להלן פסק דין בנושא מעשים מגונים בשתי קטינות: פסק דין א. המערער הורשע בבימ"ש קמא על סמך הודייתו בביצוע מעשים מגונים בשתי קטינות, אחיות תאומות שהיו כבנות 8 בזמן המעשה. השתיים באו לבית המערער לשחק עם בנו. המערער הציע להן לשחק עמו ב"ערימת ילדים" וניצל את המשחק כדי לבצע את המעשים המגונים המפורטים בכתב האישום. כלפי אחת הקטינות התבטא המעשה המגונה בכך שהמערער הניח את ידו על ירכה סמוך למפשעתה וכן אחז בישבנה. כלפי אחותה מדובר במעשה הנמצא ברף הגבוה של העבירה: המערער הסיט את מכנסיה, הרחיק אותם מגופה והחדיר את ידו פנימה, נגע בתחתוניה מעל איבר מינה. לאחר מכן הסיט את תחתוניה, הניח ידו על איבר מינה והמשיך ונגע באיבר מינה בתנועות לישה. גם כשהקטינה חזרה וביקשה מהמערער להפסיק את מעשיו כי היא צריכה ללכת הביתה, לא חדל מהם, אלא רק כאשר אחותה ובנו של המערער התקרבו למקום וקראו לה להצטרף אליהם. אז חדל המערער ממעשיו. ב. השתלשלות הדברים בבימ"ש קמא היתה כדלקמן: מלכתחילה כפר המערער, שעל-כן נקבע התיק לשמיעת ראיות, ליום 7.9.06 (שבוע לאחר הפגרה). יום אחד לפני התאריך שנקבע הודיעו הצדדים לביהמ"ש כי הגיעו לכלל הסדר טיעון, שמכוחו יתוקן כתב האישום והמערער יבקש לחזור בו מכפירתו. באותו יום, לפני שהצדדים הגיעו להסדר, הוכנה הקטינה למסירת עדותה. בדיעבד אנו יודעים, כי הקטינה היתה נרגשת ומתוחה ביותר. משהודע לה על ביטול הצורך בעדותה, עמדה על כך שתבוא לבימ"ש ותשמע את המערער מודה במו פיו במעשים שביצע בה. ביום הדיון הקריא בית משפט קמא למערער עצמו את כתב האישום המתוקן עובדה אחר עובדה (ולא הסתפק בדברי הסניגור), ווידא כי המערער מבין כל עובדה לגופה ומודה בה. רק אז ולאחר שעשה זאת, הורשע המערער בעבירה שיוחסה לו והדיון נקבע לטיעונים לעונש. ג. בפרק זמן הביניים שבין התאריך שנקבע לשמיעת הטיעונים לעונש לבין מועד הכרעת הדין, ארעה התפתחות נוספת. לבקשת המערער, התקיים דיון בשינוי תנאי "מעצר הבית" בו היה מצוי המערער באותה נקודת זמן. המערער ביקש להקל בתנאי "מעצר הבית", בין היתר, בהסתמך על העובדה שהודה בעבירה שיוחסה לו וקיבל אחריות למעשיו. רק לאחר התפתחות זאת וכחודש לאחר מועד ההודיה פנה המערער בבקשה להתיר לו לחזור בו מהודייתו. כשהטעם לבקשה היה, כי לדבריו היה לחוץ ומבולבל ביום ההודיה. הוא איננו שלם איתה, שעל-כן הוא מבקש לחזור בו. לא הועלה כל נימוק נוסף לבקשה לחזרה מהודיה. לכל האמור לעיל נוסיף, כי המערער היה מיוצג לכל אורך הדרך, הן בשלב הראשון, הן בשלב ההודיה, הן בשלב הדיון לשינוי תנאי "מעצר הבית". לאורך כל הדרך מדובר באותו סניגור שייצג את המערער, בכל ההליכים ובמשא ומתן עם התביעה. ד. בימ"ש קמא לא נענה לבקשה להתיר למערער לחזור בו מהודייתו וענין זה מהווה את הראש הראשון בערעור שבפנינו. שני הראשים הנוספים עניינם העונש שהוטל על המערער: האחד הוא הפעלתו של מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגד המערער, והנושא האחרון עניינו חומרת העונש באופן כללי. בימ"ש קמא הטיל על המערער 30 חודשי מאסר בפועל ולכך צירף מאסר על תנאי בן 5 חודשים שהיה תלוי ועומד נגדו, כך שסה"כ על המערער לשאת בעונש של 35 חודשי מאסר בפועל. ה. לא מצאנו ממש בערעור זה, למעט נושא הפעלת המאסר על תנאי שאליו נתייחס בהמשך. באשר לחזרה מהודיה: סעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982, המסדיר סוגיה זו, קובע: "הודה הנאשם בעובדה... רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת ביהמ"ש מנימוקים מיוחדים שיירשמו". הדרישה ל"נימוקים מיוחדים שיירשמו" מצביעה על כך, כי החזרה מהודיה הינה החריג ולא הדרך המקובלת. ביהמ"ש ישקול היטב, לפני שיתיר צעד זה. הסניגור הפנה את תשומת לבנו לפסיקה, ממנה עולה, כך לשיטתו, כי ביהמ"ש לא יקשה עם נאשם המבקש לחזור בו מהודייתו ובלבד שישתכנע כי אין מדובר בתכסיס, אלא ברצון אמיתי לחזור בו מן ההודיה, לא כל שכן במועד שלפני גזר-הדין. הפסיקה אליה הפנה הסניגור אכן משמיעה גם את הדברים הללו, יחד עם זאת, עולה ממנה כי ביהמ"ש חייב לאזן את התמונה ולשקול את מכלול השיקולים שבפניו. לענייננו, לענין מכלול השיקולים, נזכיר את העובדות שפורטו על-ידינו לעיל, ונדגיש את אלו: ההודיה ניתנה לאחר תהליך שלם של מו"מ שהתנהל בין הצדדים לאורך הפגרה, והביא לכך שיום אחד בלבד לפני היום שנקבע לשמיעת ראיות, בשעות אחר הצהרים, הודיעו הצדדים לביהמ"ש כי הגיעו לכלל הסדר טיעון; מכח הסדר הטיעון תוקן החלק העובדתי בכתב האישום, משמע המערער היה מודע היטב למשמעות של כתב האישום המקורי לעומת כתב האישום המתוקן; המערער הפנים היטב את משמעות הודייתו. בית משפט קמא ציין, כאמור, כי הקריא למערער עובדה אחר עובדה והמערער הבין היטב את תוכן כתב האישום והודה בכל עובדה ועובדה; לא בכדי הזכרנו את התהליך שהתרחש לאחר הודייתו, קרי: הדיון בשינוי תנאי "מעצר הבית". לא זו בלבד שהמערער הפנים, אלא השתמש בהודיה ו"עשה הון" לעצמו, שעל-כן ביקש להתחשב בו באשר לשינוי תנאי "מעצר הבית". גם בשלב זה לא באה עדיין לידי ביטוי טענתו, כי היה מבולבל ולחוץ בזמן מתן ההודיה. לא רק שחזר על הודייתו, אלא אף הדגיש את "קבלת אחריותו"; המערער היה מיוצג לאורך כל הדרך. אין מדובר בהסדר טיעון שנערך בדיבור חפוז בין נאשם לבין תובע עובר להקראת כתב האישום. אל מול כל השיקולים הללו שרואים לנגד עיניהם אך ורק את המערער, יש לתת את הדעת, כפי שעשה גם בימ"ש קמא, לעניינה של הקטינה. הקטינה - ילדה - כבר הוכנה לעדות, עברה את כל הטראומה הכרוכה בכך, ואין להקל בה ראש. טראומה אחת עברה הקטינה, כאשר ביצע בה המערער את מעשיו. טראומה נוספת עברה כאשר הוכנה לעדות. העובדה היא כי הקטינה חוותה חוויה קשה שבאה לידי ביטוי גם בכך שעמדה על רצונה להיות נוכחת בזמן שהמערער מודה בביהמ"ש בכך כי עשה את מה שמיוחס לו, על-פי דבריה שלה. בפועל כאשר המערער הודה, הקטינה לא עמדה בנטל המעמד וביקשה לצאת מן האולם. ללמדך עד כמה קשה היתה השפעתו של אירוע זה עליה; לכך אנו רואים להוסיף, כי חוקרת הילדים הודיעה לבית המשפט, כי אינה מאפשרת את העדתה של הקטינה, אם תיאלץ להתכונן שוב לעדות ולהופיע שוב בבית המשפט, אף זאת בשל הטראומה שחוותה. ו. לצד כל האמור לעיל אנו רואים להוסיף עוד, כי למעשה למעט הטענה של בלבול ולחץ, שאין לה בסיס עובדתי, לא שמענו כל נימוק של ממש מדוע רוצה המערער לחזור בו מהודייתו באותו שלב. צריך להיות נימוק של ממש כאשר מדובר במצבור נסיבות כגון אלו שפורטו על-ידינו לעיל. התוצאה היא כי איננו מקבלים את העתירה לאפשר למערער לחזור בו מהודייתו ואנו מותירים בעינה את החלטתו של בימ"ש קמא בנושא זה. ז. באשר לענישה: לא בכדי פירטנו את אופי המעשה בו הורשע המערער. שתי ילדות כבנות 8 שבאות לשחק עם בנו הקטין של המערער, המערער משבח אותן על כך שסייעו לו לסדר את החדר ומנצל את ההזדמנות למעשים מגונים. כל שנוכל לומר הוא להפנות לעובדות המדברות בעד עצמן. בניגוד לטענתו של הסניגור, את המעשה שבוצע בקטינה השניה אנו רואים כמעשה הנמצא, כאמור, ברף הגבוה של החומרה, שהרי מדובר גם בהחדרת היד ממש ובתנועות לישה של איבר המין. המעשה לא נפסק, חרף בקשה של ילדה בת 8 ללכת הביתה. המערער הפסיק את מעשיו רק כאשר בנו והאחות התקרבו וקראו לילדה. נוסיף עוד כי מדובר בתאומות, ששתיהן חוו את המעשה (אחת באופן קל והשניה באופן טראומתי), אך יש להניח שהטראומה שחוותה האחת משפיעה גם על תאומתה. עונש של 30 חודשי מאסר מייצג, לטעמנו, רף ענישה מידתי וראוי שאין להתערב בו. בהסכמתנו ובהמלצתנו הסכימה התביעה כי עונש המאסר על תנאי שהופעל יהיה חופף למאסר בפועל שהוטל בתיק זה. בכך איננו אומרים כי שגה בימ"ש קמא כאשר סבר שהמאסר על תנאי חל במקרה הנוכחי, בשל קיומו של היבט של אלימות, בעבירות דנן. יחד עם זאת, בהתחשב באופיה השונה לחלוטין של העבירה בה הוטל המאסר על תנאי לעובדות התיק הנוכחי והאפשרות כי המערער לא היה מודע לתחולתו הרחבה של המושג "אלימות" וקישר אותו לעבירות האלימות "הקלאסיות", אנו רואים לנכון להורות, כאמור, על חפיפתו וכך אנו עושים. סוף דבר, המאסר על תנאי יופעל בחופף, כך שעל המערער לרצות 30 חודשי מאסר בפועל ולמעט שינוי זה, יוותר הכרעת הדין וגזר-הדין של בימ"ש קמא בעינה. מתוך תקופת המאסר תנוכה התקופה של חודש ימים בה ישב המערער במעצר בתיק זה. משפט פליליעבירות מין