עבירת איומים סעיף 192

להלן פסק דין בנושא עבירת איומים סעיף 192: פסק דין 1. בפנינו ערעור על הכרעת דינו ועל גזר דינו של בית המשפט דלמטה (ת.פ. 2148/02, בימ"ש שלום רחובות), על ידי כב' השופטת לבנה צבר. נגד המערער, אשר וייס, הוגש, ביום 10.7.2002, כתב אישום, בו מיוחסת לו עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"). בכתב האישום נטען כי "בתאריך 1.11.2001, בסמוך לשעה 10:30, בלשכת אגף השיקום של משרד הבטחון ברחובות, איים הנאשם על המתלוננת (להלן: "המתלוננת") בכך שאמר למאבטחים רותם ירון ונתנאל רודה, שנמצאו במקום במסגרת מילוי תפקידם, בנוכחות המתלוננת כי 'אני אשלם על מנת שיביאו לביתה ויכו אותה וירצחו אותה', וזאת בכוונה להפחיד או להקניט". המערער כפר באשמה המיוחסת לו ולפיכך נשמעו ראיות התביעה וכן עדותו של הנאשם עצמו ושני עדי הגנה נוספים. לאחר שמיעת העדויות, קבע בית המשפט דלמטה כי הוא נותן אמון מלא בעדותו של המאבטח נתנאל רודה (המאבטח השני לא הגיע לבית המשפט ולכן לא נשמעה עדותו). כמו כן, קבע בית המשפט כי עדותה של המתלוננת מהימנה עליו וניתן לקבוע ממצאים עובדתיים בהסתמך על עדותה. זה המקום לציין כי כבר בתחילתו של המשפט הוסכם על התביעה כי המערער לא אמר שבכוונתו לשלוח אנשים על מנת לרצוח את המתלוננת, אלא להכותה בלבד. לעומת זאת, נמצאה עדותו של המערער, אשר הכחיש את אמירת הדברים ואף טען כי לא התכוון לאיים על המתלוננת, בלתי מהימנה. כן הדבר לגבי שני עדי הגנה, שאחד מהם הודה כי ההתרחשויות אינן זכורות לו, כלל ועיקר, ואילו העד השני נכח במקום בשלב מוקדם של האירוע, ולא בחלק הרלבנטי. על יסוד עדויותיהם המהימנות של המתלוננת ושל המאבטח, קבע בית המשפט דלמטה כי המערער הגיע אל לשכת אגף השיקום ברחובות, ניגש אל פתח חדרה של המתלוננת, אשר שימשה בתקופה הרלבנטית כעובדת אגף השיקום, והחל לקללה ולגדפה, תוך שהוא מטיח בה כי אינו זוכה לקבל את זכויותיו במישור הרפואי. המתלוננת, אשר טיפלה אותה עת באדם אחר, החליטה לעזוב את משרדה ולעלות עם אותו אדם אל הקומה השנייה בבניין, על מנת להמנע מהפרעותיו של המערער. בשלב כלשהו, החלה המתלוננת לרדת בגרם המדרגות לעבר משרדה, ואז שמעה את המערער צועק לעבר המאבטח כי הוא ישלם לאנשים על מנת שיבואו לביתה של המתלוננת ויכו אותה. היה ברור למתלוננת, מתוך הקשר הדברים ונסיון העבר, כי מדובר באיום ממשי, אשר הופנה כלפיה ולפיכך החליטה להתלונן במשטרה. תוך זמן קצר, הגיע למקום שוטר אשר עיכב את המערער לצורך חקירה. גם המאבטח, נתנאל רודה, מסר דברים דומים, בציינו כי הוא מכיר את המערער מאירועים קודמים בהם נהג הלה לצעוק לעבר העובדים ולהשמיע כלפיהם דברי נאצה, בטענה כי אין מטפלים בו כראוי. הפעם חרג המערער ממנהגו, בכך שלא הסתפק בקללות ובדברי נאצה, אלא השמיע ביטויי איום כלפי המתלוננת. בית המשפט קבע כי דבר האיום שהשמיע המערער נקלט על ידי המתלוננת ולפיכך נתמלאו כל יסודות עבירת האיומים, הן היסודות הפיזיים והן היסוד הנפשי שבעבירה. אשר ליסוד הנפשי, ציין בית המשפט דלמטה כי המערער התכוון להפחיד או להקניט את המתלוננת בדבריו, לאחר שחש עצמו, לטענתו, "מבוזה, מתוסכל ומיואש". בית המשפט דחה את טענת המערער כי לא חש בנוכחותה של המתלוננת ולכן לא היתה לו כל כוונה להטיל עליה אימה ופחד, כיוון שהיא לא היתה קיימת, מבחינתו, באותו שלב. לאור האמור, החליט בית המשפט להרשיע את הנאשם בעבירת האיומים שיוחסה לו בכתב האישום, לאחר השמטת החלק שעניינו איום ברצח. לאחר שנשמעו טיעוני הצדדים, החליט בית המשפט לגזור על המערער 9 חודשי מאסר בפועל, כאשר מחצית התקופה תרוצה במצטבר לעונש מאסר אותו נשא המערער אותה עת, והמחצית האחרת תרוצה בחופף לעונש זה. כמו כן, השית בית המשפט על המערער 12 חודשי מאסר על-תנאי לתקופה של 36 חודשים שלא יעבור את העבירה בה הורשע בתיק זה, או עבירת אלימות מסוג כלשהו, לרבות נסיון או סיוע לעבור עבירה כזו. בנוסף, ניתן צו מבחן בעניינו של המערער למשך 12 חודשים, ממועד שחרורו מבית הסוהר. 2. הודעת הערעור התייחסה במקורה הן לעניין הכרעת הדין והן בנוגע לחומרת העונש. בפתח טיעוניו זנח ב"כ המערער, עו"ד ניר קלמרו, את הערעור ככל שהוא נוגע לעניין העונש, וטען אך ורק לעניין ההרשעה. ב"כ המערער ציין, בהודעת הערעור, כי אין המערער חולק על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט דלמטה, ועיקר טיעונו נוגע לאי-קיומו של היסוד הנפשי הנדרש בעבירת האיומים. לעניין זה, נטען כי דברי האיום לא הוטחו בפניה של המתלוננת והיא הסיקה, בטעות, כי האיום מכוון כלפיה. לטענת ב"כ המערער, לא עלה בידי התביעה להוכיח כי דבריו של המערער לוו ביסוד הנפשי של כוונה להפחיד או להקניט את המתלוננת, ולפיכך אין ניתן להרשיעו בעבירה המיוחסת לו. לטענתו, התביעה לא הוכיחה "כי המערער התכוון או לפחות צפה בוודאות גבוהה מאוד או קרובה לוודאי (הלכת הצפיות) כי דבריו יגרמו למתלוננת, היא המאויימת לפי כתב האישום (ולא המאבטח) תחושות של פחד ו/או הקנטה וזאת ברמה של למעלה מספק סביר". מאחר שהתביעה לא הוכיחה, כך מוסיף וטוען עו"ד קלמרו, כי המערער היה מודע לעובדה כי מושא האיום מצוי בטווח שמיעת הדברים, הרי שהוא לא ידע כי דברי האיום שהשמיע נקלטים באותה עת באוזניו של מושא האיום. המערער ידע כי המתלוננת עלתה לקומה השניה, אך לא הוכח כי ידע, דבר וחצי-דבר, על התנהלותה של המתלוננת לאחר מכן. מכאן נובעת המסקנה, כך לטענת ב"כ המערער, כי הוא לא היה מודע לעובדת נוכחותה בעת השמעת הדברים. עוד נטען, כי גם המתלוננת עצמה ציינה בעדותה כי אין היא יודעת בוודאות אם המערער הבחין בה, הגם שטענה כי קרוב לוודאי שהוא היה יכול לראותה כשהיא יורדת מהקומה השניה. עוד טען ב"כ המערער כי קיימת אפשרות שמושא דברי המערער אינה המתלוננת אלא שכוונת הדברים היתה לעובדת אחרת של אגף השיקום אשר מסרה לו, בבוקרו של אותו יום, תשובה שלילית לדרישותיו. לאור האמור, נתבקשנו לזכות את המערער מהאשמה שיוחסה לו. 3. אין כל ממש בערעור זה. בית המשפט דלמטה קבע כי דברי האיום הושמעו כלפי המתלוננת ואף נקלטו על ידה, למרות שבני שיחו של המערער היו המאבטחים במקום. ברע"פ 2038/04 שמואל לם נ' מ"י, תק-על 2006(1), 66, נדרש בית המשפט העליון להיקף התפרשותה של עבירת האיומים הקבועה בסעיף 192 לחוק העונשין, מקום בו המאיים משמיע את דברי האיום באוזניו של אדם כלשהו, כאשר מושא האיום הינו אדם אחר. בפסק דין זה קבע בית המשפט העליון, מפי כב' השופטת ד' ביניש (כתוארה אז), מספר קביעות עקרוניות, ככל שהדבר נוגע לעבירת האיומים. עבירה זו הינה עבירה התנהגותית ולא תוצאתית כאשר המעשה הפיזי של השמעת דבר האיום יכול להעשות "בכל דרך שהיא", היינו: בהתנהגות, בכתב, בעל פה, באמצעות הדואר האלקטרוני, באמצעות כתבה בעיתון וכדומה. אשר לתוכן האיום, הרי שביטוי כלשהו עשוי להחשב כאיום אם הוא מכוון לפגיעה "שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו" של מי ששומע את דבר האיום או של אדם אחר. הקביעה אם תוכן הביטוי מאיים הוא, נעשית על פי אמת מידה אובייקטיבית, היינו מנקודת מבטו של אדם מן הישוב, המצוי בנסיבותיו של המאויים ולא מנקודת מבטו הסובייקטיבית של המאויים, בלבד (ראו: רע"פ 11043/04 גבריאל לידני נ' מ"י (לא פורסם) 05(4) 596). עוד קבע בית המשפט העליון כי אין נדרשת "זיקת עניין" בין מי ששמע את דברי האיום לבין מושא האיום. זאת, הן בהסתמך על השמטת דרישה זו בסעיף 192 לחוק העונשין, לעומת קיומה בסעיף 100 לפח"פ. גם בשים לב לתכליתו החקיקתית של הסעיף, לא נמצאה הצדקה להוסיף לרכיבי העבירה דרישה נסיבתית קשיחה מסוג "זיקת עניין". קביעתו זו של בית המשפט העליון באה על רקע הרחבת ההגדרה של "הגורם המאויים", באופן שהתבטאותו של המאיים "תעלה כדי איום על קולט האמירה, למרות שהוא עצמו אינו יעד האיום או מושאו, ואף אם אין מתקיימת זיקה בינו לבין מושא האיום. ניתן לראות, אפוא, כי מיהותו של קולט האמירה עשויה להיות בעלת משמעות רבה בבואנו לבחון את מהותה ואופיה של האמירה החשודה כמאיימת" (פסקה 15 לפסק הדין). בנסיבות אלה, בהן המאויים הינו קולט ההתבטאות המאיימת, ולא מושא האיום עצמו "אין צורך שהאיום יגיע לאוזניו של מושא האיום כדי שתתקיים עבירת איומים מושלמת. אכן, בנסיבות כאלה, יתכן כי מושא האמירה אף הוא יהיה בגדר מאויים; עם זאת לצורך הרשעה בעבירת האיומים די בכך שניתן לקבוע כי קולט האמירה הינו המאויים בשל כוונת המאיים להפחידו, ואין הכרח להוסיף ולבחון אם עבירת האיומים הושלמה הלכה למעשה גם כלפי מושא האמירה" (פסקה 17 לפסק הדין). ככל שמדובר במושא האיום, הרי שנדרש כי דברי האיום יקלטו על ידו. משמעות הדבר כי "דבר האיום חייב להקלט אצל המאויים עצמו ואין די בכך שהאיום נקלט אצל אדם אחר כלשהו. למותר לציין, שהקליטה אינה חייבת להיות ישירה מפיו של המאיים או סימולטנית לקיום ההתבטאות. כמו כן, יתכנו מקרים בהם השלמת העבירה תהא תלויה במעשיו של צד ג' כלשהו אשר נבחר על ידי המאיים להעביר את האיום אל המאויים... מכל מקום, בהעדר קליטה של דברי האיום אצל המאויים עצמו נותר מעשה האיום בגדר ניסיון בלבד וזאת אם יצא מגדר שלב ההכנה" (פסקה 23 לפסק הדין). אשר ליסוד הנפשי, המדובר בעבירה התנהגותית ולא תוצאתית, ולפיכך האמור בסעיף 192 לחוק העונשין לפיו האיום צריך להעשות "בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו", אין משמעו "כוונה" להשיג תוצאה מסויימת אלא שמדובר ב"שאיפה להשיג את ההפחדה או את ההקנטה וזוהי המטרה הניצבת לנגד עיניו של המאיים בהשמיעו את דבר האיום" (פסקה 34 לפסק הדין). הגם שאין תחולה לכלל הצפיות הקבוע בסעיף 20(ב) לחוק העונשין, שעניינו בעבירות תוצאתיות בלבד, הרי שבמקרה דנן הוחלה הלכת הצפיות מכח הפסיקה. משמעות הדבר היא כי "בהתקיים מודעות ברמת הסתברות גבוהה, עד כדי קרבה לוודאות, כי הביטוי המאיים עלול להפחיד או להקניט את קולט האיום - הוא המאויים - כי אז מתקיים היסוד הנפשי הנדרש לצורך הרשעה בעבירה לפי סעיף 192 לחוק" (פסקה 40 לפסק הדין). בית המשפט העליון חזר ואישר את הדברים בע"פ 2264/07 בכר נ' מ"י (טרם פורסם), שם קבע כב' השופט ג'ובראן כי ניתן להרשיע נאשם בעבירת איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, כאשר דברי האיום הושמעו בפניו של אדם אחר אך הגיעו, מאוחר יותר, לידיעתו של מושא האיום. זה המקום לציין כי, בניגוד לטענתו של ב"כ המערער, אין צורך להוכיח את דבר ידיעתו של הנאשם כי האיומים שהושמעו על ידו כלפי מושא האיום, אכן הגיעו ליעדם. כל שנדרש הוא כי דברי האיום יקלטו על ידי מושא האיום, בין במישרין מפיו של המאיים ובין בעקיפין, בכל דרך אחרת. קבלת טענת המערער משמעה צמצום, בלתי מחוייב המציאות, של תחולת עבירת האיומים, מקום בו אין מחלוקת עובדתית כי המאיים עצמו השמיע את דבריו במטרה להפחיד את המאויים או להקניטו (השוו: רע"פ 1178/97 גדליהו כהנא נ' מ"י, פ"ד נא(3) 266). 4. בענייננו, הוכחו כל יסודות עבירת האיומים, היינו כי מדובר באיום המכוון לפגיעה שלא כדין בגופו של אדם, במטרה להפחידו או להקניטו. צודק ב"כ המערער, כי התביעה לא טענה שהאיום הופנה כלפי המאבטחים אלא רק כלפי המתלוננת, הגם שניתן היה לבסס את אשמתו של המערער גם על פי חלופה זו. ואולם, במקרה דנן אין חולק כי המתלוננת שמעה את דברי האיום שהופנו כלפיה, וזה המקום לציין כי אין כל שחר לטענה לפיה התכוון המערער לעובדת אחרת של אגף השיקום, דבר שאין לו כל תימוכין בחומר הראיות. כפי שציינו בדברינו הקודמים, אין צורך להוכיח כי המערער היה ער לעובדה לפיה המתלוננת שומעת את הדברים במישרין מפיו, ובלבד שדברי האיום נקלטו על ידה והיו מופנים אליה, במטרה להפחידה או להקניטה. למעלה מן הצורך נציין, כי מכלול הראיות שבתיק מלמד שהמערער אכן הבחין במתלוננת שעה שהשמיע את דבריו, הגם שהמתלוננת עצמה היתה זהירה בדבריה. המתלוננת ציינה לעניין זה, בעדותה בבית המשפט דלמטה "אני רואה אותו. יש להניח שהוא ראה אותי, כי אי אפשר לא לראות אנשים שיורדים. אי אפשר להתעלם מזה" (עמ' 15 לפרוטוקול, ש' 21-22). זאת ועוד, המערער השמיע את התבטאותו המאיימת בפני המאבטחים במקום, שתפקידם לדאוג לשלומם ולבטחונם של העובדים בבניין, ולפיכך היה עליו לצפות כי תוכן דבריו יגיע אל המתלוננת, אף אם זו לא היתה שומעת את הדברים במישרין, כמפורט לעיל. כאמור, ההתבטאות עצמה הינה בגדר "איומים", כמשמעות הביטוי בסעיף 192 לחוק העונשין, ואין ספק כי כוונתו של המערער היתה שהתבטאותו המאיימת תגיע לידיעתה של המתלוננת, בדרך זו או אחרת. על יסוד האמור לעיל, הגענו למסקנה כי הוכחו כל יסודות עבירת האיומים, הן היסודות הפיזיים והן היסוד הנפשי, ולפיכך הננו דוחים את הערעור לעניין ההרשעה. הגם שהערעור על חומרת העונש נזנח, בסופו של דבר, הננו רואים לציין כי בית המשפט דלמטה לא היה מוסמך ליתן צו מבחן בעניינו של הנאשם, שעה שגזר עליו עונש מאסר לריצוי בפועל ולא בדרך של עבודות שירות. סעיף 1 לפקודת המבחן [נוסח חדש], התשכ"ט-1969, מורה כי אין ניתן להעמיד נאשם במבחן אם נגזר עליו עונש מאסר המבוצע מאחורי סורג ובריח, כפי שנעשה בעניינו של המערער. לפיכך, הננו מורים לבטל את צו המבחן אשר ניתן על ידי בית המשפט דלמטה. אין שינוי ביתר חלקי גזר הדין.איומים