להלן החלטה בנושא מעצר עד להסגרה לארה"ב: החלטה 1. המבקש הגיש לבית המשפט עתירה להכריז על המשיב בר-הסגרה לארצות הברית. הבקשה שלפני הנה לפי סעיף 5 לחוק ההסגרה התשי"ד-1954, לעצור המשיב עד מתן החלטה בעתירה. רקע דיוני ועובדתי 2. בין מדינת ישראל לבין ארצות הברית קיים הסכם הקובע הדדיות בהסגרת עבריינים. בתאריך 21.12.06 התקבלה בישראל בקשה להסגיר את המשיב כדי לגזור את דינו בעבירת החזקת סם מסוג MDMA מתוך כוונה להפיצו, ולצורך העמדתו לדין בגין עבירה של הפרת תנאי שחרור טרם משפט. עוד קודם לכן, ביום 12.6.06, התקבלה באמצעות חוליית אינטרפול - ירושלים, בקשה למעצרו לצורך הסגרה. 3. המשיב שוהה בישראל מאז אפריל-מאי 2005, והוא נעצר ביום 19.8.07, מועד הגשת הבקשה שלפני. 4. אין חולק כי אילו המשיב היה מבצע בישראל את המעשים המיוחסים לו בארצות הברית, היה ניתן להעמידו לדין בישראל בגין עבירות החזקת סם והפרת תנאי שחרור. עבירת הסמים הינה עבירת הסגרה, ואילו עבירת הפרת תנאי שחרור טרם משפט אינה נחשבת עבירת הסגרה, אך מכוח סעיף 2(ב) לחוק ההסגרה, ניתן להסגיר בגינה. 5. על-פי בקשת ההסגרה, המשיב, ביחד עם אחרים, היה חלק מרשת רבת משתתפים שעסקה בהפצת MDMA, הידוע גם כ"אקסטזי" בארצות הברית, וזאת בניגוד לחוק. ביום 25.6.04 נעצר המשיב במהלך פשיטה של רשויות אכיפת החוק בארצות הברית. ביום 21.10.04 נפתח כנגדו הליך פלילי בבית המשפט המחוזי המרכזי של קליפורניה באמצעות הגשת "Information" בגין עבירת סמים. ביום 13.12.04 הודה המשיב בעבירה בה הואשם, בית המשפט הרשיעו על סמך הודאתו וקבע את מתן גזר הדין ליום 25.2.05. ביום 20.12.04 שוחרר המשיב בערבות ובתנאים מגבילים נוספים. ביום 9.3.05 דחה בית המשפט את מתן גזר הדין ליום 9.5.05 וזאת לאור אי התייצבותו של המשיב לדיון, וביום 6.5.05 דחה בית המשפט את מתן גזר הדין ליום 19.8.05, וזאת עקב העובדה כי המשיב לא אותר. ביום 18.5.05 יצר המשיב קשר עם סוכן ה- BICE ומסר לו כי הוא שוהה בישראל וכי אינו מתכוון לחזור לארה"ב. ביום 2.6.05 הוציא בית המשפט המחוזי המרכזי של קליפורניה, צו מעצר נגד המשיב בגין הפרת תנאי השחרור בערובה. 6. החומר התומך בבקשה כולל את תצהירו של תומס סלזינגר, עוזר לתובע המחוז המרכזי של קליפורניה, בדבר הודאתו של המשיב בבית המשפט המחוזי המרכזי של קליפורניה, הרשעתו על פי הודאתו בבית המשפט האמריקאי ועובדת קביעת הדיון לצורך מתן גזר הדין בעניינו. כן תומך התצהיר, בעובדות העומדות בבסיס האישום בהפרת תנאי שחרור טרם משפט. חומר זה ונתונים שבו אינם שנויים במחלוקת. הטענה הבסיסית של המשיב הינה, כי מאז שובו לישראל הופעל כסוכן משטרתי ולפיכך אין נשקפת סכנת המלטות כלשהי, ומכאן שמעצרו מיותר. טענות הצדדים 7. לטענת המבקש, בגין העבירות בהן מבוקש המשיב, הוא צפוי, אם יוסגר, לעונש של עד עשרים שנות מאסר בפועל בגין עבירת הסמים ועונש של עד חצי שנת מאסר בפועל בגין העבירה של הפרת תנאי שחרור טרם משפט. משמעות יתר יש ליתן לעובדה כי המשיב כבר הורשע בעבירת הסמים, ואין מדובר רק באפשרות להרשעתו. לפיכך, קיים חשש ממשי כי אם לא ייעצר הוא ימלט מאימת הדין. המשיב אף הוכיח בהימלטותו כי קיים בעניינו יותר מחשש ממשי לכך. על פי פלט כניסות ויציאות לישראל, המשיב יצא מישראל בשנת 2002 ולא שב מאז. מנגד עומדת העובדה כי המשיב ניצב לפנינו, ובכך יש להצביע על כך כי המשיב עושה שימוש בדרכון שאינו שלו. חומרת העבירות בגינן מבוקש המשיב וטיבן מצביעות על היותו מסוכן לציבור וכשלעצמן מהוות עילת מעצר נוספת ועצמאית לעילה בדבר החשש להימלטות. לכך יש להוסיף את השיקול בדבר עמידה בהתחייבות הבינלאומית שנטלה על עצמה מדינת ישראל, המתווסף בהליכי מעצר לצורך הסגרה. טענת המשיב כי הופעל על ידי משטרת ישראל במשך הזמן בו שהה בישראל, אינה רלוונטית, וטענתו לפיה הובטח לו כי לא יפעלו להסגרתו מוכחשת, ואם אכן היתה כזאת, היא ניתנה בחוסר סמכות. כמו כן, יש לדחות את טענת המשיב לשיהוי, היות ובקשת ההסגרה טופלה על ידי שתי המדינות במסגרת הזמן הסבירה לבקשות הסגרה. טענת המשיב כי הפעלתו על ידי המשטרה והשהוי בהסגרתו מלמדים על העדר מסוכנות, אין בה ממש. העובדה כי באתר האינטרפול פורסם המשיב כ"מבוקש wanted" אינה עילה למעצר או לפתיחה בהליכי הסגרה על ידי מדינת ישראל. הליכי הסגרה ומעצר נפתחים רק על ידי בקשת הסגרה המוגשת על ידי המדינה המבקשת. יש הבדל משמעותי בין תקופת היות אדם בגדר מבוקש סתם, לבין היותו נתון תחת איום הליכי הסגרה בעקבות בקשת הסגרה שהוגשה נגדו. 8. המשיב, אינו כופר בעצם ביצוע העבירות המיוחסות לו ובהליכים שננקטו נגדו, ובהם הרשעתו בעבירת הסמים, אלא שלטענתו המסגרת העובדתית הינה צרה מזו שמציג המבקש. המשיב שוחרר ממעצר בארצות הברית לאחר שישב במעצר במשך כשבעה חודשים, וזאת במסגרת הסדר שהושג בין הצדדים, אשר במסגרתו יכל המשיב לסיים את ריצוי עונשו במאסר של כשנה וחצי. המשיב לא נמלט מאימת העונש, אלא מפחד, היות והיה אמור להיות מוזמן כעד נגד אחד מראשי רשת הסמים, ובעקבות התרחשויות שאירעו לאחר ששוחרר ממעצר, הבין המשיב כי חייו בסכנה. המשיב לא הסתתר בארץ וחי חיים גלויים, ויותר מכך, הוא יצר קשר עם רשויות החוק בארצות הברית והודיע להם על מקום הימצאו. כחצי שנה לאחר הגעתו של המשיב לישראל ועד למעצרו בגין הליך ההסגרה, במשך כשנה וחצי, הועסק המשיב על ידי יחידת הסמים של משטרת ישראל כסוכן סמוי, והיה בקשר רצוף עם אנשי המודיעין. משטרת ישראל ידעה כי המשיב מבוקש היות והדבר פורסם באתר האינטרנט של האינטרפול. בתמורה להעסקתו הבטיחה המשטרה למשיב, כי לא יוסגר לארצות הברית. ב"כ המשיב מסכים כי סוגיית ההבטחה שניתנה למשיב, מקומה להידון במסגרת ההליך העיקרי, אלא שלטענתו יש לכך השלכות בשאלת המעצר. טיעון המדינה על רצונה לעמוד בהתחייבויות בינלאומית קלוש, לאור העובדה כי המשיב הועסק על ידה בו בזמן שהיא ידעה כי הוא מבוקש להסגרה בארצות הברית. למרות זאת, המשטרה לא דיווחה על כך למשטרה האמריקאית, והמשיב לא נעצר. השלכה נוספת שיש לסוגיית העסקתו של המשיב על ידי המשטרה היא, קלישותה של טענת המשטרה כיום למסוכנותו של המשיב והחשש להימלטות. המשטרה אינה יכולה להתייחס אל המשיב במשך כשנה וחצי כסוכן משטרתי, ולאחר מכן, להציגו כמי שמסוכן ויש חשש להימלטותו עד כדי כך שיש לעצרו עד לתום ההליכים. העדר המסוכנות נלמד גם מעצם השיהוי בטיפול בבקשת ההסגרה על ידי שתי המדינות. הימצאות המשיב בישראל נודעה כבר במאי 2005. למרות זאת, הגישה ארצות הברית את בקשת ההסגרה רק בדצמבר 2006, והעתירה להכריז על המשיב בר הסגרה ביחד עם הבקשה לעצרו הוגשה על ידי מדינת ישראל רק באוגוסט 2007, כאשר המשיב ממשיך להיות מועסק על ידי משטרת ישראל. בכך יש לראות גילוי דעת של המדינות בשאלת מסוכנותו של המשיב. לפיכך, אין מקום למעצר עד תום ההליכים וניתן להסתפק בחלופת מעצר - שחרור בתנאים או לכל היותר מעצר בית. דיון 9. די לנו בהודאתו של המשיב בעצם ביצוע העבירות ובהרשעתו בארצות הברית, ואין צורך בבחינת הראיות שעמדו בבסיסה (סעיף 9(א) לחוק ההסגרה, תשי"ד- 1954). באשר לעבירה של הפרת תנאים בטרם משפט, די לנו בשלב זה של הדיון בבקשת המעצר, בעובדות הנתמכות בתצהירו של סלזינגר, מה גם שהמשיב לא חלק על כך. הכלל הוא כי בשלב של הדיון בבקשת ההסגרה, וקל וחומר בשלב זה של בקשה למעצר עקב בקשת הסגרה, אין בודקים את אמיתות האישום - קרי אמינות ומשקל - אלא בודקים רק אם די בראיות שהוצגו כדי להצדיק ברור האישום (ראה ספרו של פלר, דיני הסגרה, עמ' 355). 10. בבקשה להארכת מעצר בהליכי ההסגרה, יש לשקול שיקולי מעצר רגילים, קרי מסוכנות, חשש לשיבוש מהלכי משפט וחשש להמלטות, אולם בנוסף ובעיקר יש להתחשב במחויבות הבינלאומית של ישראל. שיקול זה אף צוין כשיקול מכריע (ראה בש"פ 4422/03 כהן נ' היוה"מ, תקדין עליון 2003). לעניין זה נאמר בבש"פ 3974/07 אלכסנדר פרצוב נ' היועץ המשפטי לממשלה (להלן: "פרצוב") כי, בהסגרה, מעצם מהותה, טבועים שני יסודות ייחודיים, המשליכים על הכרעה בשאלת המעצר. אחד, הוא קיומו של חשש מוגבר מפני הימלטותו של מי שלא יוחזק במעצר מאימת הדין או מפני שיבושו את ההליכים - חשש עליו מלמד יותר מכל סירובו להעמיד עצמו, מרצונו, למשפטה של המדינה המבקשת. והשני, מצוי בכך שההחזקה במעצר טרם הסגרה שוב אינה משרתת אך את אינטרס הציבור בהרחקתו מן החברה של מי שלחובתו ראיות-לכאורה למעורבות בפלילים, בבחינת תרופה זמנית למסוכנותו, אלא פועלת להבטחת כושרה של המדינה-המתבקשת לקיים את התחייבויותיה שעל-פי הדין הבין-לאומי למדינה-המבקשת, ולמסור לידיה את האדם שהסגרתו נדרשת (שם, בפיסקה 6). 11. למרות קיומם של שיקולים כבדי משקל התומכים במעצרו של מי שמבוקש להסגרה, ולאור התפתחות החקיקה בשנים האחרונות, נתחזקה הגישה לפיה אף בסוגיית המעצר בטרם הסגרה, מקום בו ניתן להימנע ממעצר יש לעשות כן, תוך הבטחתן של התכליות המבוקשות באמצעים אחרים פוגעניים פחות (שם, בפיסקאות 9-10; כן ר' בש (י-ם) 9455/07 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרק בנקוביץ (להלן: "בנקוביץ"), פיסקאות 14-15). 12. וכך סוכמו השיקולים שיש לקחת בחשבון בסוגיית המעצר בהליך הסגרה: "על בית-המשפט היושב לדין לבחון, אפוא, מה משקל יש ליתן לכל אחד מן האינטרסים המעורבים בסוגיית המעצר. כך, מחד, צריכה הדעת להינתן לשאלת משך הזמן בו שוהה כבר אדם במעצר... וכמה עוד צפוי המעצר להתארך בטרם תתקבל הכרעה בשאלת ההסגרה; לשאלה אם הוצעה חלופת מעצר ומה טיבה של חלופה זו; ולמידת הפגיעה באדם בשל המשך החזקתו במעצר. מאידך, יש לשאול מהם מקורה ועוצמתה של ההתחייבות הישראלית, ככל שהיא קיימת, להסגרתם של חשודים למדינה המבקשת; מדוע זו נדרשה מלכתחילה לבקש את ההסגרה, תחת הבאתו של האדם המבוקש לדין בדרך אחרת; האם שחרורו ממעצר מאחורי סורג-ובריח מקים סיכון כלשהו לציבור בישראל; ומהי מידת היכולת להבטיח כי השחרור ממעצר לא ינוצל לסיכול היכולת להעמיד לדין במדינה המבקשת" (פסק דין פרצוב, פיסקה 11). 13. בענייננו, המשיב שוהה במעצר מיום 19.8.07. הדיון בתיק העיקרי קבוע ליום 19.9.07. לטענת ב"כ המשיב הדיון בעתירה העיקרית צפוי להתארך, היות ועולה סוגיית הפעלת המשיב על ידי המשטרה הדרושה לבירור עובדתי. ב"כ המשיב הציע להורות על שחרורו של המשיב בערבות או לחילופין בתנאים של מעצר בית אצל ארוסתו. בשקילת חלופת מעצר יש לקחת בחשבון את הפגיעה שטומן בחובו הליך המעצר בחירותו של האדם. במקרה זה, מקבל אני את טענת ב"כ המשיב לפיה השיהוי בהגשת הבקשות והפעלת המשיב על ידי משטרת ישראל, עובדה אשר לא נסתרה פוזיטיבית על ידי המדינה, מכרסמות במידת מה ממסוכנותו של המשיב. ואדגיש, יש להבחין בין סוגיית השיהוי הנטענת כסייג להליך הסגרה במסגרת סעיף 2ב(א)(8) בהיותו פוגע בתקנת הציבור, לבין השיהוי שנטען במסגרת בקשה למעצר, כעובדה הסותרת את חזקת המסוכנות ומפריכה או מחלישה את החשש להימלטות. בעוד שבנוגע לשיהוי כסייג להליכי הסגרה נקבע כי אין די בהשתהות בבקשת הסגרה, אלא על המבוקש להוסיף ולהראות כי הסגרה באותן נסיבות של שיהוי תעלה כדי היותה מעשה בלתי צודק בעליל (ע"פ 6914/04 פיינברג נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט (6) 49, פיסקה 39), הרי שבהקשר של הליכי מעצר נקבע כי יש להתחשב בשיהוי ניכר המהווה עילה לסתירת חזקת המסוכנות (בש"פ 1909/07 סאמר אלעמרני נ' מדינת ישראל). 14. מדוע מכרסמות ולא סותרות? במקרה שלפנינו, יש להבחין הבחנה ברורה בין התקופה טרם הגשת הבקשה להסגרתו של המשיב, לבין התקופה שלאחר הגשת הבקשה. אף בהנחה כי רשויות החוק ידעו כי המשיב מבוקש בארצות הברית, הרי טרם קבלת בקשה להסגרה לא קמה ההתחייבות הבינלאומית במישור הבין-מדינתי. לא ניתן להשוות בין החשש להימלטות של אדם כאשר רק הוכרז עליו כמבוקש לבין החשש כאשר על צווארו מונחת חרב בקשת ההסגרה. משכך, אף אם בהתנהגות הרשויות יש כדי לכרסם במידת מה בחשש להימלטות, לא ניתן עוד להקיש מהתנהגותן לתקופה שלאחר הגשת הבקשה להסגרה, בה אין חולק כי שתי המדינות פעלו להסגרתו של המשיב, והוא נעצר כשמונה חודשים לאחר קבלת הבקשה. לכך יש להוסיף, כי המשיב הורשע בעבירה חמורה של החזקת סמים. אין מדובר בקיומן של ראיות לכאורה בלבד ובחזקת חפות העומדת לזכותו של כל נאשם, אלא מדובר בעבריין מורשע על פי הודאתו. המשיב נמלט מארצות הברית, ביודעו על מועדי הדיון והעונש הצפוי לו. טענת המשיב לפיה לא ברח מפני אימת הדין אלא מפני הפחד להעיד, הינה חרב פיפיות, שכן פחד זה עלול להדריכו להמלטות נוספת על-מנת שלא יוסגר ולא יעיד. כמו כן, היה בידי המשיב לפנות לרשויות המדינה עם הגעתו לישראל, אך הוא לא עשה כן (לעניין זה ר' ב"ש (ירושלים) 755/96 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרטין גנץ, תק-מח 97(1) 2104). חומרה נוספת יש ליתן לכך כי המשיב עשה לכאורה שימוש בדרכון שאינו שלו, דבר המלמד על תחכום ויכולת הסוואה והמלטות מוכחת. 15. המשיב הורשע בביצוע עבירה חמורה של סחר בסם, נמלט מן הדין באמצעות דרכון שאינו שלו, ועתה הוגשה הבקשה להסגרה. שיקולים אלה עדיפים על הכרסום החלקי, עקב השיהוי והפעלת המשיב על ידי המשטרה. במצב הדברים הנוכחי מדינת ישראל אינה יכולה להבטיח כי השחרור ממעצר לא ינוצל לסיכול היכולת למצות עם המשיב את הדין במדינה המבקשת. נוכח העבירות החמורות המיוחסות למשיב, סכנת הימלטות הינה אינהרנטית ויש ליטול עוקצה על-ידי מעצר גם כחלק מהמחויבות של המדינה המעוגנת באמנה הבינלאומית העוסקת בהסגרה. התוצאה 16. אני מורה על מעצרו של המשיב עד מתן החלטה בעתירה. מעצרהסגרהארצות הברית (ארה"ב)