להלן פסק דין בנושא עבירות זיהום מים: פסק דין 1. בפנינו מונח ערעור על גזר דינו של ביהמ"ש השלום בצפת ( כב' השופט פיילס בן) בת"פ 1861/06 שניתן ביום 27/12/06. 2. תחילתו של ההליך בביהמ"ש השלום בכתב אישום שהוגש נגד שלושה נאשמים הם, המערערת- מועצה אזורית מרום הגליל ( להלן: "המערערת" או " המועצה") ונגד מי שהיה בזמנים הרלוונטיים יו"ר המועצה וכן נגד מי ששימש בתקופה הרלוונטית כקב"ט המועצה וכאחראי על תחזוקת הביוב בתחומה. לפי כתב האישום המתוקן הואשמו שלושת הנאשמים בביצוע עבירות של זיהום מים לפי ס' 20 ב(א)(ב) יחד עם סעיף 20כב' לחוק המים , התשי"ט - 1959 ( להלן : "חוק המים") , אי מניעת זיהום מים במתקני מים עבירה לפי ס' 20ג' יחד עם סעיפים 20 כא' , 20כב' לחוק המים, אי הרקת בור רקב כדי למנוע גלישת שפכים מחוץ לבור, עבירה לפי תקנה 3 לתקנות המים ( מניעת זיהום מים) ( בורות ספיגה ובור רקב) תשנ"ב-1992, יחד עם סעיף 20 כא' לחוק המים, וביצוע עבירה של איסור לכלוך והשלכת פסולת לפי הסעיפים 2,13 ו-15לחוק שמירת הניקיון , התשמ"ד - 1984 ( להלן : "חוק שמירת הניקיון"). 3. לפי כתב האישום המתוקן בו הודתה והורשעה המערערת, הרי כתוצאה ממעשים ומחדלים של המערערת ושל שני הנאשמים הנוספים , במהלך השנים 1997 - 2000 ובתאריכים שפורטו בכתב האישום נאגרו בבורות הספיגה והרקב, הממוקמים בשטחה של המערערת ובשולי בקעת צלמון, מי קולחין באיכות ירודה ומזהמת אשר מילאו אותם וגלשו לכיוון נחל חזון, משם לנחל צלמון ובסוף לירדן, תוך שהם עוברים בתוואי מוקדי קידוחי המים חזון 1 וחזון 2 ומסכנים אותם. 4. לאחר ששמע את טיעוני הצדדים גזר ביהמ"ש קמא על המערערת את העונשים הבאים; א. קנס בסך של 200,000 ₪ שישולם לקרן לשמירת הניקיון של משרד לאיכות הסביבה שישולם ב 20 תשלומים חודשיים שווים . ב. חתימה על התחייבות כספית בסך 250,000 ₪ למשך שלוש שנים ולפיה על המערערת להימנע מביצוע עבירה מהעבירות בהן בה הורשעה לפי חוק המים. 5. כאמור, הערעור שבפנינו מכוון כנגד גזר הדין הנ"ל. ב"כ המערערת מבקש שנתערב בעונש שהושת על המערערת, והוא שטח בפנינו שורה של טענות שיש בהן לדעתו כדי להביא להתערבות בגזר הדין של ביהמ"ש קמא. להלן טענותיו, בתמצית; א. ביהמ"ש קמא החמיר עם המערערת על אף שקבע כי האחריות העיקרית לשמירה וטיפול בורות מוטלת על הישוב חזון - המחזיק בהן. ב. ביהמ"ש לא הבדיל בין המערערת שהינה רשות אזורית לבין עירייה, שעה שבעירייה אין וועד מקומי, לעומת מועצה אזורית שבה קיים ועד מקומי אשר לו סמכויות מוניציפליות, וכמי שהואצלה לו הסמכות לפעול, והוא היה צריך לפעול למניעת המפגעים. ג. ביהמ"ש התעלם מכך, שבתקנות המים נקבע, כי מחזיק הוא בעל הנכס, או מחזיק הנכס שבו נמצא בור הספיגה. בתקנה 3 לתקנות המים נקבע, כי המחזיק ( ולא הרשות המקומית) ירוקן בורותיו או בור ספיגה סתום. ד. ביהמ"ש קמא לא היה אמור להתייחס לפסה"ד של ביהמ"ש המחוזי בנצרת, ואשר ניתן בע"פ 671/97 קיבוץ מרחביה ואח' נ' מדינת ישראל, שכן שם, להבדיל מהמקרה שבפנינו, דובר על הרשעה לפי חוק המפגעים, אשר מרחיב את תחולת החוק לפי ס' 14 לחוק . ה. ביהמ"ש התחשב במסגרת גזר הדין לגבי שני הנאשמים הנוספים, בכך שהם עשו מאמץ כדי לצמצם את המפגע ופעלו להשגת פתרון לבעיה, ומצד שני לא התחשב בעובדות אלה, שעה שגזר דינה של המערערת. ביהמ"ש היה צריך לשקול לקולא את העובדה, כי ראש הרשות פעל בכנות לצמצום המפגעים והדבר אף הביא בסופו של דבר לפתירת הבעיה. ו. סכום הקנס וההתחייבות הינם גבוהים ומשמעותיים, אף שסמכות פיקוח ושמירה ניתנת גם לנציב המים בהתאם לס' 15 לחוק המים. ז. ביהמ"ש קמא לא התחשב בכך שהנענשים האמיתיים מהטלת הקנס וההתחייבות, הם תושבי המועצה בעוד האחראי לקיום המפגעים הינו הועד המקומי של המושב חזון. ח. ב"כ המערערת הפנה לפסקי דין שונים התומכים לגישתו בהקלה בעונש שהושת על המערערת ובין היתר הפנה ל פסה"ד בת"פ 8752/02 מ"י נ' מועצה אזורית מעלה יוסף ואח', שהינה מועצה אזורית באותו מחוז ואשר הורשעה בעבירות דומות לאלה בהן הורשעה המערערת והושת עליה קנס בסך 80,000 ₪. 6. מנגד, ביקש ב"כ המשיבה לדחות את הערעור, טענותיו בתמצית; א. עצם העובדה שהמערערת מגלגלת את האחריות לפתחו של הוועד של מושב חזון מלמדת, כי הודאתה בעובדות כתב האישום המתוקן, אינה כוללת הפנמה של חומרת העבירות, ואינה כוללת הכרה באחריות ודבר זה יש בו, כשלעצמו, כדי ללמד על חומרה. ב. מחומר הראיות עולה, כי האחריות לטיפול במערכת הביוב רבץ לפתחה של המערערת, ולא לפתחו של הועד המקומי של מושב חזון, אליו לא הואצלו סמכויות, ולא הועברו כספים לצורך מתן מענה לכשלי מערכת הביוב. ג. המפגע שבגינו הורשעה המערערת במיוחס לה בכתב האישום היה מפגע מתמשך על פני 3 שנים והמערערת לא נתנה לו כל פיתרון, בין קבוע או זמני. ד. ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בעונשים, אלא במקרים בהם נפלה שגגה מרחיקת לכת לקולא או לחומרא באשר למידת או סוג העונש ואין זה המקרה שבפנינו. העונש שהוטל על המערערת הינו מתון וסביר. ה. ההשוואה שעושה המערערת בין העונש שהוטל עליה לבין העונש שהוטל על שני הנאשמים הנוספים הינה תמוהה, שכן אי הרשעת הנאשמים בדין, אף שנקבע כי הם ביצעו את העבירות, נובעת מנסיבות אישיות של הנאשמים ולאור תסקירי המבחן שהוגשו בעניינם, כאשר הליך מעין זה, אינו יכול להתקיים , מעצם טבעו וטיבו, לגבי המערערת. ו. כבר נפסק, כי ישנו צורך להחמיר עם עברייני איכות הסביבה, ויש להעדיף את האינטרס הציבורי שבשמירה על הסביבה, על פני האינטרס של האידיווידואל העומד לדין. ז. המערערת הודתה רק לאחר שנוהל הליך משפטי ארוך ומסורבל על פני שנים. ח. יש להתוות מדיניות של החמרה בגין עבירות של איכות סביבה. ב"כ המשיבה הפנה לפסקי דין שונים שתומכים בטענותיו ובצורך בהחמרה בענישה בגין עבירות הפוגעות באיכות הסביבה. דיון והכרעה 7. אנו תמימי דעים עם ב"כ המשיבה, כי יש להתוות מדיניות של החמרה בגין עבירות הפוגעות באיכות הסביבה. אין צורך להכביר במילים על חשיבות השמירה על איכות הסביבה ובכלל זה החשיבות בשמירה על ניקיון הסביבה ועל ניקיון מקורות המים. בשנים האחרונות, המודעות לנושאי איכות הסביבה הולכת ומתחזקת, ואף תופסת מקום נכבד על סדר יומנו. בהתאם, רמת הענישה הינה במגמת החמרה ובמטרה שתהא הפנמה ומודעות לכל הקשור בפגיעה באוצרות טבע, שהינם נחלת הכלל. כך למשל בפסה"ד ברע"פ 244/96 כימניר ניהול שירותי תעופה ונתיבי אוויר (1991) בע"מ נ' מד"י, פד"י נ' 3, עמ' 529,אליו הפנה ב"כ המשיבה , נאמרו הדברים הבאים: " מהחומר שלפניי יוצא, לכאורה, שעד כה הטילו בתי המשפט עונשים מתונים בשל עבירות של איכות הסביבה ואם כך הוא הגיעה השעה להעלות את רף הענישה..." כן נאמר ע"י ביהמ"ש המחוזי בחיפה ( כב' השופט כהן בע"פ (חי') 2890/02 2633/02 מדינת ישראל נ' חאתם עראף ,צורף לתיק האסמכתאות מטעם המשיבה) "בשנים האחרונות באנו להכרה עמוקה יותר בדבר הצורך לשמור על איכות הסביבה, ולא רק למנוע הפגיעה בנו עצמנו, אלא כדי שהסביבה, אותה קיבלנו כפיקדון בידנו, נוכל להעביר לדורות הבאים אחרינו לאחר שניסינו לשמור עליה בנאמנות". 8. למקרה שבפנינו; עיון בגזר דינו של בית משפט קמא מלמד, כי בית משפט קמא הדגיש,ובצדק, את החומרה שבמפגעים המיוחסים למערערת, כאשר לאורך שנים גלשו שפכים. כן הדגיש ביהמ"ש קמא את הצורך בענישה מרתיעה בגין ביצוע עבירות כגון אלה בהן הורשעה המערערת, תוך שהוא מפנה לפס"ד שיצא תחת ידו של בית משפט זה ( ע"פ 617/97 קיבוץ מרחביה ומשה רייך נ' מדינת ישראל). עוד התייחס ביהמ"ש קמא לצורך בהענשת רשות אזורית, על מנת שתעמוד על מחויבותה לקיים מערכת, אשר תפתור את הזרמת הביוב בתחומי רשותה. ביהמ"ש קמא נתן גם דעתו להתמשכות המפגעים והסיכון הנובע מפגיעה במשאבי טבע, והצורך בהרתעת המערערת בקביעת סדר עדיפות במסגרת תקציבי הרשות. מאידך גיסא, בית משפט קמא במסגרת שיקוליו לקולא, הדגיש את העובדה כי על המחזיק בבורות, ובמקרה דנן, הישוב חזון, מוטלת האחריות העיקרית לשמירה וטיפול בבורות אלה. הוא גם נתן את דעתו לעובדה כי, ראש הרשות פעל בכנות ובכיוונים שונים לצמצום המפגעים עד למציאת הפתרון, כאשר מאמצים אלה הביאו בסופו של יום לפתירת הבעיה. באשר לגזר הדין בת"פ 8752/02 הנ"ל, אליו הפנה ב"כ המערערת ואשר במסגרתו הוטל על הנאשמת קנס בסך 80,000 ₪, נציין כי עונש זה הוטל במסגרת הסדר טיעון, במסגרתו הודתה הנאשמת שם. אמנם במקרה דנן המערערת הודתה אם כי בשלבים מתקדמים של הדיון, אך לא במסגרת של הסדר טיעון. מעבר לכך, גזר דין זה הוא של בית משפט שלום, כאשר וכפי שציינו לעיל אנו בדעה כי יש להחמיר עם עברייני איכות סביבה והמגמה בפסיקה היא אכן כזו. טענת המערערת לפיה, ביהמ"ש קמא לא היה אמור להתייחס לפסה"ד שניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי בנצרת בע"פ 671/97 הנ"ל, משום שעניינו של זה בחוק המפגעים, דינה לדחות. ביהמ"ש קמא התייחס לפס"ד זה לעניין הצורך בהטלת ענישה מרתיעה נגד "עברייני סביבה" על מנת להרתיעם ולהרתיע עבריינים פוטנציאליים מלבצע התנהגות הפוגעת בסביבה. על כן, אין כל פגם בכך שביהמ"ש התייחס לפס"ד זה. 9. לאחר שערכנו את מכלול האיזונים הראויים, עיינו בפסיקה הרלוונטית, חומרת העבירות שביצעה המערערת, ופרק הזמן הארוך בהן התמשכו העבירות, סבורים אנו, כי גזר הדין של בית משפט קמא ראוי, מאוזן ומידתי, ואין כל מקום להתערב בו. 10. אי לכך, אנו מורים על דחיית הערעור. זיהום מיםמים