להלן גזר דין בנושא גזר דין 1. הנאשם הורשע, על פי הודאתו - ובעקבות הסדר, שהתייחס לתיקון כתב האישום ולטיב "היסוד הנפשי" - בעבירת סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332 (2) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977. נסיבות ביצוע העבירה - כמפורט בעובדות כתב האישום, שבהן הודה הנאשם, כאמור - הן, כדלהלן: ביום 5.7.05, סמוך לשעה 20:40 - ובעת שהנאשם נסע ברכבו באחד הרחובות בדימונה - הבחינו בו שוטרים שנסעו לצד רכבו ברכב משטרתי סמוי, והורו לו לעצור בצד הדרך. אולם, הנאשם החל נוסע לכיוון אתר אשפה (מזבלה) בעיר ונכנס לתוכה, כשאותו רכב משטרתי נוסע בעקבותיו, וכשאורות האזהרה בו מהבהבים. בינתיים, הצטרף למרדף רכב משטרתי נוסף (מסוג "טראנו" - להלן:"הטראנו") שבו נסעו שוטרים, וגם הם אותתו לנאשם לעצור, תוך שימוש באור כחול מהבהב, אך גם מאלה התעלם הנאשם והמשיך בנסיעתו, ופגע ברכבו בפינתו השמאלית של הטראנו - שבו היו השוטרים, כאמור - והיה זה בעת שהטראנו ניסה לחסום את נתיב נסיעתו של הנאשם וכאשר הנאשם ניסה לעוקפו; ולאחר הפגיעה, כאמור, המשיך הנאשם במנוסתו, כשהוא חולף לצד הטראנו, ונסע ברחובות דימונה, עד שנעלם במקום מסויים - שם נטש את רכבו. על פי המוסכם בין הצדדים - היסוד הנפשי שליווה את מעשי הנאשם ותוצאותיהם אינו "רצייה" (בתוצאה) אלא, זה האמור בסעיף 20 (ב) לחוק, היינו, "ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי". ואכן, וכפי שנפסק להלכה, זה לא מכבר, די ביסוד נפשי זה, כדי להקים את העבירה הנדונה בה הורשע הנאשם (ראה: פסה"ד של ביהמ"ש העליון מיום 29.6.05 בתיק ע"פ 217/04 חאפז אלקורעאן נגד מדינת ישראל) 2. טרם הטיעונים לענש - ולבקשת הסניגור - הוריתי על הגשת תסקיר שירות המבחן אודות הנאשם. מהתסקיר שהוגש (מיום 23/5/05) עולה, כי הנאשם - רווק, בן 22 - הינו בן למשפחה בת 18 ילדים; סיים 10 שנות לימוד; ולאחר מכן עבד בשווקים בממכר ירקות ובגדים. בהיותו בן- 20, הופנה אל שירות המבחן, אך הנסיון הטיפולי שנערך עימו נכשל, עקב חוסר שיתוף פעולה מצידו, ומשהתקשה לבחון את החלקים המכשילים שבאישיותו ובהתנהגותו. מאישורים שהוצגו בפניו, למד שירות המבחן, כי הנאשם התנדב, בתקופה האחרונה, לסייע לבני נוער מנותקים או כאלה שבסיכון; ונראה כי הוא בעל נכונות לתרום מעצמו לסביבתו. על פי התרשמות שירות המבחן, נאלץ הנאשם, מגיל צעיר, לאמץ תפקידים הוריים, על רקע תנאי הדוחק והצפיפות וקשיי הכלכלה בהם גדל, ועל רקע תיפקודו הלקוי של האב; וכי הנאשם שואף לנהל אורח חיים נורמטיבי, אך מתקשה בהבנת הסתבכויותיו (החוזרות ונשנות) עם החוק ואינו מודע לחומרת מעשיו. בהתייחסו לעבירה הנדונה - הודה הנאשם בפני שירות המבחן, באופן חלקי, בלבד, בעובדותיה; ומתקשה ליטול אחריות על ביצועה. לדבריו, נסע ברכב ללא שהיה ברשותו רישיון נהיגה, ומתוך התלהבות; וכי לא פגע ברכב הטראנו (למרות הודאתו המפורשת בביהמ"ש) וכי רק "שיפשף" אותו; וככלל, השליך את האחריות לאירוע ולתוצאותיו, על השוטרים. בסיכומו של תסקיר זה - ונוכח התקשות הנאשם לערוך בדיקה עצמית; ומשהנסיון הטיפולי הקודם עימו נכשל; ואף שהנאשם הינו בעל כוחות לתפקוד תקין; ומאחר והוא רואה בשירות המבחן אך משום גורם מסייע בהליך המשפטי, ולא גורם מסייע בטיפול - נמנע שירות המבחן מהמלצה טיפולית אודותיו. 3. במסגרת הראיות לענין הענש, העידה בפנינו, מטעם הנאשם, גב' ימית אלפסי, המשמשת כרכזת אירגון "מצילה" בדימונה (המועצה הציבורית למניעת אלימות ופשיעה בישראל); וזאת, בנוסף למכתבה מיום 9.5.05 (נ/2). בעדותה ובמכתב האמור מסרה, כי הנאשם - אותו הכירה לפני שלוש שנים - נהג לסייע, בהתנדבות, באיתור בני נוער מנותקים וכאלה שבסיכון פשיעה, ותיווך בינם לבין האירגון הנ"ל. לדבריה, התרשמה מהנאשם כאדם סימפטי ובעל נכונות לתרום לסביבתו; וכי בדעתה להירתם לשיקומו בתוכניות טיפול שונות, בהאמינה ביכולות שלו לעלות על מסלול חיובי. כן ציינה, כי הנאשם פתח עסק, סמוך לפני מעצרו בקשר עם התיק דנן, והיה זה במהלך ריצוי מאסר בעבודות שירות (בקשר עם תיק אחר) - עסק שבו שילב את בני משפחתו, מתוך דאגה לפרנסת אימו ואחיו, אשר גם היום אלה שעבדו בעסק, אותו יזם הנאשם והקים. כן, הוגש מכתב של עוזר ראש עיריית דימונה (נ/3) ממנו עולה, כי בטרם מעצרו בתיק זה, החל הנאשם בהליך שיקום, ועל כן, מבוקש מביהמ"ש לאפשר לנאשם המשך תהליך זה. 4. לדידי - ומבחינת סיווגו הכולל של האירוע נשוא העבירה - אכן, מהווה הוא עוד אחד מני עשרות רבות (אם לא כבר מאות) של אירועים להם נדרש בימ"ש זה במותבים שונים, כמעט דבר יום ביומו, ואשר נושאים את המאפיינים של התופעה החמורה שפשטה בשנים האחרונות ברחבי הדרום והנגב - היא התופעה של נהיגה פראית בדרכים עירוניות ובינעירוניות, תוך סיכון המשתמשים בדרכים - בין נהגים ונוסעים, ובין הולכי רגל - ועד סיכון חיי אדם; וזאת, במהלך מרדפים, להם נדרשת המשטרה, אחר פורעי חוק, המנסים להימלט מפני המשטרה הדולקת אחריהם כדי לעוצרם או לעכבם. וזאת, אם בשל עבירות שביצעו; אם בשל חשד לביצוע עבירה מסויימת; או אם אך כדי לשים קץ לאותה נהיגה פראית ומסוכנת, שלעיתים, כל שעומד אחריה הוא אך הצורך המפוקפק שבפורקן ריגושים. לשיא חומרתם מגיעים אירועים אלו, ועיתים רבות, כאשר אותם נהגים לא מהססים גם לפגוע, או לנסות לפגוע, ישירות בניידות הדולקות אחריהם, או בגופם של שוטרים העומדים, לעיתים, במחסומים שהוצבו בדרכם של אותם נהגים כדי למנוע את המשך נהיגתם הפיראית - ובלבד שיעלה בידם לחמוק, ובכל מחיר, מידי החוק. לתופעה זו, שלבשה מימדים של "מכת איזור", נדרש גם בית המשפט העליון, בפסק דינו (מיום 11.11.04) בע"פ 2410/04 (מדינת ישראל נגד סלמאן אבולקיען)- במסגרת ערעור על גזר דין של מותב אחר בבית משפט זה - ובו הנחה ביהמ"ש העליון, והכתיב למעשה, להחמיר בעונשיהם של נאשמים כאלה, מעבר לרמת הענישה שננקטה, עד זה לא מכבר על ידי מותבים שונים של בית משפט זה, ואשר - כך בלשון בית המשפט העליון בפסק דין זה - "ספק, אם רכיב ההרתעה, זכה בה למענה הולם". ואכן, ובעקבות פסה"ד האמור, ניכרה החמרה משמעותית ברמת הענישה בגזרי דין שניתנו מאז בבימ"ש זה (במותבים שונים) במקרים רבים שמוסיפים לבוא אל פתחנו, כמעט מידי יום, והנושאים את מאפייני התופעה האמורה. גם לאחר פסה"ד הנ"ל הוסיף ביהמ"ש העליון ונדרש באחרונה לתופעה האמורה וככזו "שבתי המשפט מצווים להרים את תרומתם למיגורה" (ראה פסה"ד מיום 7.6.05 בע"פ 342/05, פאזי אלראביעה נגד מדינת ישראל; וכן פסה"ד מיום 29.6.05 בע"פ 217/04 חאפז אלקורעאן נגד מדינת ישראל). 5. נקודת המוצא - לענין רמת הענישה בעבירות מסוג זה שבמסגרת התופעה האמורה - הינה, איפוא, כי, וכמדיניות, יש לנקוט אמת מידה מחמירה, שתשקף את מרכיב ההרתעה, הן ליחיד והן לרבים. עם זאת - וכפי שראיתי להביע דעתי במספר רב של גזרי דין אליהם נדרשתי גם לאחר צאת פסה"ד הנ"ל בע"פ 2410/04 - אין ספק כי אין בכוונת אותה פסיקה לפטור מן החובה הבסיסית שביסוד תורת הענישה, ואשר לפיה, עדיין, יש לבחון כל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו, וכמתחייב מעקרון האינדיווידואליזציה של הענישה; והדברים אמורים, בעיקר, מבחינת מידת חומרת נסיבותיו של האירוע הקונקרטי אשר הנאשם נותן את הדין עליו. 6. ואכן - ובהתייחס, ספיציפית, לאירוע דנן - הרי שכבר נדרשתי, אמנם, לאירועים רבים החמורים בהרבה הימנו, במסגרת התופעה הנדונה. ואולם, גם אירוע זה הינו חמור דיו. אירוע זה - ואף שהיה כרוך במרדף של שוטרים אחרי הנאשם, אשר ביקש להימלט מהם - לא היה כרוך באותם מאפיינים של סיכון חיי אדם בכבישים ובחוצות עיר, משנהיגתו של הנאשם, ואף שהיתה נהיגת מנוסה מהירה, לא היתה כרוכה, בפועל, בסיכון הולכי רגל או נהגים ונוסעים בכלי רכב; או תוך ביצוע כל אותן עבירות תעבורה קשות המאפיינות מרדפים כאלה. ואולם, האירוע נושא, דווקא, את המאפיין הנקודתי, אמנם, אך גם החמור מבין מאפייני התופעה והמהווה, כאמור, אף את שיאה. הנאשם, שידע כי ה"טראנו" הינו רכב משטרתי, וכי הוא (הנאשם) נמצא בעיצומו של מרדף המשטרה אחריו - מרדף שנגרם והתפתח בעטיו שלו - ביקש להימלט מה"טראנו" שחסם את נתיב בריחתו באותו שביל במזבלה; ותחת לעצור, סוף סוף, החליט לעוקפו - בתנאים של שביל צר, ובמהירות - וכך התנגש בו בפינתו השמאלית, וכשהשוטרים בתוכו; ורק לאחר שהמשיך במנוסתו כברת דרך ברחובות דימונה, עצר ונטש את רכבו בחנייה מסויימת. הנאשם יצר, במודע, סיכון הן לעצמו והן לאותם שוטרים שהיו ב"טראנו", ואשר עלולים היו, בסיטואציה המפתיעה והחמורה שיצר הנאשם, לבצע פעולה אינסטינקטיבית, כזו או אחרת, ברכבם, ושעלולה היתה לסכן את חייהם או את שלמות גופם. מנקודת מבט זו, נושא האירוע דנן חומרה רבה. התנהגות כזו - כפי שראיתי להתבטא במספר גזרי דין - מהווה קריאת תיגר על שלטון החוק, בהיותה מכוונת כלפי שוטרים המופקדים והאמונים על אכיפתו והשלטתו של שילטון החוק, ובהיותם מסמלים אותו; ואין ספק, כי אלה ראויים להגנה מקסימלית, על מנת לאפשר להם לבצע את מלאכתם; וזאת, בין היתר, באמצעות ענישה הולמת, שיהא בה כדי להרתיע את מי שמבקש לסכנם במילוי תפקידם או למנוע מהם את ביצוע משימותיהם. 7. אכן, וכאמור, היסוד הנפשי שליווה את מעשי הנאשם, אינו זה הנעוץ ב"רציית" גרימת הסיטואציות המסוכנות שגרם, אלא "אך" "ראייה מראש" ברמה של "אפשרות קרובה לוודאי", (היינו, "מבחן הצפיות"). ואכן - וכפי שנפסק להלכה, ואך זה לא מכבר, כאמור - די בהלך נפש כזה כדי לבסס את העבירה הנדונה, מבחינת "המנס ראה" הדרושה להתהוותה (בצד היסוד העובדתי - "אקטוס ראוס"). אמת, כי הלך נפש זה -מבחינת רמתו המוסרית והפלילית - חמור הוא פחות מזה המגולם בהלך נפש של "רצייה". אולם, אף זה חמור דיו; ולאמיתו של דבר, אירועים רבים מאוד במסגרת התופעה הנדונה - כך סבורני - מתאפיינים, למעשה, "אך" בהלך נפש זה המיוחס לנאשם דנן. 8. כפי שכבר הובא לעיל מתוך תסקיר שירות המבחן, אין זו לנאשם הסתבכותו הראשונה עם החוק; ומאחריו שלוש הרשעות במספר עבירות. יתר על כן, את העבירה דנן ביצע הוא, תוך תקופת ביצוע עבודות שירות (אם כי לקראת סיום התקופה) וזאת, על פי גז"ד של בימ"ש השלום בדימונה, בו הושתו עליו 6 חודשי מאסר בפועל, וביהמ"ש - שבא לקראתו - הורה כי אלה ירוצו בעבודות שירות. עובדה זו - ומעבר לסנקציה שבצידה, כשלעצמה - מחזקת את המסקנה של שירות המבחן, בדבר התקשות הנאשם מלהימנע מלשוב ולבצע עבירות, על אף יכולתו הבסיסית לתפקוד תקין. ובהקשר זה, נזכיר, כי כעולה מהתסקיר, מתקשה הנאשם ליטול אחריות על העבירה שבה הודה והורשע, ואף ביקש להשליך את מלוא האחריות על השוטרים, למרות הודאתו בביהמ"ש. גישה זו, אינה עולה בקנה אחד עם רצון כן לשיקום ולהיתרמות מטיפול שיקומי; ועל כן, לא בכדי גם שירות המבחן נמנע מהמלצה טיפולית. 9. עם זאת - ובצד כל האמור לעיל - הרי שבבואי לקצוב את עונשו של הנאשם, אתחשב בגילו הצעיר; בריקעו המשפחתי ונסיבותיו האישיות; בהודאתו - אף שזו באה בעיצומה של פרשת הראיות, והגם שעל פי התסקיר, עדיין, מתקשה הוא ליטול אחריות על העבירה; וכן בעובדה שהינו נתון במעצר במשך למעלה משנה, ומשכידוע, תנאי מעצר קשים הם משל מאסר. על כן, גם לא אמצה עם הנאשם, את חומר הדין. 10. לאחר ששקלתי את כלל הנסיבות, גוזר אני על הנאשם את העונשים הבאים: א. מאסר בפועל למשך 27 חודשים, שיימנו החל ביום מעצרו בקשר עם תיק זה (11.7.04). ב. מאסר על תנאי לתקופה של 12 חודשים, והתנאי הוא אם יעבור, במשך 3 שנים מיום שיחרורו ממאסרו הנ"ל, כל עבירה שהינה פשע. ג. כן פוסל אני את הנאשם מלנהוג ברכב מנועי או מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה, כאמור, וזאת למשך 3 שנים, שיימנו החל ביום שיחרורו ממאסרו הנ"ל. זכות ערעור לבימ"ש העליון תוך 45 יום מהיום.משפט תעבורהמאסרסיכון חיי אדם בנתיב תחבורהתחבורה