להלן החלטה דין בנושא מעצר על העלבת שופט: החלטה כתב האישום והבקשה למעצר: כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של העלבת עובד ציבור, עבירה לפי סעיף 288 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 ועבירה של פגיעה בפרטיות, עבירה לפי סעיף 2 (1) + 5 לחוק הגנת הפרטיות תשמ"א - 1981. על פי עובדות כתב האישום, בתאריך 22/10/05, יום שבת, השתתף הנאשם בהפגנה מול ביתו של כב' השופט נתן נחמני, המכהן כשופט לענייני משפחה ברמת גן והמטפל, בין היתר, בענייניה של משפחת המשיב. על פי המתואר בכתב האישום, ההפגנה התנהלה בצעקות רמות, ובהמשך, כשיצא כב' השופט מביתו, יחד עם בנו שישב בכיסא גלגלים, פנה אליו המשיב ועלב בו כשצעק לעברו שהוא היה צריך להיפגע ולא בנו. בהמשך, הגיע המשיב יחד עם אחרים לבית הכנסת בו מתפלל כב' השופט והטרידו שם. המבקשת עותרת להאריך את מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו וזאת לטענתם, בהתקיים במקרה זה עילת המסוכנות לאור חוות דעת פסיכיאטרית ראשונית בעניינו, המעלה חשש כי המשיב נמצא במצב פסיכוטי, כשאל כל זה מתלווה העובדה כי למשיב הרשעה משנת 1992 בעבירה של שימוש בלתי חוקי בנשק וכן נפתחו לו 6 תיקים במהלך השנה האחרונה בעבירות של השגת גבול, התנהגות פרועה והפרעה לעובד ציבור. דיון: א. ראיות לכאורה להוכחת האשמה: 1. הראיה המרכזית בתיק הינה הודעתו של כב' השופט נחמני אשר תיאר את שעבר עליו באותו יום שבת, כאשר המשיב ביחד עם אחרים, ערך הפגנה ליד ביתו כשההפגנה היתה מלווה בצעקות רמות. בתחילה מול ביתו, ולאחר מכן, הגיעו המפגינים לבית הכנסת בו הוא מתפלל. עוד הפנה כב' השופט את החוקרים לאתר אינטרנט השייך לקבוצה המנוהלת על ידי המשיב ואשר בה נמצאה הודעה שיש בה משום אמירות הפוגעות ומעליבות את כב' השופט. 2. כחיזוק לראיה המרכזית ניתן לראות את הודעת המשיב, אשר לא מכחיש את עצם נוכחותו מול ביתו של כב' השופט, אף כי סייג את דבריו וביקש לראות בנוכחותו במקום, ביחד עם האחרים, “משמרת מחאה” ולא הפגנה שלטעמו מותרת על פי החוק. בהמשך הודעתו סירב המשיב לענות על שאלות החוקרים והפסיק בשלב מסוים את שיתוף הפעולה עם החוקרים. 3. בטיעוני המשיב ובא כוחו לפני, ציין המשיב כי הוא חבר בפורום למען "עתיד ילדינו" (עמותה רשומה), הפעילה גם בכנסת והעוזרת לאנשים הזקוקים לכך לשם עשיית צדק ושינוי החקיקה למען השיויון במשמורת ילדים, והוא ביקש להצדיק את השתתפותו באותה "משמרת מחאה" בהתנהגותו של כב' השופט ובהחלטותיו, בענין החזקת ילדיו שיש בהן כדבריו משום "התעללות בחסר ישע". לטענתו, העמותה בה הוא חבר פועלת על פי החוק ונלחמת לשיויון הורי בגידול ילדים. 4. לטענת המשיב ובא כוחו, לא היה מדובר בהפגנה בשימוש לגיטימי בחופש הביטוי והבעת מחאה על התנהגות השופט . לצורך כך, הגישו לעיוני מסמך רקע בנושא גבולות המחאה, בו נעשתה הבחנה בין צורות מחאה שונות ובין חופש הביטוי וחרות ההפגנה מחד, אשר הוכרו בישראל כחרויות יסוד של האדם בשורה של פסקי דין בהם נקבע כי חופש הביטוי הוא חלק בלתי נפרד מכבוד האדם המוגן בחוק יסוד כבוד האדם וחרותו לבין פגיעה אפשרית בזכויות ציבוריות כגון הסדר הציבורי, שלום הציבור, בטחון המדינה וזכויות פרטיות כגון זכויות הקניין וביקשו לטעון כי על בית המשפט באיזון האינטרסים להעדיף את זכותו של המשיב לחופש הביטוי והזכות להפגין על פני זכות השופט לפרטיות. 5. לאחר ששמעתי את טיעוני המשיב ובא כוחו ועיינתי בכל תיק החקירה, הגעתי למסקנה כי בידי המבקשת ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב שכן, אם יתן ביהמ"ש אמון בעדותו של המתלונן, יהא די בכך, בצירוף עם הודאתו של המשיב על השתתפותו ב"משמרת המחאה", כדבריו, כדי לבסס הרשעה. 6. בשאלת האיזון בין חרות המחאה לבין זכות השופט לפרטיות נראה לי כי במקרה זה נוטה הכף לעבר זכותו של כב' השופט לפרטיות. סעיף 7 לחוק יסוד כבוד האדם וחרותו קובע את זכותו של אדם לפרטיות ולצנעת חייו כערך מוגן. מפני ערך מוגן זה נסוגה, במקרה זה, הזכות למחאה ככל שתהא מוצדקת. סעיף 2 (1) לחוק הגנת הפרטיות תשמ"א - 1985 קובע כי פגיעה בפרטיות היא: "בילוש או התחקות אחרי אדם, על מי להטרידו, או הטרדה אחרת". אין ספק כי הצבת משמרת מחאה סמוך לביתו של עובד ציבור או משרת ציבור יש בה משום פגיעה בפרטיות על אחת כמה וכמה כאשר המשיב לא הסתפק בהתייצבות מול ביתו של כב' השופט, במחאה שקטה אלא המשיך ועקב אחריו לבית הכנסת מקום בו הוא נוהג להתפלל ביום השבת כשהוא יחד עם האחרים צועקים לעברו קריאות גנאי ועולבים בו. אין דומה המקרה של הצבת משמרת מחאה בענין עקרוני מול בית המשפט כמוסד ציבורי, להצבת משמרת מחאה מול ביתו של עובד הציבור, הממלא במקרה זה תפקיד שיפוטי, כאשר נראה לכאורה כי מטרת הצבת "משמרת המחאה" הינה להפעיל השפעה בלתי הוגנת ולהטיל אימה על השופט כדי לשנות מהחלטתו אותה קיבל על פי מיטב שפיטתו. ראויים בעניין זה לציטוט דברי כב' השופט ש. לוין בבג"צ 2481/93 יוסף דיין נ' ניצב יהודה וילק ואח' פד"י מ"ח (2), 456: "במקרה שלפנינו יש לערוך את משוואת האיזון בין זכות ההפגנה והזכות לפרטיות, וכוחם של הדברים דלעיל יפה ביתר שאת כשהמדובר באיש הציבור. הרי מעשיו של איש הציבור בפעילותו הציבורית, וגם במירב המגזרים של פעילותו הפרטית הגלויה, חשופים הם לעין כל, וכך גם ראוי הוא בחברה פתוחה ודמוקרטית. ואין ספק בדבר שאדם הנוטל עליו תפקיד ציבורי חושף עצמו במידה רבה לעינו הפקוחה של הציבור. יש רק מקום אחד שאליו יכול הוא להימלט מעמל יומו בתום פעילותו הציבורית המפרכת, אל חיק משפחתו, מוגן בפרק זמן קצר מן הלחצים החיצוניים הקשים הפועלים עליו למען החלף כוח לקראת יום המחרת, וזהו ביתו הפרטי. על בית זה יש להגן ככל שניתן לעשות כן לפי הדין." וכן דברי כב' השופט א. גולדברג באותו מקום: "יישום של ממש של חופש הביטוי בדרך של אסיפה, הוא משמתקיימת זיקה בין הנוכחות הפיזית של הנאספים, ומקום הנוכחות. בלעדי מקום אפקטיבי אין אפקטיביות לאסיפה. אלא שזכות האסיפה, על אף חשיבותה הרבה, אינה מוחלטת. כנגדה ניצבים אינטרסים וזכויות אחרים, העלולים להפגע ממנה, ולו זמנית. מכאן הצורך לאזן בין הזכות לקיים אסיפות ליד בתיהם של אנשי ציבור, לבין זכות הקניין והפרטיות שלהם, של בני ביתם ושל שכניהם. כיוון שאמרנו כי אפקטיביות המקום היא בנשמת אפה של האסיפה, הרי שהאיזון הראוי בשאלה אם להתיר אסיפה ליד ביתו של איש ציבור, מצוי, לדעתי, בקיומה או אי קיומה של חלופה גאוגרפית לאסיפה, בה תשמר האפקטיביות ולא תפגע בצורה מהותית. שאם קיימת חלופה כזאת, יכריעו הזכות לפרטיות וזכות הקניין את הכף, כשהפגיעה בזכויות אלה תעלה אז על הנדרש." במקרה זה, כאמור לעיל קיימת חלופה אפקטיבית והיא קיום אותה אסיפת מחאה בסמוך לבית המשפט לענייני משפחה מבלי להתייחס לגופו של כב' השופט נחמני עצמו, ולהחלטותיו השיפוטיות, אלא לגופו של עניין כמחאה כללית עקרונית, אותה הוא מבקש לייצג, למען שוויון זכויות הורי בגידול ילדים. ב. עילת מעצר: לאחר שמצאתי כי יש ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב עליי לבחון האם קמה עילת מעצר המצדיקה מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. סעיף 21 (א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) תשנ"ו 1996 קובע את עילות המעצר המצדיקות מעצרו של מי שהוגש נגדו כתב אישום. אין מחלוקת כי אין האישומים המיוחסים למשיב נכנסים לגדרם של העבירות המקימות את חזקת המסוכנות והקבועות בס"ק 1 (ג) לסעיף 21 (א). ואולם, מקרה זה נכנס לגדר הוראת סעיף 21 (א) (1) (ב) המורה כי רשאי בית המשפט לצוות על מעצרו של נאשם אם "קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור או את בטחון המדינה" המשיב נשלח לבדיקה פסיכיאטרית ראשונית על ידי חברי, כב' השופט נויטל, ועל פי ממצאי הבדיקה הראשונית עולה כי קיים חשד סביר שהמשיב נמצא במצב פסיכוטי. שילוב מצבו הנפשי של המשיב יחד עם תחושת העוול שנעשה לו, לטענתו, על ידי כב' השופט נחמני, מקימה את עילת המסוכנות. הפסיכיאטרית אשר בדקה את המשיב, בדיקה פסיכיאטרית ראשונית, המליצה על צו הסתכלות במסגרת אישפוז לתקופה של שבעה ימים ואולם המשיב בעצמו ובאמצעות בא כוחו מתנגד בתוקף לשליחתו לבדיקה כאמור. לא מצאתי כי נסיבות המקרה מצדיקות מתן צו אישפוז כפוי לצורך הסתכלות והערכת מצבו הנפשי של המשיב, יחד עם זאת בהעדר בדיקה כזו לא ניתן לשלול את האמור בחוות הדעת הראשונית ואת הסיכון הגלום בהתנהגותו של המשיב כלפי כב' השופט. מכאן אני קובעת כי במקרה זה קמה עילת מעצר המצדיקה מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. ג. חלופה בתנאי שחרור: לאחר שקבעתי כי קמה במקרה זה עילת מעצר עדיין נותר לבחון האם ניתן להשיג במקרה זה את תכלית המעצר באמצעים שמידת פגיעתם בחירות הנאשם פחותה ממעצר מאחורי סורג ובריח, והכל לפי סעיף 21 (ב) (1) לחוק המעצרים. על מנת לבחון חלופה כאמור, אני מורה לשירות המבחן לבחון חלופות מעצר אשר תוצגנה בפניו ולחוות דעתו האם יש בהן כדי לאיין את מסוכנות המשיב. ד. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני מורה על מעצר המשיב עד להחלטה אחרת. המשך הדיון נקבע ליום 29.1.06 בשעה 09:00. המשיב יובא באמצעות הליווי. המזכירות תעביר עותק החלטה זו לשירות המבחן אשר מתבקש להגיש תסקיר עד למועד הדיון הבא. אין בעצם החלטה זו כדי לכבול צד מן הצדדים או את בית המשפט, ואין בהחלטה כדי ליצור ציפייה אצל המשיב. מעצרשופטים