להלן גזר דין בנושא עונש על דקירה למוות: גזר דין 1. הנאשם דקר למוות את חברו ז"ל (להלן: "המנוח"). הוא זוכה מעבירת הרצח בה הואשם, והורשע בעבירת ההריגה. כן הורשע הנאשם, על פי הודאתו, בבידוי ראיות ובשיבוש מהלכי משפט. 2. העובדות פורטו בהרחבה בהכרעת הדין ועיקרן להלן: הנאשם והמנוח היו חברים והתגוררו יחד בדירת הנאשם. עם זאת, היו ביניהם עימותים על רקע שכרותו של המנוח ואלימות מצידו כלפי הנאשם. ביום האירוע, שתו הנאשם והמנוח כליטר וחצי של וודקה, ובמהלך שיחה ביניהם החל המנוח להשתולל. המנוח הרים כוס זכוכית והניף אותה לעבר הנאשם בצורה מאיימת. בתגובה, אחז הנאשם בסכין מטבח גדולה שהייתה מונחת על השולחן לפניו, ודקר את המנוח דקירה אחת קטלנית בליבו. לאחר מעשה הדקירה, הניח הנאשם סכין בידו הימנית של המנוח, תחת הכוס, וכן הניח טוריה בידו השניה של המנוח. לאחר מכן הזעיק הנאשם את המשטרה וטען כי דקר את המנוח מתוך הגנה עצמית, לאחר שהמנוח תקף אותו. בשלב מאוחר יותר, הודה הנאשם בביום הזירה, אך המשיך לטעון להגנה עצמית. 3. בהכרעת הדין הרשענו את הנאשם בעבירת ההריגה וקבענו כי מדובר באירוע ספונטאני, בו הנאשם הגיב תגובה נמהרת ובלתי שקולה להתנהגות מאיימת מצד המנוח, מתוך מודעות למשמעות מעשיו אך ללא שיקול הדעת, ובהעדר רצון של ממש להמית את המנוח. כן דחינו את טענות הנאשם לקיום הגנות ההגנה העצמית והשכרות. 4. בטיעוניה לעונש עתרה התביעה למצות עם הנאשם את הדין ולהשית עליו את העונש המקסימלי הקבוע בחוק העונשין בגין עבירת ההריגה, וכן עונש נוסף בגין עבירות בידוי הראיות ושיבוש מהלכי משפט, מאסר מותנה וקנס כספי. לטענתה, יש לזקוף לחובת הנאשם את אופן ביצוע הדקירה, דקירה באמצעות סכין גדולה בבית החזה של המנוח, ואת התנהגותו לאחר מעשה, אשר תחת להזעיק עזרה עבור המנוח, פנה תחילה לביום הגנה עצמית. 5. סנגורו של הנאשם ביקש שלא למצות את הדין עם הנאשם. הסנגור הדגיש בפנינו את נסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן, בפרט נוכח הקושי של הנאשם להתמודד עם האלימות הקשה והחוזרת מצד המנוח, ונוכח שכרותם. עוד לטענתו, המקרה דנן אינו בא בגדרם של המקרים בהם נעשה שימוש קל דעת בסכין, ואין לגזור גזירה שווה בין המקרה דנן לבין המקרים הרגילים של "תת תרבות הסכין". עוד לטענתו, יש להתחשב לקולא בגילו של הנאשם, שהינו בן 54 שנים ובמצבו המשפחתי - אמא בת 80 שנמצאת בהוסטל למבוגרים, ובת יחידה. הסנגור הוסיף וטען כי אין להחמיר עם הנאשם בעבירת בידוי הראיות שכן הוא הודה בבידוי הראיות סמוך לאחר תחילת החקירה המשטרתית. כן לטענתו, העבירות של בידוי ראיות ושיבוש מהלכי משפט מתייחסות לאותו המעשה ואין להטיל על הנאשם עונש כפול. 6. הנאשם הביע בפנינו צער וחרטה עמוקים על מעשיו ותוצאותיהם, וכן תחושת אשם כלפי בנו של המנוח, תוך שהביע את רצונו לעשות ככל יכולתו כדי לסייע לבן. דיון 7. עבירת ההריגה הינה מהעבירות הקשות והחמורות בספר החוקים, ומטרתה להגן על ערך החיים וקדושתם. על הפגיעה בערך חשוב זה יש להגיב בענישה משמעותית ומרתיעה, שיהיה בה כדי לתת ביטוי לתפיסת החברה את מעמדו העליון של ערך החיים. אופיו האלים של קורבן מעשה ההמתה אינו מהווה "הצדקה" לנטילת חייו, ואף אם הנאשם סבל מנחת זרועו של המנוח, וחש קושי להתמודד מולו, היה עליו לנקוט בדרכים חלופיות, ולא לעשות שימוש נמהר בסכין הקטלנית. ראו: "עקרון קדושת החיים הוא שצריך לשמש נר לרגליו של בת המשפט, והוא שצריך לעמוד לנגד עיניו של הפרט גם כשהוא נתון במצוקה, בבואו לברור בין האלטרנטיבות השונות העומדות לפניו. כך, למשל, אין מקום לומר כי יש להעדיף נטילת חיי אדם על עזיבת הבית והימלטות מן התוקפן - על-אף הקשיים הכרוכים בה. ... נקודת מוצא חייבת אמנם להיות כי יש לגנות ולהוקיע מי שהחליט לעשות דין לעצמו וקיפד את פתיל חייו של הזולת. עקרון קדושת החיים חל בצורה שווה על כל אדם באשר הוא אדם. דמו של עבריין אלים ונתעב אינו סמוק פחות מדמם של אחרים" (ע"פ 4419/95 חדד נ' מדינת ישראל פ"ד נ (2) 752, 764 (1996). 8. במסגרת הכרעת הדין דחינו את טענת השכרות שהעלה הנאשם, וקבענו כי חרף כמויות האלכוהול הגבוהות בדמו, הוא לא סבל מאותן תופעות של בלבול שכלי וחוסר התמצאות המאפיינות מצב של שכרות. עוד נקבע כי הנאשם הבין את הפסול שבמעשיו, וכן כי במקרים אחרים היטיב הנאשם להתמודד עם המנוח לרבות באמצעות עזיבת הדירה עד שהמנוח יירגע. בנסיבות אלה, השימוש הנמהר בסכין מהווה ביטוי נוסף לאותה "תת - תרבות הסכין" מפניה מבקשים בתי המשפט להרתיע ולהתריע, וזאת באמצעות ענישה מחמירה. ראו: "נילאנו לדבר ולכתוב על תת-תרבות הסכין שפשתה במקומותינו, ואין לנו להוסיף אלא זאת שהמבקשים לחסל חילוקי דעות או סיכסוכים עם הזולת על דרך של נעיצת סכין בגופו אחת דינם להיכלא, לזמן ארוך ומכביד. רק כך יכולה חברה מתוקנת להגן על עצמה באורח ראוי" (ע"פ 10053/03 בלאיי נ' מדינת ישראל ניתן ביום 6.7.2005). 9. נדמה כי כל שניתן לומר כבר נאמר על תופעת "הסכינאות" אשר השתרשה למצער כה עמוק במחוזותינו. בעניין זה ראה תפ(חי) 208/03 - מדינת ישראל נ' צרפתי ברק ומלול אושרי (לא פורסם): "מה לא נאמר ומה לא נכתב על אותה תופעה, הקרויה במקומותינו תת-תרבות הסכין. הקלות הבלתי נסבלת של השימוש בסכין בשל סכסוך של מה בכך, נפוצה כיום במחוזותינו, והציבור עומד ומשתאה:הכסדום ועמורה היינו? להיכן נעלמה ישראל הטובה, היפה, הסובלנית, הקשובה והבלתי אלימה?" 10. התפשטות תופעת ה"סכינאות" מחייבת הירתמות כל הגורמים, וביניהם בתי המשפט, להלחם בתופעה שהפכה כמעט לנורמה, ולעוקרה כליל מן השורש, וזאת בין היתר על ידי הטלת ענישה מרתיעה המבטאת את הערכת החברה לחיי אדם כערך עליון ואת הוקעת המעשה וסלידת החברה הימנו. 11. באשר לעונש הראוי במקרים כגון דא, קבע בית המשפט העליון בע"פ 259/97 בשתאוי נ' מדינת ישראל, תקדין-עליון 98(2) 308: "תת תרבות הסכין כפי שאמרנו לא אחת דינה כי תיעקר והעושים ייענשו בכל חומרת הדין, יצא הקול מבית המשפט וידעו הכל כי הנועץ סכין בגופו של הזולת יסגר בבית האסורים לתקופות שנים... ". וכך נפסק גם בע"פ 3216/01 צאלח שכאר נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(1) 583: "רבו העבריינים, נגע האלימות פשה בבתינו וברחובותינו, הסכין נשלפת ודוקרת בשל מחלוקות של מה בכך ואף בשל התלהטות יצרים רגעית שלא קדם לה ריב כלשהו. העבירה של שפיכות דמים - שהיא משבע מצוות בני נח ומשלושת העבירות שעליהן 'ייהרג ולא יעבור' - היתה כמעט לדבר יום ביומו". כאשר זה המצב הרי "אם חפצים אנו לבער את הרע הזה מקרבנו, אם חפצי חיים אנו, נמצה את הדין". 12. הסניגור המציא לעיוננו מספר פסקי דין בהם נגזרו על הנאשמים בעבירת הריגה עונשים הנופלים בהרבה מהעונש המקסימלי, בעוד שהתביעה המציאה לעיוננו פסקי דין בהם הושתו על הנאשמים עונשים המתקרבים לעונש המקסימלי הקבוע בחוק. לעניין רף הענישה חזרו ואמרו בתי המשפט כי: "יש שהמתת אדם נגרמת בנסיבות המבססות הרשעה אך בגרם מוות ברשלנות ויש שהיא נגרמת בנסיבות המקרבות אותה לעבר עבירת הרצח. לפיכך, נמצא מגוון עונשים, החל מקלים, ועליהם הצביע הסניגור וכלה בחמורים ואותם הזכירה התביעה. כל מקרה ונסיבותיו (ע"פ 7147/96 מוריס אזואלוס נ' מ"י נב(2) 412). 13. המעשים בגינם הורשע הנאשם נמצאים ברף הגבוה ביותר מבחינת חומרתה של עבירת ההריגה. הקלות הבלתי נסבלת של השימוש בסכין על ידי הנאשם, ללא כל סיבה, וללא שקדמה לדקירה כל התגרות ממשית מצד המנוח, מחייבת מיצוי הדין עם הנאשם. בנסיבות חמורות אלה, אין מקום למסר סלחני כלפי הנאשם כפי שביקש מאיתנו סניגורו. יחד עם זאת, יש לזקוף לזכותו של הנאשם את השיקולים לקולא, ובניהם, נסיבותיו האישיות של הנאשם וגילו, החרטה הכנה שחש, ככל הנראה, מייד לאחר מעשה, והמשיך להביע לכל אורך ההליך המשפטי, לקיחת האחריות, ואת הודאתו המלאה זמן קצר לאחר מעצרו באשר למלוא נסיבות המקרה, לרבות בידוי הראיות. 14. אשר לעבירות בידוי ראיות ושיבוש מהלכי משפט; שוכנענו כי יש לראות את מעשיו של הנאשם בעת שבדה את הראיות ושיבש מהלכי משפט כמקשה אחת וכמושא לעונש אחד. לפיכך, אין להטיל עונש נפרד בגין מעשה זה ויש לראות את הנסיבות כמכלול אחד. 15. בשים לב לכל האמור לעיל, ולאחר ששקלנו את כל השיקולים לחומרה ולקולא, אנו גוזרות על הנאשם עשרים שנות מאסר החל מיום מעצרו, מהן 17 שנים לריצוי בפועל ושלוש שנים על תנאי. התנאי הוא שהנאשם לא יעבור תוך 3 שנים מתום מאסרו עבירת אלימות שהיא פשע. הודעה לנאשם זכות הערעור לבימ"ש העליון תוך 45 יום. ש. שטמר, שופטת [אב"ד] י. וילנר, שופטת ד. סלע, שופטת משפט פלילימקרי מוותדקירה