להלן החלטה בנושא מעצר על חבלה חמורה: החלטה בקשה למעצר עד תום ההליכים. כתב האישום והבקשה. 1. המשיב מואשם בחבלה חמורה, עבירה לפי סעיף 333 לחוק העונשין תשל"ז - 1977. 2. כתב האישום קצר ומגולל הפרשה הבאה: ביום 31.3.05 בשעה 16.00 או בסמוך, על רקע סכסוך בין פטאו (להלן - "פטאו") לבין המשיב ובני משפחתו, תקף המשיב את פטאו בחצר מבנה ברח' האצ"ל 52 פינת רח' שמחה בתל אביב (להלן - "הזירה"). המשיב הלם בראשו של פטאו מספר פעמים באמצעות ידיו. עקב כך נחבל פטאו חמורות בראשו, נגרמו לו פצעים מדממים בפניו והוא נזקק לטיפול רפואי (להלן - "האירוע"). 3. בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה הבקשה שלפני. עילות המעצר על פי הבקשה - מסוכנות לשלום הציבור ובטחונו, בפרט על רקע עברו ו"מעמדו העברייני" כהגדרת המבקשת וכן חשש ממשי לשיבוש הליכי משפט והשפעה על עדים. 4. לטענת המשיב לא נמצאו ראיות לכאורה להוכחת אשמתו ולחלופין, יש לשחררו לחלופת מעצר. לכך מתנגדת המבקשת. דיון ראיות לכאורה להוכחת האשמה 5. דרך כלל מצבת ראיות לכאורה לצורך ביסוס בקשה מבוססת על תלונת או הודעת מתלונן. בעניינינו, מסר פטאו הודעות ואמרות אך תחילה טען כי חבלותיו נגרמו כתוצאה מהחלקה על בננה, לאחר מכן הודה כי החבלות נגרמו כתוצאה מתקיפתו על ידי אנשים שאינו מכיר. כך או כך פטאו בהודעותיו מסרב לייחס את תקיפתו וחבלותיו למשיב. 6. המשיב הסכים בטיעוניו כי קיימות ראיות לכאורה לתקיפתו ולחבלותיו של פטאו בזירה אך לטענתו לא קיימות ראיות לכאורה לכך כי הוא זה שתקף את פטאו. גדר המחלוקת הינו מצומצם אם כך ועל בית המשפט לקבוע האם קיימות ראיות לכאורה לכך שהמשיב הוא "התוקף". במילים אחרות השאלה הינה (לכאורה כמובן) - "מי האיש"? האם כטענת המבקשת, המשיב או כטענת המשיב ופטאו, אחר. לאחר עיון בחומר החקירה ובטיעוני הצדדים להלן הממצאים (הלכאוריים). 7. ביום 31.3.05 משעה 3.00 או לכל המוקדם משעה 2.10 שהה פטאו על פי הודעותיו בשכונת התקוה לצורך רכישת בשר לעסק שלו (הודעה מיום 31.3.05, בפרט בעמ' 1 ש' 17 והודעה מיום 12.4.05 עמ' 4 ש' 17). פטאו מיקם עצמו לפי הודעתו (מיום 12.4.05, עמ' 4 ש' 26) ברח' האצ"ל פינת השוק ליד הזירה ואז התרחשה התקיפה. המצאות דם בזירה (חצר - כניסה פנימית ליד משרד עורכי דין) דווחה למשטרה במועד כלשהו לפני 16.50 שהרי במועד זה נשמע הדיווח בקשר המשטרתי (לפי דו"ח השוטר שגיב מיום 31.3.05). אם כך פטאו הותקף בין השעה 3.00 לשעה הקודמת ל - 16.50. 8. פטאו ממוקם בזירה בעת הרלוונטית והוא זה שדמו ניגר (כתוצאה מתקיפתו) לא רק על פי הודעותיו וההסכמה הדיונית אלא אף לפי חוות דעת מזהה של מומחית משטרתית גב' דליה חרמון המבוססת על ממצאי D.N.A שלוקטו בזירה. פטאו הסתלק מזירת האירוע לדבריו ונסע לביתו, שם אותר על ידי שוטרים מאוחר יותר כשהוא שוכב על הספה, פצוע ומכוסה בשמיכה. פטאו שוכנע על ידי השוטרים לפנות לבית חולים, שם אמר כי אינו זוכר את האירוע (תעודת חדר מיון מאותו יום). צילומיו מאותו יום מדברים בעד עצמם. 9. המשיב אף הוא נקשר לזירה בזמן הרלוונטי: ביום 31.3.05 נסע המשיב ברכב בלייזר שחור נהוג ומאובטח ע"י מאבטח מיכאל קידר (להלן - "המאבטח"). כך מסר המאבטח בהודעתו מיום 12.4.05, עמ' 4 ש' 13 - 14). בשעת התקיפה נצפה הרכב ו"שומר ראש" על ידי אזרח העובד במכבסה בקרבת מקום, שאול כהן (הודעתו מיום 3.4.05, עמ' 1 ש' 5 ואילך). אמנם שאול כהן לא ראה מי הרבים אך ידע למסור כי ליד הכניסה עמד "שומר ראש" ובפנים ראה "שני אנשים רבים מכות". המאבטח מיקם את המשיב ואת עצמו בסופו של דבר בשכונת התקוה ביום הארוע (ודעתו עמ' 3 ש' 20). עוד מסר המאבטח כי המשיב פגש באמצע התקווה "מישהו... הם לחצו ידיים...הלכו לדבר באיזה כניסה לבנין כזה עם שער ברזל...אני המתנתי בחוץ, באיזשהו שלב הם התחילו לצעוק אחד על השני...מידי פעם הסתכלתי לראות שהכל בסדר, כי עמדתי עם הגב לשם ואז הוא יצא משם אמר לי תניע ונסענו לאיזשהוא בית אני לא יודע איפה, בת"א ..." (שם, עמ' 3 - 4). המאבטח מסר כי המשיב והאדם עימו רב היו לבד בכניסה. במקום אחר מוסר המאבטח כי היה מגע פיזי בין המשיב לאחר "אולי של יד על הכתף, קטע של ויכוח מחזיקים אחד את השני" (עמ' 5 ש' 8 - 9). אם כך המשיב נקשר לזירה ולמריבה עם אחר ביום 31.3.05. נציין כי המאבטח לא זיהה את פטאו כ"מותקף" במסדר זיהוי שנערך אך לעת הזו די בהודעתו לצורך מיקום המשיב בזירה ביום האירוע באירוע בו נצפה מגע פיזי בין המשיב לבין אחר. 10. מאיכון הטלפון הסלולארי של המשיב עולה כי המשיב שהה בשכונת התקוה ביום הארוע בשעה 16.08. מכל האמור לעיל ניתן לקבוע כי לכאורה קיימות ראיות הקושרות את המשיב למריבה כולל מגע פיזי עם אחר בזירת האירוע בשעת האירוע. 11. מחקירתו המצולמת של פטאו במשטרה ניכר כי הוא מסרב למסור "מי האיש" ולדבריו הוא כאסיר משוחרר ברישיון, חפץ לחיות בשקט ובשלווה. הוא מוכן לחזור לבית הסוהר לרצות את יתרת ה"שליש" (תקופת מאסרו) אם יורשע במסירת הודעה כוזבת ובלבד שלא ימסור לחוקריו מידע קונקרטי בענין "מי האיש". על רקע זה נבחן את "תרגיל החקירה" שערכו השוטרים לפטאו, מיד עם צאתו מחקירה משטרתית, מתומלל ומוקלט בקלטת 817/05. השוטרים התחזו לאנשי אבטחה, פנו לפטאו בעת הליכה, הציגו עצמם "אהלן אני מיעקב" אזי הזדרז פטאו ואמר להם "יעקב דיבר איתי סגרתי את הענין איתו...סתמתי את הפה (כשנשאל האם לא "פתח עליו", היינו אם לא הלשין עליו בחקירה, י.ה.) עוד אמר פטאו בתשובה לשאלה האם ניתן לראות את הענין כסגור " אתה יכול לראות ואתה יכול גם להושיב אותי מול יעקב ולהגיד לו היתה אי הבנה עם דוד שלו הכל נגמר נשמה....אתה יכול לשאול את ניסים". 12. כעת נעשיר את התמונה במספר נתונים נוספים. למשיב אח בשם ניסים ודוד בן 78 בשם "אליהו" שכינויו "אמו". פטאו ואמו נפגשים ב"קלוב" (מועדון משחקי מזל) ברח' אלנבי בתל אביב, כך על פי הודעות שניהם. בין השניים ויכוחים כל הזמן לפי הודעת פטאו מיום 12.4.05 עמ' 3 ש' 12 ואילך. פטאו אמר ל"אמו" שהוא איש זקן ומי הוא בכלל. נתונים אלה משתלבים ומסבירים לכאורה את שאמר פטאו לשוטרים המתחזים. הם אף מספקים "סגירת מעגל" מבחינת פטאו והמשיב וודאי מניע למשיב לתקוף את פטאו, להטיל עליו את מרותו ולגרום לו לשתוק בחקירותיו במשטרה לאחר מכן. 13. כעת לאחר שמוקמו לכאורה המשיב, פטאו והמאבטח בזירה בשעת האירוע או בסמוך ככל שניתן לקבוע את שעת האירוע, ואף עלה מניע אפשרי (אם כי לא נדרש בהכרח) של המשיב לתקוף את פטאו יש לפנות לגרסת המשיב, שמא יצביע על אפשרויות אחרות, למשל טענת "במקום אחר הייתי" או אפשרות תקיפה של הפטאו ע"י אחרים, לאחר שנשללה גרסת ה"החלקה על בננה". והנה המשיב שותק בחקירותיו כשנשאל שאלות רלוונטיות. הוא מציע לחוקריו לערוך בדיקות אלה ואחרות, מודיע כי אין לו אמון בחקירות משטרתיות, מוכן לעבור בדיקות אלה ואחרות אך לא מספק גירסה. במהותה - זוהי שתיקה. השתיקה אינה פועלת לטובת המשיב. 14. השאלה הינה האם די בחומר לעיל, בפרט כשחסרה הודעת מתלונן הקושרת את המשיב כדי לבסס "ראיות לכאורה להוכחת האשמה" כנדרש בסעיף 21 (ב) (1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) תשנ"ו - 1996 (להלן - "חוק המעצרים"). כידוע המבחן לקיומן של "ראיות לכאורה" עוצב ב"הלכת זאדה" (בש"פ 8087/95) ולפיו די לחומר החקירה כי יגלה פוטנציאל מרשיע על מנת לעבור את המבחן. קיומה של הודעת מתלונן אינה תנאי בל יעבור לגיבוש פוטנציאל הרשעה. לעיתים אין המתלונן יודע כלל, באמת ובתמים, מי תקפו. עדיין ניתן למצוא פוטנציאל הרשעתי ביתר החומרים שלוקטו. עמדתו של מתלונן המסרב להתלונן מטעמים השמורים עימו, ודאי כאשר ירא הוא מתוקפו, אינה מביאה לתוצאה שונה. כך גם לגבי מתלונן הסבור כי הסדיר את ענייניו עם התוקף מחוץ להישג ידו של החוק. כאן נציין כי ראוי שהדין הדיוני "יחיה" בהרמוניה עם הדין המהותי. דין העונשין המהותי אינו מגן על קורבן קונקרטי אלא על ערך חברתי חשוב הנפגע. על כן ואף מטעם זה לא צריכה להיות משמעות דרמטית לסירובו של קורבן למסור שם תוקפו. כך גם בענייננו. 15. לעיתים ניתן לבסס הרשעה במשפט הפלילי על ראיות נסיבתיות גרידא ובלבד שמציגות הן תסריט אפשרי, מציאותי, קרוב ומסתבר המתיישב עם אשמת הנאשם במיוחד כאשר המחלוקת מצומצמת והנאשם לא הצביע על תסריט אפשרי אחר (הרנון, דיני ראיות, חלק ראשון, עמ' 20) ובית המשפט לא מצא כזה אף מיוזמתו . כך הדברים באשר להרשעה ממש. ודאי יפים הדברים לצורך הליך המעצר עד תום ההליכים בו נדרשת התביעה להציג "ראיות לכאורה" בלבד. 16. מניתוח חומרי החקירה אשר הובאו לעיל עולה כי כנגד המשיב הצטברו ראיות לכאורה הממקמות אותו בזירת האירוע, במגע פיזי עם פטאו, זמן קצר לפני שנמצא דמו הניגר של פטאו בזירה ולאחר שפטאו עצמו הסתלק מהזירה, פנה לשכב בביתו כשהוא פצוע וסירב למסור מי פגע בו. למשיב מניע, אמנם אמוציונאלי ולא חומרי לפגוע בפטאו. לא הוצגו ולא נמצאו, אף לא לכאורה אפשרויות פציעה אחרות של פטאו. המסקנה לעת הזו הינה כי נמצאו ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב. עילת מעצר וחלופת מעצר. 17. עילת המעצר כלפי המשיב הינה מסוכנות לביטחון הציבור ושלומו, מכוח חזקת המסוכנות העולה מסעיף 21 (א) ( ג) (4) לחוק המעצרים. די להביט בצילומי פגיעותיו של פטאו מיום האירוע על מנת להסיק ולו לכאורה כי תקיפתו נעשתה באכזריות ובאלימות חמורה. 18. המסוכנות והעילה מתוגברות על ידי ה"היסטוריה" העבריינית המוכחת של המשיב, היינו הרשעותיו ומאסריו בגין עבירות המערבות אלימות כגון סחיטה באיומים ובכוח, פציעה, חבלה חמורה, היזק מכוון בחומר נפיץ ואיומים. מעל ראשו של המשיב מרחף עונש מאסר מותנה בר - הפעלה בגין עבירות אלימות והוא שוחרר ממאסרו האחרון רק בראשית שנת 2005. והנה על אף כל אלה, לא הצליח המשיב לכאורה להתגבר על יצרו ושב לפעול באלימות, אלימות קשה ואכזרית. הרצידיביזם המעין דטרמיניסטי של המשיב מקים עילת מעצר חזקה. 19. אם לא די בכך, הרי בשתיקתו בחקירתו לא הצליח המשיב להפריך את חזקת מסוכנותו ונתן ל"מעשי ידיו" לדבר עבורו (השוו בש"פ 8638/96). זאת ועוד, ה"עילה" להתפרצותו של המשיב כלפי פטאו (בנבדל מהעילה בת.פ. 40377/03, דרישת חוב אזרחי לגיטימי לכאורה בפני עצמו) וסירובו של פטאו להסגיר את המשיב כמי שפגע בו רק מעצימים מסוכנות זו ומחזקים את עלייתה ממדרגת "חזקה" למעמד מסוכנות ממש. בית המשפט העליון כבר קבע ביחס למשיב בענין אחר כי "מצטיירת תמונה של אדם המטיל אימתו על קורבנותיו ואשר משתמש בשיטות של סחיטה באיומים...למשיב 15 הרשעות קודמות במספר רב של עבירות אלימות וסחיטה באיומים" (בש"פ 11271/03). 20. עיינתי בדו"ח סודי המכיל מידע מודיעיני (במ/1 ) ולא מצאתי ליתן לו משקל בהחלטתי זו. הדו"ח מוחזר למבקשת במעמד השמעת ההחלטה. 21. אינני נדרשת לאור האמור לעיל לקבוע לענין קיומה של עילת מעצר של שיבוש וחשש השפעה על עדים. יחד עם זאת, הסיטואציה עצמה מצביעה לכאורה על חשש השפעה על עדים וזאת בצירוף ההיסטוריה העבריינית של המשיב. 22. נוכח האמור לעיל אינני רואה חלופת מעצר המסוגלת להפיג את מסוכנות המשיב לפטאו ולציבור בכללותו לא בביתו ברעננה ולא במקום אחר, אינני רואה מנוס ממעצרו של המשיב עד תום ההליכים וכך אני מורה. מעצרמשפט פליליאלימותחבלה חמורה