מעשה מגונה בשוטרת

להלן פסק דין בנושא מעשה מגונה בשוטרת: פסק דין השופטת י' שיצר: 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח-תקוה (כב' השופטת נ' דסקין), בת"פ 2027/02 בו הורשע המערער על-פי הודייתו בעבירה של מעשה מגונה והוטל עליו עונש של 4 חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות, מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננת. על-פי עובדות כתב האישום המקורי שהוגש נגד המערער, הוא שירת כשוטר בתחנת אריאל במשטרת ישראל והמתלוננת שירתה בתחנה כשוטרת בשירות חובה. המערער הואשם בביצוע מעשים מגונים במתלוננת כאשר זו נחה בחדר המנוחה בתחנה בשעה 02:00 לפנות בוקר. סעיף האישום שיוחס למערער היה סעיף 348(ה) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) כאשר בכתב האישום נאמר שהמערער ביצע את המעשה המגונה במתלוננת "תוך ניצול מרות ביחסי עבודה". 2. במהלך ניהול התיק תוקן כתב האישום מספר פעמים ולמעשה חלק נכבד מנפח טענות הערעור מבוסס על כך שנפלו פגמים חמורים בהליך שהתקיים בפני בית משפט קמא, כאשר לטענת ב"כ המערער לא ברור במה המערער הודה ובמה הורשע. להודעת הערעור צרפה נוסח של כתב אישום אשר כותרתו היא "כתב אישום מתוקן", חותמת ה"נתקבל" שעליו איננה קריאה, כך שלא ניתן לקבוע מתי הוא התקבל, אם בכלל, כמו כן לא מצאנו עותק שכזה בתיק בית המשפט, מאידך בתיק נמצא עותק של כתב אישום מתוקן מ-22.06.03. מכל מקום, לאחר בדיקה מדוקדקת עולה כי בסופו של הליך ארוך, ועלינו אף לומר ארוך מידי ולאחר שנשמעו מספר עדי תביעה הודיעו הצדדים כי הגיעו לידי הסדר טיעון. במסגרת הסדר זה, כעולה מהפרוטוקול מיום 22.03.04, הודיע עו"ד בן יהודה, בא כוחו של המערער דאז: "הגענו להסדר טיעון ברגעים אלה ממש". בעקבות דברי ב"כ המערער פרט ב"כ התביעה, עו"ד מונוס, כדלקמן: "במסגרת הסדר אליו הגענו, מבוקש לתקן את כ. האישום באופן שבסעיף 3 תימחקנה המילים: "השכיבה על המיטה ונגע בחזה". בסעיף 4 ימחק: "ניסה להגיע לאיבר מינה"". עו"ד בן יהודה חזר ואישר כדלקמן: "מסכים לתיקון כ. האישום. מבקש לציין כי מרשי הבין את הסדר הטיעון, מודע לכך שבימ"ש אינו כפוף להסדר, ומבקש להורות על התיקון כמבוקש". ואכן, על גבי כתב האישום המקורי שהוגש בתאריך 17.06.02 צויין בכתב יד של בית המשפט "מתוקן" וכן מופיע הנוסח "ראה החלטה מיום 22.03.04" עם חתימה של השופט הנושאת אותו תאריך. כל התיקונים שבוצעו בכתב יד על גבי אותו כתב אישום תואמים את התיקונים עליהם הודיעו הצדדים בפרוטוקול. ברור כי סעיף האישום נותר מעשה מגונה לפי סעיף 348(ה) לחוק ולא חל בו שינוי. לאחר דברים אלה תוקן כתב האישום בהחלטה מפורשת המופיעה בפרוטוקול ולאחר החלטה זו נרשם בפרוטוקול מפי הנאשם: "אני מבין את כ. האישום המתוקן ואני מודע לכך שבית משפט לא כפוף להסדרי טיעון ואני מודה בעובדות המיוחסות לי בכ. האישום המתוקן" (עמ' 34 לפרוטוקול מיום 22.03.04). לאחר מכן פרטו הצדדים מה תהיינה העתירות במסגרת הענישה וגם בשלב זה נרשמה שוב הצהרת המערער "אני מודע לכך שבית משפט לא כפוף להסדר הטיעון" (שם). הנה כי כן, באת כוחו הנוכחית של המערער, שלא יצגה אותו בהליך הקודם, טעתה כנראה ולא יצרה את הקשר בין הכתוב בפרוטוקול מיום 22.03.04 לכתב האישום הרלוונטי, ומכאן שדין טענותיה לגבי אי בהירות בסעיף החיקוק בו הורשע המערער, ובהעדר התאמה בין התיאור העובדתי בכתב האישום לבין סעיף החיקוק - להידחות. יצויין כי ב"כ המדינה שהופיעה בפנינו לא הבהירה די הצורך מצידה את השתלשלות העניינים הנכונה אליה הגענו, כאמור, רק לאחר בדיקה מדוקדקת של כל הפרוטוקולים והמסמכים שבתיק בית משפט קמא. יחד עם זאת, יש לציין כי טעות מסוימת אכן מופיעה בכתב האישום ולמרות כל התיקונים היא לא תוקנה, שכן נאמר בכתב האישום כי תאריך האירוע הוא 21.12.02 בעוד כתב האישום המקורי הוגש בתאריך 17.06.02 דהיינו כשישה חודשים מוקדם יותר. אולם, טענה זו נזנחה על-ידי ב"כ המערער, כאשר מוסכם כי מועד האירוע הוא 21.12.01 . 3. משנפלו טענותיה של ב"כ המערער ביחס לפגמים בהליך ההרשעה, נותרת בקשתה החלופית והיא שינוי העונש. מלכתחילה ביקשה אי הרשעה ואולם במהלך הדיון בפנינו הצהירה: "אני אחזור בי מנושא אי ההרשעה לאור הזמן שחלף מאז ועד היום. מאז הוא פוטר ממשטרת ישראל ואני לא אבקש שהוא לא יורשע בדין". ב"כ המערער הפנתה לכך שנסיבות חייו של המערער השתנו לבלי הכר מאז פוטר, הוא עובד בחקלאות, בנו היחיד נפטר לאחרונה, הוא נותר יחידי עם אשתו הנמצאת בטיפול נפשי, אם כי לא הוגשו לנו מסמכים המעידים על כך. כמו כן הדגישה כי מדובר באדם ללא כל עבר פלילי שעברו במשטרה היה חיובי ביותר ומדובר במעידה חד פעמית שלו. על כן מבקשת להמיר את המאסר בעבודות שירות למאסר על תנאי. 4. איננו סבורים כי יש מקום לקבל את עתירתה של ב"כ המערער. העונש שנגזר עליו הוא מלכתחילה עונש קל שהתחשב בכל הנימוקים לקולא שהועלו בפני בית משפט קמא. אשר לנסיבות המקרה - המעשים המתוארים בכתב האישום הם מעשים מיניים מובהקים. לכך יש להוסיף כי המערער היה שוטר בתחנת אריאל במשטרת ישראל, ואילו המתלוננת שרתה כשוטרת בשירות חובה בתחנה, כך שלא יכול להיות ספק בדבר הפערים ביניהם, הן במעמד במסגרת התחנה, והן בגיל. כמפורט בכתב האישום, בשעה 02:00 לפנות בוקר המערער נכנס לחדר בו נחה המתלוננת, נעל אחריו את הדלת והתיישב על המיטה לצדה. למרות שדרשה ממנו שיצא מהחדר כיסה את כתפיה ולאחר מכן נגע בישבנה וברגליה ונישק אותה בצוארה. בכך לא הסתפק. למרות שהמתלוננת הדפה אותו מעליה ובכך הביעה באופן חד משמעי את עמדת הסירוב שלה למעשיו ואף פתחה את הדלת ושוב דרשה ממנו שיצא מהחדר, הוא לא שעה לבקשתה, נצמד אליה והכניס ידיו אל תוך מכנסיה אך המתלוננת מנעה זאת ממנו. לאחר מכן שוב הכניס ידיו לתוך מכנסיה ונגע בישבנה למרות התנגדותה. לא מדובר איפוא בהתנהגות של הרף עין, או חולשה רגעית, אלא במעשים שחזרו ונמשכו למרות גילויי ההתנגדות הברורים של המתלוננת. לא מדובר במעשים ברף הנמוך, וחסד נעשה עם המערער שנבחר סעיף האישום כפי שנבחר, שכן המעשים גובלים בנסיבות של סעיף 348(ג) לחוק. לכך יש להוסיף כי פסק הדין ניתן, כאמור, במסגרת הסדר טיעון שהיה מוסכם על הצדדים, הוסבר היטב למערער והוא הצהיר שהוא הבינו. פסק הדין לא חרג מאותה מסגרת. במסגרת הסדר הטיעון הוסכם כי המדינה תעתור להרשעה ולענישה של 6 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות ואילו ההגנה תעתור לאי הרשעה ולשל"צ וכל צד שומר לעצמו את זכותו לטיעון חופשי במסגרת האמור לעיל. בסופו של יום בית המשפט הטיל עליו רק 4 חודשי מאסר בעבודות שירות, שהם מתחת לרף העליון לו עתרה התביעה. מדיניות בתי המשפט כפי שהתגבשה במהלך השנים ובמיוחד בשנים האחרונות ביחס לעבירות שאופיין מיני היא חד משמעית: "בית המשפט יכול, במסגרת סמכותו, לתרום למיגור התופעה, בקביעת מדיניות ענישה מרתיעה בחומרתה" (ע"פ 2695/93 יוסי שירי נ' מדינת ישראל (פדאור (לא פורסם) 93(2) 80, עמ' 4). במדיניות זו ממשיך בית המשפט העליון בעקביות, וכב' השופטת ע' ארבל ציינה: "...מבקשת הנורמה הפלילית להביא לכך שמקום העבודה יהא מקום בטוח ומוגן לעובד ולעובדת, כמו גם מוגן מפני תופעות שליליות במערכת יחסי העבודה. עמדה זו עולה בקנה אחד עם חובתנו לנקוט מדיניות מחמירה כלפי מי שהופך את כוח הסמכות שבידו, ואשר ניתן לו במסגרת בה קיימים פערי כוחות, למנוף לסיפוק צרכיו האישיים" (ע"פ 9256/04 יוסף נוי נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3), 1791. אמנם אנו ערים לפסק דינו של בית משפט זה במקרה דומה בע"פ 70274/03, 70347/03 מדינת ישראל נ' אשר דהן (ולהיפך בהתאמה), בו דובר בשוטר שביצע מעשים מגונים במתנדבת של המשמר האזרחי במהלך תורנות משותפת של השניים בתחנת משטרה, בו נקבע כי "המתלוננת היתה במצב שהקשה עליה מבחינת המרות הארגונית לפחות לצאת באופן חזיתי כנגד המשיב". שם הסתפק בית משפט זה בהטלת חודשיים מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, ואולם, במקרה ההוא דובר בערעור המדינה על אי ההרשעה, לאחר שהתיק התגלגל בין שתי ערכאות. תחילה זוכה הנאשם בבית משפט קמא. בית משפט זה קיבל את ערעור המדינה והתיק הוחזר לבית משפט קמא, אשר סיים את ההליך ללא הרשעה. המדינה ערערה שוב ובית משפט זה הרשיע את הנאשם דשם, ועל כן הנימוק להקלה היה "בהתחשב בכל הטלטלות שעבר תיק זה איננו רואים לנכון להחזיר את הדיון פעם נוספת לבית משפט קמא... ובנסיבות שנוצרו בתיק זה אנו מסתפקים...". לא כך היתה ההשתלשלות שבפנינו ועל כן יש לאבחן פסק דין זה ולנהוג על פי הנחיות בית המשפט העליון. הענישה שהטיל בית משפט קמא עומדת במסגרת ההסכמות בין הצדדים, אינה חורגת בצורה כלשהי ממדיניות הענישה הראויה והמקובלת. אני מציעה איפוא, לדחות את הערעור. י' שיצר, שופטת השופט ז' המר, סג"נ - אב"ד: אני מסכים. ז' המר, שופט - סג"נ אב"ד השופטת י' שבח: אני מסכימה. י' שבח, שופטת לפיכך הוחלט, כאמור בחוות דעתה של השופטת י' שיצר לדחות את הערעור. משטרהמשפט פליליעבירות מיןשוטר