להלן החלטה בנושא מעצר על התחזות: החלטה מאוחדת בב"ש 5294/08 ו-ב"ש 5295/08 1. ערר על החלטת בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופט י' מילנוב) מיום 29.9.08, בתיק מ' 14756/08, שבה הורה על מעצר העוררים למשך 20 ימים נוספים. 2. העוררים, אזרחי ישראל, נעצרו יחד עם אחרים בגין חשד לביצוע עבירות מרמה בנסיבות מחמירות, התחזות כאדם אחר במטרה להונות, קשירת קשר לפשע, זיוף בכוונה לקבל באמצעותו דבר, שימוש במסמך מזויף בכוונה לקבל באמצעותו דבר. העוררים נעצרו בטרם הוגשה בקשה להסגרתם, בהתאם להוראת סעיף 6 לחוק ההסגרה, תשי"ד-1954 (להלן - "חוק ההסגרה"). פניית היועץ המשפטי לעצור את העוררים סומכת על בקשתה של ארצות הברית מיום 25.9.08. בגין העבירות המיוחסות לעוררים עם אחרים הוגשו נגדם שני כתבי אישום במדינת ניו יורק, האחד נגד "המנהלים" והשני נגד "אנשי המכירות". לפי האמור בבקשה, הקימו העוררים עם אחרים, שנעצרו בפרשה, רשת מתוחכמת ורבת היקף של הונאת קשישים תושבי ארצות הברית במסגרתה הרוויחו כשני מליון דולר. העוררים עם האחרים פעלו ממשרד שהיה ממוקם ברמת גן. העוררים עם האחרים התקשרו לקשישים, שאת פרטיהם השיגו, והציגו בפניהם מצגי שווא לפיהם זכו בסכומי כסף גבוהים בהגרלות הלוטו וכדי לקבל את כספי "הזכייה" עליהם לשלם תחילה אלפי דולרים כתשלומי מס ותשלומים אחרים. רבים מהקשישים אליהם פנו התפתו ושלחו, כל אחד, אלפי דולרים למשיבים מתוך אמונה כי לאחר התשלום יקבלו את כספי "הזכייה". העוררים נמנו על הדרג הראשון בהיררכיה ושימשו כ"מנהלים". "אנשי המכירות" הציגו לקשישים שאלות על מצבם הכלכלי, גילם וכיוצא באלה, ולאחר שהוברר להם כי לקשישים יש אמצעים כספיים העבירו "אנשי המכירות" את השיחה לאחד "המנהלים", ביניהם העוררים 3-1, שהוצגו על-ידי "אנשי המכירות", וביניהם העורר 4, כשותף במשרד עורכי דין במדינת ניו יורק. "המנהל" הסביר לקשישים, כי על מנת לקבל את כספי הזכייה עליהם להעביר אלפי דולרים לשותפיהם של העוררים והאחרים בישראל ולאחר התשלום ישולמו להם כספי הזכייה. בדרך זו הונו העוררים והאחרים כמאה קשישים, שאף שוכנעו להעביר כספים נוספים לישראל. 3. ה-FBI, שקיבל מידע על מעשי המרמה פנה למשטרת ישראל אשר פתחה בחקירה ועצרה ביום 9.9.08 את העוררים עם האחרים. משטרת ישראל ערכה חיפוש במשרד ברמת גן ובמהלכו נתפס חומר ראיות רב שהועבר לרשויות בארצות הברית. העונש שלו צפויים כל אחד מהעוררים הוא שלושים שנות מאסר. 4. בית משפט קמא דחה את האפשרות לשקול חלופת מעצר והורה על מעצרם של העוררים למשך עשרים יום. העררים מופנים כנגד החלטה זו. 5. בהודעת הערר בב"ש 5294/08 נטען על-ידי עורכי הדין פלדמן ושרון, כי היה מקום לבחון חלופת מעצר ושחרור מיידי של העוררים 3-1 לחלופה זו. בית המשפט טעה בכך שלא שם לב כי חל שינוי בהלכה מאז שנחקק חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר בעקבותיו נקבע בפסיקה כי גם בהליכי הסגרה מרכז הכובד נע כלפי מציאת חלופת מעצר, ושלא כבעבר - אין זה נדיר לשחרר לחלופת מעצר גם בתיקי הסגרה אשר בהם מתבקש בית המשפט לעצור את המבוקש עד למתן החלטה בבקשת ההסגרה. עוד נטען, כי לפי מבחן מירב הזיקות, אין מקום להסגרתם של העוררים לארצות הברית, וכי בית המשפט היה צריך לקבוע כי העוררים יישפטו במדינת ישראל, זאת בשל העובדה כי המשרד אשר בו ביצעו העוררים, לכאורה, את העבירות נמצא בישראל וכי הראיות מצויות כולן בישראל. לטענת העוררים, שגה בית משפט קמא בכך שלא התחשב במעצרם הקודם של העוררים במשך כשלושה שבועות, ולא מנה ימים אלה במניין הימים הנזכרים בסעיף 7 לחוק ההסגרה. 6. בהודעת הערר בב"ש 3295/08 נטען, כי בית המשפט שגה בכך שהתעלם משינוי ההלכה כפי שבאה לידי ביטוי בבש"פ 3974/07 פרצוב נ' היועץ המשפטי לממשלה, לא פורסם (2007), שלפיה גם בבקשות להסגרה על בית המשפט להתחשב במערכת דיני המעצר, כפי שבאה לידי ביטוי בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), (להלן - "חוק המעצרים"), ולשקול חלופת מעצר. כך גם נאמר לאחרונה בבש"פ 5228/08 בראשי נ' מדינת ישראל, לא פורסם (2008), כי גם בהליכי הסגרה על בית המשפט לבחון קיומה של חלופת מעצר, ולא כפי שנקבע בפסיקה בעבר, כי חלופת מעצר בתיקי הסגרה הינה מקרה נדיר. 7. עו"ד פלדמן, שייצג את העוררים 2-1, ויתר על טענותיו בהודעת הערר, בעקבות החלטה שנתתי בב"ש 5280/08 ביום 7.10.08, זולת שני אלה: הבקשה לשחרר את העוררים לחלופת מעצר והטענה כי יש להביא במניין ימי המעצר גם את התקופה של כשלושה שבועות שבה העוררים היו עצורים בידי משטרת ישראל באותה פרשה. לדבריו, מדובר "בחקירה ישראלית", שנוהלה על-ידי משטרת ישראל שאספה את חומר הראיות, לאחר פשיטה שערכה במשרדם של העוררים. זהו חומר נגיש ולכן רשויות התביעה צריכות להזדרז בהגשת הבקשה להסגרה. עו"ד נהרי ב"כ העוררים 3-1, הוסיף ואמר, כי יש להתחשב גם בדברים שאמרה ב"כ המשיב, עו"ד ורנר-קלינג, כי אין סיכוי שהבקשה להסגרה תגיע מארצות הברית בתוך עשרים ימי המעצר שהטיל בית משפט קמא על העוררים. 8. עו"ד בן עובד הדגישה, בטיעוניה בעל-פה, כי העורר 4 נמנה על הדרג השני של "אנשי מכירות" וקיבל משכורת ולא "רווחים". עיקר עיסוקו של העורר 4 היה בהגשת קפה וניקוי המשרד ולא היה בלבה של הקשר הפלילי. העורר 4 גם אינו שולט בשפה האנגלית. בנסיבות אלה צריך בית המשפט לבחון חלופת מעצר לאחר קבלת תסקיר מעצר משירות המבחן. גם ב"כ העורר 4 טענה כי יש להביא במניין הימים את מעצרו בפרשה בידי משטרת ישראל וזאת לאור האמור בחוק ההסגרה, סעיף 2ב(א): "לא יוסגר מבוקש למדינה המבקשת באחד מאלה: (4) המבקש עמד לדין בישראל ונשא את עונשו או את החלק הנותר ממנו בישראל" כאשר העוררים נעצרו היתה כוונה להעמידם לדין בישראל, אך ארצות הברית "משכה" את ההליך אליה. 9. אפשרתי, לפנים משורת הדין, לעורר 4 לומר מספר מילים. העורר 4 דיבר בהתרגשות על כך שעברו נקי ותנאי המעצר קשים לו. עוד טען כי לא היה "איש מכירות". 10. עו"ד ורנר-קלינג, השיבה לטענות ב"כ העוררים באומרה כי אכן החקירה התנהלה בישראל, אך יש צורך לתרגם את חומרי החקירה לשפה האנגלית, אם כי אחד הפרקליטים בארצות הברית, המטפל בתיק, שולט בשפה העברית, ולכן אין להניח שהבקשה להסגרה תוגש בקרוב. רשויות החקירה בישראל משכו ידם מהמשך הטיפול בתיק והעבירו את חומרי החקירה לארצות הברית, כי הקורבנות מתגוררים שם. רשויות החקירה בארצות הברית היו מודעות לחקירה שהתנהלה בארץ על-ידי משטרת ישראל. את הבקשה לעזרה משפטית הגיעה ממשלת ארצות הברית לאחר שהעוררים כבר היו עצורים. לפני הדיון בהארכת המעצר שיתקיים ביום 17.10.08, יתקבל עדכון נוסף מרשויות התביעה בארצות הברית, אשר יוצג לשופט בית משפט קמא. מדובר בחומרי חקירה נגד תשעה נאשמים וביניהם העוררים. כמו כן, צריך לאתר את כל הקשישים שהונו על-ידי העוררים והאחרים ולהחתימם על תצהירים. 11. ביום 7.10.08 דנתי בב"ש 5280/08 בעניינו של ליאור אורגד. בהחלטה שנתתי דחיתי את בקשתו להשתחרר לחלופת מעצר, הן מכוח דיני ההסגרה והן מכוח חוק המעצרים. החלטתי, שחלה גם בעניינם של העוררים כולם, נשענה על שני אדנים: על-פי חוק המעצרים גם בית משפט בישראל לא היה משחרר את העוררים לחלופת מעצר בשל החשש להימלטות מאימת הדין, מחמת העונש הכבד שלו צפויים העוררים. הוא הדין, כאשר מדובר במעצר שמטרתו לגרום לכך שבבוא היום תוכל מדינת ישראל לקיים את התחייבויותיה במישור הבין-לאומי להסגיר את המבוקש, ולכן המעצר דרוש למנוע את הימלטותם של העוררים מאימת הדין. גם התומכים בגישה כי גם בהליכי הסגרה, יש לשקול חלופת מעצר והשחרור אינו צריך להיות נדיר, מדגישים כי יש לשקול שחרור לחלופת מעצר אם ניתן להימנע ממעצר, ולא זה המקרה. לאור האמור, אינני סבור כי בעיות רפואיות של קרוב משפחה של אחד העוררים, מצדיק שחרורו לחלופת מעצר. אינני סבור כי דינו של העורר 4 שונה מדינם של יתר העוררים, למרות שהיה רק "איש מכירות". אמנם העורר 4 כופר בכך, וטוען כי היה רק מחלק קפה ומנקה את המשרד, אך בכתב האישום נטען כלפיו כי הלה היה "איש מכירות". גם לגביו מתקיימים עילות המעצר לפי שתי מערכות הדינים. בנסבות אלה אין טעם לבקש תסקירי מעצר יחס לכל העוררים (בש"פ 10870/07 ציצו נ' מדינת ישראל, לא פורסם (2007)). אני מפנה גם להחלטה שנתתי היום בב"ש 5291/08 ו-5293/08, שבה ניתנו נימוקים מפורטים יותר המצדיקים דחיית הבקשה גם במקרה זה. אם תוגש בקשה נוספת להארכת מעצר ישקול בית משפט קמא מחדש, לאור העדכון שיתקבל מרשויות התביעה בארצות הברית, אם יש מקום לחלופת מעצר. בית המשפט יבחן, לאור האמור בהחלטה זו ובהחלטה שנתתי בב"ש 5293/08 ו-5294/08, אם יש מקום לחלופות מעצר בהתחשב בחוק המעצרים וחוק ההסגרה (ראו החלטתי הנזכרת, סעיף 16). למניעת ספק, למרות הביקורת שהטיחו באי כוח העוררים, בית משפט קמא שקל גם את האפשרות לשחרור העוררים לחלופת מעצר. 12. טענה נוספת הדורשת התייחסות היא הטענה כי יש להביא במניין הימים את מעצרם של העוררים בגין אותה פרשה במשך כשלושה שבועות. גם טענה זו דינה להידחות. הבקשה לעזרה משפטית מרשויות התביעה בארצות הברית הגיעה לישראל בשלב מוקדם, לאחר שהעוררים כבר היו עצורים. חוק עזרה משפטית בין מדינות, תשנ"ח-1998 מורנו, בסעיף 2(ב)(1), כי: "עזרה משפטית לפי חוק זה אינה כוללת את אלה: (1) מעצר או הליך אחר, לקראת הסגרה". (ראו גם האמנה בין ממשלת ישראל לבין ממשלת ארצות הברית בדבר עזרה הדדית בעניינים פליליים). כאשר משטרת ישראל חקרה בפרשה, החקירה לא התקיימה בצלו של הליך טרום הסגרה. מעצר לפי סעיפים 6 ו-7 לחוק ההסגרה, דורש קיומם של שלושה תנאים: ראשית, כי קיים יסוד להניח כי המבוקש בר הסגרה; שנית, כי יש יסוד להניח שתוגש בקשה להסגרתו; שלישית, כי המעצר דרוש להבטחת הסגרה. אף אחד מהתנאים האלה לא התקיים. בעת שהעוררים נחקרו לא היה יסוד להניח כי העוררים בני הסגרה, לא היה יסוד להניח, באותו שלב כי תוגש בקשה להסגרה ולכן המעצר באותו שלב לא היה דרוש להבטחת ההסגרה. גם את הטענה כי יש להחיל את סעיף 2ב(א)(4) לחוק ההסגרה, יש לדחות. העוררים לא עמדו לדין בישראל ונמצאו חייבים או זכאים. יחד עם זאת, רשמתי את הצהרתה של עו"ד ורנר-קלינג, כי תפנה את תשומת לב רשויות התביעה בארצות הברית לעובדה שהעוררים היו עצורים בגין פרשה זו כשלושה שבועות. 13. לאור האמור, העררים נדחים.התחזותמעצר