להלן החלטה בנושא מעצר על מכירת רימון רסס: החלטה 1. נגד המשיב הוגש לבית משפט זה כתב אישום בתיק פ 1158/07, אשר מייחס לו ביצוע עבירות הבאות: א. עבירות בנשק - עבירה לפי סעיף 144(ב2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין); ב. ניסיון לעבירות בנשק - עבירה לפי סעיף 144(ב2) + 25 לחוק העונשין; ג. עבירות בנשק - עבירה לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין. 2. בכתב האישום נטען, כי בכל המועדים הרלוונטיים לכתב אישום זה שימש המכונה "X" כסוכן משטרתי שתפקידו להפליל עבריינים (להלן - X). בתאריך 6/6/2007, בהנחיית המשטרה, התקשר X בטלפון למשיב, וביקש לקנות ממנו מספר רימוני רסס. במהלך שיחה זו ובשיחות שלאחר מכן, סיכמו השניים, כי ביום 7/6/2007 יגיע X לכפר מגאר ושם ימכור לו המשיב רימון רסס אחד בתמורה לתשלום בסך 500 ₪ (להלן - העסקה), כן סיכמו השניים, כי מספר ימים לאחר ביצוע העסקה הנ"ל, ימכור המשיב לX עוד מספר רימוני רסס. בתאריך 7/6/2007 סמוך לשעה 16:00, במסגרת העסקה, נפגשו X והמשיב בכפר מגאר. במקום ובזמן הנ"ל, מסר המשיב לX רימון רסס מס' 26, ובתמורה שילם X למשיב סך של 500 ₪. במהלך הפגישה אף הציע המשיב למכור לX עוד כ-6 רימוני רסס מס' 26, והשניים סיכמו דרכי התקשרות לצורך ביצוע העסקאות הבאות. 3. עם הגשת כתב האישום, הגישה המבקשת ביום 25/11/2007 בקשה זו להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. בבקשתה זו, טענה המבקשת טענות אלה: א. בידי המבקשת ישנן ראיות לכאורה לביצוע העבירות המפורטות בכתב האישום, והן בתמצית: הודעת הסוכן המשטרתי, הקלטות טלפוניות, גרסת המשיב הקושר עצמו לעסקה, חוות דעת מומחה לעניין הנשק, דו"חות שוטרים ועוד. ב. העבירות המיוחסות למשיב חמורות על-פי אופיין ונסיבותיהן, ומקימות את חזקת המסוכנות ועל המשיב הנטל לסתור. ג. מסוכנות המשיב נלמדת, בין השאר, מכך שבעבור בצע כסף בלבד מכר הוא לסוכן המשטרתי רימון רסס צה"לי, אשר בכוחו להמית ולפגוע במספר רב של אנשים תמימים, והכל תוך שהוא מזלזל בחיי אדם. ד. העובדה שהמשיב סיכם עם הסוכן המשטרתי על מכירת עוד כ-6 רימוני רסס מצביעה על כך, כי מדובר במי שבחר לו את מכירת אמצעי הלחימה והפצתם כעיסוק של ממש, ומכאן החובה של בית המשפט למנוע ממנו מלהמשיך במעשיו. ה. התנהגות שלוחת רסן זו של המשיב מצביעה על כך, כי הוא מהווה חוליה מרכזית בשרשרת הפצת אמצעי הלחימה לגורמים שונים, ומכאן שכדי לקטוע את אותה שרשרת, יש להורות על מעצרו עד תום ההליכים. 4. בפתח הדיון בבקשה, הסכים ב"כ המשיב לקיומן של ראיות לכאורה הנוגעות לרימון שנמכר על פי הנטען בכתב האישום, אולם טען להעדר קיומן של ראיות לכאורה בנוגע לנסיון למכור 6 רימונים רסס לסוכן המשטרתי, ואם ישנן ראיות כאלה, הן לא מצויות בעוצמה אשר מצדיקה את מעצרו של המשיב עד תום ההלכים. בנוסף, ב"כ המשיב הסכים לקיומה של עילה סטאטוטורית למעצר המשיב עד תום ההליכים. באשר לחלופת מעצר, ביקש ב"כ המשיב לשחרר את המשיב לחלופת מעצר, מאחר ונסיבות המקרה מלמדות על העדר קיומן של ראיות לכאורה בקשר לעבירת הנסיון לסחר בנשק, העדר עבר פלילי וכן חלוף הזמן מאז ביצוע העבירה ועד למעצרו של המשיב, יש בכל אלה כדי לאיין את מסוכנותו של המשיב, ומטה את הכף לכיון שחרורו של המשיב. 5. נוכח האמור לעיל, אתמקד בדיון להלן בבחינת הראיות לכאורה, בנוגע לעבירת הנסיון לסחור בנשק וכן בחלופת המעצר: א. אציין תחילה, כי עיקר הראיות הנוגעות לעבירת הנסיון לסחור בנשק, מושתתות על המסמכים מ"ט 193/07 ו- יד'. באשר למסמך מ"ט 193/07, מסמך זה הינו תמליל שיחה שהתבצעה בין הסוכן המשטרתי לבין המשיב עובר למכירת רימון רסס ביום 7/6/2007, ואילו מסמך יד' הינו תמליל משיחה שהוקלטה בעת העסקה בין המשיב לבין הסוכן המשטרתי ביום 7/6/2007. לאחר עיון במסמכים אלה, וככל שניתן ללמוד משיחות אלה עולה לכאורה, כי הסוכן שאל את המשיב מה לגבי שאר הרימונים, והמשיב ענה לו, כי הוא אינו יודע כמה יוכל להשיג עוד - ארבעה, חמישה, שישה רימונים, והוא יתקשר אליו בהמשך, אז הסוכן ענה למשיב, כי ברגע ששאר הרימונים יהיו אצל המשיב, על המשיב להתקשר אליו והוא יגיע וייקח אותם. השאלה אם שיחות אלה בין המשיב לבין הסוכן המשטרתי מקימות יסוד לעבירת ניסיון לסחר בנשק, או שמה מדובר בהכנה בלבד? בית המשפט העליון נדרש לדון בסוגיה זו, והוא קבע: "על-כן, אם שלב ההכנה מתאפיין בכך שהנאשם רוכש אמצעים, אוסף מידע, מתכנן ועושה פעולה המכוונת ליצור תנאים לביצוע העבירה, הרי שלב הניסיון הוא מעבר לכך, ויש בו פעולה או פעולות שהן חלק מסדרת פעולות שלולא הופרעו היו מקיימות את היסוד ההתנהגותי של העבירה. ההכנה בלבד אינה מספקת. נדרשת "תנועה" לעבר הביצוע, היוצאת משלב ההכנה. תנאי הוא, כמובן, כי סדרת פעולות זו לא השלימה את היסוד העובדתי, שהרי אם התרחשה ההשלמה, שוב אין לנו עניין בניסיון אלא בביצוע העבירה "המושלמת" עצמה" (ראו ע"פ 5150/93, 5447 פאיז סריס נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(2) 183, בעמ' 187). משמעות הדבר, כי על מנת להבחין בין מעשה ההכנה לבין ניסיון לעבור עבירה, נדרשים אנו לבחינה ראייתית אודות מעשיו של הנאשם. כלומר, יש להתנות את הניסיון לעבור עבירה בקיומם של סממנים חיצוניים לכוונתו הפלילית של העושה, כדי למנוע מצב של ענישה על מחשבות בלבד, או מצב הקרוב למחשבות מאשר לעשייה הפלילית. בעניינינו, מעיון בחומר החקירה לא מצאתי, כי המשיב ביצע לכאורה פעולות נוספות כלשהן, מעבר לאותן השיחות עם הסוכן, שיש בהן כדי להקים את היסוד ההתנהגותי הדרוש להתהוותה של עבירת ניסיון לסחר בנשק. מכל מקום, סבור אני, כי שאלה זו תיבחן לעומק בבוא העת לכשידון התיק לגופו של עניין, די לי לקבוע בשלב זה כי על פי חומר הראיות הגולמי, אין בפניי תשתית ראייתית לכאורית, אשר קושרת את המשיב לעבירה של נסיון לסחור בנשק. מובן מאליו, כי אין בקביעה זו כדי לשלול קיומן של ראיות לכאורה לגבי שתי העבירות האחרות. אוסיף עוד, כי מעיון בשתי הודעותיו של המשיב במשטרה, הן מיום 18/11/2007, והן מיום 21/11/2007, המשיב לא נשאל אפילו ולו שאלה אחת לגבי ניסיון לסחור בכמות כזו או אחרת של רימונים, מעבר לאותה עסקה שביצע עם הסוכן המשטרתי ביום 7/6/2007. גם הסוכן המשטרתי, כאשר נגבתה הודעתו ביום 31/10/2007 לא נשאל כלל אודות ניסיון כלשהו מצד המשיב למכור לו רימונים נוספים מעבר לאותו רימון שנרכש כבר ע"י הסוכן, ואילו בהודעתו של הסוכן המשטרתי מיום 7/6/2007, ציין הסוכן בעניין זה רק את העובדה, כי המשיב אמר לו שיהיה איתו בקשר בקרוב, ושישיג לו רימונים נוספים (ראו הודעת הסוכן מיום 7/6/2007, בעמ' 2, שורות 4-3). יש בכל אלה כדי לתמוך במסקנה, כי אין בשלב זה ראיות לכאורה מספיקות הקושרות את המשיב לעבירה של נסיון לסחור בנשק. ב. באשר לעילת מעצר, היות ואין מחלוקת בין ב"כ הצדדים, כי קיימות ראיות לכאורה באשר לעסקה למכירת רימון רסס שבוצעה בין המשיב לבין הסוכן המשטרתי ביום 7/6/2007. הרי העבירות בנשק שמיוחסות למשיב בכתב האישום בגין ביצוע העסקה הנ"ל, מקימות עילת מעצר סטטוטורית נגדו לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן - חוק המעצרים), זאת בשל היותה של עבירת נשק לפי סעיף 144 לחוק העונשין, בה מואשם המשיב "עבירות ביטחון" כהגדרתה לפי סעיף 35(ב) לחוק המעצרים. בעניין זה, נקבע ע"י בית המשפט העליון בבש"פ 4920/02 נועם פדרמן נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(2), 2130): "לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(2) וסעיף 35(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) תשנ"ו - 1996 (להלן - "חוק המעצרים"), באה עבירה בנשק בגדר "עבירת בטחון" המקימה עילת מעצר עצמאית. לא זאת בלבד, אלא שבדרך כלל יש לראות עוברי עבירות כאלה, ובמיוחד מי שעוסקים בסחר בנשק, כמי שמסכנים את הציבור. בעילת המעצר שמקימה עבירה בנשק כרוכה, אפוא, כפן נוסף שלה, גם העילה של מסוכנות, לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים". ג. באשר לחלופת מעצר, השאלה הניצבת בפנינו הינה, האם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה. אין להכביר מילים, כי עבירות של החזקת נשק וסחר בנשק הינן עבירות חמורות, מאחר ונשק כזה עלול להתגלגל, ולהגיע לידי גורמים פליליים או עוינים, דבר אשר יש בו כדי להביא לפגיעה חמורה בביטחון הציבור. בעניין זה, קבע בית המשפט העליון כי: "השאלה העיקרית שהונחה לפתחי היא, אם ראוי הוא המשיב לחלופת-מעצר, וטענת המדינה היא כי אין הוא ראוי לחלופת-מעצר. בעניין זה הסבה המדינה את תשומת-לבי להחלטות קודמות שניתנו, ואשר לפיהן סוחרים בנשק כמשיב אנשים מסוכנים הם לציבור אשר-על-כן ראויים הם כי ישבו במעצר עד תום ההליכים. אכן כן הוא. רובים, אקדחים ושאר כלי-יריה להרג ולפציעה נועדו, והסוחר בכלים אלה יודע כי מוכר הוא כלי-מוות לזולת. אדם העושה כך שלא-כדין מסוכנותו נדרשת מתוך מעשהו, מסוכנות לזולת ולציבור. אם כך על דרך-הכלל, לא כל שכן בימינו, שנשק זולג לאויבינו וסופו שהוא הורג בנו. אדם העושה כזאת מאבד את האמון שאפשר ראוי היה ליתן בו וממילא אין הוא ראוי כי יזכה לחלופת-מעצר" (ראו בש"פ 2304/02 מדינת ישראל נ' רובין אבי, תק-על 2002(1), 361). יחד עם זאת, ומבלי לזלזל או להקל ראש בחומרת העבירות הנ"ל, ראוי לציין, כי בפנינו אדם צעיר, יליד 1981, ללא עבר פלילי. כמו כן, לא ניתן להתעלם מטענת ב"כ המשיב בדבר השיהוי הרב מעת גילוי המיוחס למשיב, דהיינו אותה עסקה למכירת רימון רסס שבוצעה ביום 7/6/2007 עם הסוכן המשטרתי ועד למעצרו של המשיב ביום 18/11/2007. לטענת ב"כ המבקשת השיהוי של כיותר מחמישה חודשים עד למעצרו של המשיב נבע עקב העובדה, כי הסוכן המשטרתי היה אמור לבצע בהמשך לרכישת הרימון מידי המשיב פעולות נוספות, ומעצרו של המשיב מייד לאחר העסקה היה פוגע בפעילותו של הסוכן (ראו זכ"ד מיום 20/11/2007). גם אם אקבל את טענת ב"כ המבקשת באשר לסיבת השיהוי במעצרו של המשיב, עדיין ניצב בפנינו נאשם אשר בכל אותו פרק הזמן בו היה משוחרר, ועל אף שהיה חופשי לעסוק בפעילות פלילית, הוא לא ביצע עבירות בנשק מעבר למיוחס לו בכתב האישום. לעניין המשקל שיש ליתן לשיהוי ממועד ביצוע העבירה ועד למעצרו של הנאשם נקבע לאחרונה ע"י בית המשפט העליון ביום 30/10/2007 כי: "אכן, פרק זמן ממושך החולף בין מועד ביצוע העבירות המיוחסות לנאשם לבין מעצרו עשוי בנסיבות מסוימות לתמוך בטענה כי לא נשקפת ממנו מסוכנות המצדיקה מעצר (ראו למשל בש"פ 4483/05 מדינת ישראל נ' שיף, פיסקה 11 (טרם פורסם, 19.5.2005)). אך חלוף הזמן כשלעצמו איננו חזות הכל ושאלת המסוכנות חייבת להיבחן בכל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו הקונקרטיות..." (ראו בש"פ 8205/07, 8206, 8448 אמיר סעדה ואח' נ' מדינת ישראל, טרם פורסם). נראה לי, כי מכלול השיקולים שפירטתי לעיל, דהיינו ביצוע עסקה בודדת של סחר בנשק, העדר עבר פלילי של המשיב, בנוסף לחלוף תקופה של כחמשה חודשים וחצי מאז ביצוע העבירה ועד למעצרו של המשיב, כאשר במהלך תקופה זו היה המשיב חופשי לחלוטין, וחרף זאת, הוא לא היה מעורב בכל פעילות עבריינית, יש בכל אלה כדי להפחית בצורה משמעותית מהמסוכנות הנשקפת ממנו, דבר אשר מטה את הכף לטובת שחרור המשיב בחלופת מעצר. סיכומו של דבר, סבורני, כי ניתן להשיג את תכלית המעצר של המשיב ע"י שחרורו למעצר בית מלא בתנאי ערובה. החלופה שהציע ב"כ המשיב במהלך שמיעת הבקשה - מעצר בית אצל דודתו של המשיב בעיר שפרעם, - ועל פי טיעוני ב"כ המשיב, המדובר בערבים נורמטיביים שמוכנים לפקח על המשיב בכל תנאי שייקבע - חלופה זו על פניה נראית חלופה ראויה, אולם על מנת לבחון אותה לעומק, יש לקבוע דיון נפרד בעניינה. 6. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, אני מורה על שחרור המשיב לחלופת מעצר.רימוןמעצר