להלן החלטה בנושא מעצר בגין גניבה והתפרצות לבית: החלטה 1. בת.פ. 8078/05, המבקשת הגישה נגד המשיבים כתב אישום בגין עבירות של קשירת קשר ושוד בנסיבות מחמירות - עבירות בניגוד לסעיפים 499 (א)(1) ו- 402 (ב) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. המשיב 1 מואשם, בנוסף, גם בעבירות של גניבה והתפרצות לבית מגורים כדי לגנוב - עבירות בניגוד לסעיפים 384 ו- 406 (ב) לחוק הנ"ל. יחד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצרם של המשיבים עד תום ההליכים המשפטיים. ב"כ המשיבים הסכימו, כי קיימות ראיות לכאורה ועילה, כנדרש, למעצרם של המשיבים עד תום ההליכים המשפטיים. ב"כ המשיב 1, אף הוסיף, כי ביום ה - מחר (17/3/05), בישיבה בפני המותב שיקריא את כתב האישום, בדעת המשיב 1 להודות בעובדות כתב האישום. (ראה עמ' 4 לפרוטוקול הדיון מיום 13/3/05 שורה 20.) לטענת ב"כ המשיבים, הגם שיש ראיות לכאורה ועילה למעצר, בנסיבות המקרה, יש להעדיף תחליף למעצר על פני מעצר ממש, שיהיה בו כדי לענות על מטרות המעצר אך פגיעתו במשיבים תהיה פחותה ממעצר ממש. 2. כתב האישום חמור. המשיבים כבני שמונה עשרה וחצי, תלמידי כיתה י"ב בבית ספר תיכון באשקלון. המשיבים קשרו קשר, יחד עם אחרים, לגנוב מהמתלוננת, הלומדת עימם בבית הספר, את תיקה המכיל כסף ושני מכשירים סלולאריים ניידים. במסגרת הקשר הנ"ל, ביום 19/2/05 המשיב 1 ואחר, הצטיידו בכובעי גרב ובכפפות להסוואת זהותם, הגיעו לבנין מגורי המתלוננת באשקלון, המתינו לה, אך היא לא הגיעה. לאחר אותו נסיון שכשל, ביום 26.02.05, סמוך לשעה 05:00, הגיעו שוב המשיבים ברכב בסמוך לבנין מגורי המתלוננת, "נכנסו לבנין והמתינו שתחזור מעבודתה כשהם רעולי פנים וכפפות וגרביים על ידיהם". כשהגיעה המתלוננת, המשיבים התנפלו עליה, אחד תפס את ידיה, והשני הפילה ארצה. המתלוננת נאבקה במשיבים וצעקה. המשיבים דרשו שתשתוק והמשיב 1 סתם את פיה בידו. המשיב 2 תפס בתיקה של המתלוננת ומשך אותו בחזקה. המשיבים ברחו מהמקום. בתיק היו 2 מכשירים סלולאריים ניידים, מסמכים, 400 ₪ במזומן ומפתחות. כשהמשיבים התרחקו מזירת העבירה, החביאו את תיקה של המתלוננת יחד עם חלק מהציוד ששימש להסוואתם. התיק נתפס על תכולתו והוחזר למתלוננת ע"י המשטרה. בנוסף לאמור, למשיב 1 מיוחס אישום נוסף, לפיו, לפני יום 24.10.04 בבית הספר בו הוא לומד, גנב מתוך תיקה של תלמידה אחרת, הלומדת עימו, את מפתחות ביתה, וביום 24.10.04 פרץ לביתה באמצעות אותו מפתח, תוך שהוא גורב גרביים על ידיו כדי למנוע את זיהויו, וחיפש בדירה דברי ערך. 3. בענינם של שני המשיבים הוגשו תסקירי מעצר. התסקיר בענינו של המשיב 1 מפרט את קשייו בהסתגלות למעצר, את טענות המשיב 1, לפיהן, יש השפעה שלילית של חברים בכיתה עליו וזו הסיבה להסתבכותו. במעצר, לטענתו, ערך חשבון נפש ולדבריו יוכל לנתק את קשריו עם חבריו השליליים ולא לחזור על מעשיו. מתוארים גם מצוקות ההורים בשל המעצר, אשר ביקשו סיוע מהשירות בשחרור מהיר של המשיב 1 לביתם, מאחר והם סבורים, כי יוכלו להציב גבולות להתנהגותו. המשיב 1 תלמיד טוב. בית הספר וההורים מזועזעים ומופתעים מהמעצר. השירות מעריך, כי המתח והלחץ בשל המעצר חוסמים מוכנותו להתחיל בבדיקה עצמית מעמיקה, ובשל כך הוא נוטה להטיל את רוב האחריות על גורמים חיצוניים. השירות ממליץ לשחרר את המשיב לבית הוריו, תוך שהוא מציין: "אין זה נכון, בשלב זה, כי יחזור לשהות במסגרת בית הספר" (ההדגשה אינה במקור - נ.ז.). מהתסקיר, ביחס למשיב 2, למדים, כי הוא בעל יכולת מילולית מרשימה, אשר מבטא תובנה נמוכה למשמעות מעצרו ורואה בו בעיקר אירוע שלילי המאיים על תדמיתו החברתית. מבית הספר נמסר, כי המשיב 2 תלמיד הישגי, אך לאחרונה חלה נסיגה בתפקודו. בענינו, שירות המבחן בחן את החלופות והמליץ על חלופה למעצר בבית הסבתא באשקלון, בהשגחתה ובהשגחת הדודה. שירות המבחן סובר, כי יש בכוחן להציב גבולות למשיב 2. בסופו של התסקיר, למרות ההתלבטות שהיתה לשירות המבחן, בשל העובדה שמדובר בצעיר שזהו מעצרו הראשון ובשל הסיכון של הפנמת ערכים עבריניים, ממליץ שירות המבחן לשחררו לחלופה האמורה. לגבי שני המשיבים, מתבקש פיקוח מעצר. 4. המקרה אינו קל להכרעה. מבין אני את שיקולי שירות המבחן ואין לדחותם בקש. אכן מדובר בצעירים שעתידם לפניהם וכתב האישום שהוגש ומעצרם הינם ההסתבכות הראשונה שלהם עם החוק. על האמור יש להוסיף את הנסיבות האישיות של כל אחד מהם, כפי שתוארו בתסקיר. אכן, קיים גם סיכון, בנסיבות המתוארות בתסקיר, של הפנמת נורמות עברייניות. מנגד, בעיני, קיימים במקרה זה שיקולים שחשיבותם ומשקלם הסגולי גבוהים מהשיקולים לטובת שחרורם לחלופת מעצר: א. מדובר בארועים חמורים. ב. שני צעירים מתכננים היטב, יחד עם אחרים, לשדוד צעירה הלומדת איתם. ג. ההיכרות עם הצעירה לא רק שאינה מרתיעה אותם, או חלילה מעוררת את מצפונם, אלא אף משרתת אותם במובן זה שכך מצויה בידם האינפורמציה הנדרשת לביצוע העבירה החמורה. ד לאחר שהמשיב 1 יחד עם אחר, נכשלים ביום 19.02.05 בביצוע זממם, כשהמתינו בבנין בו גרה המתלוננת, כשהם מצויידים בכפפות וכובעי גרב, וזו לא הגיעה - ניתנה למשיבים הזדמנות פז להתחרט ולסגת מביצוע תכניתם הנפשעת, אך הם בחרו במקום זאת "לשפרה" ולבצעה. ה. המשיבים לא רק קשרו קשר, אלא ממש כ"מקצוענים", גם הכינו עצמם, הכינו כובעים, כפפות, רכב, אספו מידע, והמתינו בשעה 05:00 בבנין מגורי המתלוננת, שם גם ביצעו את השוד. השעה, כנראה, נבחרה לא במקרה, אלא בשל הידיעה שזו השעה בה המתלוננת שבה לביתה, ובשעה זו כניסת הבנין תהיה ריקה מאדם. ו. הגם שיש היכרות עם המתלוננת, לא חששו המשיבים לשדוד אותה ולא נרתעו מאלימות במהלך השוד, תוך שאינם חסים על המתלוננת. ז. ביצוע עבירת שוד בנסיבות החמורות המתוארות לעיל, כדי להשיג רכוש לא רב, מצביע על עומק ההתדרדרות, על העדר גבולות ועל הקושי בעריכת איזון בין שיקולים רציונאלים, באופן שקשה לסמוך על המשיבים שיימצא מי מבין משפחתם שעתה יוכל להציב להם גבולות. ח. מהתסקיר ביחס למשיב 1 עולה, כי אינו לוקח אחריות למעשים החמורים וטענתו היא שנותב לכך ע"י חבריו לכיתה. מהתסקיר ביחס למשיב 2 , עולה, כי לא חומרת המעשים או החמלה כלפי המתלוננת מטרידים אותו, אלא בעיקר הפגיעה בתדמיתו החברתית. לגבי המשיב 1, מתווספת חומרה נוספת של גניבת המפתח והתפרצות לבית תלמידה אחרת. גם שם הפגין, לצערנו, יכולת תכנון וביצוע של עבירות ו"אומץ" הנדרש לעברינים בביצוע עבירות מסוג זה. 5. אכן, מדובר בצעירים, אך אין מדובר במשובת נעורים, אלא במעשים חמורים המתוכננים היטב והנושאים עימם סיכון חמור לציבור. שוד מהסוג המתואר, בנס הסתיים כפי שהסתיים. עזות המצח, החוצפה ושכרון הכוח שצובר תאוצה מעצם התכנון והביצוע בצוותא חדא תוך ניצול חולשתה של המתלוננת, בשעת בוקר מוקדמת בשובה מעבודתה (05:00), מצביע על סיכון רב העלול לנבוע משחרורם בערובה. חיים אנו בעידן של אלימות גוברת בחברה, ולצערנו מקומם של בני הנוער בענין זה לא נפקד. על כן לא הופתענו מטענת המשיב 1 בפני שירות המבחן, שפעל כפי שפעל, תחת השפעה שלילית של חברים נוספים בכיתתו, טענה שיש לה ביסוס מה גם בכתב האישום. נראה , שלא יהיה זה נכון, בנסיבות המתוארות, לסמוך על ביה"ס או החלופות המוצעות, שלמרות התופעה הכללית של אלימות בקרב הצעירים ולאור האמור לעיל באופן ספציפי ביחס למשיבים וסביבתם, הופתעו מהמעצר, כי יצליחו עתה, כבמטה קסם, לשים גבולות למשיבים שעברו את גיל 18 ועד עתה נמצאו מחוץ לביתם בנסיבות שנמצאו גם בשעה 05:00 מבלי שאיש היה ער לכך או חשד כי דבר מה לא תקין בהתנהגותם. למשל, האם באמת ניתן לסמוך על סבתו של משיב 2, לאורך זמן, כשיתפוגג מעט הזכרון המרתיע של החוויות הקשות מהמעצר ותגבר התעוקה המצטברת של איסור היציאה מהבית, שתדע להציב גבולות לבחור שעבר את גיל 18, שאינו חושש מהחוק, שמסיר מעצמו מגבלות ועכבות מוסריות, וביחד עם אחר שודד, לכאורה, את המתלוננת בבנין בו היא גרה? 6. בעת הדיון בבקשת המעצר, בדרך כלל, ניצב בבית המשפט העצור ונסיבותיו הקשות, כאשר בנוסף לתאורים הקשים בענינו, מפיו ומפי הסניגור, מגיע תסקיר שירות המבחן, המפרט, מטבע הדברים, את נסיבותיו האישיות ומצבו הסוציואקונומי הקשה. הציבור שנפגע, המתלוננים, ובמקרה זה - המתלוננת באישום הראשון או אפילו המתלוננת מהאישום השני, לא נמצאים בבית המשפט. ראוי שבבית המשפט ישמע גם קולו של המתלונן שאינו נוכח, במובן זה שתינתן הדעת גם לסבלו ובכך תאוזן השפעתה של התמונה האמוציונלית המוצגת בעת הדיון, על ידי המשיבים. בהקשר אחר, אמר כב' הנשיא (בדימוס) השופט שמגר (בדעת מיעוט, אם כי לא בהכרח דעת מיעוט בנוגע לענין שלנו של הצורך בהגנה על הקורבנות) דברים שראוי שנזכור אותם גם כאן: "בית המשפט אינו מופקד רק על עיצוב המשפט; הוא גם נושא באחריות כלפי האדם, שנפגע בפועל או בכוח מן העבריינות לצורותיה ופגיעותיה, לרבות זו המבוצעת על ידי נאשמים מסוימים הממתינים לדינם. כבוד האדם וחירותו הם גם מזכויותיו של האזרח מן השורה שנפגע, נפצע, נדרס, נאנס ונסחט. מבטו של בית המשפט חייב להיות מקיף ומאוזן ואל לו להיות מכוון לגיזרה אנושית אחת בלבד. מדיניות אנושית בענייני מעצר היא ראויה ורצויה. אולם אל לה לזנוח יחס ראוי לרובו של הציבור, לגביו קמות ועולות הסכנות שסעיף 21א' לחוק הנ"ל דן בהן. החוק מבקש להושיט הגנה נאותה לקטינים אליהם שבים ומתאכזרים. או אשר בהם שבים ומבצעים פגיעות מיניות, לנשים מוכות, למי שנפגעים על ידי אותם אוחזים בהגה שנוהגים בתוקפנות, חוסר התחשבות ופזיזות, לנסחטים ולמאויימים. אי הפעלת הכוחות והסמכויות שהמחוקק העמיד לרשות בית המשפט כדי לנסות ולהבטיח, על פי סמכותו לפי סעיף 21א' לחוק הנ"ל, מניעת עבירות חוזרות אינה מאפשרת מסקנה כי משיגים את המטרה בדבר שמירת כבוד האדם וחירותו. מדינה דמוקרטית המניחה את כבוד האדם וחירותו בראש סולם ערכיה החוקתיים, גם שוקדת לשם כך, כסמכותה על פי סעיפים 21א'(א)(1) ו-(2) לחוק הנ"ל, על שלומם והבטחת בטחונם של הקרבנות הצפויים ממעשי העבירה הנוספים של נאשמים מסוימים. לצערי, במציאות שלנו אלה אינם מקרים "חריגים ומיוחדים". ראה דנ"פ 2316/95, בש"פ 537/95 עימאד גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 589 ,עמ' 604-605. 7. בהמשך לאמור בסעיף 6 לעיל, במקרה שבפני, גם אם לא במידה מספקת, דווקא מצוי מידע בנוגע למתלוננת יותר מהמצוי בדרך כלל בשלב זה של הדיון. בתסקירו של המשיב 1 נרשם: "...מצבה של קורבן העבירה שהותקפה באופן ישיר אינו טוב מבחינה רגשית. מאז הארוע חלה ירידה במצבה ובהתנהגותה עד כדי צורך של סיוע גורמים פסיכיאטרים." בתסקירו של המשיב 2 נרשם: "היועצת שיתפה אותנו גם במצבה של התלמידה שהיתה קורבן לעבירה המתוארת בכתב האישום, ותארה את מצבה הנפשי והרגשי כקשה ביותר...הערכנו מדבריה נוכחותו של אור בשלב זה עלולה להביא להתדרדרות במצבה ולפגוע ביכולתה להתמודד" הסובר כי בשל גילם הצעיר יש לשחרר בערובה את המשיבים לחלופת מעצר, חייב לזכור, כי מעשים מסוג זה פוגעים באופן ישיר בבטחון האישי של הציבור שחש מאויים ואולי אף סובר, כי סביבת ביתו אינה בטוחה עוד. עוד עליו לזכור, כי גם המתלוננת, שללא ספק לא חטאה, היא צעירה בגילם, שבשל המעשים הנפשעים, לכאורה, מצד המשיבים, מצבה התדרדר, היא איבדה את בטחונה העצמי והיא נתונה עתה בחרדות ובטיפול פסיכיאטרי. נראה שאין זה ראוי ליצור פוטנציאל של סיכון כלשהו להרעת מצבה, הן מעצם הידיעה שהמשיבים שוחררו בערובה, ובעיקר בשל הסיכון שבמצב דברים זה, די שיווצר עימה קשר כלשהו, אפילו אם לא במפגש ישיר, כדי שחלילה תחול התדרדרות נוספת. כאשר המשיבים המכירים היטב את המתלוננת חודרים ל"מבצרה" - בנין מגוריה, מהי "החלופה" שנוכל להבטיח למתלוננת? כיצד נשיב לה את בטחונה אם בביתה לא תוכל לחוש בטוחה? עוד יש לזכור, כי החלופות המוצעות, למרות ההיכרות בין המעורבים, הינן כולן באשקלון, העיר בה גרה המתלוננת מהאישום הראשון וגם המתלוננת מהאישום השני ובה כולם לומדים באותו תיכון. בנסיבות הענין איני סובר, כי החלופות מתאימות. 8. עוד יש להעיר, כי בין לאור הצהרת ב"כ המשיב 1 ובין בהגיונם של הדברים, המשפט צפוי להיות קצר. ער אני גם לכך, שמבחינת המיוחס למשיבים יש שוני בין משיב 1 למשיב 2 , אך לעת עתה בטרם העידה המתלוננת באישום 1, איני סובר שיש לנהוג בהם באופן שונה. לאור כל האמור, אני מורה על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם בת"פ 8078/05 של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, תוך שאני מציין, כי יתכן שיהיה מקום לשקול את שאלת המעצר שוב, למשל, לאחר עדות המתלוננת ושיפור במצבה. פריצהמעצרגניבה