקידו של בית המשפט להעריך ולשקול נסיבות רבות ומגוונות, כמו למשל, חומרת העבירה ונפיצותה בציבור, הגנה על שלום הציבור וביטחונו, הרתעת העבריין ועבריינים בכוח, התגמול שבענישה וכיוצא באלה. שיקולים אלה אינם מתחום שיקוליו של קצין המבחן, ואין הוא אף מוסמך להמליץ לגביהם. השופט, הוא אשר ישים במאזני שיקוליו, כאחד השיקולים החשובים, גם את המלצתו של קצין המבחן. אך בכך לא סגי (ראו גם ע"פ 405/06 מדינת ישראל נ' אחמד חלייחל (טרם פורסם, 8.5.2006)). ודוק; ההחלטה בדבר הענישה היא תחת סמכותו הבלעדית של בית המשפט. במקרה דנא, בית המשפט התייחס לאמור בתסקירי שירות המבחן, אך בסופו של יום, ולאחר ששקל את כל השיקולים הרלוונטיים, הגיע למסקנה, כי יש להשית על המבקש עונש של מאסר בפועל." (רע"פ 624/80 שאדי פריג' נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.9.2007)). סוף דבר 29. סוף דבר אפוא ובאיזון כל השיקולים הצריכים לעניין הן לקולא והן לחומרה, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים; א. 10 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו מיום 2.1.09 ועד ליום 5.2.09. ב. 10 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא, כי במשך 3 שנים לא יעבור הנאשם עבירה מן העבירות עליהם הורשע. ג. קנס בסך 500 ₪, או 5 ימי מאסר תמורתם. ד. פיצוי למתלונן בסך 3,000 ₪. זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 יום. תחבורה